אמברוסיה מכונסת – Ambrosia confertiflora

DSCN9953

היום אני רוצה לספר על פולש חדש בארץ – אמברוסיה מכונסת.
למרות השם המבטיח – אמברוסיה היא מזון האלים מהמיתולוגיה היוונית – האמברוסיה היא מין בעייתי מאד. 

20151106_140838

מקורה של האמברוסיה הוא באזור מקסיקו ודרום ארה"ב. שם היא צומחת בעמקים צחיחים למחצה. אצלינו היא פולשת בעיקר במישור החוף ובבקעת הירדן. 

20151112_121049

ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, אחד החוקרים הבכירים בארץ בכל הקשור למינים פולשים, מסביר שיש שלושה שלבים שצמח זר עובר על מנת להפוך למין פולש.
השלב הראשון – מין מזדמן – בשלב זה, יש צמחים שפולשים לשטחים הטבעיים, אך עדיין לא מקיימים אוכלוסיה. רק פרטים בודדים מזדמנים. האוכלוסיה עדין לא מבוססת.
בשלב השני – המין מאוזרח. כלומר, יש אוכלוסיה שכבר התבססה, ומתחדשת באופן עצמאי ללא "עזרה" אנושית.
השלב השלישי הוא שלב הפלישה המסיבית – בשלב זה, האוכלוסיה מתרבה, ומייצרת אוכלוסיות נוספות בשטחים מרוחקים יותר מהמקור.

DSCN9587

לפי ההשערות, האמברוסיה הגיעה לארץ באמצעות סיוע חקלאי שנשלח מארה"ב לרשות הפלסטינית בסביבות שנת 2000. שקי מספוא לבעלי חיים, או זרעים לחקלאות נשלחו מארה"ב. השקים כללו (בנוסף למה שרצו לשלוח) גם זרעים של אמברוסיה.
הזרעים – יחד עם פסולת, ביוב וכל מיני דברים אחרים – נזרקו לנחל שכם, שהוא יובל של נחל אלכסנדר – ומכאן הם מתפשטים באזור השרון.
מעט אחר כך הם ירדו גם בנחל תרצה – שיורד משכם אל בקעת הירדן והתפשטו גם שם. 
 DSCN9586

האמברוסיה הגיעה לשלב השלישי במהירות גבוהה. היא מילאה את גדות נחל אלכסנדר, ודחקה משם את הצמחיה המקומית – הקנה ושיח אברהם – וכמובן גם את בעלי החיים שחיו בסבך הקנה (ציפורי שיר ועופות מים נהנים מהקנה) או נהנו מהצוף של שיח אברהם

 DSCN9588

מכאן היא מתפשטת. את התמונות ברשומה הזו צלמתי ברעננה, כפר סבא ובשולי ג'לג'וליה. בכל מקום אליו היא מגיעה, גדל גוש גדול של אמברוסיה, שדוחק כמעט לחלוטין את הצמחיה שהיתה שם – גוש צפוף ואחיד של אמברוסיה. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

האמברוסיה היא צמח גדול. גובה הצמחים נע בין חצי מטר לשנים וחצי מטרים. באזור נחל אלכסנדר נמדדו גם פרטים בגובה ארבעה מטרים! 

IMG_5101

האמברוסיה היא צמח בעייתי מאד.  העלים אמנם יפים, אך גם העלים וגם הגבעולים מפרישים חומרים צורבים – ומגע איתם יכול לגרום לתגובה אלרגית קשה, במיוחד לאנשים הרגישים לכך. 

IMG_4830

למשל, החזקתי ענף של האמברוסיה לכמה שניות על מנת לצלם את התפרחת – ותוך דקות הרגשתי עקצוץ וגירוי ביד, ורק אחרי שחזרתי הביתה ורחצתי היטב את הידיים – זה עבר. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

הפרחים שלה קטנים ומאד לא מרשימים. בתמונה מעל אפשר לראות את הפרחים הזכריים, ובתמונה הבאה – את הפרחים הנקביים. הפרחים הקטנים והלא-אטרקטיביים הללו מעידים על כך שהאמברוסיה מואבקת על ידי הרוח. היא מייצרת הרבה אבקה, שמתפזרת על ידי הרוח לשטח גדול. כמובן, גם זה גורם אלרגני בעייתי. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

וכאן נשאלת השאלה – מה עושים? איך אפשר לעצור את הצמח הבעייתי הזה? 

DSCN9590

ד"ר ז'אן מארק דופור-דרור חוקר כעת את האמברוסיה, ובקרוב יפרסם מאמר וסיכום של הנושא.
בינתיים – ראו שאין טעם לקצור את הצמחים. היו נסיונות פשוט לקצור את השטח, אבל תוך 5 חודשים האמברוסיה התאוששה לחלוטין. גם קוטלי העשבים ה"רגילים" בשימוש עירוני (ראונד-אפ או גרלון) אינם יעילים – וגם בעייתיים כי הם פוגעים במערכת האקולוגית, במיוחד בנחלים. 

20151112_121054

ומה אתם יכולים לעשות? 

אם שמתם לב לאמברוסיה באזור מגוריכם – או בטיול – שימו לב איפה זה, אם אפשר תשמרו לעצמכם נ.צ. של המקום.
באתר של המשרד להגנת הסביבה יש דף מוקדש לנושא האמברוסיה. שם אפשר להוריד טופס (WORD) דיווח, למלא אותו – ולשלוח במייל אל רועי פדרמן, שהוא פרוייקטור התכנית. 

DSCN9932

את התמונות צלמתי ברעננה, כפר סבא וג'לג'וליה, בין 2013 ל-2016.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

לקריאה נוספת: מאמר מעניין של הגר לשנר באתר כלנית

DSCN9591

ולסיים במשהו מוצלח: העננצ'יק כתב פואמה בשיעורי בית בספרות. הוא אישר למוטי לפרסם אותה בבלוג – וכולם מוזמנים לקרוא ולצחוק!

שיטה מלבינה – Faidherbia albida

במסגרת השתלמות רת"ם האחרונה, נסענו לראות את השיטה המלבינה ליד חורבת דרכמון – בחוף הכרמל.


שרביטן מטפס על שיטה מלבינה

השיטה המלבינה היא עץ ממוצא סודני, שגדל בסוואנות של מזרח אפריקה. שם אפשר למצוא אותו באיזורים של פֶּשֶט-הצפה – כלומר, אזורים שלפעמים הם פשוט מוצפים במים (לפרק זמן ארוך מאד) בעומק של סנטימטרים בודדים עד חצי מטר, בשטחי ענק.

בארץ השיטה גדלה בערך בתריסר מקומות, תמיד באיזורים גשומים יחסית (לפחות 350 מ"מ גשם לשנה) ונמוכים. ליד חורבת דרכמון זוהי אחת הנקודות הצפוניות ביותר, ולכן באנו בשמחה אל השיטה.
הנה שדירת השיטים – ממש נושקת לחממות ולשדות של המושבים הסמוכים:

התקרבנו אל השיטים – ופתאום השתרר שקט. דומיה. אתם מכירים את המצב הזה, שפשוט המלים נבלעות ולא יודעים מה לומר? שמתחשק לקחת נבוט ופשוט להרביץ למישהו, אבל אנחנו מנומסים מכדי לעשות את זה?
כך נראה הצד השני של שדירת השיטים:

השדירה גדלה צמוד לחממות פלפלים, והחקלאים באיזור פשוט זורקים את כל הזבל – פלפלים רקובים, שקים קרועים וכל מיני – על השיטים ולמרגלותיהן.

אני לא באמת יודעת מה חשבו להם אילו שטינפו כך את השטח. העצים הללו הם ערך טבע נדיר ומיוחד. ומה גם שלא נראה לי נעים לבוא בבוקר לעבודה ולראות את כל הזוהמה הזו. למה לחיות בטינופת?

השיטים, לצערי הרב, לא כלולות בתחום שמורת הטבע חורבת דרכמון. השמורה מתחילה פחות מ-100 מטרים מהן.
שלחתי מכתב למשרד להגנת הסביבה, והם פנו אל מחלקת התברואה של המועצה המקומית חוף הכרמל. אם תהיינה התפתחויות אני מבטיחה לדווח.

בינתיים אני אספר עוד על השיטה המלבינה. כמו שכתבתי, מוצאו של העץ בסוואנות של מזרח סודן. איזורים חמים יותר מהארץ שלנו, ובזכות ההצפות – רטובים יותר.


לכן אצלינו, בעצם, קשה לשיטים. פחות מים, בחורף נעשה קר… ובגלל זה ההתנהגות שלהן משתנה.

השיטים רגילות לפרוח פעמים בשנה – בראשית הקיץ ובראשית החורף. אבל בחורף שלנו קר להן – אז הפרחים לרוב לא מגיעים למצב של פריחה, ונשארים ניצנים קפואים –

גם הפרחים שכן פורחים, אפילו בקיץ – לא מגיעים לפרי. השיטה המלבינה בארץ אינה מוציאה פירות!

הריבוי בארץ הוא וגטטיבי: ריבי אל-מיני. השורשים שולחים שלוחה הצידה, וממנה עולה גזע חדש. כך נוצרות שדרות של שיטים, או איזורי סבך – כמו בשמורת השיטה המלבינה צפונית לאשדוד.

היא נקראת מלבינה כיון שהגזע והענפים צבעם בהיר מאד, כמעט לבן.
לשיטה יש עלים עדינים, כמו נוצות – הם מאד יפים בעיני.

 

התמונות צולמו כולן בשולי שמורת חורבת דרכמון, בתאריך 19.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – לפחות את תמונות העלים, הם מאד יפים.

 

נאה דורש – נאה מקיים

לפני ראש השנה, סיפרתי כאן על ביקור עצוב בחוף דור – בגלל כל כמויות הזבל שזרוקות בחוף – והנה, נזדמן לי לעשות משהו בנושא – ואפילו ממש באותה סביבה.
שלחו אלי במייל (תודה, אפרת!)  הזמנה של המשרד להגנת הסביבה, לניקוי חופים שיערך ב-24.9.2010, כלומר – יום שישי של חול המועד.

ואיפה? בחוף דור.

אז נסענו – האיזור שניקינו לא היה בדיוק האיזור שצלמתי לפני רה"ש, אבל בהחלט איזור קרוב ומלוכלך לא פחות.

כשהגענו (קצת באיחור), הסתבר לנו שבדיוק פספסנו את הנאום של נציג המועצה המקומית, ושהשר להגנת הסביבה היה אמור לבוא – אבל… בסוף לא בא.  לפחות זה חסך לנו כמה נאומים
גליה פסטרנק, נציגת  "משמר החוף"  של המשרד להגנת הסביבה הסבירה לנו את צורת העבודה, והודתה לכל המשתתפים בארגון –  שכללו את מועדון הצלילה "רוח צפונית", ארגון אוהבי החוף, מתנדבי "משמר החוף", נציגי המועצה המקומית חוף הכרמל ונציגי רשות הטבע והגנים – ו…סליחה אם שכחתי מישהו.

ובעיקר, גליה הודתה לארגון Clean up Israel – ארגון שנוסד ע"י פיליפ פוקסמן – יהודי אוסטרלי, לאחר אסון המכביה ב-1997. ארגון זה הוא חלק מארגון עולמי שנקרא Clean Up the world. זהו ארגון לא פוליטי, לא למטרות רווח (לפחות, לא רווח כספי) – המטרה שלו היא ניקוי, ושמירה על הסביבה – ואני חושבת שהצלחה שלהם היא רווח לכולם.
בעקבות אסון המכביה, ומות ארבעת הספורטאים האוסטרליים שם, יהודי אוסטרליה החליטו שצריך לדאוג לנקות את ישראל – ופיליפ פוקסמן הקים כאן סניף של Clean Up The World, שמקושר לסניף האוסטרלי – Clean Up Australia. 

סגנית-שגריר אוסטרליה אמרה גם היא מספר דברים, וסיפרה על ארגון Clean Up Israel וקשריו עם ארגון Clean Up Australia.

המנקים התחלקו לשלוש קבוצות –
צוללנים,
משנרקלים,
והולכים…
אנחנו כמובן הצטרפנו אל ההולכים. הצוללנים לבשו בלוני חמצן, וירדו עם שקי רשת עמידים במים, אליהם הם אספו זבל מהקטעים העמוקים יותר – זבל שנסחף לשם – בין אם דברים שנסחפו מהחוף, ובין אם דברים שהגיעו מלב ים, מספינות שונות.
המשנרקלים היו ברצועה הקרובה לחוף, בין הסלעים. גליה עצמה ירדה לשם – וכמו שהיא אמרה "תוך כמה דקות כבר מילאתי שק בעטיפות של חטיפים, שקיות ניילון ובקבוקים".
אנחנו לקחנו שתי שקיות ניילון גדולות, והתחלנו ללכת על החוף.
זהו "אוהל הפיקוד" – אפשר לראות אנשים לוקחים שקיות ויוצאים לאיסוף אשפה

החוף, כזכור, מלוכלך. המון נייר טואלט ושקיות ניילון זרוקים בין הצמחיה –

המוני פקקים, כוסות וכלים חד פעמיים, בקבוקים שבורים, חבלים קרועים – וגם כל מיני פרטים "אקלקטיים" יותר, כמו נעל צבאית גדולה וקרועה, סוללות, תבניות למשחק בחול, חוטי דיג ורשתות דייגים וגולת הכותרת – תחבושת היגיינית. משומשת.
כאן בתמונה אפשר לראות את העננצ'יקית מדגמנת עם השקית שלנו, ומוטי והעננצ'יק מסמנים על דף שקבלנו איזה מין אשפה אספנו. הפנים טושטשו במכוון.

כמה עובדות שלמדנו במהלך היום: אורך החוף שלנו – חוף הים התיכון – הוא כ-190 ק"מ. אחרי שתורידו את האיזורים שחסומים ע"י הצבא, האיזורים הבנויים, האיזורים הסגורים בגלל תעשיה וכו' וכו' – נשארים כ-50 ק"מ חוף. בערך רבע מהחוף הוא באמת שלנו – של האנשים הפרטיים, של הציבור. בחישוב גס זה משאיר לכל אחד מאיתנו 2.5 סנטימטרים של חוף להנות מהם. אם כל אזרחי מדינת ישראל ירדו לחוף יחד – כל אחד יקבל 2.5 ס"מ. מרווח למדי, לא? ואם כולם ימשיכו ללכלך – פשוט לא נוכל לרדת לים בגלל הזוהמה.

וקצת על מיני זבל: לקופסת פלסטיק לוקח כ-450 שנים להתכלות. למוצרי מזון – תלוי, בין כמה חודשים לשנה. לזכוכית – כמליון שנה!  לבדים – כשנה. קלקר, למשל – כמו זה שמפוזר ומפורר בתמונה פה מעל – לא מתכלה לעולם.
לא הגיוני יותר למחזר? זכוכית היא אחד המוצרים הקלים יחסית למחזור. הרבה מסוגי הפלסטיק גם הם ניתנים למחזור. במקום לזרוק אותם על החוף – עדיף בהחלט למחזר אותם!

אחרי שניקינו מסביבו – הקריתמון נראה לי צבעוני יותר, יפה יותר:

לאחר פחות משעתיים עבודה – זמן קצר למדי – נאספה ערימה גדולה של שקי זבל –

ואנחנו הלכנו להציץ בחבצלות, שעכשיו יכולות לפרוח בשקט –

הצוללנים גם הם הביאו את "שללם"

איזור החוף שבו היינו איננו שמורה מוכרזת, ולכן הוא נמצא באחריות של המועצה המקומית. בעצם, שמירה על נקיון החוף היא באחריותם. אבל… להטיל אחריות הלאה זה קל, וזה מה שכולם עושים. אנחנו צריכים לקחת אחריות ולהבטיח שאנחנו נשמור על הנקיון.
אנחנו אספנו שקית וחצי של זבל במשך שעה וחצי (בערך) באיזור מצומצם למדי.  
אני חושבת שכלל האנשים שהגיעו ניקו קטע חוף מאד קטן – כמה מאות מטרים וזהו. אבל אותו קטע נוקה היטב.

אחרי שכל השקיות מולאו, נאספנו באוהל לשמוע רב שיח בנושא נקיון החופים. אנחנו שמענו רק את ההתחלה שלו, כי הילדים לא ממש נהנו לשבת ולהקשיב. בעיני, הדיון היה מעניין, ונכחו בו האקולוג של רט"ג  – דותן רותם (בתמונה, משמאל) ועוד אנשים, נציגי המשרד לאיכות הסביבה ונציגי ארגונים ירוקים שונים.

בדרך הביתה, למרות החום והזיעה – הרגשנו טוב. אנחנו תרמנו לאיכות הסביבה, ולאיכות החיים של כולם. על הגבעה ממול חייכו אלינו אלפי חצבים – ואנחנו חייכנו בחזרה.

התמונות צולמו בחוף דור, במבצע נקיון  חופים, בתאריך 24.9.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.