אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך

IMG_0467

התכוונתי להמשיך לכתוב היום על פארק עץ יהושע – בדיוק הגעתי אל מסלול טיול נהדר שערכנו, אום נטע ואני, אל Lost Palms Oasis – נאת מדבר הדקלים האבודים. אבל אתמול שמעתי ב"ארבע אחרי הצהרים" שיר שאני מאד אוהבת, שתמיד גורם לי לחשוב – והחלטתי לכתוב רשימה על השיר הזה.  

IMG_0463

אז במקום "הדקלים האבודים", קבלו עוד כמה עצי יהושע, ביחד עם צילה דגן: 

IMG_0465

השיר הזה הוא שיר שכתב המשורר האידי איציק מאנגר (ביידיש כותבים מאנגער) שנולד באוקראינה. נעמי שמר תרגמה את השיר לעברית. המלים שלו תמיד ריגשו אותי. 

IMG_0466

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 
אל דרום ומערב ואולי מזרחה, 
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה. 

IMG_0469

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו" 

IMG_0468

בתור ילדה גם אני רציתי להיות ציפור, אם כי לאו דווקא על מנת להצמד לעץ אחד. רציתי לעוף למרחקים. לבדוק מקומות, לראות נופים מרשימים. 

IMG_0471

אז אמי מוחה דמעה, "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי". 
-"אל תבכי, אמי, חבל על מאור עינייך, 
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים". 

IMG_0485

סחה אמא ובוכה, "איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי. 
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף, 
אויה לי ואללי: כה קשה החורף". 

IMG_0486

כאן כבר יש הבדלים ביני לבין איציק מאנגר. למרות שכילדה הייתי בטוחה שגם אמא שלי כזו  – חונקת מאהבה, ולא מאפשרת לי לפרוש כנפיים –
בתור ילדה אחד המשפטים השגורים אצלי היה "למה לכולם מרשים?"
אחרי שהתבגרתי קצת, הבנתי שאמא שלי בהחלט כן נתנה לי לפרוש כנפיים, ומפעם לפעם אפילו עזרה לי בזה. 

IMG_9362

גופיה חמה תלבש אל נא תתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח. 

IMG_9611

את המשפט הזה, על להתארח בין מתים, אני עדיין לא מבינה. אולי משהו אידי…
ואמא שלי הסבירה לי – הכוונה היא "שלא תמות לי, חס וחלילה!" – מאד פולני. למרות שהוא יליד אקראינה. 

IMG_9421

כמה לי קשה עכשיו: איך כנף ארימה?
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך:
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 

IMG_9428

והיום, בתור אמא בעצמי, אני מתחברת אל השיר הזה אפילו יותר. אני רוצה רק לחבק את העננצ'יקים שלי, לעזור להם, לפתור את כל הבעיות… ולפעמים אני חייבת לעצור את עצמי בכח, להבין שיש דברים שהם חייבים להתמודד איתם בעצמם – כדי להתבגר, כדי להבין, כדי שידעו מה לעשות. 

IMG_9405

אז לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות (או כל מה שאני מרשה לעצמי לעשות) זה "בעצב לחייך אל עיניהם" – ולהגיד לעצמי שהאהבה שלי צריכה לתת להם לפרוש כנפיים. 

IMG_9408

הרשומה של היום מוקדשת באהבה רבה לאמא שלי, וגם לילדים שלי. 

IMG_0476

את התמונות של עצי יהושע צלמתי בתאריכים 11-13.3.2013
בפארק עץ יהושע – Joshua Tree National Park ובעיירה מקסימה לידו – Yucca Valley. בעיירה הזו בין כל שני בניינים יש חורשת עצי יהושע קטנה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_9612

* הערה לסיום: הרשימה הזו לא נכתבה בעקבות מקרה או אירוע, סתם מחשבות שעלו בראשי בעקבות השיר. 

חצבים וילדים

יש שני סימנים בדוקים לכך שהסתיו מתקרב – החצבים מתחילים לפרוח, והילדים חוזרים לבתי הספר.

כידוע לכם, אני מגדלת חצבים בעציץ על הגג – ובערך באמצע אוגוסט אני מתחילה לעלות יום יום (כמעט), ולתעד את התקדמות הצמיחה של החצבים בעציץ שלי.

אני שמחה לבשר, שהשנה יש לי ארבעה חצבים בעציץ,

והראשון בינהם פרח ב-22.8.2012 – השמאלי בתמונה:

הנה שלושת הפרחים הראשונים שלו –

ועכשיו, כשהחצב פורח – נותר לי לשלוח את ילדי לבית הספר…

לכן, לכל הילדים שיוצאים היום ללימודים – ובמיוחד לשני העננצ'יקים הנפלאים שלי

אני מאחלת המון הצלחה, שיהיו לכם מורים טובים (ושתדעו להתמודד עם אילו שלא)

שיהיו לכם חברים טובים (ושתדעו לזהות אותם, ולהיות איתם)
שתפרחו ותזרחו ותשמחו כל יום
שתרגישו כמו חצבים – עם שורשים חזקים, וראש על הגובה!

ובכלל, שתהיה שנת לימודים מוצלחת ומהנה!
ממני, אמא

את התמונות צלמתי על הגג שלי, בתאריכים 16-26.8.2012 – כתבתי את התאריך על כל תמונה, שיהיה ברור.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

גבסנית ערבית – Gypsophila capillaris

לוח השנה מראה שכבר סוף נובמבר, אבל מזג האויר נע בין יוני לאוגוסט… והפריחה – מתנהגת בהתאם. מעטה ודלילה, מקוצרת ואומללה.

ולכן, בינתיים אני נשארת עם פרחי הקיץ, ומציגה גִּבְּסָנִית עֲרָבִית – בן-שיח דליל שפורח בין אפריל לנובמבר. באפריל ומאי הפריחה בעיצומה, אבל יש "טפטופי פריחה" לאורך כל הקיץ והסתיו.
הגבסנית היא צמח מאד מאד קשה לצילום: שיח דליל עם ענפים דקיקים, ופרחים בקוטר של 1.5 ס"מ בערך…
כך נראה שיח פורח מרחוק:

וכך נראה פרח בודד מקרוב: תמיד עם חמישה עלי כותרת.  זהו  אחד המאפיינים של משפחת הציפורניים, אליה  משתייכת הגבסנית.
יש כמה משפחות פרחים שמאופיינות בפרחים בעלי חמישה עלי כותרת. למשל –  הציפורניים, הרקפתיים, הסגליים (זוכרים את הסגל הצנוע?), החלמיתיים, הגרניים…

  

יש משפחות בהן מספר עלי הכותרת של הפרח קבוע (כמו השושניים – בעלי ששה עלי כותרת; המצליבים – בעלי  ארבעה, ועוד) – אך יש גם כאילו שאצלם המספר משתנה – כמו למשל הנוריתיים. אצל הכלנית, למשל, מספר עלי הכותרת הוא לרוב 5-7 על כל פרח. אבל אפשר בהחלט למצוא בכל אוכלוסית כלניות פרחים עם פחות עלי כותרת, ופרחים עם יותר.

לפי לקסיקון מפה לצמחי ישראל, השם "גבסנית" הוא כיון שכמה ממיני הגבסנית גדלים על קרקעות עשירות בגבס. השם הלטיני – Gypsophila – משמעותו "אוהב גבס".

ובחנויות הפרחים אתם יכולים לקנות מין תרבותי קרוב – שקוראים לו גִּפְּסָנִית – ומשתמשים בו כתוספת קישוט לזרי הפרחים. גפסנית הוא שם נרדף לגבסנית – בעבר השם היה גפסנית, כי זה דומה יותר לשם הלטיני.

 

ועכשיו… התנצלות ושמחות.
בחודש הבא, העננצ'יקית שלי חוגגת בת מצווה. אני כמובן מלאת גאווה ואושר – ועסוקה עד מעל לראש בהכנות למסיבה.

  

לכן אני נאלצת להזניח מעט את הבלוג שלי, והבלוגיה בכלל…
אני משתדלת לקרוא – ולא תמיד יש לי זמן להגיב. אז רציתי שתדעו שהבלוג עדיין פעיל – אני מקווה שבקרוב יחזרו הגשמים ויהיו לי פרחי חורף להציג, ולא רק טפטופי פריחה ששרדו מהקיץ…  

 אני אשתדל להמשיך לפרסם, אבל כרגע – עיקר תשומת הלב שלי כרגע מופנית אל העננצ'יקית שלי.

ואם כבר הזכרתי זאת, אני רוצה לאחל המון מזל טוב לשני העננצ'יקים שלי, שניהם ילידי דצמבר.

 

את הגבסנית צלמתי:
בהר הנגב, ליד כביש 171 ב-23.4.2010
ליד מערות אפקה (כן, כן – הבניינים המרוחקים ברקע הם גלילות) בתאריך 22.9.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

 

עצרת הזדהות עם משפחת שליט, 3.7.2010

מאתמול בערב נסענו לפארק רעננה, לעצרת הזדהות עם גלעד שליט.
העצרת היא חלק מהצעדה שעורכים בני משפחת שליט ממצפה הילה ועד לירושלים – בתקווה שיחזרו הביתה עם גלעד.

אני מצרפת כמה תמונות מהעצרת.


ראש עירית רעננה, מר נחום חופרי


מצלמים את אורחי הכבוד


אורי סלונים – פעיל למען שבויי צה"ל, ומיכי זייפה, דובר עמותת "ערים בלילה" – חיילי צה"ל שחזרו מהשבי.


רוחמה רז שרה כמה שירים


שקד חסון – נציגת הנוער


נועם שליט

כיון שהעננצ'יקים התעייפו מאד, יצאנו אחרי נאומו של נועם שליט.
כולנו מאחלים לגלעד שישוב הביתה במהרה.

התמונות צולמו בעצרת בפארק רעננה, 3.7.2010 – ובכוונה השתדלתי לטשטש פנים של מי שלא היה בין הדוברים.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אפשר לראות מהו המשך המסלול באתר התמיכה בגלעד – כולם מוזמנים להצטרף.

אני מצרפת את השיר הראשון שרוחמה שרה – חלומות, של רחל שפירא

Mono Lake, California

לאחר שיצאנו מבודי, המשכנו דרומה אל Mono Lake.
הנופים בדרך מקסימים – הרים בעלי עוצמה והוד, אגמים כחולים ומבריקים…

Mono Lake – אגם מונו – הוא אגם מלוח לא רחוק מהכניסה המזרחית של יוסמיטי. רמת המליחות שלו היא 7%, שזה הרבה פחות מרמת המליחות של ים המלח שלנו (מעל 30%) – אך עדיין, המים מלוחים.

אך הדבר המיוחד באגם מונו הוא הטוּפָה – tufa – משקעי סלע שנוצרו כתוצאה מהשקעת מינרלים ליד מעיינות גיאותרמיים, כלומר מעיינות חמים.

אגם מונו ידוע מתצורות הטופה שלו, עמודי אבן שמקיפים את האגם – בעיקר מצידו הדרומי, שם נמצאת שמורת הטופה של אגם מונו.

האגם יובש בחלקו – מים נשאבו ממנו בשביל לנצל את המינרלים.
אבל בשלב מסוים, האמריקאים הבינו שהאגם הזה הוא שכית חמדה ואוצר טבע, עצרו את השאיבה והכריזו על המקום כשמורה לאומית.
עדיין, כשהולכים בשביל המסודר (והמותאם לנכים! ממש אמריקה!) רואים מפעם לפעם שלט – "עד לכאן הגיעו המים בשנת 1940" "עד לכאן הגיעו המים בשנת 1965" וכן הלאה… מראות הייבוש בהחלט גרמו לנו לחשוב על ים המלח והכינרת המצטמקים שלנו…

האגם הזה ריתק אנשים במשך זמן רב. תמונה של אדם צולל לאגם מונו, שצילם הצלם Storm Thorgerson מופיעה באלבום המדהים של פינק פלויד – Wish You Were Here.
קלינט איסטווד צלם כמה סצנות מסרטו "High Plains Drifter" מ-1973 ליד האגם, אפילו מארק טווין הזכיר אותו באחד מספריו.

תצורות האבן במים פשוט מקסימות, וכמו שאפשר לנחש – אני לא הפסקתי לצלם…

 ולצלם…

לMono Lake יש מערכת אקולוגית עדינה ושברירית – ומאד מיוחדת.
שילוב המעינות (החמים והקרים) ומי המלח, גורם להיווצרות בקטריות, ומין אצות זעירות.
מן הבקטריות והאצות ניזונים שני יצורים –

שרימפ – סרטן זעיר ושקוף, שגדלו בין סנטימטר לשניים – ולא הצלחתי לצלם אותו, למרות שמצאנו כמה. שמו Mono Lake brine shrimp  כלומר סרטן מי-המלח של אגם מונו.

היצור השני הוא זבוב – זבוב קטן ושחור, שמליונים ממנו מקיפים את האגם – כמו בתמונה פה מעל. שמו של הזבוב הוא Brine Fly והוא ממשפחת זבובים שנקראת Ephydridae.

כשניגשנו לאגם, ורצינו להתקרב למים – גיליתי לפתע שאני עומדת בין מליוני זבובים! נרתעתי בבהלה…
אך מהר מאד גילינו, שהזבובים מפחדים מכל צל, ואינם מתנהגים כמו הזבובים אצלינו. להפך – הם בורחים, וכיון שיש כמויות כל כך אדירות של זבובים, וכל זבוב שבורח גורם לעשרה לידו לברוח, נוצר אפקט של גלי זבובים שזזים מצד לצד…

זה הפך את הזבובים באופן מיידי לאטרקציה, והעננצ`יקים, שקודם לא רצו להתקרב למים – הלכו עכשיו בכוונה, ברקיעות, לאורך רצועת הזבובים – ונהנו מאד להפחיד אותם וליצור גלי בריחה של זבובים…

אך האקולוגיה לא מפסיקה פה. את השרימפסים והזבובים צדים עופות מים, וציפורים שונות. ישנם המוני שחפים באגם – בתמונה פה מעל זהו שחף מערבי – Western Gull כמו שראינו בסן-פרנסיסקו, אך פרט לשחפים ראינו כל מיני ציפורים, ואני מתכוונת להקדיש להן רשומה נפרדת.

ובקשר לשם… אגם מונו. Mono Lake
אז לא, אני יודעת שזה יפתיע אתכם – אבל לא היו באיזור מעריצים של שלומי סרנגה…

בעבר חיו באיזו של האגם ושל פארק יוסמיטי אינדיאנים (או שמא אמריקאים מקוריים?) מבני פאייוט – Paiutes, שבט הקוצדיקאאה – Kutzadika`a.
בני שבט אחר – שבט יוקוט שחיו באיזורים הנמוכים יותר של קליפורניה, כינו אותם מונו בשפתם.

"מונו" – פירושו "אוכלי הזבובים". בני ה-Kutzadika`a לא השתמשו במושג הזה, אבל הם נהגו לאסוף את הרימות של הזבובים מסביב לאגם, ולאכול אותם.

אחד המינרלים שמשכו את האדם לאגם הוא ה-Alkaline , שממנו יש הרבה באגם.

 כיון שהמים הם מי מלח, קל לצוף עליהם – ולעומת זאת, לשחפים קשה לשחות בהם: הם צפים גבוה מדי, וקשה להם לנווט במים…
אבל מה הם לא יעשו בשביל אוכל?!

כל התמונות צולמו ב-Mono Lake south Tufa Basin, בתאריך 17.8.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. אני יודעת שיש המון, תגדילו לפחות חלק – כדאי לכם!

ואם כבר הזכרתי אותו –

טיול בלוג לעמק המצלבה

 
החמסין אמנם הרתיע, אבל לא את כולם: בכל זאת יצאנו לנו לחום, אל עמק המצלבה בירושלים – לראות את פריחת סתווניות ירושלים!
 
בסופו של דבר, הגיעו 4 משפחות – אנג`ולי והבנות, חנה של ליאור בהרכב מלא, אמאלה 4 אוצרות בהרכב חלקי ובתוספת מ`, ואני עם מוטי והעננצ`יקים.
 

 
הסתווניות התייצבו למענינו, כמו כל שנה: בניגוד לסתוונית היורה, שפורחת לאחר הגשם, סתוונית ירושלים (שמה הלטיני – Colchicum hierosolymitanum) היא היסטרנטית – כלומר, הפריחה שלה מושפעת מאורך היום ולא מהגשמים – אבל היא כן אמורה להיות מושפעת מהטמפרטורה הכללית – מה שלא מסתדר עם 30+ המעלות שחממו את סביבתנו…
בכל מקרה, הסתווניות פרחו לכבודנו.
והיתרון של ירושלים – לא סבלנו מהלחות האיומה של מישור החוף!
 
הגדולות של אנג`ולי, חנה ושלי הסתדרו בינהן יפה – והלכו לבדוק מה תלו אנשים על ענפי הזיתים
 

 
סטינו סטיה קלה בשביל הסברים על בית הבד שבעמק – הנה העננצ`יק שהגיע אליו ראשון –
 

 
האוצרונת של אמאלה  – אגב, היא בהחלט אוצר, הצחיקה את כולם ומשכה הרבה תשומת לב – היתה מוכרחה לטפס על בית הבד עצמו, לבדוק הכל מקרוב. טוב שיש לה אח גדול ונפלא ששומר עליה –
 

 

 
בכל החלק העליון של העמק ראינו מקבצי סתווניות, אם כי מעטים – זו עדיין ראשית העונה שלהם.
 

 
סתוונית ירושלים נחשבת לפרח הגדול ביותר בארץ.
איך זה יכול להיות? הפרח שאנחנו רואים הוא בערך בגודל עשרה ס"מ! מה עם גזר קפח, למשל? הוא לא גדול יותר ?
ובכן, יש פה רמאות מסוימת….
גזר קפח הוא פרח ממשפחת הסוככיים: כלומר, כל "פרח" הוא בעצם תפרחת של הרבה פרחים קטנים, כמו שאפשר לראות בתמונות של הר הקסמים.
ואילו אצל הסתוונית, השחלה וחלקי הרביה של הפרח נמצאים עמוק באדמה – לפעמים אפילו 20 ס"מ לעומק. כלומר, לפי אנשי הבוטניקה – 10 ס"מ מעל לקרקע, ועוד 20 מתחת לקרקע זה ביחד 30 ס"מ! יש פרח בר גדול יותר בארץ?!
 

 
עצי הזית היוו אטרקציה נהדרת, וכל הילדים טפסו עליהם באיזה שלב –
כאן, למשל, בנה של חנה מימין, והעננצ`יקית משמאל:
 

 
והנה התאומים של חנה וליאור –
 

 
השביל נוח וקליל, הנה רוב החבורה מטיילת לה –

 
וגם בן-חצב סתווי כבר פורח בעמק – זהו פרח קטן ועדין, נחבא אל הכלים.
 

 
הנה ענת של אנג`ולי (ומאחוריה מיכל אחותה) בודקת את בן-החצב מקרוב –
 

 
בן חצב סתווי פורח ללא קשר לגשמים, אבל גם עם קשר: 
הוא מוציא עמוד פריחה אחד היסטרנטי, לפי אורך היום ולפי מזג האויר. לאחר הגשמים הראשונים, הוא בדרך כלל יוציא עמוד פריחה נוסף, ובשנים טובות ועשירות בגשמים – הוא יכול להוציא גם עמוד פריחה שלישי מעט מאוחר יותר.  
 

 
העץ הנפוץ ביותר בעמק הוא עץ הזית. פגשנו כמה זיתים יפהפיים, עם מעט מאד פרי –
 

 
ראינו (ולא צלמתי) גם את דבקון הזית – צמח טפילי שמטפס על הזית וגדל עליו.
ראינו (וכן צלמתי) ילדים מטפסים על עצי הזית – כאילה שלא גדלים עליו:  
 
לדוגמא, נעה של אנג`ולי טפסה גבוה –
 

 
מבחינת בעלי חיים, לא היו הרבה – גם להם היה חם. לא ראינו חוגלות, אבל פגשנו חרדון אחד, פרפרי לבנין הצלף שהתעופפו מסביב, וכמובן – את אחד מהעורבים של הכנסת:
 

 
אחרי הטיול, ירדנו לגן הציבורי שבקצה העמק, שם ישבנו לארוחה מצוינת, שיחה נינוחה, והרבה משחקים…
 
העננצ`יקית והבנות של אנג`ולי נהנו לשחק יחד –
 

 

 
והעננצ`יק  גם נהנה –
 

 
כל הפנים טושטשו במכוון.
כל התמונות צולמו בעמק המצלבה, 17.10.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 
זו ההזדמנות שלי לאמר תודה רבה מאד לכל מי שהגיע והגיעה, ממש שמחתי להכיר את כולכם – אני מאושרת שאנשים נפלאים כמותכם קוראים אצלי!
 
 
 
בשבת הקרובה אנחנו עולים לשביל פסגה במירון – טיול משפחות, הליכה של כשעתיים. אם מישהו רוצה להצטרף אלינו – מוזמן לשלוח מסר

here there be giants

 
מאחד היצורים הקטנים ביותר בעולם, אני עוברת לענקיים.
בתאריך 12.8.2009 הגשמנו חלום ותיק, ויצאנו ממונטריי לשיט – לצפיה בלוויתנים.
ואני שמחה וגאה לבשר לכם, שנרשמו הצלחות!
 

 
פגשנו לוויתן כחול! בעל החיים הגדול ביותר שחי על פני כדור הארץ! יצור ענקי ונפלא ונהדר –
 

 
הלוויתן הכחול הבוגר מגיע לאורך של 30 מטרים! האחד שאנחנו פגשנו היה צעיר, שארכו "רק" כשמונָה עשר מטרים. הוא היה גדול ומרשים מאד! אמנם לא ראינו את כל גופו, אך גם מה שראינו היה מרשים מאד.
 

 
הלוויתן שחה לו במים – ואנחנו (יחד עם עוד ספינה) צפינו בו והתפעלנו ממנו – מוציא את קצה הראש לנשימה, נושף סילון מים וחוזר מתחת לפני הים.
 

 
אחרי שהערצנו אותו כדבעי, שטנו הלאה – ופגשנו אם ובנה: לוויתנים גדולי סנפיר.
השם באנגלית הוא Humpback Whale – כלומר, לוויתן גִבֵּן – שם שמאד מצא חן בעיני העננצ`יקים, במיוחד לאור העובדה שאת השם המכובד "לוויתן גדול סנפיר" שנינו שכחנו!
 

 
האם והבן היו מרהיבים ומקסימים, ואפילו נתנו לנו Show כשצללו שניהם מתחת למים והציגו לראווה את זנבותיהם. אז זנבה של האם כמעט פספסתי –
 

 
 
אבל תמונת השיא להיום היא תמונת זנבו של הבן  – לוויתן גדול-סנפיר צעיר:
 

 
הלוויתן הכחול והלוויתן גדול הסנפיר שייכים שניהם לסדרת לוויתני המזיפות – במקום שיניים יש להם מזיפות, שהן מעין מסננת, שמסננת מהמים סרטנים זעירים ופלנקטון – מהם ניזונים לוויתני הענק הללו.
 
 
זהו ראשה של האם ה"גִבֶּנֶת" :  

 לוויתן גדול סנפיר מגיע לגודל של 16 מטרים!

 
כל מיני הלוויתנים סבלו שנים רבות מציד, והגיעו לסף הכחדה. כיום כולם חיות מוגנות. ההערכות הן שיש כיום בעולם כ-80,000 לוויתנים גדולי סנפיר וכ-12,000 לוויתנים כחולים.
אנחנו המשכנו לשוט, ופגשנו עוד כמה לוויתנים גדולי סנפיר –
 

 
הלוויתנים הכחולים וגם גדולי הסנפיר נודדים על פני האוקיאנוסים השונים – מבלים את הקיץ במים קרירים יותר, ומגיעים בחורף להזדווג באיזורים הטרופיים, החמים יותר.
 

 
  העננצ`יק טרח לתת לכל לוויתן גדול סנפיר שפגשנו – שם. כך נרשמו גִיבִּי, גִיבְּנִי, גִיבְּנָה, גָבִּי וגִיבָּה- כשמות ללוויתנים שפגשנו. בטח פספסתי כמה. אני מודה שלא עקבתי מספיק טוב, ואני לא בטוחה איזה לוויתן שייך לאיזה שם…
 

 
 
בתמונה הבאה רואים את סילוני המים של האם והבן גדולי הסנפיר:
 

 
או שאולי זו בת? אני באמת לא יודעת. לא בדקנו…
 
אחרי שראינו את גדולי הסנפיר, החליט צוות הספינה לבדוק אם הלוויתן הכחול שלנו עדיין משייט בקרבת האיזור שהוא שייט בו קודם לכן.
לשמחתינו, הוא היה שם
 

 
לקינוח המסע, הוא אפילו חשף בפנינו את זנבו, לפני שהוא צלל למים –
 

 
כל התמונות צולמו ליד חוף מונטריי, 12.8.2009
באתר של החברה שארגנה את השיט,  אפשר גם לראות אילו בעלי חיים נצפו כל יום – אנחנו היינו , כאמור, ב-12.8.09 (שמסומן באמריקאית 8/12 ) בשיט של אחה"צ.
 
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – ועדיין זה יהיה זעיר, יחסית לגודל האמיתי של הלוויתנים…
 
ועוד הערה: הגיסים שלי עזרו לי לשפר את הצבע בתמונת ה-Hummingbird המרחף – טוב שיש גרפיקאים במשפחה! וקבלתי מאבו-נטע תמונה נפלאה של Hummingbird זכר צבעוני – ולכן כדאי להציץ שוב ברשימת יונקי הדבש!
 

סנאי אפור מערבי – Western Gray Squirrel – Sciurus griseus

 
הרשימה הזו מוקדשת לעננצ`יקים שלי, שכל כך שמחו לפגוש סנאי בר!
 

 
כשהתכוננו לטיול הגדול שלנו, אחד הדברים שרגשו-במיוחד  את הילדים שלי היה העובדה שיש סיכוי טוב לפגוש כל מיני חיות בר מעניינות.
במיוחד נרשמה התעניינות בסנאים.
 

 
למרות שהחברה שלי טענה שהם "חולדות עם יחסי ציבור" – העננצ`יקים התעלמו מדבריה, וחפשו סנאים. יש כמה שגרים בחצר האחורית של החברה שלי, אבל את הראשונים פגשנו בסן פרנסיסקו, ב-Golden Gate Park.
 

 
אחר כך ראינו גם את אילו שבחצר שלה, אילו שבפוינט לובוס, ועוד ועוד…
ובכל זאת – קסמם לא פג, והילדים שמחו לפגוש כל אחד ואחת מהם, וניסו לפתות אותם להתקרב אלינו – בין אם זה היה עם סוכריות ג`לי בין (מידע חשוב: סנאים לא אוכלים סוכריות ג`לי בין!), פטל בר שמצאנו בפארק (לא, גם את זה הם לא אוכלים) או תות שדה (הסנאים טעמו אותו, והשאירו אותו זרוק על השביל)
 
בתמונה: סנאי מעז לבדוק ג`לי בין, ומתאכזב.את פני הילדים טשטשתי במכוון.
 

 
לבסוף קנינו בוטנים מלוחים, אבל… גם אותם הם לא אכלו: הם לקחו אותם וטמנו אותם במאגרי החורף שלהם…
מסקנה: סנאים אפורים לא אוכלים בקיץ… לפחות לא הזן של מערב ארצות הברית.
 
 
בתמונה: סנאי בודק בוטן, כדי להחליט אם לקחת אותו אל המחבוא שלו

 
מה שכן, הם חיות קטנות ומקסימות,הזנבות שלהם (מה שחברתי קוראת "יחסי הציבור") יפהפיים ומשווים להם חן;  והם מטפסים על עצים בצורה נפלאה:
 

 

.
 
הסנאים הללו הם סנאי עצים – הם בונים להם קנים בעצים, שנראים מלמטה כמו ערמה ענקית של ענפים ועלים יבשים שגובבה לה גבוה בעץ.
 

 
התמונות צולמו בסן פרנסיסקו (8.8.2009), פוינט לובוס (11.8.2009), וקאסטרו וואלי (13.8.2009)
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!