חומעת האווירון – Rumex rothschildianus

הפרח שלי היום הוא מין מאד נדיר, בסכנת הכחדה, אנדמי לארץ – לא סתם לארץ, לאזור השרון – שכידוע הוא אחד הצפופים מבחינת אוכלוסיה. 

זהו צמח לא גדול ולא מרשים, ששמו בעברית: חומעת האווירון.
השם בעברית מגיע בגלל צורת הפירות – שהזכירו לבוטנאים הראשונים צורת אווירון: 

השם הלטיני, לעומת זאת, הוא ציוני ומיוחד: חומעת רוטשילד – Rumex rothschildianus. 

את הצמח גילה בשנת 1906 אהרון אהרונסון – כן, אותו אהרון אהרונסון מניל"י ומסיפורי אם-החיטה. הוא קרא לחומעה הזו על שם מיטיבו, הברון רוטשילד (הפעם זהו הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, מהענף הצרפתי של המשפחה – לא אותו ברון שמצא את העש של סחלב דארווין מהרשומה הקודמת.) 

ד"ר יובל ספיר מרחיב:
לצמח הזה יש שני שמות מדעיים. השם הרשמי בפלורה (ובאתר "צמחיית ישראל ברשת") הוא Rumex aeroplaniformis (בתרגום מילולי לעברית: חומעה בצורת אווירון). השם הזה מבוסס על תיאור פורמלי של הצמח שעשה אלכסנדר איג ופורסם בעברית במגדיר משנת 1931 וברשימת מינים מדעית שפורסמה (בצרפתית ולטינית) ב-1932. השם Rumex rothschildianus ניתן ע"י אהרן אהרונסון ב-1906, אבל הפרסום הזה היה ביומניו ובכתביו שהוחבאו מפני הטורקים ונחשפו רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. השם הזה פורסם רשמית רק ב-1940 ע"י מיכאל אבן ארי, שפירסם רשמית את התיאור של אהרון אהרונסון בספר השני של "עזבון אהרון אהרונסון".
משם רק התחיל בלגן. היו כאלה שהשתמשו בשם של אהרונסון (זוהרי, דפני, רכינגר), אבל מאמר מדעי שפורסם ב-2008 קובע שבגלל החוקים הרשמיים של מתן שמות לצמחים, השם שפרסם איג היה ראשון, ולכן רשמית זוהי "חומעת האווירון" ולא "חומעת רוטשילד".
אני, באופן אישי, כשאני מתאר ומדבר על חומעת האווירון, משתמש בשני השמות. האחד (aeroplaniformis) מתאר יפה את הצורה ומתאים לשם העברי, והשני (rothschildianus) מספק סיפור יפה ומרגש על ראשית הציונות ועל אבי הבוטניקה העברית והתומך הגדול שלו.

החומעה הזו היא צמח מאד מיוחד. קודם כל – היא דו-ביתית. זוהי תכונה מקובלת בעצים, אבל מאד נדירה בצמחים חד-שנתיים כמו החומעה. בארץ יש 3 מיני בר (ועוד 2 פולשים) שהם חד-שנתיים ודו-ביתיים. אחד מהם כבר סקרתי בבלוג – המרקולית המצויה

צמח דו-ביתי הוא צמח שבו פרחי הזכר ופרחי הנקבה נפרדים. כמו בעצי חרוב או תות – לזכר יש פרחים עם אבקנים, לנקבה – פרחים עם עמוד עלי. פירות – כמובן – יש רק לנקבה. 

בתמונה מעל אפשר לראות את פרח הזכר, עם האבקנים, הנראים דומים גם לפרחים של ריבס המדבר, שגם הוא ממשפחת הארכוביתיים; ובתמונה הבאה – את פרחי הנקבה הקטנטנים ואת הפירות: 

חומעת האווירון הושבה למספר אתרים בשרון. קיבלתי הסבר איפה היא נמצאת, והתחלתי לחפש אותה… 

בהתחלה מצאתי רק את חומעת ראש הסוס הנפוצה. במבט ראשוני, כשמשווים רק את התמונות, הן די דומות. התחלתי לעבור עליהן אחת-אחת, לחפש. אבל כולן היו חומעות ראש סוס. כאלה:  

אבל – סוף טוב, הכל טוב! מצאתי – ספרתי שני זכרים וחמש נקבות! הנה שישה מתוכם: סימנתי אותם, כדי שיהיה קל להבדיל בין חומעות האוירון לחומעות ראש הסוס המקיפות אותן: 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

 

חומעת האווירון היא מין בעייתי. מאד קל להנביט אותה – אחוזי הנביטה בגנים הבוטניים וגם בהשבות לטבע הם גבוהים למדי, 

ונראה שבסך הכל מספיק לפזר זרעים בשטח בשביל לייסד אוכלוסיה חדשה… ובאמת עשו זאת – פיזרו בחוף השרון, בגן לאומי נחל אלכסנדר ובמקומות נוספים. 

ובתחילה המצב נראה טוב, אבל… אחרי עשור בערך – אם חוזרים לשטח – הן נעלמות והסיבה לכך לא ברורה. החומעה מצליחה במשך כמה שנים, ואז נעלמת. אני מצאתי שבעה צמחים בלבד… 

בגנים בוטנים, בהם אוספים כל שנה את הזרעים וזורעים מחדש – היא נשמרת, ומשם מפזרים אוכלוסיות שלה. אני משערת שנדרש מחקר מסודר ארוך טווח, שיבדוק מה קורה ומה משתנה במשך הזמן, למה היא מצליחה בהתחלה – אבל אחרי כמה שנים כבר לא. אני מקווה שבאמת יצליחו להבין את האקולוגיה והביולוגיה של המין המיוחד הזה, כדי שהחומעות יצליחו לשגשג גם בעתיד. 

את התמונות צלמתי בשרון, בתאריך 31.3.2017

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

הכל זהב, הכל זהב

בשולי הוד השרון מצאתי שדה זהוב – ממש מבהיק בצבעו. שדה חיטה

החלטתי שזה ממש מתאים לי, לכתוב על החיטה – לכבוד חג הקציר – הוא חג שבועות.

השימוש בחיטה ובדגניים השונים (שעורה, דוחן, שיפון, שיבולת שועל, דורה ועוד…) למאכל התחיל באיזור המזרח התיכון, לפני 10,000-15,000 שנים.
בארץ נהגו לגדל חיטה באיזורים הגשומים יותר, ושעורה באיזורים היבשים יותר. זאת כי לשעורה יש מערכת שורשים מפותחת יותר, והיא מצליחה לצבור יותר מים. החיטה קולטת פחות, ולכן צריכה יותר גשם בקרבתה המיידית.

החיטה היא החשובה בין הדגניים באיזורינו. במהלך השנים, החיטה עברה השבחה גנטית, כך שהחיטה של ימינו שונה מאד מזו של תקופת התנ"ך –
הזרעים שלה גדולים יותר ומרובים יותר מאשר לחיטת הבר.  גם ההתנהגות של הצמח בעת הבשלת הזרעים שונה: בחיטי הבר ציר השיבולת מתפרק עם ההבשלה והזרעים נפוצים לכל עבר.
תכונה זאת, החשובה לצמח הבר (שרוצה להפיץ את זרעיו למרחק), איננה מתאימה לצמח תרבות שעל החקלאי לקצור ולאסוף את יבולו. הופעה של צורה שבה ציר השיבולת איננו מתפרק, והשיבולת נשארת שלמה בראש הקנה עד הקציר – אפשרה את ביותו של צמח זה והפיכתו לגידול חקלאי מצליח.

אהרון אהרונסון, האגרונום וחוקר הטבע (ומייסד ניל"י) חקר רבות את החיטה. הוא חיפש את "אם החיטה" – חיטת הבר, ממנה תורבתה החיטה – כדי להשוות בינהן, וכדי לראות אם אפשר לחזק את החיטה התרבותית, שתהיה עמידה יותר למחלות ופגעים.

לאחר חיפושים רבים – מספר שנים שבהן הוא שוטט בכל הארץ – הוא מצא את חיטת הבר בחרמון.
מאוחר יותר הסתבר שחיטת הבר גדלה בארץ גם בגליל, בכרמל, בגלבוע, ביהודה ושומרון…

בתמונה הבאה אפשר לראות את חיטת הבר וחיטת הלחם זו לצד זו: חיטת הבר דקה ומאורכת יותר, ואילו חיטת הלחם עמוסה בזרעים שמנים ומרובים יותר.

אהרונסון חקר את חיטת הבר ואת החיטה התרבותית, ופעל עוד רבות. הוא הביא לארץ את דקלי הוושינגטוניה הנפוצים כל כך.
לאחר פעילותו בניל"י, הוא פעל רבות בתחום הפוליטי.
בשנת 1919, כשהיה בגיל 43 נעלם מטוסו מעל תעלת למנש, בעת טיסה מצרפת לאנגליה.

החיטה, כאמור,  שייכת למשפחת הדגניים – המשפחה שמספקת לנו הרבה "עשבים שוטים" וירוקים, ובד"כ אני נוטה להתעלם מהם. הפרחים שלהם לא מאד מרשימים (קטן, ירוק…) ופעמים רבות קשה להבדיל בינהם.  

יחד עם זאת, הדגניים הם משפחת צמחים חשובה מאד – הם האוכל הבסיסי ביותר – גרגירי הצמחים: חיטה, אורז, שעורה, שיפון, תירס ומינים נוספים מכילים פחמימות חלבון ושומן.
אפשר לטחון את הזרעים לקמח ולאפות מהם מאפים, אפשר לבשל אותם ולאכול אותם, אפשר להשרות אותם במים ולייצר מהם משקאות אלכוהוליים (בירה, סאקה) ועוד ועוד…

יחד עם השיבולים הזהובות, אני מאחלת חג קציר שמח לכל החקלאים, וחג שבועות שמח לכולם!
ואם מישהו עוד רוצה לקרוא קצת על קציר החיטה באומנות ובהסטוריה – מצאתי רשומה נפלאה של סיווי (עוד בלוגרית מופלאה שאני מתגעגעת אליה), מלפני 6 שנים – כאן.

 חודש מאי כבר כאן, וזהו שיא עונת הפרפרים. צאו החוצה וחפשו אותם! אני מצאתי אחד קטן וחמוד בכפר סבא: כחליל הקוטב, נהנה מצוף של קחוונית מצויה (חצי נבולה)

את התמונות צלמתי בהוד השרון, 6.5.2013 ובכפר סבא 12.5.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

השיר הזה מתבקש כאן –

וזה אמנם מדבר על שיבולים ירוקות ולא זהובות, אבל זה שיר של לאה גולדברג –