היום יום הולדת!

קצח

היום אני חוגגת יום הולדת לאמא שלי! 

לכבוד יום הולדתך, אמא – אני מאחלת לך: 

שתמשיכי לטייל בכל העונות:
בקיץ – 

קיץ

בסתיו – 

סתיו

בחורף – 

חורף

וכמובן גם באביב – 

אביב

שתטיילי בכל הארץ!
בצפון – 

חרמון

בדרום – 

הרהנגב

במזרח – 

בקעה  

ובמערב – 

חוף 

וכמובן, בכרמל ליד הבית 

כרמל

שנמשיך לרדוף יחד אחרי הפרחים שאנחנו אוהבות 

סחלבים 

 וככה על הדרך שיהיו גם כמה פרפרים –

פרפרים 

ואפילו ציפורים… 

ציפורים  

שתהיה לך שנה טובה, מלאה דברים יפים וצבעוניים והרבה הרבה אהבה 

צבעונים

אוהבת אותך – עננת.
ומצטרפים לברכות כמובן מוטי והעננצ'יקים  

את התמונות צלמתי ברחבי הארץ – בין אוגוסט 2014 ליולי 2015, בטיולים שערכתי יחד עם אמא שלי או בעקבותיה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

נץ-חלב שעיר – Ornithogalum neurostegium

DSCN9545

לא ברור לי איך מעולם לא סקרתי אף אחד מבני הסוג נץ חלב… אבל זו בהחלט עובדה. 

DSCN9524

כנראה הגיע הזמן לשנות את זה. ואם כבר, אפתח בסקירה של אחד הפחות נפוצים – נץ חלב שעיר. 

DSCN9520

נץ חלב הוא גיאופיט (כלומר, צמח רב שנתי בעל בצל או פקעת – במקרה הזה, בצל). נץ החלב השעיר גדל בהרים באזורים סלעיים – בעיקר בהר הנגב ובגליל. 

DSCN9517

יש לו פרח שנקרא "פרח נכון" – בעל כמה צירי סימטריה. לפרחים יש פס ירוק בצד התחתון של עלי הכותרת. 

DSCN9518

הוא נקרא שעיר בגלל שעירותם של העלים שלו – דבר שאפשר לראות יפה בתמונה הבאה: 

DSCN9516

תהיתי לגבי השם. נץ-חלב. הוא דומה, אבל לא מספיק דומה – לשם הלטיני – Ornithogalum. משמעות השם הלטיני היא "חלב ציפורים".  איך הגיעו מחלב-ציפורים אל נץ-חלב?! 

DSCN9515

מייק לבנה מספר, שהשם "נץ-חלב" נזכר בתלמוד בתור צמח הגדל בארץ. כנראה כשחיפשו שמות עבריים לצמחים, הגיעו למסקנה שהדמיון בין "חלב ציפורים" לבין "נץ-חלב" מספיק גדול בשביל לקרוא לפרח בשם זה. 

DSCN9513

כמובן, אין לנו הוכחות אם הכוונה בתלמוד היתה לפרח הזה או לפרח אחר. 

DSCN9511

הנוצרים בכלל קוראים לכל מיני נץ החלב Star of Bethlehem – הם מקשרים אותם לבשורה על לידת ישו. 

a29

אני פגשתי אותו בהר הנגב, ולא סתם: משקיף על קרני רמון, מעל מכתש רמון. 

C25

זה היה טיול נהדר, ופגשנו בו כמה פרחים מאד מיוחדים מהנגב – 

B34

זהו זקן-תיש מדברי, מין נדיר בסכנת הכחדה, עם פרחים גדולים ויפהפיים 

B21

את התמונות צלמתי בהר הנגב – בור חמת, נחל ניצנה ומעבר ערוד; בתאריך 26.3.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

a28

 יום עצמאות שמח לכולם! צאו לטייל – אך אספו את הלכלוך אחריכם! בואו נפסיק ליצור מחזות כמו ברשומה הזו של מוטי!

C24

צבעוני המדבר – Tulipa systola

a07

בארצנו פורחים ארבעה מינים שונים של צבעוני
(ואני מזכירה: הסוג הוא צבעוני, ויש כמה מינים שונים) 

b10

בבלוג כבר סקרתי את צבעוני החרמון, את אחיו הצבעוני הססגוני – וכמובן, את צבעוני ההרים (מספר פעמים – כולל תת המין המיוחד של השרון)

DSCN9379

בפורים יצאנו לטייל במדבר, וזו הזדמנות מצויינת להציג את הצבעוני האחרון ברשימה: צבעוני המדבר. 

DSCN9378

צבעוני המדבר הוא פרח גדול בצבע אדום מרהיב, מאד דומה לצבעוני ההרים. 

DSCN9383

בעצם, חלק מהבוטנאים סבורים שצבעוני המדבר הוא רק תת מין של צבעוני ההרים – ממש כמו צבעוני השרון. רשמית הוא עדיין מוגדר כמין אחר. 

DSCN9459

תמיד חשבתי שהצבע האדום של צבעוני המדבר עז יותר מזה של צבעוני ההרים. כמובן, יכול להיות שזו רק תחושה – יכול להיות שהאדום בוהק יותר על רקע המדבר הסלעי, במקום הצמחיה הים-תיכונית שסובבת את צבעוני ההרים. 

DSCN9385

ההבדלים בין צבעוני ההרים לצבעוני המדבר  קטנים, ההבדל הבולט ביותר הוא הצבע – לצבעוני ההרים יש כתם שחור מעוטר בצהוב בבסיס כל עלה כותרת. אצל צבעוני המדבר הוא שחור ללא צהוב. 

DSCN9374

אבל כמו שכתבתי בעבר, צבע אינו סימן הגדרה טוב. 

a22

הסימנים האחרים מדברים על העלים – במדבר הם גלוניים יותר מאשר בהרים. שוב, סימן לא טוב, כי הגלוניות של העלים תלויה לרוב בכמות המים שהצמח מקבל.
אני מאד אוהבת את העלים של הצבעוני הזה – הצמח כולו נפלא, במיוחד כשהוא צומח מסדק בסלע: 

DSCN9536

וכן גודל עלי הכותרת – בצבעוני ההרים לרוב יש שלושה עלים גדולים יותר ושלושה קטנים יותר, ובצבעוני המדבר הם לרוב באותו גודל. 

DSCN9452

ודאי שמתם לב שהפעם כתבתי על כל הסימנים "לרוב" או "בדרך כלל"…  ולכן נשארנו עם בית הגידול. 

DSCN9387

צבעוני ההרים גדל באזורים הים-תיכוניים, אזורים בהם יורדים לפחות 400 מ"מ גשם בשנה, ואילו צבעוני המדבר – מסתפק באזורים בהם יש 100-350 מ"מ בשנה בלבד. 

DSCN9403

לצבעוני המדבר אין צוף. הפרח הצעיר נראה כך – לפני הבשלת האבקנים: 

DSCN9315

הפרח עשיר באבקה. כאשר האבקנים מבשילים – הפרח כולו מתמלא אבקה צהובה. 

DSCN9434

לפרח יש ששה אבקנים, ובמרכז עמוד עלי גדול. אופייני למשפחת השושניים. 

DSCN9369

אמנם משפחת השושניים פוצלה לכמה וכמה משפחות, אך הצבעונים נשארו במשפחה הבסיסית גם לאחר החלוקה. זאת בניגוד לפרחים אחרים שהצגתי – כמו העריוני, הזמזומית, הסתוונית, הכדן והיקינתון – שהועברו למשפחות אחרות. 

DSCN9446

בטיול פגשנו פרחים רבים אחרים. נהניתי מאד משילוב הצבעונים של הצבעוני עם השמשון ההדור, למרות שהפעם פגשנו רק שמשונים ורודים ולא שמשונים בכל הצבעים. 

a03

הטיול להר הנגב היה ארוך… חזרנו אחרי השקיעה, והספקנו לצלם גם את זריחת הירח מעל הרי הנגב.  

f02

את התמונות צלמתי בהר הנגב – בעיקר במצפה חגי ובבור חמת – בתאריך 5.3.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

a09

 

מצילות ארוכות עוקץ – Leopoldia longipes

IMG_0381

בארץ גדלים שלושה סוגים ממשפחת השושניים (בעצם, כיום הם הופרדו למשפחת האספרגיים) בעלי עמוד תפרחת עליו פרחים מרובים וקטנים שמאוחים לפעמון קטן. קיים גם סוג רביעי קרוב – יקינתונית, אך ממנו יש רק מין נדיר אחד – יקינתונית מעורקת – ולא אתייחס אליו ברשומה זאת.

IMG_0383

שלושת הסוגים דומים מאד – כדן, זמזומית ומצילות. ההבדלים ביניהם לא תמיד בולטים. התיאורים שלהם במגדיר מאד דומים.
בעיקרון, לכדן תמיד יש פרחים עקרים בראש התפרחת שנועדו למשוך מאביקים, וצורת הפרחים היא מעוגלת יותר – דומה לכד.
לזמזומית אין פרחים עקרים – כל הפרחים פוריים.
אצל המצילות – זה משתנה. יש ויש.
הפרחים של המצילות והזמזומית מאורכים וצרים. 

IMG_0494

כבר סקרתי בבלוג את שלושת מיני הכדן הגדלים בארץ (כדן סגול, כדן נאה וכדן קטן-פרחים) וכמה ממיני הזמזומית (זמזומית מצויה, זמזומית סגולה וזמזומית המדבר).(סקרתי גם את היקינתונית –  יקינתונית מעורקת. היא נדירה וגדלה בבקעת הירדן.)

IMG_0387

והנה הגיע תורו של המין השלישי – מצילות. 

IMG_0393

כמובן, לא אתחיל עם אחד מהמינים הנפוצים – אלא עם אחד הנדירים: מצילות ארוכות עוקץ. 

IMG_0485

הסיבה שבחרתי במצילות ארוכות עוקץ היא… שבשבוע שעבר פגשתי אותם לראשונה בחיי! 

IMG_0410

מצילות ארוכות עוקץ הן מין לא-נפוץ, שגדל בהר הנגב. 

IMG_0411

אני אוהבת את הצורה החרוטית של הפרח. בזמן הפריחה לפרחים יש בערך אותו גודל – בין 10 ל-12 מ"מ. 

IMG_0412

הפרחים מחוברים לגבעול בעוקצים, וככל שהפרח נמצא נמוך יותר לאורך הגבעול – העוקץ שלו ארוך יותר. כשהפרחים מתיבשים – העוקצים מתארכים בהתאמה. התחתונים יותר, העליונים פחות. 

IMG_0479

כשהפרחים גומרים לפרוח והופכים לפרי – הצמח מתייבש ושומר על צורת החרוט 

IMG_0480

הגבעול ניתק מהקרקע, ומתחיל להתגלגל – וכך הוא מפיץ את הזרעים. צורת החרוט מאפשרת לו להמשיך להתגלגל ולא להתקע. 

IMG_0394

ישנו תת מין של מצילות ארוכות עוקץ, שהעלים שלו רחבים הרבה יותר (לפעמים מתבלבלים ביניהם לבין עלי חצב!) – הוא הוגדר ע"י פרופסור דנין ופרופסור פיינברון, בתור "תת מין נגבי".
אותו לא פגשתי עדיין – ויש טענות שמגיע לו מעמד של מין נפרד. 

IMG_0497

את המצילות צלמתי בשמורת איריס ירוחם, בתאריך 10.3.2014 

IMG_0498

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_0515

כחלית ההרים – Ixiolirion tataricum

 

נעשה חם מאד… אני רוצה לחזור לחרמון – אם לא במציאות, לפחות דרך הבלוג.

 

ובחרמון בימים אילו פורחת עדין כחלית ההרים

הכחלית היא פרח מקסים, בצבע כחול-סגול מהמם והיא ממשפחת הנרקיסיים.

 

טוב, לפחות זה מה שלימדו אותי כל חיי. אפילו ב"רביעיות פרחי ארצנו"  מופיעה הכחלית ברביעית ה"נרקיסיים" ביחד עם חלמונית, נרקיס וחבצלת.

 

ולכן מאד מאד הופתעתי לקרוא באתר "צמח השדה" – שם מייק לבנה ז"ל כתב על הכחלית שהיא הופרדה למשפחה אחרת, משפחת ה"כחליתיים"!

בדקתי את הנושא באתר "The Plant List" – אתר שמנסה לעשות סדר ולהיות עדכני בכל הקשור למחקרים מולקולריים בבוטניקה, ואכן מצאתי: משפחת הכחליתיים, אשר יש בה סוג אחד – הכחלית (ובו מינים שונים) .

אז רציתי לומר שאני מוחה. איך אפשר להרוס את הרביעיות? מה ישימו במקום הכחלית? נרקיס אפיל? חלמונית זעירה? נו, באמת. הכחלית חייבת להשאר במשפחה בשביל הרביעיות!
אני באמת לא מבינה איך המדע לא מתיישר לפי הרביעיות.

 

בארץ, הכחלית פורחת בחרמון ובהר הנגב. כבר הזכרתי בעבר את העובדה שיש פרחים רבים שגדלים בהר הנגב ובחרמון – ולא בשום מקום בין לבין.

לפי ההערכות, בעבר היתה תקופת קרח – וצמחים רבים מאיזורי הקור התפשטו דרומה. כאשר הקרח נסוג, רובם נכחדו.
באיזור הר הנגב ישנם תנאים מיוחדים – קר שם, ולפעמים גם יורד שלג. לכן, צמחים אוהבי קור רבים שרדו שם – כמו ריבס המדבר וצבעוני ססגוני.

 

אני עוד לא זכיתי לראות את הכחליות בהר הנגב, תמיד אני מפספסת את הפריחה שלהן. אבל בחרמון אני פוגשת אותן כל שנה.

התמונות צולמו בנקודות שונות בחרמון, בתאריכים –
2.5.2008,
21.5.2009,
30.5.2009,
14.5.2010,
2.6.2011,
25.5.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

צפורן סינָי – Dianthus sinaicus

הרשימה שלי היום קצת לא הוגנת: אני מציגה פרח יפהפה ועדין, מאד מאד קטן – ובסוף, אחרי שתחשבו שהוא דווקא נחמד מאד, אני מתכוונת להפציץ אתכם בשתי תמונות, שייגרמו לכם לשכוח לחלוטין את הפרח הזה.
אבל כידוע, החיים לא הוגנים. ולכן אני מציגה את צפורן סינָי.

צפורן סיני הוא בן-שיח – כלומר, שיח קטן, שגבהו עד 40 ס"מ, אבל הוא מאד דליל. קשה לצלם את השיח עצמו, וכיון שגם את הפרח לא קל לצלם – בסופו של דבר ויתרתי. מבחינת הצורה הכללית, יש דמיון מסוים לגבסנית שהצגתי בבלוג לפני שנה בערך – אך הציפורן קטן יותר.

הפרח עצמו הוא פיצקלה – בקוטר סנטימטר, ורדרד, ופורח כשהכל כבר יבש. בעיקרון, עונת הפריחה היא אוגוסט-ספטמבר, אבל אנחנו פגשנו אותו באמצע אוקטובר.

לפרח יש שני שלבים  – שלב זכרי – שבו האבקנים יוצאים, כמו בתמונה הבאה –

ואחריו – שלב נקבי שבו עולים שני עמודי עלי.

ויחסית לכל גדלו של הפרח, הם אכן עולים ומסתלסלים!

צפורן סיני נקרא כך כי זוהה לראשונה בחצי האי סיני. הוא צמח נדיר שגדל בהר הנגב, בדרום הנגב, באיזור אדום ובהרי סיני. הוא נמצא רק באיזורים הגבוהים.

הפרחים הקרובים אליו הם צפורן משתלשל וצפורן הלבנון שהצגתי בבלוג בעבר – וזה מרמז לנו שגם הצפורן הזה, כמו הצבעוני הססגוני, ריבס המדבר ועוד מינים – התפשט לאיזור הדרום בתקופה קרה,
אבל כאשר מזג האויר שב והתחמם – הוא נכחד מהמקומות הנמוכים – ונאלץ להשתנות על מנת לא להכחד מהמקומות הגבוהים, וכך נוצר מין חדש.

ועכשיו, הבטחתי הפצצה –
אמנם אני עוסקת בהשלמת הרשומות מאוקטובר, אבל בשבת ביקרתי בגן הבוטני של גבעת רם, בירושלים. שיא הפריחה של החלמונית הגדולה בגן הבוטני היה בשבוע שעבר, וזה נראה כך:
הפעם אתם חייבים להקליק על התמונות, לראות את הצהוב הזה במלוא הדרו –

כאשר סללו את כביש בגין בירושלים, מצאו מקבצי חלמונית גדולה. העתיקו את הפקעות לתוך הגן הבוטני. החלמוניות משגשגות בגן, ולפי ההערכות, השבוע פרחו בגן כ-3,000 חלמוניות. זהו ריכוז מדהים ויפהפה!
אז אם יש לכם אפשרות להגיע עוד השבוע, רצוי היום או מחר, לגן הבוטני של גבעת רם – בסביבות נקודה 53 במפה של הגן נמצאות החלמוניות. זהו מחזה מרהיב!

אז אתם כבר בדרך לירושלים, נכון?

את צפורן סיני (מה זה?) צלמתי בנחל ניצנה, 14.10.2011
את החלמוניות – בגן הבוטני של גבעת רם, 12.11.11
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

סתוונית הקליפות – Colchicum tunicatum

אחרי חודש שלם שבו לא פרסמתי כמעט כלום, אני מנסה לחזור לפרסם, ומקווה לא להתקל בבעיות.

הרשומה של היום אמורה היתה להתפרסם באמצע אוקטובר, שאז פרחה הסתוונית הזו – אחת הראשונות שפורחות – סתוונית הקליפות.

סתוונית הקליפות פורחת בהר הנגב. מקומות טובים לפגוש אותה הם איזור שדה בוקר-מצפה רמון- בורות לוץ.

היא קטנה יותר מסתוונית היורה – גודלה דומה לזה של סתוונית טוביה , היא ורודה בהירה כמו סתוונית קצרת-עלים והיא היסטרנטית כמו סתוונית בכירה.

ולמי שלא זוכר (ואין לו חשק לעבור לרשימה על הסתוונית הבכירה) – צמח היסטרנטי הוא צמח שפורח בסתיו, ללא עלים, ואילו העלים יוצאים מאוחר יותר, בחורף. כמו החצב, למשל.
סתוונית היורה – הנפוצה – איננה היסטרנטית: היא פורחת לאחר הגשמים, והעלים יוצאים בד"כ יחד עם הפרח, או בהפרש של ימים מעטים ממנו.

ובקשר לשם – סתוונית הקליפות. הפקעת של הסתוונית הזו עטופה בקליפות, ומכאן השם. אבל אני לא מתכוונת לחפור אף אחת בשביל להוכיח את זה.
בפורום צמחי בר התפרסמה לפני חודש תמונה של הפקעת, שצלם פנק7 בערד.

  

הקליפות עוזרות לשמור על הלחות בפקעת – זהו אמצעי הגנה שקיים בכמה וכמה צמחי מדבר.

סתוונית הקליפות היא מהסתווניות הראשונות שפורחות –  הראשונה היא סתוונית בכירה, ומעט אחריה, וגם במקביל – צצה לה סתוונית הקליפות.

סתוונית הקליפות פורחת בספטמבר-אוקטובר, ולכן אם אתם רוצים לחזות בפריחה שלה בטבע, תאלצו להמתין עד לשנה הבאה.
מבחינתי, הסתוונית הזו – יחד עם החצבים, הסתוונית הבכירה והחבצלות – מסמלים את התקווה לשנה ברוכה בגשמים ומלאה בפרחים.

התמונות צולמו בבורות לוץ ובנחל ניצנה, בתאריכים 29.9.2007 ו-14.10.2011

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.  

  

ירוק בעיניים!

אתם זוכרים את השנה שעברה?

זוכרים את השטפונות, את כמויות הגשמים שירדו בנגב?

ובכן, הנגב עדיין לא שכח!

למרות שעברו חודשים מאז השטפונות של ינואר-פברואר, המדבר עדיין ירוק!

נכון, זה לא הירוק של הכרמל או הגליל – אין שם חורשים ירוקים – ובכל זאת, בשביל מדבר, תראו איזה יופי!

בבורות לוץ – יחד עם תחילת הפריחה של סתוונית הקליפות, עדיין אפשר להנות משרידי הפריחה של האביב שעבר – קיפודן בלאנש פורח.

 

האלות האטלנטיות לאורך כביש 171 מלבלבות עם עלים טריים ויפים –

האלה האטלנטית הגדולה של בורות לוץ נראית מרחוק פורחת –

אבל אין זו פריחה… אילו עפצי-אלמוג – עפצים אדומים בצורת אלמוגים, בהם מתפתחות צרעות.

בכל מקום בו נסענו, שמנו לב כמה ירוק סביבנו. יחסית לשנים קודמות, בעונה הזו – זה פשוט מדהים. החום של אוגוסט, החמסינים – לא הצליחו להשכיח מהמדבר את החורף המרווה שעבר עליו.

המשכנו גם לנחל צין – וגם שם, יש הרבה ירוק בשטח.

בממוצע, יורדים בשדה בוקר כ-100 מ"מ לאורך כל השנה. במצפה רמון – כ80 מ"מ.
בחורף האחרון – רק במערכת הגשמים של 19-21.1.2010, ירדו כ-75 מ"מ בשדה בוקר, וכמות דומה במצפה רמון. כלומר, רוב הכמות השנתית ירדה תוך שלושה ימים – ואחר כך היו עוד כמה שטפונות…

 וכאן אנחנו רואים את כוחו של המדבר – את חכמתם של צמחי המדבר. בשנים שחונות, הכל יבש. אין הרבה צמחיה, יש צמחים שמדלגים על עונת הפריחה אם אין להם מספיק מים.
אבל בשנה טובה – פתאום צצים המון צמחים, שחיכו שם. הזרעים והפקעות פשוט המתינו. אם יש להם מספיק מים – הם יפרחו, הם ינצלו כל טיפת מים כדי להמשיך להתקיים, עד שגם עכשיו – אחרי קיץ קשה – הקיץ החם ביותר שנמדד בארצנו אי פעם – הם עדיין מוריקים. ולא רק שיחי הרותם ועצי האלה. גם צמחים קטנים, בני שיח וגיאופיטים – מכסים את השטח בירוק.

התמונות צולמו בהר הנגב – לאורך כביש 171, בבורות לוץ, ובתצפית על נחל צין מקבר בן-גוריון – ב2.10.2010
כתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עכשיו פשוט מתאים לי השיר הבא – רציתי את הביצוע של גידי גוב, אבל אותו לא מצאתי.

טבע עירוני וטבע פראי

בסוף השבוע שאחרי סוכות, נסענו לדרום – התארחנו באכסנית הנוער של מצפה רמון, וטיילנו בבורות לוץ .
מבחינה בוטנית, הטיול לא היה מאד מרשים – אמנם התרשמנו מכמה ירוק המדבר עדיין, אחרי הקיץ החם. עדיין רואים שהיה חורף גשום מאד במדבר.
כשנכנסנו לאכסנית הנוער, קדמו את פנינו הדיירים הקבועים –

 

אנחנו רגילים לראות את היעלים מסתובבים על המדשאות בעיירה, ממש כמו החתולים בערי המרכז, אבל זו פעם ראשונה שראינו יעלים זכרים מחזרים אחרי נקבות ממרחק נגיעה (כמעט) :

 

קיווינו לראות גם קרבות בין זכרים על ליבה של יעלת חן, אך נאלצנו להסתפק במשחקי גדיים…

עם אור השקיעה, היעלים עזבו את הגן הציבורי, והחלו ללכת בטיילת, לכיוון מצוקי המכתש.

בדרך לבורות לוץ, הבחנתי בבליטות קטנות על ראש גבעה מרוחקת…. עצרנו ושלפנו משקפת – ואכן על ראש הגבעה לא עמדה פרה, כי אם קבוצה של פראים –
כתבתי כבר בעבר על שחרור הפראים לטבע, שהוא מוצלח – הפראים מתרבים ואפשר יותר ויותר לראות אותם בהר הנגב, אפילו מהכביש.
שמחתי מאד שהצלחתי להבחין בהם ממרחק של כמה וכמה קילומטרים טובים….

אבל בדרך חזרה מבורות לוץ – הצלחנו במפתיע לפגוש פרא זכר בודד, במרחק קטן בהרבה. הוא הסתובב מצד לצד, עלה וירד, ואפשר לי לשבת על סלע ולצלם אותו בנוחות.

בדרך הביתה עצרנו בקבר בן גוריון, בשדה בוקר – כדי להשקיף על הנוף של נחל צין. שומרי הקבר הקבועים חיכו לנו בשטח.

ולסיום, סרטון קצר של הפרא הבודד משוטט, שצלמתי. לדעתי, הפגישה איתו בהחלט היתה שיא הטיול –
הסרטון קופץ מעט – זו אשמת היד ה"יציבה" שלי…

התמונות צולמו בתאריכים 1-2.10.2010, במצפה רמון, בשדה בוקר, ולאורך כביש 171.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא, ולהנות מהקולאז'ים.
ועוד הפניה אחת: עמיר כתב רשימה חשובה, בנוגע להצלת חולות סמר בדרום הערבה. אנא, קראו והפיצו!!!

דרדר החרחבינה – Centaurea eryngioides

הדרדר הרביעי והאחרון (לעת עתה) בסדרת הדרדרים, הוא דרדר יפהפה, גדול ומרשים: דרדר החרחבינה.

  

חרחבינה, למי שרוצה לדעת, היא קוץ ממשפחת הסוככיים, שצבעו סגול-כחלחל. שמה בלטינית – Eryngium, ולכן השם העברי של הדרדר הזה הוא תרגום מדויק של השם הלטיני (Centaurea eryngioides).
ולמה דרדר החרחבינה? כנראה הצמח הזכיר למגליו את החרחבינה.

מבחינת צבעוניות, דרדר החרחבינה הפוך מהדרדר המצרי: הפרחים בתפרחת הם ורודים, והמאבקים – צהבהבים בהירים.

    

לדרדר הזה יש פריחה גדולה ומרשימה – קוטר הפרחים מגיע לששה ס"מ. הם בולטים מאד, ונראים נפלא על רקע הסלעים, גם אם הם גדלים בתוך שיח (למשל, של ערטל מדברי, פה למעלה)

 

לדרדר הזה יש גם גבעולים ארוכים, כמעט חסרי עלים. הוא צומח באיזורים סלעיים, בסדקי הסלעים.

  

אנחנו פגשנו בו ליד בור חמת. בור חמת הוא בור מים מהתקופה הישראלית הקדומה, ששופץ בראשית שנות ה-80, וכיום אפשר להתרחץ בו. צלמתי אותו ברשימת הזריחה בנגב.

  

התמונות צולמו מסביב לבור חמת, שעל כביש 171 – מקום יפהפה, שפורחים בו דברים מאד מיוחדים; בתאריך 24.4.2010
שימו לב גם לניצנים של הדרדר הזה, שנראים כמו חרוזים מיוחדים (רק הקוצים מפריעים קצת לשימוש הזה…)

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

  

יום הרשומה 2010 – ערב יורד על הר הנגב

בצלאל הכריז על תאריך 7.5 בתור "יום הרשומה" – יום שבו אני (בעלת הבלוג) בוחרת רשומה מאילו שפרסמתי בעבר – כזו שאהבתי במיוחד, או כזו שלא קבלה מספיק תשומת לב – ומפרסמת אותה מחדש.
התלבטתי רבות איזו רשומה לבחור לכבוד יום זה. יש הרבה רשומות שלי שאני מאד אוהבת – למשל, כל רשומות הסחלבים למיניהן, או הנופים ובעלי החיים הנפלאים מקליפורניה…
אבל החלטתי לבחור את הרשומה הזו – לא בגלל התמונות (למרות אמירתו של הנסיך הקטן – "יפה השקיעה ללב עצוב") – אלא בגלל הכתוב.
הבלוג שלי הוא בלוג קליל:  כמה פרחים יפים, כמה פרפרים, איזה פריט מידע איזוטרי… אבל פה ושם יש אמירה. והרשומה הזו  (כמו הרשומה על הנימפאה התכולה, והרשומה על התורמוס הצהוב) מבטאת מאד את דעותי בנושא מאד קרוב ללבי: הגנה על הטבע ושמירה על השטחים הפתוחים.
אז בחרתי ברשומה הזו, בשביל להדגיש שוב את חשיבות הנושא.
 
פורסם לראשונה ב21.1.2010

 
 
היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.
 

 
השקיעה צובעת הכל בצבעים משוגעים. הכתום עז יותר, הורוד חם יותר… הכל מקסים ונפלא.
 

 
רציתי לנצל את תמונות השקיעה לאמר כמה מלים על המדבר.
כשהוקמה המדינה – המוטו בארץ היה "הפרחת השממה". חשוב לבנות, לסלול, לחרוש…
 
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

 
את זה כתב אלתרמן, וזה היה הלך הרוח בכל הארץ. בן גוריון נתן דוגמא אישית ועבר לנגב.
 

 
האמונה אז היתה שהמדבר הוא "שממה". "מקום ריק" ש"מחכה שנפריח אותו".
אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם שהמדבר מלא חיים. שממה – הוא לא.
יש כאן צמחים, בעלי חיים, גיאולוגיה ייחודית, היסטוריה…
 

 
אני חושבת שבמקום ל"הפריח את השממה", כיום אנחנו צריכים להגן עליה. להשאיר את המדבר חי ונושם, בלי בטון ומלט, בלי תאורת לילה (פרט לזו הטבעית) – ועם הכוכבים, הצמחים, ובעלי החיים.
אני מצרפת קישור לכתבה בנושא האיומים הקיימים בארץ על השטחים הפתוחים, מאתר החברה להגנת הטבע.
 

 
המדבר שלנו הוא ייחודי מאד. המכתשים הם נוף מיוחד לאיזור שלנו. עם מחשבה ופיתוח נכון, מצפה רמון יכולה להפוך לפנינה תיירותית, מקום שבו נוכל ללמוד להכיר את המדבר ולאהוב אותו.
 

 
השאלה היא רק – האם יש בנו את החכמה הזו?
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להגדיל אותן…. תקליקו עליהן – זה עובד.
ותודה לכל מי שטייל איתי במדבר.
 
סיכום רשימות סיור המדבר – 25-26.12.2009

 
נופים וסיורים –
סיור עם הפקח – חלק ראשון  
סיור עם הפקח – חלק שני
זריחה בהר הנגב

בעלי חיים –
פרוייקט ההשבה לטבע – פראים וראמים
פרסתנים בנגב – יעלים וצבעים
צמחיה –
הבטחה לעתיד – ניצני ריבס המדבר

 
 

דרדר הערבות – Centaurea ammocyanus

הדרדר השלישי בסדרת הדרדרים שלי הוא צמח שרוע, חד-שנתי, בעל פרחים קטנים למדי – בקוטר של כ-2 ס"מ.

 

כך נראה הצמח השלם – שרוע ומפוזר על הקרקע, שולח זרועות לכל עבר.

  

זהו דרדר הערבות – קטן ועדין, אבל חינני מאד. הוא גדל בהר הנגב.

 

השם "דרדר" הוא שם תנכ"י – בתנ"ך נזכר הדרדר כשם לעשב-רע, הצומח בשדות:
בעת הגירוש מגן עדן, אלהים מסביר לאדם וחווה שיהיה לו קשה לגדל אוכל בשדות: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית, ג' י"ח)
ואילו הושע, באחת מנבואות הזעם שלו אומר: "קוֹץ וְדַרְדַּר, יַעֲלֶה עַל-מִזְבְּחוֹתָם" (הושע, י' ח')

אך המקרא אינו מתכוון לסוג מסוים, אלא משתמש בשם "דרדר" כשם נרדף לקוץ, או שם כולל לצמחים קוצניים. שימוש זה קיים גם בימנו.

  

בניגוד לשאר הדרדרים של הסדרה הזו, דרדר הערבות הוא חסר קוצים. בזה הוא מזכיר, למשל, את הדרדר הכחול המוכר.

התמונות צולמו בבורות לוץ, 24.4.2010

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

בן-פרג סגול – Roemeria hybrida

בחזרה להר הנגב…

   

עושר הפריחה שם הפתיע אותי. מעולם לא טיילתי במדבר שלנו כמו שטיילתי השנה, ואחרי שהייתי במירון בסוף מרץ – והוא היה הרבה מעבר לשיא – לחזור לנגב, ולראות שם מרבדים פורחים… זו היתה חוויה נהדרת.

את הפרח שלי להיום כבר יכולתם לפגוש אצל אנג'ולי, ברשימה הפורחת שלה. לי אין ילדות פוטוגניות ברשימה (זה היה טיול ללא ילדים…) – אצלי הבמה היא של הפרחים (גם אם אני מטיילת עם ילדים… )

   

גם אם הם קטנים מאד.
בן-פרג סגול הוא בהחלט פרח קטן. הוא גם מאד זיפני – הגבעול והפרי שלו מכוסים שערות קטנות, כמו זיפי זקן.

כל גבהו הוא בערך 10 ס"מ. אולי 15. אתם יודעים מה? אני מוכנה לקבל 20… לא חושבת שיותר מזה.
בן-הפרג הוא פרח של שעות הבוקר. בצהרים הפרחים כבר נובלים. אולי זו אחת הסיבות שלא פגשתי אותו הרבה: לא התחלתי לטייל מוקדם מספיק…

    

בן-פרג הוא ממשפחת הפרגיים,  ולפי הכתוב במגדיר, הוא דווקא נפוץ. והדבר שהפתיע אותי ממה שקראתי במגדיר, היה תחום התפוצה שלו: כתוב שהוא גדל "בגליל העליון, בשפלה, הרי יהודה, צפון הנגב, מערב הנגב, הר הנגב, דרום הנגב, בקעת כנרות, מדבר שומרון, מדבר יהודה, בקעת ים המלח, הערבה, הגולן."
כלומר… בערך כל הארץ פרט לכרמל ולמישור החוף…
ובכל זאת, עד שהתחלתי לטייל בנגב – לא פגשתי אותו. ודווקא בגליל ובהרי יהודה אני מטיילת לא מעט.

 

התמונות צולמו בהר הנגב (נחל לוץ, בורות לוץ ונחל עקרב), בתאריכים 6.3.2010 ו-24.4.2010


     

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

ועוד תמונה אחת, כי באמת קשה להתאפק: קטע קטן ממרבד הקחוונים בנחל עקרב. הקחוונים שם מכסים שטח של קילומטרים על קילומטרים, וזה פשוט מרהיב. אני משערת שזה קחוון הנגב, אבל קשה מאד להבדיל בין רוב מיני הקחוונים – אז אני לא מתחייבת. אני כן מתחייבת לתמונה מדהימה. תגדילו, תגדילו – זו ממש מרהיב!!!

הבטחות צריך לקיים: ריבס המדבר – Rheum palaestinum


אי-שם בסוף דצמבר, פרסמתי תמונה של לבלוב עלים קטנטנים ואדומים – העלים של ריבס המדבר.
הבטחתי אז לחזור למדבר, כדי לראות את הריבס במלוא הדרו.

בסוף השבוע האחרון אכן חזרתי למדבר (בפעם הרביעית בחורף הזה) – כדי לראות איך גדלו אותם עלים קטנטנים.

 

גדלו יפה, נכון? למי שלא שם לב לקנה המידה, אני ממליצה להגדיל את התמונה על ידי הקלקה, ולהסתכל בצד שמאל למטה. כן, לא טעיתם: זוהי הנעל שלי. בכוונה השארתי אותה בתמונה. קוטר העלים מגיע ל-70 ס"מ בממוצע.
אפשר לראות את העורקים האדומים שיש במרכז העלה – תזכורת ללבלוב הצעיר מדצמבר:

ואז, במרכז העלים מתחיל לצאת ניצן:

נראה קצת כמו בקיעה של ביצת דינוזאור, לא?
הניצן מתפתח ומתחיל להתרומם על גבעול – או גזע, ומתחיל לפרוח.  

הגזע גדל, התפרחת נפתחת – וריבס בפריחה מלאה נראה כך :

  

הצמח בשיאו הוא בערך בגובה הברכיים – קצת יותר מחצי מטר. הפרחים הם אדמדמים – עם גוון צהבהב פה ושם.
הם קטנטנים, כיאה לבני משפחת הארכוביתיים – ומואבקים על ידי הרוח – כלומר, מפיצים את האבקה לכל עבר בתקווה שהרוח תשא אותה לפרח אחר – ותאביק אותו.

הפרח אמנם זעיר, אבל אם מסתכלים מקרוב  -הוא מאד נחמד:

ששה עלי כותרת, שלושה קטנים – ושלושה קטנטנים בינהם   , אבקנים גדולים. על כל צמח ישנם מאות פרחים קטנים כאילה. אחרי ההאבקה הם הופכים לפירות – שנראים כמו פנסים סיניים אדומים קטנים:

בלקסיקון מפה לצמחי ישראל, אבי שמידע כותב שהריבס הוא צמח גלגל.
כלומר, אחרי שהפירות מבשילים – הצמח כולו מתייבש; נעקר ממקומו – ומתגלגל ברוח. במהלך הגלגול הזה נושרים הזרעים ומתפזרים.
בעלים שלו השתמשו בעבר לבישול  – וגם כתרופה (חומר משלשל…) – אל תשאלו אותי איך זה מסתדר. הריבס הוא צמח מוגן – ואני לא מתכוונת לנסות ריבס בר. אני אסתפק בתרבותי שקונים בשוק.

ריבס המדבר הוא מין אנדמי לאיזורינו: הוא צומח אך ורק בהר הנגב ובהרי אדום. המין הקרוב לו ביותר הוא ריבס חרמוני – שגדל בחרמון, ובפסגות הרים גבוהים במזרח התיכון.

בסוף השבוע האחרון הצטרפתי שוב אל גל הפקח, הפעם במסגרת סקר בוטני בהר הנגב: נסענו  (תשעה אנשים) לנקודות מסויימות, ובדקנו כל מה שצומח שם. כל ציץ ועשב ניסינו להגדיר. זה היה מרתק.

בעצם, הסקר לא היה אמור לכלול את האיזור בו גדלים הריבסים. אבל גל החליט – במיוחד בשבילי – לשנות קצת את התכניות, וכן לכלול את נחל לוץ (האיזור שבו גדלים הריבסים) בסקר – ולהגיע אל הריבסים כבונוס.

נחל לוץ עמוס עכשיו בפריחה – מרבדים של מנתור המדבר מפיצים ריח מתוק, צובעים משטחים בורוד ומשתלבים עם מרבדים של אהרונסונית פקטורובסקי  בצהוב, בן שלח מנוצה בלבן – וצבעוני המדבר – אדומים מבהיקים.

אל הריבסים הגענו ממש לפני השקיעה – מה שאפשר לי לצלם גם כמה תמונות דרמטיות שכאילה:

המדרון היה מלא בריבסים, ומנוקד גם בשלל פרחים אחרים – אבל למען האמת, בעצירה הזו לא כל כך שמתי לב  מה פורח מסביב. בדקתי את הריבסים, אחד-אחד.

רציתי שוב להודות מעומק לבי לגל, הפקח של הר הנגב – על ארגון הסקר, על שינוי התכניות, על הריבס וכל שאר הדברים הנפלאים שראינו. במיוחד תודה על הגראנד פינאלה שהיה לנו: בחושך, בדרכנו חזרה אל מצפה רמון – ראינו קרקל צעיר – אבל אמיתי – ממש ממרחק קצר. הוא היה יפהפה.

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת להגדיל אותן ולראות כמה יפה הצמח הזה במדבר.
התמונות צולמו בנחל לוץ, 6.3.2010

 

תוספת: בעקבות כמה שאלות שנשאלתי – לכל מי שלא יודע מהו קרקל: קרקל הוא חתול בר גדול (כלומר, גדול יותר מחתול בית – אבל לא בגודל של נמר) , עם ציציות שיער באוזניים. לפי ההערכות, ישנם בין 150-200 קרקלים בארץ.
תמונות אפשר לראות באתר תצפית המצוין.

ערב יורד על הר הנגב

 
היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהסיור להר הנגב, ובה תמונות השקיעה.
 

 
השקיעה צובעת הכל בצבעים משוגעים. הכתום עז יותר, הורוד חם יותר… הכל מקסים ונפלא.
 

 
רציתי לנצל את תמונות השקיעה לאמר כמה מלים על המדבר.
כשהוקמה המדינה – המוטו בארץ היה "הפרחת השממה". חשוב לבנות, לסלול, לחרוש…
 
ממורדות הלבנון עד ים המלח
נעבור אותך במחרשות,
אנו עוד ניטע לך ונבנה לך,
אנו ניפה אותך מאד.

נלבישך שלמת בטון ומלט
ונפרוש לך מרבדי גנים,
על אדמת שדותיך הנגאלת
הדגן ירנין פעמונים.

 
את זה כתב אלתרמן, וזה היה הלך הרוח בכל הארץ. בן גוריון נתן דוגמא אישית ועבר לנגב.
 

 
האמונה אז היתה שהמדבר הוא "שממה". "מקום ריק" ש"מחכה שנפריח אותו".
אני מקווה שהצלחתי להבהיר לכם שהמדבר מלא חיים. שממה – הוא לא.
יש כאן צמחים, בעלי חיים, גיאולוגיה ייחודית, היסטוריה…
 

 
אני חושבת שבמקום ל"הפריח את השממה", כיום אנחנו צריכים להגן עליה. להשאיר את המדבר חי ונושם, בלי בטון ומלט, בלי תאורת לילה (פרט לזו הטבעית) – ועם הכוכבים, הצמחים, ובעלי החיים.
אני מצרפת קישור לכתבה בנושא האיומים הקיימים בארץ על השטחים הפתוחים, מאתר החברה להגנת הטבע.
 

 
המדבר שלנו הוא ייחודי מאד. המכתשים הם נוף מיוחד לאיזור שלנו. עם מחשבה ופיתוח נכון, מצפה רמון יכולה להפוך לפנינה תיירותית, מקום שבו נוכל ללמוד להכיר את המדבר ולאהוב אותו.
 

 
השאלה היא רק – האם יש בנו את החכמה הזו?
 

 
התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי מאד להגדיל אותן…. תקליקו עליהן – זה עובד.
ותודה לכל מי שטייל איתי במדבר.
 
סיכום רשימות סיור המדבר – 25-26.12.2009

 
נופים וסיורים –
סיור עם הפקח – חלק ראשון  
סיור עם הפקח – חלק שני  
זריחה בהר הנגב
בעלי חיים –
פרוייקט ההשבה לטבע – פראים וראמים
פרסתנים בנגב – יעלים וצבעים
צמחיה –
הבטחה לעתיד – ניצני ריבס המדבר
 
 

מים מים – הו מים בששון

 
הגשמים שירדו הלילה החזירו אותי… למדבר. ולמחשבות על מים. הלילה ירדו הרבה גשמים במדבר, לפי החדשות – הנגב כולו שוטף. סגרו גם את כביש 40 וגם את כביש 90, וכל הגשם הזה במדבר… פשוט מרגש.
 
כמה ימים לפני שירדתי לנגב, ירדו שם גשמים – ואיתם באו שטפונות.
מים במדבר הם חוויה מיוחדת ויפהפיה.
 

 
אנחנו לא ראינו – לצערנו – את השטפונות, אבל כן ראינו גבים ובורות מלאים, שלוליות בנחלים,  וגם הבנו כמה המים חשובים במדבר, איך הכל חי במדבר לפי המים.
 

 
כשאתם מגיעים למדבר, למשל למצפה רמון – תעצרו במצפור בראש מעלה העצמאות, ותסתכלו על הנוף. מאד ברור איפה עוברים הנחלים. יש פס צמחיה ירוק לאורך נתיבי הנחלים – ומטר משם – אדמה חשופה. משטר המים ברור ובולט.
 

 
יש איזורים, כמו הקניון הלבן בנחל שגיא שמצולם פה, שמנקזים איזור מאד קטן ומצומצם. כלומר, גשם חייב לרדת בנקודות ספציפיות בשביל שיזרמו מים בקניון הקטן והיפהפה הזה.
 

 
לשמחתי, הוא אכן ירד שם – ואנחנו הספקנו לראות את הקניון עם מים, לפני שהתייבש.
 

 
אבל החלק המקסים של הקניון הוא החלק העליון – שם יש קטע סגור, מעין נקרות שבהן המים עוברים. התוצאה היא יפהפיה – ואני צלמתי ללא הכרה.
 

 
המים במדבר חשובים מאד לבעלי החיים. הם לא שותים הרבה – הפראים, למשל, מסתפקים בשתיה אחת ליומים ולפעמים גם פחות מזה. אבל כל בעלי החיים בהחלט זקוקים למים, ומשתדלים להגיע בלילות לשתות, להרוות את צמאונם.
 

 
הרבה מצמחי המדבר צומחים לפי משטר המים. כלומר – יש מים? הם יצמחו ויפרחו. אין מים? הם ישארו בתרדמת. וכך ראינו דמיה לבידה (פרח שאני אקדיש לו רשימה נפרדת) בשיא הפריחה, למרות שחודשי הפריחה שלו – לפי הספר – הם פברואר עד אפריל. מים זרמו? מצוין. הוא מנצל את ההזדמנות ופורח. את הספר הוא כמובן לא קרא…
 
 
גם הסלעים מושפעים על ידי המים. השטפונות סוחפים סלעים ועוקרים אותם ממקומם, נתיבי נחלים משתנים והנוף כולו חרוץ בחריצים שיצרו המים.
 
 

 
עוד תמונות של היופי המופלא הזה אפשר למצוא באלבום שלי.
 

 
כל התמונות צולמו ב-25-26.12.2009 בהר הנגב
 

 
כדאי מאד!!! להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

ציפורים בנגב

 
אני ממשיכה עם תמונות מהסיור בנגב – 25-26.12.09, והיום אני מקדישה את הרשימה לבעלי כנף שונים.
 

 
בדרכנו למצפה רמון, עצרנו למנוחה קלה ליד העיר עבדת. על כבלי החשמל נערכה ועידה מכובדת: קבוצה של טריסטרמיות, וחנקן גדול אחד.
 
החנקן הגדול (Lanius excubitor), כמו כל החנקנים, הוא ציפור טורפת. החנקנים ניצבים בתצפית נישאת, ועטים על חרקים, בעלי חיים קטנים מהם (כגון עכברים או ציפורים קטנות). הם משפדים את טרפם בעודו חי על קוצים וגדרות תייל, וטורפים אותם.
 

 
החנקן לא היה מאד מרוצה מן המהומה של ועידת הטריסטרמיות, ולכן הוא פרש והשאיר לי תמונה של הטריסטרמיות על רקע עבדת:
 

 
הטריסטרמיות (Onichognathus tristrami) הן מין מלווה אדם. הן נקראות ע"ש הכומר טריסטרם – חוקר טבע שבדק את האיזור במאה ה-19, והוא הראשון שצד טריסטרמית (באיזור מנזר מר-סבא) ובדק אותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 הטריסטרמיות היו ידועות רק מאיזור ים המלח. מאז הן הרחיבו מאד את תחום תפוצתן, בעקבות האדם – הן הגיעו בשנות ה-70 לערד ולדימונה; ואני פגשתי אותן גם באילת, גם במצפה רמון – וכאן, ליד העיר עבדת.
 

 
זהו עורב חום-עורף (Corvus ruficollis). הוא גדול יותר מהעורב האפור המוכר לנו, והוא עוף מדברי שחי ממדבריות הסהרה ועד להודו. אצלינו הוא חי בנגב ובמדבר יהודה, אבל לעתים הוא מגיע עד לאיזור ירושלים.
 

 
העורב חום העורף נראה שחור לחלוטין. רק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה (מה שכולל ללכוד אותו קודם… ) אפשר באמת לראות שנוצות העורף שלו הן בצבע חום כהה.
 

 
רואים את הזנב הארוך של הציפור הנחמדה הזו? זהו זנבן (Turdoides squamiceps) – מקור השם ברור, נכון?
הזנבן הוא ציפור מדברית אוכלת-כל, והוא חי במדבריות חצי האי ערב ועד סיני.
 
אבל העוף המרשים ביותר שראינו, היה ללא ספק –
 

 
זהו דורס ששמו עקב עיטי (Buteo rufinus) – ראינו אותו עומד על עמוד של גדר, ממש ליד הכביש. כשעצרנו בצד לצפות בו, הוא עף לו משם – אל כמה סלעים, קצת יותר מרוחקים. את העקב העיטי אפשר לראות בכל הארץ.
 

 
את הציפור הזו, אני מקווה, אין צורך להציג… החוגלה (Alectoris chukar) שכיחה ונפוצה בארץ. כשישבנו לנו לארוחת בוקר קצרה (בחניון מוסדר, כמובן!) – קבוצת חוגלות התרוצצו להן על המורד מולנו.
החוגלות כמעט נכחדו מהארץ – הן שמשו מזון גם לעופות הדורסים, וגם, כמובן, האדם צד אותן. אבל עם הרעלת הדורסים המסיבית שהיתה בארץ בשנות החמישים – ובתוספת הנהגת חוקי ציד – הן התאוששו, וכיום הן נפוצות למדי.
 

 
את שחור הזנב כבר הצגתי בעבר – ציפור מדברית קטנה וחביבה; וגם הפעם פגשנו אותה. שחור הזנב נפוץ למדי בנגב.
 
ולקינוח – ציפור אחת שלא פגשתי קודם:
 

 
היא עומדת על אבן בשולי שביל ג`יפים. זהו קרוב משפחה של החוחית, ושמו חצוצרן מדבר (Bucanetes githagineus )
החצוצרן נפוץ ויציב במדבר, מעדיף איזורים סלעיים ומצוקים – ולא באיזורים חוליים. הוא מבלה את רוב זמנות על פני הקרקע, מחפש זרעים, עלים וניצנים – וגם פרוקי רגליים שונים.
 

 
המקור שלו עבה וקצר – אופייני מאד למשפחת הפרושיים, עמה נמנים הפרוש, החוחית והירקון.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
כדאי ומומלץ להקליק על התמונות ולהקיש על F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 
 

ארכיאולוגיה בהר הנגב

כאשר מדברים על ארכיאולוגיה בנגב, ישנו שם אחד שעולה מיד – הנָבָּטִים.
הנבטים היו עם שהחל כנוודים, ועם הזמן – גם התיישב והקים ערים. הם חפרו בורות מים רבים ברחבי המדבר,  סחרו, וחלשו על הדרכים.
פטרה – בירדן – היתה העיר החשובה שלהם; ממשית, עבדת ושבטה היו כמה מהערים שהם הקימו בנגב. הם גרו בנגב בסביבות התקופה ההלניסטית – מהמאה הרביעית לפניה"ס, ועד למאה השניה לספירה. אז סופחו לאימפריה הרומית והחלו להיטמע בה עד שנעלמו כעם.
אבל ישנה ארכיאולוגיה עתיקה יותר בנגב, ועליה אני אספר היום.
זה מתחיל בגל אבנים – סתמי, לכאורה , שרואים בנסיעה.

נכון שלא הייתם מקדישים מחשבה לאבנים הפזורות הללו? ובכן… פה טעיתם. זהו אתר ארכאולוגי – שריד קדום מתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס) . קוראים לזה טומולי.
בואו נתקרב –

טומולי הוא קבר – בספר כתוב "קבר גל" –  אם אני מבינה נכון, זהו קבר שבנוי מגל אבנים. בנגב נמצאו קברים רבים כאילו, מתקופות קדומות. הם נמצאים בעיקר על הרכסים.
ומה שיפה ומיוחד בהם –

אילו הציורים.
בנגב ישנם אתרים רבים כאילו, עם ציורים רבים ושונים. הציורים הקדומים מופשטים יותר – קוים, עיגולים, מרובעים. המאוחרים יותר כבר כוללים דמויות ובעלי חיים – כמו האחד פה מעל.
הנה עוד ציור לדוגמא –

אפשר לראות, שהציור הזה כהה יותר. הצבע אדמדם יותר ולא בהיר כמו בראשון. זו עוד עדות לכך שהציור קדום יותר. הסלע השחור הוא בעצם סלע גיר מצופה תחמוצות שגרמו לו להשחיר. את הציור חרטו בסלע, וחשפו כך את הגיר הלבן שבפנים.
אך הסלע לא מפסיק להתחמצן, וככל שהזמן עובר – הציור מנסה להתאחד עם שאר הסלע.

את הטומולי, והציורים הללו – אפשר למצוא בהרבה מקומות בהר הנגב. בהר כרכום התגלה ריכוז גדול מאד של ציורים בסלע, והם – וגם שרידים נוספים בנגב – תוארכו לתקופות עתיקות מאד – מהתקופה הכלכוליתית (3150-4000 לפניה"ס) ועד לתקופת הברונזה התיכונה (2000-2200 לפניה"ס).

בנגב נמצאו גם שרידים של התיישבות – בעיקר התיישבות בודדים – גם מהתקופות הקדומות – התקופה הכלכוליתית, ותקופת הברונזה – וגם מאוחר יותר, בתקופה הישראלית (500-1000 לפניה"ס)

סידור האבנים הזה, למשל הוא כנראה שרידים של חדר – מבנה שניצב שם. אני לא יודעת לאמר לכם למה שימש המבנה, או ממתי הוא.
עם השנים השתנתה גם התעסוקה של תושבי הנגב. חלק מהמבנים היו מבנים ארעיים שבהם רועים מצאו מקלט מזדמן ללילה.

מאוחר יותר הם עברו לחקלאות, ייצור נחושת, מסחר, וייצור קרמיקה. נמצאו שרידי ישובים גדולים – וגם שרידים של בניינים מעטים, ששמשו, כפי הנראה, משפחה מורחבת אחת שחיה יחד.

כיום, נמפית החורשף היא המבקר היחיד שראינו בין השרידים…

גל סיפר, שהוא מנסה לקדם רעיון של מסלול ארכיאולוגי (טיול לרכב 4X4) שיעבור בבקעת חסון ובקעת בתור – מסלול שיכלול שילוט שיספר על הממצאים הארכיאולוגיים – ויאפשר לאנשים לגלות בעצמם חלק מהממצאים היפים שיש בנגב.
הבעיה, כתמיד, היא תקציב – על מנת לארגן מסלול כזה, יש להעסיק ארכיאולוג שיכתוב את השילוט ויבדוק את הממצאים בשטח.

כל התמונות צולמו בהר הנגב, 25-26.12.2009
את המידע קראתי בספר המרתק "הר הנגב – נופים וטיולים" בעריכת זאב משל
וכתמיד, כדאי לכם להקליק על התמונות ולראות אותן בגודל מלא!

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק II)

– – על החלק הראשון של הסיור אפשר לקרוא כאן – –



ביום שבת בבוקר יצאנו לסיור נוסף.
 "סיורי הבוקר בדרך כלל כוללים סיור בחניונים", מספר גל – "מטרתו העיקרית היא איסוף אשפה ואיתור ונדליזם." בחנוכה האחרון, למשל, הפקח האחראי על איזור עין סהרונים (חניון הלילה העיקרי במכתש) אסף מדי בוקר ארבעה שקים מלאים ניירות טואלט, תחבושות היגייניות וטמפונים. ושוב עולה השאלה – למה? למה הפקח צריך לנקות אחרינו, המטיילים?
 
כאן עברו מטיילים.

 

ביום שבת אנחנו אספנו בדרכנו שקית אחת של זבל, שכללה בין השאר תחבושת היגיינית שמישהי טמנה בחריץ בסלע (באמת תודה לך, מי שלא תהיי!) וגם זוג תחתונים מלוכלך וקרוע שמישהו נטש באמצע הדרך (וממש לא מעניין אותי מה הסיפור מאחורי זה…).

גל אמר שהוא למד הרבה על הפסיכולוגיה של האנשים לפי יחסם לזבל. יש אנשים שלוקחים חטיף, מסירים את העטיפה ואוכלים אותו – ומאותו רגע, העטיפה היא זבל. טינופת. לכלוך. הם לא מסוגלים לשמור אותו אצלם – כי זה זבל. אז הם פשוט זורקים אותו בדרך. לפני רגע זה עטף משהו שהם אכלו – אבל עכשיו זה זבל. אי אפשר להכניס את זה לתרמיל. היחס לתוצרים שלהם (ניירות טואלט וכיו"ב) – גרוע יותר.

 

 
עברנו בדרכינו ליד כמה בסיסים צבאיים. הידוע מכולם הוא כמובן בה"ד 1. הביוב מהבסיסים – בה"ד 1, אבל גם אחרים – מוזרם חופשי, לפני השטח. יש תכניות עבודה לטיפול בשפכים, אבל… כמו תמיד, הענין מורכב, ויקר ולוקח זמן ליישם אותו. באיזור בו זרם הביוב התפתחה חורשת אשלים במי האפסיים, והרבה צמחיה. אל הסירחון הגיעו החרקים – יתושים וזבובים בעיקר – ואחריהם באו גם ציפורים, וגם מחלות.
 
 
הצבא בנה מכון טיהור שפכים מיוחד לבה"ד 1. תוך חודש נגנב הגנרטור שלו על ידי הבדואים מהסביבה – והביוב חזר לזרום. לאחר כמה זמן, קושר הביוב למכון טיהור השפכים של מצפה רמון – ועכשיו זה אמור להיות בסדר. אבל… זהו רק בסיס אחד. ישנם מספר בסיסים בהר הנגב – ורובם עדיין מזרימים את הביוב בצינור החוצה, ללא טיהור, התכניות ייושמו בעתיד.  "ממילא אין שם כלום במדבר…"
יחד עם זאת, גל מציין לטובה את שיתוף הפעולה של הצבא – יש אוזן קשבת, ביחוד בדרגים הגבוהים. יש תיאום ונסיון לשיפור המצב – גם בנושאי תרגילים, ופעילות צבאית – וגם של בעיות לוגיסטיות, כמו הביוב.
 

 

 
מכון הטיהור של מצפה רמון גם הוא סיפור עצוב. הוא מוציא מים מטוהרים שאותם… שופכים לנחל. למה? כי אין תקציב להעביר את המים הללו בצינורות, ולהשקות בהם גנים ציבוריים או שדות חקלאיים בסביבה. אז הגנים והחקלאות מושקים במים טובים, חדשים – ואת המים המטוהרים פשוט מבזבזים. מישהו אמר חלם?
 

 

אני חושבת שהמראה שממש החריד אותנו היה רכב שטח, שנסע בדרך (בשטח אש, לא בתחומי השמורה) – באוטו ישבו ההורים והכלב, ועל הגג היו קשורים מזרונים, ועליהם שוכבים, מטלטלים וצוחקים שני ילדים בני 6 בערך. בדרך עפר, מלאה אבנים… אני וחברתי פערנו את הפה, ופשוט שכחנו לסגור. בתור אמהות לילדים, המראה גרם לנו לרצות לצעוק, לטלטל את ההורים (שוודאי חושבים שהם נורא מגניבים וקולים) ולהביא את יצחק קדמן מיד. גל היה רגוע יותר. "זה מאד יקר, מה שיש לכם על הגג, אתם יודעים," הוא העיר להם. אבל זה לא כביש, ולא שמורה – אין לו שום סמכות שם. והם אמנם התנהגו בחוסר אחריות מושלם, אבל לא עשו שום דבר לא חוקי.

במיוחד הרגיז אותי מבטה של האם – מתריס, לועג, מתגרה: "נראה אתכם אומרים לי משהו על דרך הטיפול שלי בילדים שלי! אני אמא מגניבה! " – ושוב אני לא מצליחה להבין – מה הם חשבו לעצמם? איזה מין רפיון מוחי גרם להם לסכן כך את חיי הילדים?
 

 

בדרכנו חזרה, כשכמעט הגענו אל הכביש – ראינו לפתע שני רכבי שטח למרגלות ההר, כמה מאות מטרים מהשביל המסומן. וכשאני אומרת שביל מסומן – הוא מסומן היטב באבנים משני הצדדים. גל סידר אותן. יש ימים שהוא מקדיש לסימון שבילי ג`יפים באופן ברור. ובכל זאת, יש שני כלי רכב במרחק. אמנם יש שם מתקן של מקורות, ויש שביל די ברור – אבל ברור גם שהשביל חסום. אנחנו מגיעים אל השביל, ומגלים ש"מישהו" העיף הצידה את האבנים, ונסע לו. למה? ככה.
 
כאן מקנן בז מדברי
 
 "בעונה, מקננים שם בזים מדבריים – אם אני מאפשר לאנשים להסתובב שם, הבזים יפחדו לבוא. לזכותם של האנשים יש לאמר שהם נסעו על שביל פרוץ, ולא פרצו אחד חדש."
"מעבר לזה, אני אחראי על שטח, שפגיעה בו – פוגעת בי באופן אישי", אומר גל, "ולכן חשוב לי להיות נחמד מאד, לחנך ולהסביר."

הגענו אל האנשים, וגל ערך איתם שיחת ברור. "מה פתאום, אנחנו לא הזזנו שום אבן… לא היה שלט… ראינו דרך, רצינו לראות לאן היא מובילה…" 
 
גל מדבר עם מטיילים שירדו מהשביל

 

לפקח רט"ג יש סמכויות של קצין משטרה לחקירה,עיכוב ומעצר, חיפוש שלא בבתים (כלומר, ברכב) ולפי חוקים מסוימים – הוא יכול לתת קנסות וברירת משפט. הקנסות שהוא נותן אינם גדולים מאד – הוא יכול לתת קנס של 660 שקל. ולפני שאתם אומרים שזה "נורא הרבה", אני אספר לכם שאם תתפסו ישנים בשטח ללא אישור מיוחד (Wilderness Permit) בפארקים של ארה"ב, או תסעו בשביל שאינו שביל רשמי; ותתפסו – העונש יכול להגיע עד חצי שנה בבית הסוהר, ובנוסף – קנס של עד 5,000$.

אני חושבת שאם על עברות כאלה בארץ היו נותנים קנס שגבהו כגובה שכר מינימום חודשי (שזה הרבה פחות מ-5000$) ומכניסים אנשים לשבוע בבית הסוהר – הרבה פחות אנשים היו מתפרעים כך.

 


פקח של רט"ג הוא המון דברים. עובד סוציאלי מול האוכלוסיה המקומית, הורה דואג לבעלי החיים והטבע, מארח מנומס וגם פסיכולוג לכל המטיילים, עובד נקיון לעת מצוא, מלווה את אנשי התשתיות (מקורות, חברת חשמל, מע"צ וכו`), מסמן שבילים, מקשר בין השטח למשרדי הממשלה השונים, הנציג בפועל של רשות העתיקות (הנציג הרשמי מגיע רק לפי בקשה מיוחדת של הפקח), איש קשר מול הצבא, מרצה אורח בצבא ובאקדמיה, מאייש תחנות מידע, מחלץ מטיילים, מסייע לאנשי אקדמיה במחקרים ועוד ועוד…  
 
 

 

לסיכום הרשימה הארוכה הזו, על רקע מחיאות הכפיים למי שקרא את הכל – יש לי כמה בקשות לכל הקוראים:

 

 

  1. צאו לטייל. תהנו מהטבע, תרגישו את הירוק, צפו בבעלי החיים, בצמחים, בנחלים..
  2. תדאגו לעצמכם: קחו כובע, נעלים נוחות להליכה, מים, מפות. דעו לאן אתם נוסעים, הולכים או רוכבים.
  3. קחו איתכם שקית זבל בכל תיק, ועוד כמה באוטו. אספו את כל הזבל – עטיפות מזון, שאריות, ניר טואלט. תזרקו לפחים בישוב הקרוב.
  4. אתם מתכוונים להדליק מדורה, או לעשות על האש? הביאו אתכם עצים. המדבר עני מאד בעצים, וכל עץ – חי או מת – הוא בית של מישהו, או מקור מזון של מישהו. אל תסתמכו על מה שיש בשטח.
  5. אל תרדו מהשבילים – לא ברכב, ולא ברגל. אם שביל מסומן להולכי רגל – אל תסעו בו. לא על אופנים, ולא על אופנוע.
  6. תזכרו שהארץ שלנו קטנה מאד וצפופה מאד. בשביל שכולנו נוכל להנות מהשטחים הפתוחים המתמעטים שלנו, יש כללים שחייבים לשמור עליהם. גם אם הם לא נראים הגיוניים בכל מקום.

 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
תוספת, 9.1.2009 :
בעקבות פרסום הרשימה בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן

סופשבוע (רגוע) עם פקח רשות הטבע והגנים (חלק I)

 

 



עלינו לטנדר, ומיד טרטור בקשר – "גל, איפה אתה? אני על כביש 40, ליד החולות הצבעוניים, ועבר כאן טנדר עמוס חאטב"

 

כך נפתח סוף השבוע האחרון – שלי ושל חברתי- שבו התלווינו לסיוריו ופעילותו של פקח רשות הטבע והגנים בהר הנגב, כדי לראות מקרוב איך נראית עבודת השטח.

חאטב זה כינוי כללי של הבדואים, לעצים המיועדים להסקה. הבעיה היא שפעמים רבות הם אוספים את החאטב דווקא בתחום שמורות טבע. בלי קשר לעובדה אם העץ חי או מת.

וכך, עוד לפני שיצאנו ממצפה רמון – כבר נחשפנו לנושא הראשון (מני רבים) בו מטפל פקח רט"ג: עבודה מול האוכלוסיה הבדואית שגרה באיזור.

 
 
נסענו לכיוון הקריאה מהקשר, ושם פגשנו את הטנדר שהיה עמוס מתכות חלודות. כלומר, הפעם לא היה נסיון להרוס שמורות – אלא כניסה בלתי חוקית לשטחי אש, וגניבת פסולת מתכת  משם.
בנושא זה אין לפקחי הרשות שום סמכות, ולכן הם מעכבים את האדם, לוקחים את פרטיו ומצלמים את האירוע – ומעבירים זאת לצה"ל ולסיירת הירוקה – שהנושא באחריותם.

מבחינת רט"ג, אין בעיה שהבדואים ינקו את הפסולת – אבל בדרך ל"ניקוי", הם משאירים קוליסים – כלומר, עוברים בשמורות, בשטחים שאינם דרכים מסומנות, רומסים אותם ומשאירים שם סימני צמיגים; הם ישנים בשטח, אוספים עצים למדורה, לפעמים צדים, לרוב משאירים זבל.

 

כשמלמלנו משהו לגבי משטרה, ענה לנו גל – "מִשְׁטָ-מָה? …"





אמרו ילדים, היכן עוברת הדרך?
 

ירדנו מהכביש, ונכנסנו לשטח. יש דרכי ג`יפים מסומנות ברוב הנגב. חלקן צבאיות, חלקן של אנשי הרשות. כמעט לכל מקום אפשר להגיע בדרך מסומנת. בכל יום שישי גל מסייר באתרי הלינה בתחומו, כדי לדעת אם אנשים לנים שם. הבעיה היא שיש אנשים שבוחרים ללון במקומות שאינם מוגדרים כאתרי לינה.

"מה זה משנה? הלא ממילא אין באתרים המוגדרים שירותים או מים. זה סתם שטח עם שלט."

"וחוץ מזה, כבר יש שם מישהו – אני לא מוכן לישון ליד אנשים אחרים!"

"ואני מעדיף את הנוף הזה"

"ממילא אין פה כלום, מה זה משנה? למה אתם קטנוניים כל כך?"

"אתה סתם שונא מטיילים"



 

גל אומר – "יש מקומות, שבהם אם תועלה בקשה או הצעה לשביל חדש או אתר לינה – נֵעֲנֶה לבקשה, ובשמחה. לעומת זאת, יש מקומות שאותם לא נפתח, מטעמי שמירת טבע. הגנה על החי, הצומח, והמערך האקולוגי השברירי."

ובמקומות "הסגורים" בסמכותו של הפקח לקנוס את המטיילים מפירי החוק.

 

יש סיבות טובות מאד לכך.

ראשית, נושא בעלי החיים. הפיזור שלנו בשטח משפיע על בעלי החיים. בודאי לא ראיתם כיצד מגיב ראם לנוכחות בני אדם. הוא מפחד מאיתנו פחד מוות. הוא בורח בהיסטריה מוחלטת.

הפראים, הצבאים והיעלים פחות נלחצים – אבל גם הם מעדיפים לשמור על מרחק בטוח.

 
מקום מרבץ של פראים (כולל שירותים צמודים)
 

ישנם גם טורפים בנגב – צבועים, שועלים וזאבים, שיוצאים לשתות מים ולצוד ציד בלילות.

בלילה הם יורדים לגבים ולמעיינות, לשתות מים. אם אנחנו נקים אוהל ליד הגב החביב עליהם – הם פשוט יישארו צמאים.
 
עקיבות צבוע בבוץ
 

תארו לעצמכם ראם, שיוצא לסיור לילי רגוע – מתכנן לאכול קצת רכפתנים, לשתות מים באיזה מעין, אולי לאמר שלום לראמה נחמדה – ואז, בכניסה לנחל יש אוהל. הוא נבהל, מתחיל לרוץ משם ופוגש שלושה תרמילאים שפרשו שקי שינה. הראם שלנו בפאניקה. הוא ממשיך לברוח, עולה על איזו גבעה – אבל היא כולה מלאה ריח אנושי. הוא פשוט ממשיך לברוח ולא יודע לאן… בשלב כלשהו הוא פשוט יקרוס באפיסת כוחות – ואז יבואו הזאבים ויצודו אותו.

 
לענת יהודה – צמח נדיר וייחודי להר הנגב
 

שנית – נושא הצומח. בהר הנגב יש צמחיה ייחודית שאין כמותה בעולם. כבר הראיתי את התחלת הצמיחה של ריבס המדבר. אירוס טוביה, צבעוני ססגוני, שמשון הדור, לענת יהודה, סהרון משתלשל… ישנם צמחים רבים ומגוונים בנגב – והקמת אוהל במקום הלא נכון בהחלט עלולה לפגוע בצומח.

 

בנוסף קיימים שיקולי בטיחות. בעיקר בשל סכנת השיטפונות – אבל גם בשל הקרבה לגבול.



 

לשמחתנו, ביום שסיירנו שם לא מצאנו מטיילים. זה, כמובן, לא אומר שהם לא היו שם. השטח שבאחריותו של גל הוא שטח של 1,500 קמ"ר. באחריותו של אדם אחד. זה בלתי אפשרי לכסות בערב אחד את כל השטח, ולא נותר לנו אלא לקוות שבאמת לא היו אנשים במקומות בלתי חוקיים בשטח.

 

 

אנחנו ממשיכים בדרך, ועוצרים ליד שני מוטות מתכת חלודים. גל מוציא שלט "הכניסה אסורה" ותולה. "אני שונא את השלטים הללו. הם מכערים את הנוף, ולדעתי מיותרים. אבל יש נקודות שבהן אנשים בכל זאת יורדים מהשביל המסומן – פוגעים בנוף ובסביבה, רומסים את כל מה שבדרכם. בנקודות המועדות אני תולה שלט, שיבהיר את החוק."

 

כשגל פוגש מישהו שירד מהשביל, פעמים רבות התירוץ הראשון הוא "אבל לא היה שלט…"

נכון, עונה גל. אבל לא בכל מקום אפשר לשים שלט. אז למה שאני אשים שלט פה, ולא בעוד שני מטר? מה ההבדל?
 
כאן אין שלט
 

ואם נעשה השוואה לעיר: לא על כל מדרכה יש שלט האוסר לנסוע על המדרכה. ובכל זאת די ברור לרובנו שהנסיעה על המדרכה אסורה.

 

גל מציין לטובה את "קהילת הג`יפאים". כקבוצה, הם בהחלט בעד שמירת טבע. הם לא יורדים מהשבילים. אבל לא  חסרים אנשים שבעיר הם שומרי חוק אבל ברגע שהם נכנסים לרכב שלהם, ועוברים את באר שבע – הם הופכים להיות פורעי חוק חסרי כל חוש אחריות או כבוד –לעצמם ולסביבתם. לצערי, זה לא קורה רק בנגב – היינו עדים לזה במקומות רבים בארץ.

הם דוהרים ברכבי שטח, פותחים קוליסים של מכוניות ואופנים – לא מתחשבים באף אחד, משאירים פסולת בכל מקום. הם לא מוכנים להבין שהם פוגעים בסביבה ובטבע – ובעצם, בעתיד שלהם עצמם.

"אנחנו לא מצפים מכל אדם להיות מודע להשפעות האקולוגיות של נסיעה עם ג`יפ או אופניים מחוץ לדרך. אבל אנחנו כן מצפים מהם להיות שומרי חוק, ולציית לשלטים – שיש להם מטרה."

 

ליד השלט הזה:
 


ראינו קוליס של אופנים. למה? לא ברור שהשביל הזה אינו שביל אופנים?

והתירוצים פשוט לא יאומנו. גל סיפר, שפגש קבוצת רוכבי אופניים בקצה שביל הולכי רגל. הוא לא ראה אותם רוכבים, ולכן התחיל לתחקר אותם. הם טענו "לקחנו את האופניים על הכתף כל הדרך – רצינו לראות אם אנחנו מסוגלים לעלות עד למעלה עם האופניים עַלינו."

"האם אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים שאני אכתוב בדו"ח?" – "כן!" היתה התשובה, "וחוץ מזה, בשלט מצויר אופנוע, ולא אופניים!".

אנשים מתחכמים, עונים תשובות מעליבות ומטומטמות. הם מתייחסים לפקח שתפס אותם כאילו הוא לא בסדר. "מה כבר עשיתי?!"



המממ… גללי הפרא האילה לא נראים לי טריים. מה שירלי תגיד?
 

ממש לקראת סוף הסיור, אחרי שירד הלילה, ראינו קבוצה של חמישה פראים. עצרנו לצפות בהם, הם התרחקו – ונעמדו. גל יצא מהאוטו כדי לבדוק אם הם השאירו גללים טריים (ד"ר שירלי בן דוד עורכת מחקר על תזונת הפראים. גללים טריים חשובים למחקר זה) – אנחנו יצאנו להסתכל. לילה במדבר, ירח חצי-מלא – הכל נראה חלומי. שקט נפלא, רק פרסות הפראים המתרחקים מאיתנו, השמים בהירים וזורחים בהם ירח והמוני כוכבים. אין זיהום אור פה, ואפשר להנות מהחושך. הסלעים, העצים, ההרים… הכל נראה אחרת. רגוע, שלו. לא דברנו, לא התרחקנו מהאוטו – רק עמדנו וספגנו לתוכנו את השלווה והשקט, אור הנגוהות של הלילה המדברי… ממש חלום.


 

גמרנו את סיור הלילה שלנו, והלכנו לישון. גל עובד בשעות משתנות – לעיתים יוצא לסיורים יומיים, לעתים לסיורים ליליים, לעתים לסיורים משותפים עם הצבא – לפי השעות שלהם.

 
את ההמשך אפשר לקרוא כאן.
 

 
כל התמונות צולמו בהר הנגב, בתאריכים 25-26.12.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.