זהבית שרונית – Gagea dayana

ברשימה על זהבית השלוחות, סיפרתי שאם פוגשים זהבית בעלת עלי כותרת מחודדים באיזורי ההר – זו בד"כ זהבית השלוחות.

אבל מה לגבי מישור החוף וצפון הנגב?

זה – כבר סיפור אחר לגמרי.

בשדות הבור אפשר למצוא את זהבית השלוחות – אם כי היא די נדירה פה.
גם את הזהבית הדמשקאית אפשר למצוא באיזורים הללו – אך גם היא נדירה פה. וכבר קבענו שההבדל בינה לבין שתי האחרות הוא בקצוות עלי הכותרת: אצלה הם מעוגלים, אצל שתי אחיותיה – מחודדים.
הזהבית הנפוצה באיזורים הללו היא זהבית שרונית.

במבט ראשון הן מאד דומות: הפרח הצהוב הקטן, בעל עלי הכותרת המחודדים; האבקנים החומים שיש עליהם אבקה צהובה, העלים הדקים…

אז מה בכל זאת ההבדל בינהן?

בשביל להבדיל בינהן בוודאות, צריך לעשות משהו שאני לא נוהגת לעשות: לחפור את הבצל החוצה.

אצל זהבית השלוחות נמצא בצל ששולח שלוחות ובהן גדלים בצלצולים – זו הרביה הוגטטיבית שסיפרתי עליה ברשימת הזהבית.
אצל הזהבית השרונית נמצא משהו אחר לגמרי: התאמה לחיי המדבר. השורשים היוצאים מן הבצל לא מתפשטים לצדדים, אלא עוטפים את הבצל מכל הכיוונים.
דוגמא לכך אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת.

העטיפה הזו אופיינית לצמחי מדבר, ומשרתת שתי מטרות:
האחת, אם הצמח גדל בקרקע חולית, סבך השורשים כולא בתוכו חול, ואם רוח מנסה להעיף את החולות – עדיין הצמח ישאר מעוגן בקרקע
השניה – הגנה בפני התייבשות, שמירת לחות נוספת עבור הפקעת.

אני, כאמור, מעדיפה להשאיר את הזהביות באדמה ולא לחפור אותן רק כדי לווודא מי זו מי. אני מעדיפה את השיטה הסטטיסטית – אם פגשתי זהבית בעלת עלים מחודדים באיזורים סלעיים, הרריים – אני אטען שהיא זהבית השלוחות. אם היא באיזור מישור החוף או הנגב, בחול או חמרה או אדמות יובשניות דומות – אני אשים יהבי על זהבית שרונית. מבחינה סטטיסטית, אני מאמינה שלא יהיו לי הרבה טעויות.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורה עמוסת אבקה בודקת פרח של זהבית –

התמונות צולמו במקומות הבאים:
שמורת בני ציון – 7.2.2006, 19.2.2009, 30.1.2010, 21.2.2011
שלולית דורה בנתניה – 5.2.2008
וטירת שלום ליד נס ציונה – 17.2.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

והיום: סרט כחול!

ביום שני היתה לי שעה פנויה. מה עושים עם שעה פנויה? נוסעים לשמורת בני ציון, ובודקים מה פורח.
הקוראים שלי יכולים לגלות הרבה מכרים ותיקים בשמורה:
למשל, סחלב פרפרני: מאות סחלבים פורחים כעת! 

איריס הארגמן התחיל לפרוח בשמורה – הוא מועתק ולא טבעי פה, אך הוא פשוט יפהפה:

את אילו אנג'ולי זוכרת היטב – למרות שעדיין הם לא הבשילו, עוד אין מנבגים (מנבגים הם אברי הרביה של השרך) – אני כבר מזהה את השרך הקטן והנדיר הזה: לשון אפעה קטנה :

לצערי, למרות השילוט שמסביר היטב שאסור להכנס עם אופניים לשמורה, אנשים נכנסים עם אופנים ורוכבים בה. זה גורם לחריצים והורס את שבילי ההליכה –
ולכן אני מנצלת את הרשימה הזו, וקוראת לכל רוכבי האופניים: אני יודעת שמאד כיף לרכוב בשמורות, ונעים יותר מאשר סתם בין השדות ליד. אבל יש סיבה שהשלט שם. רכיבה בשמורה גורמת לפגיעה – במיוחד בשמורה קטנה שכזו.
אני יודעת שרוב רוכבי האופניים הם חובבי טבע ולא יפגעו בזדון. אני יודעת שקשה להם, ואין מספיק שבילי אופנים בטבע. אבל שמורת בני ציון היא מאד קטנה: אנא, אל תרכבו בתוכה!

ועכשיו אני אחזור לחברים… פגשתי גם מכרים לא מן הצומח: זוהי נקבה של דוחל שחור-גרון

וגם את הבז המצוי  (זו נקבה, שמתגוררת בשמורה) כבר צלמתי כמה פעמים:

אבל הבטחתי לכם סרט כחול, נכון? בטיול שמעתי לפתע נקישות… צלמתי, וזה מה שיצא לי:

זהו טקס החיזור של הצבים – הזכר עוקב אחרי הנקבה, נוגח בה בשריון פעמים רבות – והנגיחות מהדהדות למרחק…
לאחר הנגיחות, הוא עולה עליה, כשרגליו הקדמיות באויר, ופיו פעור בתשוקה. ההזדווגות עצמה אורכת כדקה – אלא אם לנקבה נמאס לחכות, ובדיוק כשהזכר מעליה, היא מחליטה לזוז ולהפיל אותו…
אבל הזכרים לא מתייאשים, ופוצחים שוב בטקס הנגיחות – עד להזדווגות המיוחלת.

התמונות והסרטון צולמו בשמורת בני ציון, בתאריך 21.2.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.