שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר, אני יודעת:

שלושה עשר סחלבים אנטולים  – בעצם, הרבה יותר. אבל ארבעה מהם מצאנו קטופים וזרוקים על השביל! איזו חוצפה! הסחלביים כולם הינם פרחים מוגנים, ואסור לפגוע בהם. אני מודיעה לכם שאם אני תופסת מישהו פוגע בסחלבים – אני אישית אזמין את פקחי הרשות!
את הסחלבים הקטופים אספתי, ואני מתכוונת להעביר לעשביה של האוניברסיטה העברית.

שנים-עשר סחלבי הגליל: (ואחד מהם כמעט בגובה מטר!) 

 

אחד עשר סחלבים איטלקיים:  כבר אחרי השיא, ועדיין מקסימים!

  

עשר דבורניות נאות:  באמצע שביל פסגה של המירון, קרוב להתפצלות של השביל היורד לעין חומימה.

  

תשע דבורניות צהובות: כולן ממש בתחילת העליה להר

שמונה סחלבני החורש:  היו מאות ניצנים ועלים, בכל מקום שעצרנו בו. מעטים התחילו לפרוח

  

שבע דבורניות כחלחלות (בעצם הרוב כבר נבלו, היתה עוד אחת במצב צילום….)

שש דבורניות גדולות: הן בתחילת הפריחה בהר.

חמישה סחלבים פרפרניים: לפני חודש היו רבבות על המירון. ואני לא מגזימה במספר. רובם כבר גמרו את העונה, נשארו עוד בודדים.

ארבע דבורניות דינסמור:  גם הן בעצם כבר גמרו את העונה.

 

שלוש דבורניות קטיפה: (אמנם ראינו רק אחת פורחת, אבל בטח היו עוד…)

שתי נאוטינאות תמימות:  איך אני גאה בעצמי שמצאתי אותן!!!

  

אחד שנק החורש: יפהפה! ראינו כמה ניצנים, אבל רק אחד שבאמת התחיל לפרוח:

זו הגרסא שלי ל"אחד מי יודע" – ביום חמישי, 21.4.2011, טיילנו במירון  בחברה טובה – Anguly והבנות –  ולמרות כל מיני בעיות דרכים (בסוף שגריר הגיעו והחליפו לנו מצבר, הגענו הביתה לקראת 11 בלילה) – הסחלבים החליטו לערוך סדר כהלכה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע


איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

 לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

 
בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.
 

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.


 

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב
 
סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.
 

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל
 
האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.
מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.
 
 
דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה
 
מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר  (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ.  זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל  – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)
 

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה
 
לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.
נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.
 
 
 
יהי זכרו ברוך
 
 

דבורנית כחלחלה – Ophrys iricolor

 
הדבורנית שלי היום היא נדירה למדי – אני מכירה אותה משלושה מקומות בלבד (כרמל, הר קטע והמירון) , וגם שם בד"כ אין הרבה פרטים.
 
זוהי הדבורנית הכחלחלה –
 

(הר מירון, 24.3.2007)

 
צבעים לא עוברים מספיק טוב פה, אז תאמינו לי כשאני מסבירה שהכחלחל שלה הוא כחול מטאלי בוהק ומקסים…
 
הדבורנית הכחלחלה הראשונה שלי היתה זו:
 

(11.3.2006, עוספייה)

 
ליד בית היערן בעוספייה – יצאנו למצוא את הדבורנית, ומצאנו שני אנשים מחפשים בין שיחי הסירה הקוצנית… הסתבר שהם – כמובן – גם מפורום שמירת טבע… והם כבר מצאו אותה! אז שמחנו שמחה כפולה
 
מאז למדתי שהמקום הכי נוח ופשוט לראות אותה – זה בעליה להר מירון. צריך לפקוח עיניים, וממש לאורך הכביש יש פריחת סחלבים נפלאה.
את אילו, למשל, צלמתי לאורך הכביש במירון, 10.3.2009 :
 

 

 
בערך שנה אחרי שצלמתי שם את הדבורנית הזו:
 
(21.3.2008, מירון)
 
לפני כמה שנים, בפורום שמירת טבע, בחור בשם גידי העלה תמונה של דבורנית כחלחלה מיוחדת! הכתם הכחלחל שלה הוא יותר אדמדם-סגלגל! מיד שאלתי אותו איפה היא שוכנת, ונסעתי לבקר אותה:
 

(מירון, 24.3.2007)

 
מאז, כל שנה אני מבקרת אותה –
 

(הר מירון, 2007-2009)

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
 

(הר שפנים, מירון, 6.4.2007)