הצילו את חולות סמר – פרחים, פרפרים וכל מיני

בחזרה לחולות סמר

לפני כמה חודשים, פרסמתי רשימה על הדיונה של חולות סמר.
הדיונה הגדולה בדרום הערבה, חולות סמר, נמכרה ע"י המדינה לקבלן שיכרה בה חול.
המאבק הציבורי לא הצליח לעורר מספיק אהדה, ובית המשפט פסק נגד הארגונים הירוקים, ואפשר למדינה לכרות חול בדיונה.

הרנוג השיטים

אבל המאבק כן גרם לשינוי: הקבלן שזכה במכרז מבקש לסגת ממנו כעת.
מנהל מקרקעי ישראל, לעומת זאת, מתבצרים בעמדתם ומאיימים לתבוע מהקבלן מיליון שקל אם הוא לא יבצע את העבודה. הם יפדו את הפיקדון שלו.

קוצן זהוב

וכאן נכנסים אנחנו, תושבי המדינה. אני מעתיקה לכאן מכתב שקבלתי, ככתובו וכלשונו:

הנה הזדמנות טובה לפעול למען ישראל טובה יותר, ולא רק לקטר:
תִרמו 10 שקלים כדי להבטיח שחולות סמר לא ייפגעו.
לאחר שלוש שנות מאבק הגענו לרגעי ההכרעה, שיקבעו אם יימשך ההרס והניצול בחולות סמר – הדיונה האחרונה בערבה – או שיובהר כי מה שנותר מאזור הנפלא והיקר הזה יישמר לטובת הדורות הבאים.
בעבר השתרעו החולות על פני עשרה קמ"ר. 3/4 משטחה של הדיונה נעלם, כתוצאה מחציבה למשק הבנייה ולצורכי החקלאות. כעת מבקש מינהל מקרקעי ישראל לחצוב עוד 400 דונמים. זאת, למרות שלא נבדקו מספר חלופות מעשיות, ובלא שנערך תסקיר השפעה על הסביבה.
אבל יש תקווה: בעקבות מסע הסברה נמרץ ומאבק משפטי מתמשך, מבקש הקבלן שזכה במכרז לסגת ממנו. האם המדינה תיקח אחריות על הפרשה ותמצה את המקורות החלופיים בטרם ייהרסו עוד מאות דונמים? קשה להאמין אבל המינהל מסרב לשחרר את הקבלן (חב' אליקים בן-ארי בע"מ) ממחוייבותו, ומאיים לתבוע ממנו כמיליון ש"ח.
מול אטימותם של הפקידים, מתגייסים האזרחים כדי להבהיר כי לא ישלימו עם ניהול רשלני של אוצרות הטבע של הציבור, והתנהגות כוחנית: "התנועה הירוקה" מארגנת מסע התרמה שבמסגרתו מתחייבים אזרחים אכפתיים, אוהבי הנוף והמרחבים, לשלם מכיסם סכום של 10 שקלים – אשר ישמשו לפיצוי היזם במקרה הבלתי סביר שהמינהל לא ייכנע ללחץ הציבורי ויקנוס את הקבלן.
עזרו להציל את מה שנותר מחולות סמר!

רכפתן מדברי

אני אגיד כבר עכשיו שהיוזמה הזו בעייתית בעיני. מצד אחד, זה יוצר תקדים שבו יצפו מאיתנו האזרחים "לקנות" כל דבר שקשור לאיכות החיים שלנו.
בנוסף, אין דבר המונע מהמנהל להוציא מכרז חדש ברגע שזה יבוטל.
ובכל זאת, אני התחייבתי. ל-50 שקלים חשוב לי להאריך את חייה של הדיונה – וחייהם של כל הצמחים ובעלי החיים שבה – ולו לזמן קצר.
אני מקווה, כמובן, שאני מאריכה אותם לזמן ארוך מאד.
אז מה אתם אומרים, כמה עולה קילו חול?
כמה חול אפשר לקנות בעשרה שקלים?
למה בעצם אזרחי המדינה צריכים לקנות את הדיונה ששייכת להם?
והאם כל זה יעזור בכלל?

טופס ההתחייבות באתר התנועה הירוקה נמצא כאן – אתם מוזמנים לקרוא ולהתחייב לתשלום – ולו רק של עשרה שקלים.

דיון בנושא מפורום שמירת טבע נמצא כאן.

אתר המאבק כאן – ובפייסבוק כאן.

שבטוט מצויץ

התמונה הראשונה היא מאתר המאבק.
שאר התמונות הן צמחים (ובעל חיים) שאפשר למצוא בערבה, צלמתי אותן בשנים 2009-2010, ואפשר להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

שמירת טבע בישראל: חולות סמר

החלטתי לסקור כאן כמה מאבקים למען ההגנה על הטבע, והשמירה על השטחים הפתוחים. מאבקים שמתחוללים ממש לידנו ולמעננו,
ואני לא בטוחה כמה אנשים בכלל מודעים אליהם.

לובד המדבר – משפחת הירבוזיים

המאבק הראשון שאני אספר עליו הוא המאבק למען חולות סמר.
הסיבה שאני פותחת דווקא בחולות סמר, היא שביום רביעי הקרוב – 12.1.2011 – ייערך דיון בנושא חולות סמר בבית המשפט העליון, בירושלים.
הדיון יערך בשעה 9:00 בבית משפט העליון בקריית בן גוריון.
פעילי המאבק מבקשים מאנשים שיכולים לבוא להראות תמיכה.

שימו לב: אין מדובר בהפגנה, אין צורך להכין שלטים וכיו"ב. פשוט להופיע באופן מכובד לדיון, על מנת להראות שלא רק תושבי הערבה דואגים לאיזור הזה.

לשון-אפעה רבת עלים – משפחת לשון-אפעה
חולות סמר הם אחת משתי נקודות בארץ בהן גדל צמח זה

ואחרי שקראתי לכם להצטרף למאבק, אולי אני אחזור קצת אחורה, ואסביר מה בעצם קורה פה.

בדרום הערבה, דרומית ליטבתה וצפונית לתמנע, ליד קיבוץ סמר, נמצאת דיונה גדולה. בעצם זו הדיונה הגדולה. הדיונה של סמר.
בשנות החמישים, שטח הדיונה הזו כלל בערך שבעה קמ"ר.
כיום נותר חלק שגודלו פחות משליש מהגודל המקורי – על המפה זה נראה כך:
החלק המסומן בצהוב בהיר בצד הגבול שלנו זה שטח הדיונה שנשאר. לשם השוואה, ניתן לראות את המשך הדיונה בצד הירדני – שטח טבעי שגדלו כ-80 קמ"ר.

מה בעצם קרה לשאר החלקים? במהלך השנים, השטח הטבעי הצטמצם –
על המפה זה נראה כך – התמונה לקוחה מתוך המצגת של אתר הקמפיין –
הסימון השחור הוא התחום המקורי של הדיונה.
החלק הירוק – הוכרז כשמורת טבע.
החלק המסומן בעצי תמר – הוא חלק שהוסב לחקלאות.
החלק שמסומן במשולשי אזהרה הוא איזור שזוהם על ידי שפכים של מכרות תמנע
החלקים המסומנים בטרקטורים הם שטחי כריה, שמהם נכרה חול.
נשארנו עם החלקים המסומנים בכתום ובאדום. כרגע הם שטחים פתוחים, שלכאורה לא שייכים לאיש. אבל מה הלאה?

לפי תמ"א 35 – תכנית המתאר הממשלתית שאמורה לקבוע את מדיניות הבינוי ופריסת היישובים בישראל עד לשנת 2020 – האיזור הזה הוגדר כאחד מארבעה איזורים בנגב ובערבה שהם "איזור נופי – איזור שהוא בעל רגישות נופית סביבתית גבוהה". אילו מלים גבוהות ויפות שבעצם באות לאמר שאין עוד מקום כזה. זה מקום ייחודי מבחינת נוף.
זה מקום שמהווה מקלט לבעלי חיים, יש בו צמחיה ייחודית, וזהו שטח יחסית גדול – מהאחרונים שנותרו לנו שהם ללא הפרעה, ובעלי החיים יכולים לגור בהם בשקט.
אתם מוזמנים, למשל, לקרוא את רשימתו של עמיר על בעלי החיים בחולות סמר (כרגיל, עם דגש על חרקים)

כתריים אדמדמים – משפחת השושניים

הועדה המקומית התעלמה מהתכנונים, מהסביבה או מכל דבר אחר – ואישרה לחברות הבניה לחפור גם בחלקים הנותרים של הדיונה.
למעלה מעשור נאבקים התושבים המקומיים כדי לעצור את הכריה באיזורים היפים הללו. הם מנסים לשכנע את המדינה לאתר מקורות חלופיים – למשל, לפני כשנתיים הוקמה ועדה – שקבעה שיש לבדוק את האפשרות לכרות לעומק באיזור שכבר נכרה. אבל… כולנו יודעים מה עושים עם קביעות של ועדות בארצנו, נכון?
ובכן, משרד התשתיות השיב: "לצערנו, לא נמצא מימון לבדיקת מרבץ החול המדובר".
ממש קרוב לדיונה, בסמוך למכרות תמנע, ישנן סוללות עפר ובהן מיליוני טונות של חול שנכרה מעומק האדמה בדרך אל שכבות הסלע שבהן נמצא עפרת הנחושת. זה חול שכבר נכרה! האם נעשתה בדיקה אם אפשר, למשל, להשתמש בו?
מובן שלא.
בהרי אילת ישנם מכרות חצץ. חול הוא תוצר לוואי של המכרות הללו. אולי החול הזה יתאים?
אתם מנחשים את התשובה… הנושא אפילו לא נבדק.
הועלתה גם הצעה לייבא חול מירדן – שם יש עתודות רבות וכח עבודה זול. גם הצעה זו מעולם לא נבדקה.

באשן תלתני – משפחת הצלפיים

תושבי חבל אילות והמועצות האיזוריות בחבל, ביחד עם החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים, עמותת אדם טבע ודין – ואם שכחתי מישהו, איתו הסליחה – פועלים על מנת להכריז על כל השטח כשמורת טבע. זהו רעיון ראוי ביותר, שיאפשר לנו להגן על הצמחים ובעלי החיים המיוחדים שחיים באיזור.
הממשלה וועדות התכנון סומכות על זה שהאיזור הזה מרוחק מאד מתל אביב וממרכזי האוכלוסיה – הם מאמינים בשיטת NIMBY – כלומר, Not In My Back Yard – רוב בני האדם לא שמים לב למה שמתרחש מחוץ לחצר האחורית שלהם, וגם לא אכפת להם מזה.
ומה אכפת לתושבי תל אביב, ירושלים או אפילו באר-שבע מאיזו דיונה לא רחוק מאילת? לצערי, רובם אפילו לא יודעים שקיים מקום כמו "סמר"…

שבטוט מצויץ – משפחת הארכוביתיים – מראה כללי

הועדה המקומית אישרה לחברות הבניה להתחיל לכרות בשטחים הטבעיים – גם לאחר שהוגשה עתירה לבית המשפט, ולפני שהנושא הגיע לדיון! למרות צו בית משפט שהורה להמתין לדיון, הם כבר החלו את העבודות! עמותת אדם טבע ודין פנתה לבית המשפט העליון על מנת לעצור את הדחפורים.

שבטוט מצויץ – משפחת הארכוביתיים – פרח ופרי מקרוב

מכתבים נשלחו לחברי ממשלה, ונפתחה עצומה באתר "עצומה" שחתמו עליה מעל 29,000 איש.
את רשימת החתימות העבירו בעבר לנשיא פרס, כדי שייראה שיש ציבור רחב שמעוניין בשמירה על הדיונה. אני מזמינה אתכם להוסיף את חתימתכם לעצומה הזו.
ישנה גם קבוצה בפייסבוק שאפשר להתעדכן שם לגבי מה שקורה.

סדנית מצוייצת- podaxis pistillaris – פטריה הגדלה בחולות

אני רוצה לומר, שגם אם חולות סמר רחוקים מאיתנו – הם עדיין חשובים לנו. לכם, ולי. אנחנו חייבים להגן עליהם, למען הדורות הבאים. ואני אחזור על הפתגם האינדיאני המוצלח – לא ירשנו את הארץ הזו מאבותינו. קיבלנו אותה בהשאלה מילדינו.
ושוב אני מבקשת, ממי שיכול (לצערי, אני במחסור חמור של ימי חופש ולא אוכל להגיע בעצמי) – להגיע ביום רביעי בבוקר לבית המשפט העליון, להיות נוכח בדיון. זו לא הפגנה, רק הוכחה לערכאות השונות שגם אם אנחנו לא רואים את חולות סמר מחלון הסלון שלנו, עדיין אכפת לנו מהמקום המיוחד הזה.

בתקווה שהמקום ימשיך להראות כך:

רוב המידע וכן חלק מהתמונות נלקחו מאתר המאבק למען חולות סמר.
את תמונות הפרחים צלמתי בדרום הנגב במהלך שנת 2010 – כולם צמחים שניתן למצוא בחולות הללו.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

לשון-אפעה מצרית – Ophioglossum polyphyllum

אי שם, בתחילת ימי הבלוג שלי, הצגתי שרך קטנטן ששמו לשון-אפעה קטנה. סיפרתי על המסע לאיתור לשון האפעה, בשמורת בני ציון. הפעם נסענו – אני והעננצ'יקית שלי, עם יובל וילדיו – לראות את אחותה – לשון אפעה מצרית.

ולאן נסענו? עד לערבה.

לשון אפעה מצרית ידועה בארץ משני אתרים בדיוק, ושניהם בערבה: חולות שיזף, בצפון הערבה; וחולות סמר – בדרומה. אנחנו נסענו לצפון הערבה. ½3 שעות נסיעה – בשביל לראות פיצקלה, שגודלו כמה סנטימטרים…

הפעם היו לנו הוראות מדויקות. ידענו בדיוק לאן לנסוע, כמה מטרים ללכת, ובין אילו שיחים לחפש. שיחי פרקרק פרסי, למי שתהה. כשהגענו למקום, זה נראה כך:

השיח מאחור הוא הפרקרק, ומימין הצל של הפרקרק השני. אבל מה יש בינהם? במבט ראשון לא ראינו כלום. אז מה עושים? כורעים מטה, ומתחילים לבדוק. בתחילה לא מצאנו כלום. הרגשנו די מיואשים: ציפינו שהערבה כבר תפרח! והנה, הכל צהוב; רק מעט נבטים – ואיפה לשון האפעה? האם נסענו כל כך רחוק לשוא?

התחלנו לבדוק את הנבטים. מסתכלים על כל נבט ונבט – ואז רואים שחלק מהם הם שרכים. לא סתם שרכים: לשון אפעה! הידד! מצאנו!

ובשביל להבין כמה הם קטנים, שמתי את מפתח המכונית שלי לידם:

יובל סיפר לי, מתי נתגלתה לשון האפעה בארץ. זה היה אי-שם, בשנת 1981 – לפני כמעט 30 שנים. פרופ. שמידע (שאז היה עוד ד"ר) יצא עם אנשי רת"ם להשתלמות בערבה. רוב הנוכחים עמדו ושמעו הסברים על צמח מסוים שנמצא – ורק יואב גרטמן, בן קיבוץ יגור – אחד מרודפי הצמחים הותיקים בארצנו, הסתובב מסביבם, ופקח עיניים. לאחר זמן מה הוא הביא אל החבורה צמח ש…לא היה מוכר לו.

בתחילה פרופ. שמידע חשב שזהו אחילוף זעיר – צמח אחר, שגדלו קרוב לגודלה של לשון האפעה. אבל לאחר בדיקה, פתיחת מגדירים וחיפושים שונים – הסתבר שזהו צמח שלא היה מוכר מהארץ עד אז: לשון אפעה מצרית.

נמצאו שתי נקודות קרובות, ובהן הרבה לשונות אפעה. הנקודות סומנו במעגלי אבנים, שנמצאים שם עד היום. ולשונות האפעה – כך גילינו – נשארו בתחומי המעגלים שלהן, ולמרות שסרקנו את השטח – לא מצאנו אף לשון אפעה מחוץ למעגל.

אז כרענו – משתדלים לא להכנס לתחומי המעגל, ולא למעוך (חס וחלילה!!!) אף לשון עדינה ונדירה, והתחלנו לצלם אותן מכל הכיוונים.

כתבתי בתחילת הרשימה, שלשון האפעה הנדירה הזו ידועה משני מקומות בארץ: חולות שיזף וחולות סמר. אני אמנם צלמתי אותה בחולות שיזף, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר על חולות סמר.
חולות סמר, בדרום הערבה, הם גוש החולות האחרון שנותר בערבה – שטח חולות בתולי ומיוחד. רק שליש מגדלו המקורי נותר, רוב השטח נוצל לכריית חול, לשפכי תעשיה ולחקלאות. עכשיו החליטה המדינה להרוס גם את החלק האחרון שנותר לפליטה – ולאפשר לכרות חול גם שם. עמותת אדם טבע ודין עתרה לבג"צ – בבקשה להגן על החולות האחרונים שנותרו, לאפשר לבעלי החיים והצמחיה היחודית של האיזור להמשיך לחיות שם.

אני מצרפת פה כמה קישורים למאבק ההגנה על חולות סמר –

ראשית, אתר המאבק – יש שם גם קישור לעצומה, אבל אני לא יודעת עד כמה עצומות אינטרנטיות משפיעות. עד כמה שאני יודעת – הן סתם סמליות.
כתבה מYnet , ועוד כתבה מnrg (שתיהן דומות מאד)

ישנו גם דף בfacebook שאתם מוזמנים להצטרף אליו ולצרף אליו עוד אנשים.

הטענה הממשלתית – כרגיל – היא ש"אין שם כלום, רק חול וחול – זה בסך הכל מדבר, שממה". אני מקווה, שהקוראים שלי מבינים שהמדבר איננו שממה, ובחולות ישנם הרבה חיים – גם בעלי חיים, וגם צמחיה. זו מערכת אקולוגית מיוחדת במינה, ולדעתי זו חובתנו להגן על השטח הזה, כדי שגם הבאים אחרינו יוכלו להנות מיופיו של המדבר.

שמעתי פעם פתגם אינדיאני (או שמא אמריקאי-מקורי?) יפהפה:

We do not inherit the Earth from our parents, we borrow it from our children

כלומר – לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו, אלא קבלנו אותו בהשאלה מילדינו. לדעתי זהו פתגם נפלא, מדויק ונכון – וכל האנושות צריכה לחיות לפיו.
…אבל אני, מה אני יודעת?