אחרי הבחירות עולים לתבור

לפני 4 שנים טיילנו (אני והמשפחה המורחבת) בהר תבור, ונהנינו מאד ממרבדי הכדן הסגול שם. מאז, לא הזדמן לי לחזור לשם בעונת הכדנים.
ולכן החלטתי שהגיע הזמן לחזור אל הר תבור! ואם אפשר לעשות את זה בחברותא – על אחת כמה וכמה.

הזמנתי כמה וכמה חברים – כאן המקום לשלוח איחולי החלמה מהירה לצ`ופון של גגגונת, ולסבא של דנדן (גם אביטל חסרה לנו) – אני מקווה שנוכל לטייל בפעם אחרת!
נפגשנו בראש התבור, צפינו על הנוף ממרפסת התצפית – ואז יצאנו אל שביל הפסגה, להקיף את ראש ההר.
הדודאים עדיין פורחים – העננצ`יקית התלהבה מהרעיון שבשורשי הדודאים השתמשה Professor Sprout לרפא את אילו שנפגעו מה-Basilisk.  (הארי פוטר וחדר הסודות, למי ששכח)

אני מאד אוהבת סידורי פרחים טבעיים, למשל – כלנית וכלך מצוי:

צלמתי פרפר, ובעצם לא הספקתי לראות מה צלמתי עד שהגעתי הביתה… זוהי סטירית הציבורת:

שום משולש התחיל לפרוח, ואנחנו הרחנו את ריח השום שיש לעלים שלו, ומיששנו את הגבעול המשולש שנתן לו את שמו

זלזלת הקנוקנות כבר גמרה לפרוח – זהו הפרי שלה:

ולאורך הדרך ראינו הרבה צחנן מבאיש, עליו כתבתי רק בשבוע שעבר –

רוב אלוני התבור עומדים בשלכת, העלים רק מתחילים ללבלב – וזה מאד נחמד לראות אותם משקיפים על העמק

התבור כולו פורח! פרט לכלניות ולרקפות שבאמת בולטות ויש הרבה מהן, בדקתי כמה מהקטנים הבלתי נראים:
חלבלוב השמש, שהוא נפוץ – אבל ירקרק ולא בולט; כוכבית מצויה – מאד נפוצה אבל קטנה: גודל הפרח הוא כחצי ס"מ. ואם חשבתם שהיא קטנה, אז תדעו לכם שעל האביבית הזעירה הסתכלנו עם זכוכית מגדלת… גודל הפרח הוא מילימטר אחד.

פגשנו שלושה מיני ורוניקה, צילמתי שניים –

כשישבנו להסתכל על האביבית הזעירה, קלטתי משהו זז. עינבלית העלתה אותו (באדישות של מדריכת טיולים ותיקה…) על המכנסיים שלה, וכך יכולתי לצלם אותו בנוחות: זהו ארכרגל אפור (בשטח התבלבלתי בינו לבין קרוב שלו – הרגלביש… שניהם קרובים של העכביש ושניהם בעלי רגלים ארוכות)

לאורך המסלול פגשנו המון זהביות. רובן היו קטנטנות, צמודות קרקע ובעלות עלי כותרת מעוגלים – זהבית דמשקאית. בסוף המסלול פגשתי אחת שהיתה גדולה פי שלוש, ובעלת עלי כותרת מחודדים: זהבית השלוחות :

התרגשתי מאד מהמקבץ הנהדר של גביעונית הלבנון – אמנם הזן הדרומי שגדל בנגב צבעוני ומיוחד יותר, אבל גם אילו נהדרות!

ואז סוף סוף הגענו אל הכדנים.

מורדות ההר מנוקדים-מנוקדים בסגול הנפלא של הכדן הסגול – כולם התקדמו, ורק אני נשארתי לצלם עוד ועוד תמונות מאד דומות לזו:

מצאתי לי סידור פרחים אלגנטי ועדין: כדן סגול, רקפת מצויה ועלי חצב:

המון עריוני צהוב פורח על ההר! אני מאד אוהבת אותם, ואת העירית הגדולה. הנה הם משקיפים לכיוון נצרת –

כדי שלא נשכח שט"ו בשבט היה ממש לפני שבועיים, פגשנו שקדיה ענקית ועמוסת פריחה – תענוג!

כשהכנתי את הרשימה הזו, הסתכלתי על רשימת הכדנים שפרסמתי בעקבות הביקור הקודם בתבור.
מסתבר שגם הביקור הקודם היה ממש אחרי הבחירות!
אני חושבת שמה שכתבתי אז – עדיין אקטואלי:
כן, אני יודעת שהיו בחירות. כן, הצבעתי. אני מסכימה עם מה שביבי אמר: "העם אמר את דברו בברור". ודברו הוא – שהוא לא יודע מה הוא רוצה, אבל בטוח שאף אחת מהאופציות הקיימות לא ממש מוצאות חן בעיניו.  

אחרי שרווינו כדנים, גביעוניות, עריונים ושאר פרחים – פרשנו מחצלות וישבנו לפיקניק. ליד המקום בו ישבנו (יחד עם כמה מליוני ברחשים) לאכול את המטעמים שהכינו כולם – ראיתי את העלים הללו: ורק אני התרגשתי מהם…
אילו עלים של איריס ארם-נהרים, שיפרח בסביבות פסח.

אחרי הפיקניק נפרדנו מכולם. אבל… עוד היה אור! בשבילי, לבזבז שעות אור בנסיעה הביתה זה באמת מוגזם. חייבים למצוא עוד נקודה לעצור בדרך.
מה דעתכם על מנחת מגידו?

במנחת מגידו תמיד אפשר למצוא כלניות מיוחדות. פרט לעובדה ששם יש ריבוי של סגולות-לבנות-ורודות, אם מחפשים היטב – מוצאים גם כלניות מיוחדות, כמו זו למשל:

את נמפיות הסרפד שראיתי בתבור לא הצלחתי לצלם, אבל במנחת מגידו אחת מהם נחתה על עלה של חוחן, וכך יכולתי לצלם אותה:

ואפילו עורבני הציץ בין ענפי האקליפטוס!

הרשימה מתארכת, ויש עוד המון תמונות – אתם מוזמנים להציץ באלבום (זהו אלבום פייסבוק).

אני אגיד כאן תודה רבה מאד לעינבלית וחבריה, לאיילת מטיילת, לחתולי8 ולמשפחות שלהם ושלי (במיוחד למוטי) – היה לנו טיול מקסים!
הקישורים הם לרשומות שכל אחד כתב על הטיול, מוזמנים להקליק על השמות בשביל לקרוא את התיאורים שלהם!

את התמונות צלמתי בהר תבור ובמנחת מגידו, 9.2.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

יש לי בלוג, ויש לי יום הולדת!


איריס הסרגל, רמות מנשה, 3.12.11

שבעים ותשעה ימים חלפו מאז שתפוז גרדשו את הבלוגיה, והיום – לראשונה מאז 10.10.11 – הבלוג שלי נראה כמו שרציתי שייראה!


שושנתית הלבנון – העלים יפים יותר מהפרח. נחל מערות, כרמל, 3.12.11

בנוסף, למי שלא יודע (כי הוא לא קרא אצל מוטי) – היום זה יום ההולדת שלי. התיקון הגיע ממש בזמן…


מרסיה יפהפיה, שמורת בני ציון, 10.12.11

אז החלטתי שאני חייבת לפרסם היום רשימה! אבל… על מה?


רקפת מצויה, מערת התאומים, 21.12.11

חשבתי לחזור אל כמה מפרחי הסתיו שהזנחתי: יש לי שני מיני אחילוף ומין אחד של כרכום שפרחו באוקטובר ונובמבר, ודוקא רציתי לכתוב אודותיהם…


חיננית הבתה, עין אלון בכרמל, 17.12.11

יש גם כמה בעלי חיים שהצטברו אצלי – חרדון-צב מצוי, דנאית הדורה ועוד…


דודא רפואי בגן איריס טל בכפר יהושע, 29.12.11

אחרי כמה התלבטויות, החלטתי לפרסם מקבץ פרחי-דצמבר. פרחים שצלמתי החודש הזה, בשלל מקומות בארץ.


כרכום חרפי, ליד מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

דצמבר הוא חודש עם מעט פריחה – פרחי הסתיו – כרכומים וסתווניות – כבר גומרים לפרוח, ופרחי החורף – כלניות ורקפות – רק מתחילים.
ובכל זאת, פגשתי גם מאילו וגם מאילו – אפילו את האיריס הארץ-ישראלי כבר פגשתי:


איריס א"י, מערת התאומים, הרי יהודה, 21.12.11

נרקיסי ההר כבר גומרים לפרוח, אבל אפשר עוד לפגוש אותם בהרי יהודה ובכרמל. הנרקיסים של מישור החוף רק מתחילים עכשיו.


נרקיס מצוי, יער הקדושים, הרי יהודה, 21.12.11

מבין הסחלבים – מתחילה עכשיו לפרוח הדבורנית השחומה. זוהי דבורנית קטנה ועדינה, ומסמלת את תחילת הפריחה של הסחלבים בארץ.


דבורנית שחומה, עין אלון, כרמל, 26.12.11

גם הסביונים התחילו לפרוח כבר. אם תסתכלו על איי התנועה ושולי הדרכים שאתם עוברים בהן – אני בטוחה שתוכלו לראות סביונים. אפילו בתל אביב ראיתי אותם.
הסביון קרוי "סביון אביבי" – אבל הוא לא ממש מתחשב בשמו, ומתחיל לפרוח כבר בראשית החורף, ולאורך כל החורף והאביב.


מרבד סביון אביבי, שמורת בני ציון, 29.12.11

את התמונות צלמתי במקומות שונים בארץ, ככתוב – לאורך חודש דצמבר 2011

   
כלנית מצויה למרגלות עץ זית וצפורני חתול מצויות, שפך נחל אורן, 29.12.11

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!


כלנית מצויה, שמורת בני ציון, 29.12.11

השיר הזה פשוט מתבקש, נכון?

טיול בלוגרים לנחל כלח, 14.5.2011

אני רוצה להתחיל בתודות….

 תודה לעופר, שבא לביקור בארץ ונתן לי מוטיבציה לזמן את כולם לטיול
 תודה למזג האויר, ששיתף איתנו פעולה באופן מושלם
 תודה לאמא שלי, שלקחה על עצמה את ההדרכה בכלל בלי להניד עפעף
 תודה לשושן הצחור שפרח במקום הקבוע שלו

 ותודה גדולה ומיוחדת  לכל אחד ואחד מ-45 משתתפי הטיול – כן! ארבעים וחמישה אנשים הגיעו!

 ואם לחזור לרגע לאחור… התחזית היתה נגדנו,  ובשעה 6 בבוקר התעוררתי מסופת רעמים – שהפכה לגשם קל. התארגנו ויצאנו, מצוידים בסווצ'רטים, בגדים להחלפה ומטריות.
לאורך הדרך ירד גשם שהשתנה מגשם קל ונעים, למבול עז. כבר חיכיתי לטלפונים מכולם, שיספרו לי שהם מבטלים. כבר כמעט התחלתי לדאוג…
אבל הגענו לכרמל, ושם היה קריר – השולחנות והסביבה היו לחים עוד מגשם שירד שם קודם לכן, אבל השמים היו בהירים.

חיכינו לכל המוזמנים, ויצאנו לדרך.
המסלול עובר בדרך שהיתה, לפני קום המדינה, הדרך היחידה שקישרה את קיבוץ בית אורן לעיר חיפה.
פגשנו שלל פרחים, למשל:

פשתת המכבד שצלמתי היא אחת מארבעה מיני פשתה שפגשנו: פשתה שעירה (בורוד), פשתה מצויה, פשתה אשונה ופשתת המכבד – בצהוב.

פגשנו שני מיני מורכבים כחולים ודומים: פרחיו של העולש (משמאל) יושבים בחיק הגבעול, בעוד פרחיה של החסה (מימין) – ניצבים על גביעים שנראים כמו פמוטים מעוצבים:

שלושה מינים של שפתניים שבלטו – אשבל מופסק, שנקרא כך כי כל הגבעולים גדלים עד גובה אחיד, ונפסקים בבת אחת, אשבל ארץ-ישראלי שאוהב סדקי סלע, וגעדה מפושקת בורוד עז:

פגשנו גם חרקים שונים – כמו טריכודית הפסים: חיפושית גדולה שדגמנה עבורנו

מבין כל הפרפרים שריחפו סביבנו, קלטתי שניים במצלמה: נמפית החורשף וסטירית פקוחה.

עינבלית סיפרה לנו על פירות הדודא הרפואי, ומה קורה כשמדריכת טיולים מנסה לתת לשופט מכובד להריח פרי דודא רפואי…
אם אתם רוצים עוד כמה סיפורים על הדודא, כתבתי עליו פה.

ואז הגענו אל גולת הכותרת: השושן הצחור. פרח יפהפה ומרשים, עם ריח נפלא!
כל מי שיכול לטפס, טיפס אל השושן חובב המצוקים, ומי שלא – נהנה מיופיו מרחוק.

המשכנו עוד קצת, כדי לראות פרח נדיר וחביב מאד – פעמונית דמשקאית

ישבנו לשמוע את האגדה על הלטם המרווני והלטם השעיר

וחזרנו לחניון, לאכול ארוחת צהרים מצוינת!


את התמונות צלמתי בטיול לנחל כלח, 14.5.2011
כתבתי על כל תמונה מה מצולם בה
וכתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

ושוב תודה לכולם! נהניתי מאד, שמחתי להכיר את מי שלא הכרתי, ולהעמיק  את ההכרות עם מי שכן!

רשימות נוספות על הטיול:  (אני אשתדל להוסיף את כל מי שיכתוב. מוזמנים לשלוח לי מסר אם פספסתי מישהו!)

 בבלוג של טל1954 (השוקולדים היו מ-ע-ו-ל-י-ם!)  

 בבלוג של y י ר י ת

 בבלוג של סבא של דנדן

 בבלוג של  ענבלית

 בבלוג של הקלפטה הפולניה

 בבלוג של Trips and tips

 בבלוג של Anguly

 בבלוג של Motior

 בבלוג של shi1957

  בבלוג של טליונת1

 בבלוג של עופר D


דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

 שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. 
 מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. 
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.  
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.  
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן:  מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.  
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.  
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.  
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.  
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. 
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ. 
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה.  "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה. 

 מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים.  אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

 

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

 

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים  באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

 

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

 לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.  

 אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך:

 
כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

 

 אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים  וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין.  משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו, 
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!  

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

טיול לרמות מנשה, 1.1.2011

סוף סוף ירדו גשמים – אמנם מכת גשם נוראית בפרק זמן קצר מדי,  אבל הצמחים הרגישו את זה, והתחילו לצוץ.
אז נסענו לאיזור רמות מנשה – ממש מאחורי הקיבוץ, וירדנו לטיול ברגל.

עוד בתחילת הדרך פגשנו בז:

בעצם זו בזה, נקבה של בז מצוי. היא עמדה לה על חוט חשמל, וצפתה בנו עוברים בשביל לא רחוק מהקיבוץ.
השביל הוא דרך 4X4, שפעם היתה טובה לכל רכב. אבל היום החלק ההתחלתי שלה – הירידה מהכביש – כולל מדרגה וכמה חריצים, וממש לא התחשק לנו לבדוק את עמידות המכונית שלנו במדרגה הזו. כנראה זו תוצאה של הגשמים שירדו.
לכן אנחנו ירדנו ברגל, וזכינו לטיול נעים ונחמד.


כרכום חורפי

רכבי שטח דווקא ירדו – ועלו – ודהרו מסביבנו כל עוד היינו על דרך העפר. הלכנו בדרך העפר, לצד נחל קטן, ששמו נחל שלף. מקום נעים ונחמד (וגם שקט, ברגעים בין טרקטורון לרכב שטח)
המטרה שלנו היתה גבעה מסוימת, שאמור לפרוח עליה איריס הסרגל – אך כיון שזו הפעם הראשונה שלי באיזור, לא הייתי בטוחה לאיזו גבעה הכוונה.




אלון תבור

לכן טיפסנו על גבעה אחת, שנראתה לנו מזמינה. וזו בהחלט היתה גבעה נהדרת. אני לא יודעת עד עכשיו אם הגענו לגבעה ה"נכונה", אבל מיד פגשנו אלוני תבור (כמו זה בתמונה פה מעל) – לאלון התבור יש בלוטים גדולים ויפים במיוחד – וגם הספלולים שלהם נפלאים:

אחרי כך שמנו לב לכרכומים. כרכום חורפי – ובכמויות נדיבות מאד. רובם היו סגורים – בגלל מזג האויר הסגרירי, אבל ברגע ששמנו לב אליהם, ראינו שהם מנקדים את כל השטח. ובין לבין – ראינו גם עלי רקפת.
הפרח הבא שמצאנו היה נרקיס מצוי :

ומהרגע שראינו נרקיסים, הם ליוו אותנו לאורך כל הגבעה. יפהפיים וריחניים – בודדים, בקבוצות קטנות, וגם במרבדים נפלאים וכל-כך ריחניים, שאפשר פשוט לעמוד לידם ולהריח: לא צריך להתכופף!
אחרי הנרקיסים הצטרפו הרקפות: רקפת מצויה עדיין בתחילת הפריחה, בישנייות. חלקן נחבאות בין השיחים.

פרח פשוט ומצוי שכבר התחיל לפרוח הוא כתמה עבת שורש, ממשפחת המורכבים

בינתיים התחיל לטפטף קלות… אבל אנחנו מצאנו עוד פרח ממשפחת המורכבים – חיננית הבתה! כמה טיפות גשם לא יעצרו אותי פה!


חיפשנו גם דודאים. אני יודעת שזו העונה, וזהו פרח חמוד מאד. מצאנו (כלומר, מוטי מצא) פרט בודד בראשית הפריחה  –

הדודאים שרועים על הקרקע: זר פרחים נמוכים סגולים בלב שושנת עלים גדולה.

הגשם התחזק, אבל עדיין היה קל. העננצ'יקים התחילו להראות סימני חוסר סבלנות, ואני כבר כמעט ויתרתי על האיריסים – ולפתע ראיתי כתם תכול! איריס הסרגל!

גם כאן הם קטנים מאד וצמודים לקרקע. אני מאד שמחתי לפגוש אותם – ספרנו בערך עשרה פרטים, חלקם כבר נבולים.
בשלב הזה הגשם כבר איים לחדור לבגדים: אפילו דבורה אחת מצאה לה מחסה, בצל האיריס –

ולכן התחלנו לחזור. בדרכנו חזרה לאוטו פגשנו דוחל שחור-גרון אחד, ניצב על שיח מאד קרוב אלינו ולא בורח. הסתכלנו עליו בשקט כמה דקות, ואז המשכנו בחזרה לאוטו.
היה לנו טיול רגוע ונעים.

התמונות צולמו ברמות מנשה, 1.1.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.