שדות של איריסים

בעקבות תמונה שהתפרסמה בתחרות צלום בפייסבוק – הר הקסמים פנתה אלי ושאלה איך אפשר להגיע אל שדה כזה: 

את התמונה המקורית צלם דוד שחק. אני מכירה את שמו של דוד כבר כמה שנים – הוא מגדל איריסים לייצוא בערך מאז שאני נולדתי… הוא עורך הכלאות בין כמה מינים של איריסי היכל, והאיריסים נשלחים לייצוא – לבורסות הפרחים בהולנד וברחבי אירופה. 

החלטתי לשאול את דוד: על האיריסים, הגידולים, ועוד… דוד הזמין אותי לבוא לראות את השדות – הוא אמר שיגיד לי כשיהיה לו שדה פורח, ואני אוכל לבוא לראות. 

כיון שפניתי אליו בעקבות שאלתה של הר הקסמים, היה לי ברור שאני מזמינה אותה להצטרף אלי. ולכן ברגע שקבלתי מסר מדוד – צרפתי את הר הקסמים, ויצאנו לדרך!
הגענו אל דוד שקבל את פנינו בחיוך ובשמחה, מוקף באלפי איריסים בוהקים בשמש – פשוט חגיגה.

השדה של האיריסים אליו הגענו פרח לפני שהספיקו לקטוף אותו, ולכן דוד עורך עליו ניסויים – לראות אם אפשר לשפר את הזנים הללו.
האיריסים הללו נוצרו מהכלאות של כמה מיני איריסי היכל – איריס הגלבוע, איריס שומרוני (שהוא איריס בהיר, דומה לאיריס הדור – יש האומרים שהם בעצם אותו מין) ואיריס הנגב.

האיריסים בשדה הזה הם משני זנים:
זן "ברקת" – בהיר יותר, והכתם הכהה שלו עגול – איריס הנגב דומיננטי יותר אצלו,
וזן "מור" – כהה יותר, והכתם הכהה שלו אליפטי – דומה יותר לאיריס הגלבוע
הנה הם זה לצד זה: 

האיריסים הללו הם טטרפלואידים – כלומר, בעלי ארבעה זוגות של כרומוזומים, בניגוד לאיריסים בטבע שהם דיפלואידים – כלומר, בעלי שני זוגות של כרומוזומים.
מצד אחד, זה גורם להם להיות חזקים יותר, עמידים למחלות ופורחים טוב יותר – אבל מצד שני זה אומר שהם עקרים, ולא יוציאו פרי.
דוד עובד עם הורמונים, ומאביק אותם בעזרת מכחול (מעביר אבקה מפרח לפרח) – כדי לראות אם בכל זאת אפשר להתגבר על העקרות, ולאפשר להם להתרבות.
כרגע, כל האיריסים שראינו – נוצרו מריבוי וגטטיבי: קנה השורש של האיריסים שלח שלוחות, והתרבה, והתרבה… מאות אלפי פעמים. 

האיריסים הללו מקבלים לפעמים מחלות – וירוסים. כאן בתמונה אפשר לראות איריס "ברקת" בהיר ויפהפה. על עלה העטיף התחתון אפשר לראות כמה קווקוים כהים – אילו תאים שנפגעו על ידי הוירוס.
בטבע, וירוס כזה פשוט הורג את הפרח. אבל כמו שהזכרתי, הפרחים הללו הם עמידים יותר למחלות – ולכן הוירוס אמנם פגע באיריס – אבל הוא עדין פורח יפה. 

אפשר לומר שהסתובבנו שתינו שיכורות בשדה… ואיך אפשר אחרת? 

בסוף הביקור, דוד נתן לכל אחת מאיתנו זר איריסים. בערב, כששמתי אותם בצנצנת – הם נראו אומללים ועייפים. אבל הבוקר הם פרחו כל כך יפה! לקחתי את הצנצנת, עליתי לגג וצלמתי אותם בשמש – 

אחרי הביקור אצל דוד, עלינו לגלבוע – למלכישוע – ופגשנו שם את תחילת הפריחה של "המקור" – איריס הגלבוע. וכמובן, נופים נהדרים, ועוד שלל פרחי אביב.
קנחנו בארוחה טובה במסעדת "קימל בגלבוע" – ונסענו הביתה. 

תודה לדוד על ביקור נפלא וזר חגיגי,
תודה להר הקסמים שגרמה לי לדבר עם דוד,
ותודה לאיריסים! 

התמונות צולמו בטירת צבי ובגלבוע, 18.3.2012
הזר בצנצנת – על הגג שלי, 19.3.2012 

התמונות בPICASA, מוזמנים להקליק על מנת לראותן בגודל מלא.
וכמובן, השיר – כמו זכרון בלתי נמנע: 

איריס הגלבוע – Iris haynei

הבטחתי להר הקסמים להציג פרחים סגולים – ואם כבר סגול, אז אני לא אסתפק בסגלגלים-ורדרדים או  סגלגלים-תכלכלים. לקוסמת אני רוצה להקדיש את הפרח הכי סגול בארץ, עם הרבה אנרגיות חיוביות ואיחולי בריאות!

אז נסעתי לגלבוע. בגלבוע פורח בימים אילו איריס הגלבוע – שהוא אחד הפרחים הגדולים והמרשימים בארצנו.

על גבעול שגבהו בד"כ 40-50 ס"מ – אבל נמדדו גם גבעולים בגובה של 90 ס"מ! – פורח פרח יחיד, אחד לכל גבעול, שגדלו כ-20 ס"מ, והוא סגול נפלא.

בעבר חשבו שאיריס הגלבוע גדל אך ורק בגלבוע – אבל בעקבות מלחמת ששת הימים נמצאו אוכלוסיות נוספות – והיום אנחנו יודעים שגם בדרום רמת הגולן – באיזור מצוקי האון – ובמורדות השומרון המזרחיים (למשל, בנחל תלכיד) – פורח איריס הגלבוע.

בספרו "זר פרחי בר מוגנים" כתב פרופ. זהרי כך:
במעלה הגלבוע, על אדמת טרשים, גדל אירוס-הגלבוע קבוצות-קבוצות בתוך בתה עתירת מינים. מרהיב עין הוא ביפי פרחיו הגדולים עד שגם אילה, שאינם חובבי טבע מובהקים, נתפסים לעדינותו בתוך שלל הפרחים האחרים שמסביב.
אין פלא, איפוא, שגם אלפי חובבי האירוסים בעולם הרחב המפרסמים בטאונים וספרים על סוג יפה-פרחים זה, מעריצים אותו במיוחד.  אותו הר-גלבוע, שראה במלחמת שאול בפלישתים, ונענש לפיכך בקללת דוד "אל טל ואל מטר", נתברך באחד ההדורים שבמשפחת האירוסים.

כבר הזכרתי שלאיריסים בעצם יש שלל גוונים. גם לאיריס הגלבוע יש גוונים יפים – אני אמנם לא פגשתי הרבה, אבל ראיתי תמונות של איריס הגלבוע בצהוב, כתום, חום-אדמדם ואפילו גוון ורוד…
אני פגשתי אחד בהיר במיוחד – שקצת נרמס. הרמתי אותו ותמכתי בו, בתקווה שהוא יתאושש –

איריס הגלבוע שייך לסקציה מיוחדת מבין האיריסים – ששמה הלטיני הוא אונקוציקלוס. כבר סיפרתי על כמה מבני הסקציה הזו, והסברתי שהשם שהתקבל בעברית עבורם הוא איריסי ההיכל – כי שלושת עלי העטיף המרכזיים מתרוממים ויוצרים מעין היכל, וכי הפרח הדור כמו היכל מלכות.

ד"ר עוזי פז, אחד מאנשי הטבע הותיקים והמיוחדים בארצנו – מיוזמי חוק ההגנה על הצומח  וממקימי רשות שמורות הטבע – הציע בעבר לקרוא לאיריסים הללו "איריסי השושן".
בספרו "בארץ אהבתי" קראתי את ההסברים שלו, והם מאד הגיוניים – השם הערבי של האיריסים הוא סאוסן – כלומר, שושן.
עוזי פז טוען גם ששושנת העמקים – זו משיר השירים – היא בעצם אחד מאיריסי ההיכל – לדעתו, זהו איריס הארגמן.
הטענה מנגד היא, שעל מנת לא לבלבל עם השושן הצחור, רצוי לקרוא לסקציה הזו בשם אחר.

השנה ובשנה שעברה, הפריחה בהר ברקן – ששם נמצא "שביל האירוסים" ולב שמורת איריס הגלבוע בגלבוע – היתה דלה ואומללה.
הסיבות עדיין לא ברורות. כששאלתי, שמעתי אנשים מתבטאים באופן קשה: "זו קטסטרופה".
איריס הגלבוע הוא לא סתם עוד פרח – הוא סמל להגנה על הטבע בארץ, ולטעמי הוא סמל לאומי לא פחות ממנורת שבעת הקנים.
רשות הטבע והגנים החליטה לאסוף מומחים, שיבדקו וינסו להבין מה קרה לאוכלוסית האיריסים בהר ברקן. אני מאחלת להם הצלחה, ומקווה שהם באמת יצליחו להציל את האיריסים שם.

וזה מחזיר אותי שוב לסיפור הישוב "מיכל". לפני כמה שנים, הועלתה הצעה להקים בלב שמורת האיריסים בגלבוע – על הר יצפור – ישוב חדש בשם "מיכל". היזמים טענו שזה יהיה ישוב "אקולוגי".
אבל… גם בתור יישוב אקולוגי, הוא יצטרך תשתיות, נכון? כבישים שייסללו, חשמל ומים שיועברו, ניקוז ביוב, ועוד… – וכל הדברים הללו היו גורמים לקיטוע ולהכחדה של האיריסים.
לשמחתינו, הגופים הירוקים לא שקטו – ובסיוע של תמיכה ציבורית רחבה, ומומחים מהארץ והעולם – הועדה לתכנון ובניה לא אישרה את הקמת הישוב.
ושוב אני אומרת – אסור לבטל את הועדה הזו. המשמעות שלה היא לא רק איסור סגירת מרפסת בעיר – אלא הגנה על השטחים של כולנו.

כל שנה בתקופת הפריחה של איריס הגלבוע, יש עליה לרגל אל הגלבוע. אלפי אנשים קמים ונוסעים לראות את הפרחים המרהיבים הללו. עומדים בפקק בדרך נוף גלבוע, בשביל לראות פעם בשנה את האיריסים.
ולדעתי, זה מקסים. למרות הפקקים השנואים עלי כל כך. האהבה הזו לפרחים המיוחדים שלנו, היא משהו שראוי להעביר לדורות הבאים.
זה משמח אותי לדעת שישנם בארץ הרבה אנשים שאכפת להם, והם גאים באיריס הגלבוע – שהאהבה לטבע ולשטחים הפתוחים היא לא רק נחלתם של קומץ משוגעים כמוני.
ולכן חשוב גם לשמור על האיריסים, הם חלק מאיתנו.

רגע לפני סיום, עוד תמונה מהגלבוע – לא של איריס: זהו פרפר קטן וחמוד ששמו הספרית הנשרן. כאן הוא מוצץ צוף מפרח תלתן תריסני.

התמונות צולמו בגלבוע, 2.4.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

בעקבות כמה שאלות, אני מוסיפה הבהרה:
האוכלוסיה בהר ברקן – ב"שביל האיריסים" – היא זו שקרסה. השנה נספרו שם פחות מ-10 גושי פריחה, ובכל גוש רק פרח או שניים, ולא יותר.
את האיריסים אני צילמתי במקומות אחרים בגלבוע, עדיין חלק מהשמורה – אבל לא בהר ברקן.

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תש"ע


איריס הגלבוע – שהיה מהפרחים האהובים על טוביה

 לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל רציתי לכתוב רשומה על אחד מאלפי החללים שהיה – בנוסף להיותו חייל (בפלמ"ח) גם בוטנאי – טוביה קושניר.
לולא נפל במלחמת השחרור (כאחד מהל"ה) ייתכן מאוד שטוביה קושניר היה הופך לאחד מגדולי הבוטנאים בארצנו.
טוביה קושניר היה, ודאי, אדם מדהים. טיפוס לא קל, בעל רצון חזק – וכן, הוא ניחן גם בגאונות. דמותו מרתקת – הרצינות שלו, הנחישות והדבקות בכל מה שהאמין, הם מעל ומעבר.
ואותה רצינות ונחישות הביאה אותו אל פלוגת הל"ה, שנפלו בדרכם לסייע לתושבי גוש עציון הנצורים.

 
בשנה האחרונה קראתי שלושה ספרים על טוביה קושניר. שלושת הספרים שקראתי יצאו לאחר מותו של טוביה. שניים מהם – ספרה של דבורה עומר וספרו של שמעון קושניר – הם ביוגרפיות; ואילו הספר השלישי כולל בעצם את רוב עזבונו של טוביה.
 

דבורנית גדולה – טוביה גילה אותה בכרמל, וקרא לה "דבורנית מצוירת"

טוביה קושניר – ביקורת ספרים

"סערה באביב" – דבורה עומר, הוצאת י.שרברק
"האיריסים עודם פורחים" – שמעון קושניר, הוצאת עם עובד
"מחקרי טבע ומכתבים" – טוביה קושניר – בעריכת שמעון, מרדכי ואביבה קושניר; הוצאת משרד הבטחון.


 

איריס טוביה – מין חדש למדע שטוביה גילה בהר הנגב
 
סערה באביב / דבורה עומר
דבורה עומר, סופרת ילדים ונוער – שכותבת נפלא לכל גיל – החייתה את טוביה בספרה "סערה באביב". מבין שלושת הספרים, זהו ללא ספק המוצלח ביותר. הוא כתוב נפלא, הוא זורם ומעניין. ולמרות שהסוף – והמוות – ידוע מראש, הייתי מרותקת אל הספר עד לעמוד האחרון.
דבורה עומר מספרת על חייו של טוביה – מלידתו בבית חולים בירושלים, ועד נפילתו – לא הרחק משם. במהלך הספר, קורמת דמותו עור וגידים.
כאבתי איתו כשהרגו את כלבתו, התרגשתי מאד כשהוא גילה את השושן הצחור בכרמל, שמחתי כשעבר לירושלים, התגורר אצל פרופ. זֹהרי והתידד עם דניאל בנו (שהיום גם הוא פרופסור לבוטניקה) – והתרגשתי במיוחד כשהתאהב באביבה והתחתן עמה. הפרק האחרון, המתאר את מותו – הותיר אותי בוכה, למרות שהסוף היה ידוע מראש. הספר מבוסס על עזבונו של טוביה, ועל שיחות שערכה הסופרת עם בני משפחתו. הוא מרגש ומיוחד מאד.
 

שושן צחור – טוביה גילה אותו במצוקי הכרמל
 
האיריסים עודם פורחים / שמעון קושניר
ספר זה – "האיריסים עודם פורחים" – נכתב על ידי אביו של טוביה, שמעון קושניר. מראש היה ברור לי, שספר כזה יהיה ספר קשה. ספר שבו אב שכול מנסה לתאר את חיי בנו האהוב – נכתב ממעמקי הרגש.
הפרק הראשון בספר בהחלט היה כזה: קשה, מרגש, מעורר דמעות. שמעון קושניר בחר לפתוח את הספר בסוף הסיפור – לאחר מלחמת ששת הימים, כשכבשנו את שטחי יהודה ושומרון, שמעון קושניר החליט לסגור מעגל עם מותו של בנו: ראשית, הוא הלך אל הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בהר הצופים, על מנת לאתר את החלקה שבה ערך טוביה את נסיונותיו. לשמחתו הרבה – האיריסים ששתל טוביה, עדיין פרחו (ומכאן שם הספר). מאוחר יותר, נפגש שמעון קושניר עם הקצין הבריטי שאיתר ומצא את גופות הל"ה, חילץ אותן במו ידיו והעביר אותן לידי אנשי גוש עציון.

יחד עם הקצין הזה, הם הלכו לבקר בכפרים שאנשיהם לחמו באנשי מחלקת הל"ה. הם הצליחו לדובב אנשים ששרדו את הקרב, ולקבל תיאור של הרגעים האחרונים של טוביה וחבריו. זהו קטע קשה ומצמרר.
מכאן… הספר מדרדר קשות. שמעון קושניר היה עסקן פוליטי-ציוני. הוא עבד בסוכנות היהודית, ובתוקף תפקידו נסע לת"א וירושלים, וגם לחו"ל – לשיחות, לגיוס תרומות וכיוצא בזה. העסקן הפוליטי מרים את ראשו, ומנסה לסגור חשבון בספר הזה עם כל מי שפגע בו.
טוביה מופיע בספר פה-ושם, אבל בהחלט לא מספיק לטעמי. בשלב מסוים התחלתי לחפש את שמו של טוביה, ולדלג על קטעים נבחרים בספר… לא הצלחתי לסיים את הקריאה עד העמוד האחרון.
 
 
דבורנית כחלחלה – לא היתה מוכרת מהארץ עד אשר טוביה גילה אותה
 
מחקרי טבע ומכתבים / טוביה קושניר
הספר השלישי – מחקרי טבע ומכתבים – כולל בעצם את עזבונו הכתוב של טוביה. שמעון קושניר  (אביו), מרדכי קושניר (דודו) ואביבה קושניר (אלמנתו) אספו את כל הכתבים, והוציאו אותם כספר.
הספר כולל חיבורים, כתבות ומונוגרפיות שכתב על צומח, תיאורי טיולים שלו, התחלות של מחקרים שלא הספיק לסיים; ומכתבים אישיים אל משפחתו ואל כל אנשי הבוטניקה בארץ.  זהו ספר המיועד למשוגעים לבוטניקה בלבד. אחרים פשוט ישתעממו ממנו.
כבר צטטתי מספר זה בעבר – ברשימה על המרווה הדגולה.

קראתי את הספר בענין, כולל את מכתביו האחרונים למשפחתו. בשלב זה ציפיתי לסיכום קצר, וסיום הספר – אך במקום זה, מופיעים שם כל ההספדים שנכתבו לזכרו. הספדים מצד הוריו, חבריו, מוריו… החלק הזה מאד מטלטל.
כמות המחקרים והרעיונות בראשו של טוביה, שנותרו ללא מי שיוצא אותם לפועל  – פשוט מדהימה. הוא בהחלט קידם רבות את כל מדעי הטבע בארץ (טוביה התעניין גם בבוטניקה וגם בזואולוגיה)
 

איריס ירוחם – עוד אחד מאיריסי ההיכל האהובים על טוביה
 
לסיכום: הספר של דבורה עומר מומלץ מאוד, הספר של שמעון קושניר לא מומלץ והספר השלישי מומלץ למשוגעים לבוטניקה.
נותר לי רק לבכות את מותו של טוביה קושניר בטרם עת.
 
 
 
יהי זכרו ברוך