הרדוף הנחלים – Nerium oleander

החלטתי לכתוב רשימה על הרדוף הנחלים.

הרדוף הנחלים הוא שיח ירוק-עד, הגדל על גדות נחלים בכל הארץ.
זהו צמח רעיל, ומסוכן לאכול אותו – את העלים, הפרחים או הפירות. מה שנקרא "לראותו בלבד".

בדרך כלל, גבהו כמטר וחצי. אבל אם טוב לו, השיח יכול להגיע גם לגובה ארבעה מטרים.

הפריחה שלו מהממת – פרחים ורודים וגדולים, עם חמישה עלי כותרת. ורוד מושלם, מהסוג שכל ברבי חולמת עליו.

ההרדוף, כמו הרבה צמחי מים אחרים, פורח מסוף האביב ולאורך הקיץ. בעונה המתאימה תוכלו לראות גדות נחלים מלאות בורוד שלו – למשל, באיזור עין אפק או באיזור הבניאס, שם צולמו רוב תמונות הפריחה.

הנה, למשל, שיח נפלא וגדול מעין אפק –

תשאלו, מה פתאום נזכרתי באמצע דצמבר בשיח הזה, שיתחיל לפרוח רק בעוד כמה חודשים?

או! אני שמחה ששאלתם. אני אסביר:
בשבת האחרונה טיילנו באיזור חניון האגם בכרמל. הלכנו לאורך נחל אורן עד עין אלון. לאורך הנחל תמיד היה סבך נהדר של הרדופים. הנה, למשל, תמונה של העננצ'יקים משנת 2007, ליד ההרדופים –

לפני שנה, אני בטוחה שלא שכחתם, היתה השריפה הגדולה בכרמל. נחל אורן היה אחד הנחלים שנשרפו, וסבך ההרדופים הנפלא על גדות הנחל נראה לפני שנה כך:

אבל בינתיים, הזמן חלף וההרדופים מתחילים להתאושש. בין הגזעים השרופים כבר יש הרבה ירוק: השיחים מתחדשים ומלבלבים!

וזה, כמובן, מחזיר אותי שוב לרשומה שכתבתי לפני שנה – "אל תבואו לשתול בכרמל". הבטחתי שהטבע יחדש את עצמו. ברשימה אחרת, ספרתי לכם שהתפרסמה כתבה שאומרת הקק"ל מטעה בבקשות התרומות שלו, והצעתי שבמקום לתרום לקק"ל – תתרמו לישובים שנפגעו.

בשבת, כשעברתי ליד אפיק הנחל המתחדש – שאפשר לראות אותו יפה בתמונה הבאה – נזכרתי בכתבה שראיתי לפני שבועיים: כתבה שסיפרה על כפר הנוער ימין אורד שנפגע בשריפה. הממשלה – שר החינוך גדעון סער – הבטיחה להם כספים לשיקום המקום, אבל הבטחות זה אחד הדברים הזולים יותר אצל הממשלה שלנו. הם מבטיחים המון. לקיים זה כבר מסובך יותר. טוב שיש גם כתבות על אנשים טובי לב שבאו לעזור להם.

קצת בהמשך הנחל ישנו שטח שלא נפגע בשריפה, ואפשר להנות מההרדופים הנהדרים והמים למרגלותיהם –

בנובמבר התחילו להרוס את הבתים שנשרפו בבית אורן, וכעת בונים אנדרטה ענקית לזכר הרוגי האסון. ממה שראיתי בינתיים… אני לא מתפעלת מהאנדרטה הזו, היא נראית מכוערת למדי. אבל, כמו שאומרים, על טעם ועל ריח…

גם התקציבים שהממשלה הבטיחה לגופי שמירת הטבע ולגופי הכבאות התמוססו איפשהו בדרך. ואני (תמימה שכמוני!) קיוויתי שהעובדה שנספו 44 אנשים באסון הזה תגרום לתקציבים להגיע ליעד, לפחות הפעם.

  

אבל לא. הנה, תקראו בעצמכם –
 ארגוני הסביבה: "ללא תקציב, לא נוכל למנוע עוד שריפות" – ב"הארץ"
 "אנחנו מקווים שזה לא היה לחינם" אומרים בתחנת הכיבוי – כתבה בוואללה חדשות.
 שנה לאסון הכרמל – "כבאים מספרים על מצב גרוע יותר" בYnet

ומי שעוד לא קרא את הכתבה הזו על סיכום הנושא, אני ממליצה בחום לקרוא.  כתבו אותה מומחים של אוניברסיטת חיפה ושל רשות הטבע והגנים.

לפחות הטבע עושה את שלו גם ללא התקציבים, ואם השטח לא יישרף שוב בקרוב, נוכל תוך שנים ספורות שוב לטייל בסבך הרדופים לאורך נחל אורן.

את תמונות ההרדופים הפורחים צלמתי:
בעין אפק, 6.6.2009
בעינות סלוקיה בגולן, 13.6.2009
ובבניאס, 22.5.2010
את שאר התמונות צלמתי בנחל אורן, איזור חניון האגם בתאריכים:
29.12.2007, 13.1.2011, 17.12.2011

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עגור אפור – Grus grus

אני לא יודעת מה יהיה עם תפוז, ולמען האמת – נראה לי שהם נכנסו לתרדמת, הם פשוט משאירים את זה ככה. נו, שיהיה. אנשים יתרגלו לקוביות הלא-סגורות, לקפיצות בעמודים, לפרסומות שנוספות ונוספות… זו פלטפורמה חינמית, לא?!
יש לי המון מה לספר, והמון מה לתאר – ובכל זאת אני לא כותבת כלום, כי הפגיעה באסתטיקה של הבלוג פשוט מפריעה לי. כן, אני יודעת שכמה אנשים, כמו גגגונת ומיזי אמרו לי שהן בכלל לא שמו לב. אבל מה לעשות, יש בי צד פרפקציוניסטי, ואני רוצה שהבלוג שלי יראה מושלם. לא רק סביר, אלא מושלם. מושלם בעיני.

מה, גם זה אסור לי?

עוד נושא שחשוב לי מאד: בשבוע הבא תמלא שנה לשריפה האיומה בכרמל. היום מתחילים להרוס את הבתים שנשרפו בבית אורן. באתר האגודה הישראלית לאקולוגיה התפרסם מאמר חשוב, שכתבו יחד אנשי רשות הטבע – פקחים, אקולוגים ומומחית שריפות. אני ממליצה לקרוא.

ואחרי כל ההקדמות, אני מגיעה סוף סוף אל נושא הרשימה שלי היום: העגור האפור.
פגשנו את העגור בשמורת החולה, ועל הטיול שלנו תוכלו לקרוא אצל מוטי. אני מספרת על העגורים.

העגור האפור הוא עוף גדול – הוא מגיע לגובה של 1.20-1.40 מטר, ומוטת הכנפים נעה בין 2.20 ל2.50 מטר!
ויחד עם זאת, הוא שוקל רק כ-5.5 ק"ג. טוב, הוא צריך להטיס את כל הגודל הזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות כבד…

העגור האפור הוא אפור ברובו. הראש הוא שחור עם שני פסים לבנים שיורדים מהעיניים אל הצוואר, וכתם אדום. אין הרבה הבדל בין הזכרים לנקבות –
אבל אם זה המצב, מה מצולם בתמונה הבאה? מימין זה עגור, לפי התיאור בספר. אבל הפרט השמאלי בתמונה משמאל?

 

משמאל פשוט יש פרט צעיר יותר – כבר לא גוזל, אך עדין לא בוגר.

העגורים מקננים בצפון אירופה ואסיה, בקיץ.

את החורף הם מבלים בדרום החם – גם אצלינו, וגם דרומה יותר, באפריקה.

בסתיו ובאביב הם נודדים. יש להם מסלולי נדידה קבועים – ובימינו, כל שנה חולפים כ-30,000 עגורים מעל לשקע הסורי אפריקני, ועוצרים לנוח בעמק החולה. הרבה מהם נשארים גם לבלות את החורף.

לא תמיד זה היה כך. לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, בשנות החמישים, בגלל ייבוש החולה והרעלות – לא חרפו כלל עגורים בארצנו. הם השתדלו לעבור ולספוג נזק מינימלי. לשרוד.
באמצע שנות ה-60 התחילו לחזור עגורים אלינו, ובשנות ה-80 כבר חרפו בארץ כ-2500 עגורים.

 

ההרעלות באו כדי למנוע מהעגורים לפגוע בחקלאות. אבל בשלב מסוים הבינו שזו פגיעה בטבע, והחליטו להפסיק את ההרעלות. והעגורים החלו לשוב….

אבל לשוב – פירושו גם לשוב לשדות, לאכול את הגידולים השונים… הם אוהבים זרעי כותנה, בוטנים, חומוס ועוד ועוד…
אז מה עושים?

הפתרון הראשון היה כזה – התחילו לגדל בשדות בשטח האגמון כל מיני גידולים שהעגורים אוהבים. בעיקר בוטנים. משם – לא גרשו אותם. בשדות האחרים יש תותחים שיורים ומרעישים כל כמה זמן, ומפחידים את העגורים שלא יינחתו שם.

התוצאה היתה חרב פיפיות:  העגורים לא הגיעו אל השדות, אבל… היה להם טוב בחולה: מקור מזון זמין ונוח, אתר בטוח מפני ציד (פרט לתן או זאב מזדמן), מזג אויר נוח ברובו… הם נשארו. העגורים הפסיקו לנדוד, והיה חשש שהם פשוט משנים את דפוסי ההתנהגות שלהם בגללנו.
מה גם, שלכלכל 30,000 עגורים למשך השנה – זה עלות כספית גבוהה מאד.
אז העגורים החליטו להשאר, וכמובן – חזרו גם לשדות החקלאיים… חרב פיפיות, אמרתי?

ולכן כיום הפרוייקט שונה. לפי הכתוב באתר האגמון, מאפשרים להם לנוח ולאכול במשך עונת הנדידה – אבל דואגים שהמזון ייגמר, או לפחות יתדלדל בצורה רצינית בזמן שבו הם צריכים להמשיך הלאה.
באותו זמן גם מתחילים לגרש אותם, להפחיד אותם – ועל ידי כך, גורמים להם לחזור לדפוס הטבעי, ולנדוד.
טנדר שנוסע ליד השדה ומעלה הרבה אבק – זה בהחלט גורם מאיים בעיני העגורים.

ואז הם נודדים להם הלאה, באלפיהם…

באגדות עם באירופה, ראו בעגור עוף מבשר רעות – אולי בגלל הצעקות. העגורים נוהגים לעוף בגובה רב (מעל 2 ק"מ, לפעמים אפילו ברום 3 ק"מ!) – ולכן קולותיהם נשמעים הרבה לפני שרואים אותם.
כמו אות מבשר רעות שמגיע מהמרחק.
אחד השמות הנרדפים לעגור בעברית הוא "כרוכיה", והביטוי הציורי "מצווח ככרוכיה" הוא ברור מאד כשעומדים מתחת ללהקת עגורים חולפת, או מול להקה במנוחה –

בטורקיה, באיראן ובמדינות קרובות להם העגור דוקא נחשב כסמל לנאמנות בנישואין, ומסמל מזל טוב.

התמונות צולמו באגמון החולה, בתאריכים 9.11.11 וגם 26.11.11
ותמונה אחת של הנדידה – צלמתי במרכז הצפרות באילת, 28.10.2011

 וככה, בשביל אקורד הסיום – רגע לפני השקיעה, הירח כבר עלה – והעגורים באים ללון ליד מצפור העגורים, באגמון החולה –

 

הכרמל בכל הצבעים

אתם זוכרים שקראתי  לא לבוא לשתול בכרמל?
אתם זוכרים שיובל, אורי ונעמה הבטיחו לנו שתוך חודשים ספורים נראה התחדשות?
ובכן… היום אני מראה לכם כמה הם צדקו: זו רשימה ארוכה, והיא כוללת אחוזים בודדים ממה שראיתי בכרמל. אז שבו לכם בנוח, ותהנו!

כך, למשל, נראה הכביש ליד בית אורן – איזור שנשרף קשה. הלוטם השעיר פורח במלוא יופיו:

ואם אתם מסתכלים בחלק האחורי של התמונה, ורואים שם את הגדמים השרופים – תסתכלו בתמונה הבאה ותראו איזו חגיגה יש בינהם:

זהו מרבד נפלא, שכולל שלל פרחים נהדרים – מרגנית השדה (כחול), חבלבל סורי (ורוד), שום שעיר (לבן), חלבלוב השמש (ירוק-ליים), נורית (אדום), כרמלית נאה (ורוד), כמה סביונים וכתמות (צהוב)  – תענוג!

הכרמל פורח, ולמרות שחלקים נכבדים מהחורש שהכרתי נעלמו, וכל השטח נראה אחר לגמרי – הטבע מתחדש, וחוגג, וממלא כל פיסת קרקע.
הנה, למשל, מרבד ורוד של חבלבל סורי, כרמלית נאה ופשתה שעירה – עם כמה נקודות-מרגנית כחולות:

בשולי הדרכים יש המוני תלתנים –  כאן יש ארבעה מינים: תלתן חקלאי (בצהוב), תלתן הפוך (ורוד), תלתן הקצף (ורוד כהה) ותלתן כוכבני (ירוק) –

נסענו לאיזור רקית, שהאש בערה בו בעוצמה רבה. לצד הדרך, אני מכירה משנים קודמות קבוצה יפה של קוציץ סורי. שמחתי לפגוש אותם גם הפעם:

ממש ליד הקוציץ פגשנו חגיגה אמיתית: פשתנית ארם-צובא. זהו פרח עדין ומקסים במיוחד, שכבר הצגתי בבלוג. בכל הפעמים שפגשתי את הפרח הנפלא הזה, פגשתי פרטים בודדים. הפעם – היו עשרות.

 

אבל כמו שרואים בתמונות, גם הם לא היו לבד – ויש פה חגיגה בלבן (פשתנית), אדום (נוריות), כחול (מרגניות), ורוד (פשתה וכרמלית) ועוד כל מיני!
ממש ממולם היה מקבץ נהדר של דמומית קטנת-פרי, באדום, ומרבד של קחוונים נהדרים,

  

השטח ירוק ופורח,  ובטיול פגשנו גם התחדשות של עצים – נבטים של אורנים, אלונים, קטלבים ואלת המסטיק.
הפרח הנפוץ ביותר (לפחות, כך נראה לי) הוא מרגנית השדה – הידועה גם בכינוי "עין התכלת":

בחניון רקית תמיד פגשנו צמח מטפס יפהפה, עם פרחים קטנים – ספלול מטפס. הנקודה שבה הוא צמח נשרפה, וחששנו לשלומו. אבל חששותינו התבדו, כי – כמו כל שנה – פרח לו הספלול:  כאן הוא מטפס על עץ אלון צעיר.

מאחוריו היה עוד מרבד ססגוני – של קחוונים (לבן-צהוב), נוריות (אדום), מרגניות (כחול), אספסת וציפורני חתול (צהוב) – ואפילו צהרונים, ישנים עדיין ומחכים לשעת הצהרים.

ליד חורבת רקית מצאתי מרבד לבן של פרחים קטנטנים ועדינים: שוב פרח קטן עם שם גדול: ולריינית עטורה

וכמובן, בלי סחלבים אי אפשר… ובכן, פגשתי ביום שישי מנין שלם של מיני סחלבים! הנפוץ מכולם היה סחלב הגליל, בשלל צבעים ומופעים נהדרים. כאן, למשל, בלבן חגיגי:

גם בעלי החיים חוזרים לשטח. ראינו המוני פרפרים מסביבנו: צבעוני קשוט, נמפית החורשף, לבנינים שונים. כמה וכמה לטאות וחרדונים ברחו מאיתנו, את חומט הפסים הספקתי לצלם:

 

אחרי הצהרים נפתחו הצהרונים, ופתאום גילינו שכל האיזור מלא בהם:

בחורשת הארבעים מצאנו מרבד נהדר של צמח סוככי גבוה ורעיל: רוש עקוד

התמונות צולמו כולן בכרמל, ביום שישי 1.4.2011
כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
אפילו אם זה רק תלתן תריסני פשוט, כמו פה:

אם אתם רוצים לראות עוד מציאות, אפשר לראות באתר צמחית ישראל ברשת – כאן
פתחתי עם לטם שעיר, ואני מסיימת עם אחיו, לטם מרווני .

 

 

שריפה באיקאה וכלנית מוטציונית

הבוקר נסענו צפונה, ולא יכולתי להתעלם מבנין איקאה שעלה באש…
אמנם לא עברנו ליד – נשארנו על כביש ארבע, במיוחד כדי לא להתקרב לאיזור. אבל גם מכביש ארבע ראו היטב את השריפה. התמונות מהבוקר, סביבות השעה 10:30

  

את התמונה הבאה צלמתי במחלף רעננה צפון, וכל תמונות העשן כאן הן מכביש ארבע.

לפי מה שקראתי בעיתונות, מעריכים ששיקום המבנה ייארך חצי שנה עד שנה…  הרבה זמן. נזקי השריפה נאמדים ב-350 מליון שקל.
ואני חושבת… שטוב שזה קרה בשבת, ואין נפגעים בנפש, ומעבר לזה… זה בנין באיזור תעשיה. אפשר לשקם ואפשר לבנות. זה לא כמו עץ, שלוקח לו עשרים שנה או יותר לגדול.

…ואם אני כבר מזכירה עצים, אני קוראת לכם שוב – אל תשתלו בכרמל!!! לאחרונה, פקחים של רשות הטבע והגנים מצאו ועקרו עצים שאנשים פרטיים שתלו בכרמל. זה רק פוגע בצמחיה הטבעית שמנסה להתחדש, ובנוסף, אנשים שותלים ללא הבנה וללא ידע – צמחים שאינם צמחי בר של הכרמל: זוהי פגיעה אקולוגית קשה לא פחות מהשריפה עצמה.

אני קוראת לכל מי שרוצה לשתול, שייצא לשקם את הגינות בעין הוד, בימין אורד, בעוספיה ובשאר היישובים שנפגעו! אל תשתלו באיזורים הטבעיים!!

אבל חנויות עולות באש, זה ממש לא התחום שלי, ואני גם לא מבינה מספיק בזיהום אוויר בשביל לחוות דיעה על זיהום האוויר שנגרם כתוצאה מהשריפה הזו. אז אני אעבור למנחת מגידו. פריחת הכלניות החלה!
אמנם הפריחה דלילה עדיין,  אבל כבר יש מה לראות. טיילנו שם היום, ומצאתי כלנית מוטציונית:

מה קורה פה? בעצם, בכלל אין פרח…  יוצאים כמה עלים ורודים מתוך ה"צווארון" – עלי המעטפת שמתחת לפרח.

צלמתי אותו מכמה כיוונים: זה לא פרח נבול ולא פרח אכול… זו פשוט מוטציה.
כבר הצגתי בבלוג רשימה על כלניות משוגעות. ההסברים למוטציות האילה קשורים לביולוגיה מולקולרית – עוד תחום שאני ממש ממש לא מבינה בו,
אבל אני בעצם לא חייבת לדעת את זה בשביל להנות מהמוטציה הזו, נכון?

בדרך חזרה  – בסביבות 5 אחה"צ – עברנו ממש ליד איקאה, וזה מה שראיתי…

התמונות צולמו היום, 5.2.2011 – מכביש 4, במנחת מגידו ובמחלף פולג.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

 שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם.
 מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן.
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן:  מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ.
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ.
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה.  "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה. 

 מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים.  אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים  באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

 

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

 לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.  

 אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך: ואפשר לקרוא עוד באתר צמח השדה, בכתבה של פרופ. דפני.

 
כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

 

 אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים  וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין.  משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו,
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!  

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

אל תבואו לשתול בכרמל!!!

אלון מצוי ומטייל בכרמל, נחל רקית, 9.92010

השריפה עוד לא תמה, הקק"ל מעריכים את השטח שנשרף ב-50,000 דונם, (אם כי ראיתי גם הערכות של 35-40 אלף) וכבר קמו אנשים טובי לב ובעלי רצון לעזור, והתחילו יוזמות שונות – בואו ונביא שתילים, ונשתול אותם בכרמל!

ואני קוראת לכם – עִצרו! אל תעשו את זה!
הצומח בכרמל הוא צומח ייחודי, ושתילה של צמחים שזרים לו – רק תפגע בו באופן חמור יותר.  אני מבינה מאד את הרצון לעזור, את חוסר היכולת לשבת ולהמתין: הלוא זה משגע! אם נעשה משהו, נוכל לפחות להרגיש שעזרנו קצת להלחם בקטסטרופה האיומה הזו, שנמשכת כבר שלושה ימים. תאמינו לי שאחרי שלושה ימים שבהם כל אתרי החדשות היו פתוחים אצלי על המחשב, ובמקביל זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה הישראליים – אני מאד רוצה לעזור, לתקן, להחזיר את הגלגל לאחור.
אני ילידת חיפה, אני גדלתי באיזור. כילדה, כמעט כל שבת הייתי יוצאת עם המשפחה לכרמל – לפעמים לטיול, לפעמים לפיקניק. היו שם עצים שהיו ממש ידידים אישיים שלי. אני כואבת מאד את מותם.
ויחד עם זאת, חשוב לעצור רגע ולחשוב, לראות מהי הדרך הנכונה לטיפול במשבר. אני יודעת שהמוטו של העם שלנו הוא "נעשה ונשמע" – אבל לשם שינוי, בואו נשמע, נחשוב – ורק אז נעשה.

פניתי למספר אנשים בעלי ידע בתחום האקולוגיה, ובקשתי מהם את תגובתם ליוזמה הזו.

 ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני באוניברסיטת ת"א, אמר:
החורש הים תיכוני הוא מערכת אקולוגית דינמית שתשקם את עצמה ברגע שהאש תכבה. תוך חודשים ספורים הכרמל יהיה ירוק שוב מהתחדשות של אלונים, אלות וחרובים שילבלבו מהשרשים, ונבטים של אורנים ולוטמים וקידות יצמחו באלפים בכל מקום שבו היו. לא צריך "לעזור" לטבע להשתקם, זה רק יפריע.
צריך לתת לאנשי המקצוע ליישם את מה שכל החוקרים כבר בדקו והסיקו אחרי השריפות הקודמות. יש הרבה ידע על איך חורש משתקם והדבר האחרון שצריך זה יוזמות שמונעות מניקוי מצפון ומנוגדות לידע המקצועי. במקום לקנות שתילים במשתלה, עדיף לתרום את הכסף לרשות הטבע והגנים שצריכה להתמודד עם הגן הלאומי שנשרף.

 ד"ר אורי פרגמן-ספיר, המדען הראשי של הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בגבעת-רם  אמר:
"אני מבין את מצוקת האנשים מההרס האקולוגי הנוראי בכרמל.
יוזמות שתילה פרטיות רק יזיקו לסביבה. תנו לארגונים האמונים על זה לבצע זאת והם רשות הטבע והגנים והקק"ל. שם יתכננו תוכניות שיקום לטווח ארוך.
כדאי גם לזכור כי הטבע לרוב חזק ממה שנדמה לנו ובמקומות בהם הקרקע לא נשרפה (רוב האזורים) הצומח ישתקם באופן עצמאי".

 נעמה טסלר, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה המתמחה בשריפות אמרה –
"המערכת האקולוגית בכרמל מותאמת לאש, ותדע להשתקם מעצמה. יש לתת לזמן לעשות את שלו. המערכת האקולוגית של הכרמל לא צריכה עוד עצים.
הכרמל יהיה ירוק. תוך 3 שבועות תהיה כבר הנצה של חוטרים מצוואר השורש, ואם ירד גשם – אחרי הגשם הראשון תראו נבטים של אורנים.
אני מאמינה שרשות הטבע והגנים תקים ועדה מדעית, שתטפל בנושא בצורה עניינית והגיונית – ותשקם את השטח בצורה הטובה ביותר. "
אם ראיתם הערב את תוכניתו של ערד ניר בערוץ 2, נעמה התראיינה שם, ואמרה בדיוק את הדברים הללו.

חצבים ואלונים בנחל רקית, הכרמל, 9.9.2010

נעמה גם נתנה לי קישור למאמר חשוב: סיכום הדיונים וההמלצות של הועדה המקצועית לפיתוח ולשיקום הכרמל. למי שלא זוכר, בשנת 1989 היתה בכרמל שריפה קשה מאד – מעל 5,000 דונמים של חורש טבעי נשרפו, החי-בר בכרמל סבל מאד והאש הגיעה לפאתי חורשת הארבעים.
השריפה היתה בספטמבר, ובדצמבר אותה השנה התפרסמו מסקנות הועדה. ההמלצות היו חד משמעיות –
הוועדה ממליצה כי:

 שיקום היער שנשרף יתבסס בעיקרו על טיפוח ועיצוב ההתחדשות הטבעית, שכבר החלה בשטח בממדים גדולים.
 לא יבוצעו נטיעות נרחבות, מפני שהנביטה הטבעית הצפופה של אורנים בשטח השרוף הופכת אותן למיותרות.
 תיערך פעולת הסברה מקיפה בארץ ובחו"ל על הדרכים האחרות, חוץ מנטיעה, הדרושות לשיקום יערות הכרמל.
 באתרי נופש אינטנסיביים בלבד תיבדק האפשרות של נטיעה או זריעה להשלמת ההתחדשות הטבעית או לגוונה, על-פי תוכנית מפורטת.
 לא יינטעו מינים או זנים זרים לכרמל בתוך שטחים שנשמר בהם צומח טבעי.
 ייבדק הצורך באיסוף וריבוי של צמחים נדירים או ייחודיים לכרמל שנפגעו בשרפות, ובמיוחד גיאופיטים, במגמה להשיבם לשטח. בהתאם לצרכים תבוצע תוכנית שימור.

 תיעשה היערכות מקצועית ארגונית, חינוכית ותקציבית לפעולה נרחבת וממושכת של שיקום יערות הכרמל ע"י ממשק הכולל טיפוח ועיצוב הצומח הטבעי, בשטח שנשרף ב-1989 ובשריפות קודמות.
 ייערכו ניסויים בהיקף נרחב לעידוד צמיחת עצי אורן צעירים ע"י דיכוי השיחים המתחרים איתם, בשיטות מכניות שונות.
 ייעשה דילול של אוכלוסיות צפופות של אורנים צעירים, לאחר מחקר ומעקב כדי לברר מתי ובאיזה קצב להתחיל בפעולות הדילול.
 ייעשו פעולות גיזום ועיצוב בעצים רחבי-עלים שהתחדשו מחטרים.

 תימנע רעייה בשטח שנשרף, בשנים הראשונות עד להתבססות העצים הצעירים.

 יסומנו שבילים ומסלולי טיול ולימוד בשטח שנשרף, ויוסברו לציבור הנזקים של דריכה מחוץ לשבילים.

בלוטי אלון מצוי, נחל רקית, כרמל, 9.9.2010

כאן יש כתבה מעניינת של ד"ר אבי בר מסדה – ישראלי שהוא מדען לאקולוגיה של יערות באוניברסיטת ויסקונסין. אני ממליצה לקרוא גם אותה.
אני רוצה שנעצור, ננשום לרגע, ניתן לטבע לעשות את שלו – ונשקיע את המרץ שלנו בתגבור מערך הכיבוי, שיקום מערך הרווחה, שיקום מערכת החינוך ומערכת הבריאות. בואו נדאג למה שאנחנו יכולים לדאוג.

תודה למי שקרא עד כאן.