אגדת האחים לטם

a00

את התמונה מעל צלמתי בכרמל ביום שני השבוע, ואני מאד מרוצה ממנה – נמפית החורשף על לטם שעיר, מוקף לטם מרווני.
השבוע מתרחשת נדידת להקות עצומות של נמפית החורשף בארץ – בכל מישור החוף יש דיווחים על תצפיות. בכפר סבא ראיתי מאות פרפרים חולפים.
אתם מוזמנים לקרוא על זה בכתבה בYnet. 

s05

כמו שהבטחתי בסוף הרשימה הקודמת, היום אני אספר את אגדת האחים לטם.  

m01

היׂה היו שני אחים, שגרו יחד – האחים למשפחת לטם. 

IMG_1347

האח הבכור היה הדייקן והמסודר בין השניים. תמיד הגיע לכל מקום בזמן, תמיד היה מאורגן ומסודר. תמיד מתכנן ומכין עצמו לכל אירוע. 

m02

האח הצעיר היה בלגניסט – מאחר לכל מקום, לא מאורגן, לא יודע מה הוא אמור לעשות, או לחילופין – עושה מה שבראש שלו באותו רגע בדיוק. 

s01

גם בבית שלהם הסדר היה דומה – 

חדרו של האח הצעיר היה מבולגן, מלוכלך. הוא לא זכר לכבס את בגדיו (או אפילו לאסוף אותם לכביסה) – בקיצור, החדר נראה כמו חדר של תיכוניסט ממוצע. 

s03

 חדרו של האח הבוגר היה, כמובן, מופת שכל רס"ר משמעת היה מאושר ממנו. כל חפץ מונח במקומו, בגדים מקופלים בארון, ואין אף טיפת אבק. 

m04

יום אחד שר היער הזמין את כל תושבי היער לארוחת ערב ולנשף גדול. גם האחים, כמובן, קבלו הזמנות. בהזמנה נאמר שהאירוע דורש לבוש רשמי, ושהוא יתחיל בשעה 8 בערב בדיוק, נא לדייק! 

IMG_3061

האח הבוגר עדכן מיד את התאריך בלוח השנה שלו, תכנן שבוע מראש מה ללבוש, דאג לכבס ולגהץ את חולצתו הלבנה הטובה ביותר – בקיצור, דאג לכל מראש.
האח הצעיר הניח את ההזמנה איפשהו, ושכח ממנה. 

m03

בערב לפני האירוע, הצעיר יצא לבילויים וחזר מאד מאוחר. ביום האירוע, בבוקר, האח המבוגר העיר את הצעיר לפני שיצא לעיסוקיו – והזכיר לו: "היום הוא יום הנשף אצל שר היער! אל תשכח להתכונן!" 

הצעיר התהפך במיטה ופיהק – "בסדר, בסדר – זה רק בערב, יש עוד המון זמן… תן לי לישון, חגגתי עד 4 לפנות בוקר…" 

s04

בשעות אחר הצהרים, חזר האח הבכור מעמל יומו, והתחיל להתארגן לאירוע – הוא גהץ את החולצה שוב (ליתר ביטחון), צחצח נעלים, התרחץ (גם מאחורי האוזניים!), התגלח, החליט בכל זאת להחליף עניבה – עד שהכל היה מושלם.

האח הצעיר עדיין היה במיטה. או שהוא קם ושיחק ב-X-Box שלו. או משהו כזה.

האח הבכור הזכיר לצעיר שהערב האירוע, וכבר אחרי 5, וגם יש פקקים, ו… ו…
"בסדר, בסדר" – אמר הצעיר. "אני כבר מתחיל להתארגן." 

m02

בשעה 7 הבכור כבר היה מוכן ומאורגן. "אתה זוכר ששר היער בפרוש כתב "נא לדייק", נכון?"
"כן, כן", ענה הצעיר – "אני תכף מתארגן ויוצא".
מעט אחר כך הבכור יצא לדרכו. לפני שיצא הוא שוב הזכיר לצעיר – "אל תשכח! בשעה 8 מתחיל הנשף!"
"כן, כן", ענה הצעיר – "אני יודע" (ולעצמו מלמל – יוווו, איזה נודניק!) 

IMG_3060

בשבע וארבעים פתאום הצעיר שם לב לשעה… "יו!!! כמה מאוחר! ואני חייב להתארגן!"
הוא רץ לארון, אבל לא היתה שם אף חולצה נקיה… הוא תפס את החולצה הראשונה שמצא – "אוי, היא נורא מקומטת!" – אבל לא היה משהו אחר בסביבה, אז הוא לבש אותה. להתגלח? להסתרק? עזוב, אין זמן. הוא רץ לאירוע.

s06

כשהאח הצעיר הגיע לאירוע, הוא פתח את הדלת ונעמד בכניסה, מתנשף… והסתכל –

כל תושבי היער ישבו במקומותיהם, לבושים במחלצות, נהנים, אוכלים ומדברים – אבל אז כולם הסבו ראשיהם אליו, והוא קלט שהוא עומד בבגדים מקומטים ומלוכלכים, לא מגולח ולא מסורק – וכולם מסתכלים עליו…

האח הצעיר הסמיק עד שורשי שערותיו…

m05

ומאז אנו מבדילים בין האחים לבית לטם:

הלטם המרווני, האח הבכור, פורח מעט מוקדם יותר (מתחיל בד"כ שבוע-שבועיים לפני השעיר), עלי הכותרת של הפרח חלקים, לבנים ונקיים כמו החולצה המגוהצת שלו, והפירות חלקים כמו לחייו לאחר הגילוח.

הלטם השעיר, האח הצעיר, מתחיל לפרוח מעט אחרי המרווני, ועלי הכותרת שלו ורודים (כי הוא הסמיק) ומקומטים (כי הוא לא גיהץ את החולצה). הפירות שלו שעירים – כי הוא לא התגלח.

IMG_0071

את התמונות צלמתי בתאריכים –
16.3.2014 – מעל עמק האלה, וגם
23.3.2013, 22.3.2014, 31.3.2014 בכרמל.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

s02

מודעות פרסומת

אגדת הפרחים האדומים

redflowers

היה היו שלוש אחיות יפהפיות, נחמדות  ומקסימות. שלושתן היו בעלות שיער שחור ומקסים. הן היו ידועות בתור האחיות היפות ביותר בכל הממלכה בה הן גרו. 

שמותיהן היו: 

כלנית

anemone10

נורית – 

Buttercup01

פרג – 

cpoppy07

האחיות היו חברות טובות והסתדרו מצוין זו עם זו.
יום אחד, נסיך הממלכה הודיע שהוא עורך נשף לכל הבנות בממלכה, כדי למצוא לעצמו כלה. 

anemone04

כל בנות הממלכה – וכמובן, גם שלוש האחיות – התרגשו למשמע ההודעה. כולן התחילו להתכונן – לחשוב מה הן תלבשנה, לתכנן שמלות נשף מיוחדות לאירוע, תסרוקות, תכשיטים… 

buttercup05

האחיות החליטו להפתיע זו את זו. כל אחת תדאג לתפור לעצמה את השמלה שלה, ובערב הנשף כולן תפגשנה ותצאנה יחד.
ואכן, כך היה. בערב הנשף יצאו שלוש האחיות מחדרן – ו…שוד ושבר! שלושתן לבושות שמלות אדומות!
"גם כך מבלבלים בינינו כל הזמן, כי אנחנו אחיות! עכשיו מה נעשה? "

cpoppy09

אמא שלהן באה לעזרתן.
היא שלפה צעיף קטיפה לבן, ונתנה אותו לכלנית: 
  

anemone06

היא לקחה ספריי מבריק, וריססה את כל השמלה של נורית – 

buttercup07

ולפרג היא ענדה עגילי אוניקס שחורים – 

cpoppy03

הבנות שמחו מאד, ויצאו לנשף. כצפוי, הן היו היפות ביותר בנשף – הנסיך רקד איתן שוב ושוב, והתאהב בהן.
וכיון שהוא הנסיך, והאגדה הזו היא לא מופת לשוויון זכויות – הוא החליט להתחתן עם שלושתן. האחיות קיבלו את ההצעה. 

anemone14

האידיליה לא נמשכה זמן רב – האחיות החלו לריב זו עם זו על זמן האיכות שלהן עם הנסיך. "אתמול היית עם פרג" "אבל בשבוע שעבר היית עם נורית" "למה כלנית תמיד ראשונה?" 

buttercup08

בסופו של דבר הנסיך נשבר, והלך להתייעץ עם אביו המלך.
המלך המליץ לנסיך לחלק את השנה. בשליש הראשון הוא יהיה עם כלנית, אח"כ עם נורית, ובסוף עם פרג. כך לכל אחת תהיה תקופת איכות משלה, בלי מריבות וויכוחים.
וכך היה – ומאז הנסיך והנסיכות חיו באושר. 

cpoppy08

והיום אנחנו יכולים להבדיל בין הכלנית – שיש לה צעיף לבן, והיא הראשונה שפורחת – 

anemone08

לנורית המבריקה, שפורחת שניה –

buttercup09

ולפרג בעל העגילים השחורים, שפורח אחרון –

cpoppy12

ולמען האמת, יש עוד כמה סימנים.
לכלנית יש מרקם קטיפתי רך ועדין. אם מסתכלים עליה מלמטה – אין לה עלי גביע, והעלים נראים אדומים חלקים.
מספר עלי הכותרת שלה בד"כ הוא בין חמישה לעשרה, אבל יש גם יותר – כלומר, לא קבוע.
כשהכלנית צעירה, הצעיף הלבן עוד לא ניכר.

anemone02

לנורית – ששמה בא מן הנור, הוא האש – יש גוונים מבריקים, שנוטים לפעמים לכתום.
אם מסתכלים עליה מלמטה – יש לה צווארון ירוק – עלי גביע.
גם אצלה מספר עלי הכותרת (וגם מספר עלי הגביע) לא קבוע. 

buttercup06

לפרג יש מרקם משי, ותמיד יש לו בדיוק ארבעה עלי כותרת.
אם מסתכלים מלמטה – רואים את העגילים השחורים על עלי הכותרת. גם לפרג אין עלי גביע. גם אין לו עלים בחלק העליון של הגבעול.
הוא גם היחיד מהשלושה שהוא צמח חד-שנתי, ולא גיאופיט. 

cpoppy10

עד כאן האגדה והסיפור – אני מקווה שנהניתם. זו אגדה ותיקה שאני מכירה מילדותי.
עכשיו אפשר לראות נוריות ופרגים במישור החוף, כלניות ונוריות בכרמל ובהרי יהודה,
בגליל העליון ובגולן עדין רק כלניות. האביב מגיע בקצב שונה למקומות השונים, גם השנה כשהחורף דילג עלינו. 

anemone15

בתמונות יש כלניות שצלמתי השנה בכפר סבא, בכרמל וברמת הנדיב,
נוריות שצלמתי השנה ברמת הנדיב ובשנה שעברה בהרי יהודה
ופרגים שצלמתי השנה בכפר סבא.     

buttercup11

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

cpoppy05

 

תוספת: מוטי כתב גרסא פמיניסטית מעודכנת לאגדה. מוזמנים לקרוא!

דמומית קטנת-פרי – Adonis microcarpa – ואגדה

בטיול האחרון שלי לתל צפית, פגשתי "שיח" דמומיות מבהיק:

אבל רגע! אתם שמים לב למשהו מיוחד בין הדמומיות הללו? חלק מהן צהובות. אפילו זהובות.
כמו תופעת הלבקנות, גם כאן ישנו פגם גנטי כלשהו, שגרם לכמה דמומיות להבריק בזהב. אבל עלי הגביע שלהן עדיין אדומים…
בכל מקרה, בעיני הן יפהפיות:

  

הבטחתי לספר את סיפורה של הדמומית, מתוך המיתולוגיה היוונית. כרגיל במיתולוגיה היוונית – זהו לא סיפור עם סוף טוב.

אדוניס היה עלם חמודות יפה-תואר כבר מגיל צעיר. אפרודיטה התאהבה בו בכל ליבה.
לפי חלק מהגרסאות, אדוניס היה בעצם אל – אל התשוקה. המקור של שמו הוא שֶמי – "אדון", ולפי חלק מהסיפורים הוא כנראה גלגול של האל הבבלי תמוז.

 

בכל מקרה, אפרודיטה התאהבה בנער ולקחה אותו תחת חסותה. היא הצפינה אותו אצל פרספונה אלת השאול, שתשמור עליו. (לפי אחת הגרסאות הוא היה עדין תינוק כשזה קרה)
פרספונה נקשרה אף היא אל אדוניס המקסים, וסרבה להחזירו אל אפרודיטה.

נוצרה מחלוקת, ומריבה בין שתי האלות. לכן הן באו אל זאוס, שישמש כבורר. זאוס חילק את השנה לשלוש עונות – באחת ישהה אדוניס עם פרספונה, בשניה עם אפרודיטה – ובשלישית – כרצונו.
אדוניס, שהתאהב באפרודיטה, בחר לבלות את השליש השלישי איתה.

אושרם של אפרודיטה ואדוניס לא האריך ימים… וכאן נכנסת לתמונה עוד אלה עצבנית ונקמנית: ארטמיס. אלת הציד.
לארטמיס היה צָיַד אחד – היפוליטוס. הוא לא היה מאהב, שכן ארטמיס היא האלה הבתולה. ציד שהחליט להיות נזיר והיה חביב עליה. בגלל תככנותה של אפרודיטה – הוא נרצח. וארטמיס כעסה!

לכן, כשאדוניס יצא לצוד יום אחד בגפו – היא שלחה אליו חזיר בר גדול. אדוניס ניסה לצוד את חזיר הבר, אך זה התקיף והרג אותו בעזרת ניביו.

מטיפות הדם שניתזו מגופו של אדוניס צצו פרחים – פרחי הדמומית (ולפי גרסה אחרת, דוקא הכלניות צצו מטיפות דמו).

לפי אחת הגרסאות, דמו זרם והפך לנחל – נחל אדוניס. לנחל הזה קוראים היום "נאהר איברהים" – והוא שוכן בצפון לבנון.

התמונות צולמו בהמון מקומות!
15.3.2008 בנחל קטלב
20.4.2008 בחורבת צונם (ליד גבול לבנון)
10.3.2009 בחורבת מחוז (ליד לבון)
21.3.2009 בגבעת זקיף מעל כרמיאל
26.3.2009 באיזור עופרה (בשומרון)
10.3.2012 בתל צפית

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

קשת, ולא בשמים

טוב, לא באמת יכולתי להתאפק. אמנם לא הצלחתי לצלם תמונת-קשת מוצלחת כמו אחיה המוכשר של yירית, (הרסס הפריע לי ) – אבל צלמתי קשתות בשולי המפלים.

ואני מאד אוהבת קשתות.  גם בגלל כל האגדות, וגם בגלל הפיזיקה :

מהכיוון הפיזיקלי – הקשת נוצרת משבירת קרני האור בכניסה לטיפת מים, החזרתם – ושבירתם בחזרה, ביציאה מהמים. התוצאה היא פירוק של האור הלבן לספקטרום – אור בצבעים שונים, וזה כמובן יפהפה.

אגב, גם הגשר הגדול החוצה את נהר הניאגרה ומחבר בין ארה"ב לקנדה – נקרא "גשר הקשת בענן" (The Rainbow Bridge)

יצאתי לחפש לי אגדות על הקשת. האגדות שמצאתי מספרות על הקשת בענן, והקשת שלי היא קשת במפלים.  אבל אני מאמינה שזה בסדר.

מצאתי אגדה של בני האירוקואה (Iroquois) – האינדיאנים שחיו באיזור, ואני חושבת שהיא הולמת:

בני האירוקואה האמינו שהשמים הם ארץ נפרדת. ארץ שופעת, שגרו בה יצורים רבים, ושגשגו.
הם האמינו שהשמש והלבנה היו בעל ואישה, שהיו יורדים אל הארץ דרך צוהר בשמים, וחוזרים עם לילה דרך חלון אחר.

יום אחד אל הרעם (אני לא בטוחה שזה היה אותו אל רעם מהאגדה הקודמת) התרגז על השמש. הוא ראה איך הלבנה מתמעטת וקטנה מיום ליום, וחשב שהשמש מתעלל באישתו היפהפיה והענוגה.
הוא שלח ענן שחור וגדול שיכסה את פניו המחייכות של השמש. אבל חומו של השמש המיס חלקים מהענן – וכך נוצרה קשת, שירדה מהענן אל האדמה.  קשת גדולה ויפהפיה.

כאשר בעלי החיים השונים ראו את הקשת הזוהרת על כל צבעיה, הם נפעמו. הם היו בטוחים שזהו גשר אדיר, שיוביל אותם אל השמים ויאפשר להם לראות את הארץ המופלאה שם.
הם הלכו אל מלכם, שהיה צב זקן וחכם, וביקשו את רשותו לטפס על הקשת. הצב החכם הצביע בפניהם על הסכנות האורבות, וניסה להניא אותם מהרעיון – אך ללא הועיל. הם לא הבינו שכאשר ייפסק הגשם, הקשתות תעלמנה והם יישארו תקועים בשמים.
ואכן כך היה – חלק מהחיות נשארו בשמים, ואנחנו רואים אותן כמערכות כוכבים, המאירות לנו עד היום.

התמונות צולמו במפלי הניאגרה, התאריכים 9-10.7.2011

וכדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 כדי להנות באמת מהקשתות!

מפלי הניאגרה, מקרוב

במיוחד ל-yירית שבדיוק היתה שם, וכיון שפשוט לא יכולתי להפסיק לצלם, אני מפרסמת עוד כמה תמונות של מפלי הניאגרה.
הפעם – תמונות מקרוב יותר, כדי שאפשר יהיה ממש לחוש את עוצמת המים.

חיפשתי מהו מקור השם "ניאגרה". ישנם כמה דעות.
לפי אחת הדיעות, המפלים נקראים על שם שבט אינדיאני מבני האירוקווה שחיו באיזור ושמם היה – Niagagarega . לפי דיעה אחרת, היה במקום ישוב של בני אירוקווה ושם הישוב היה Ongniaahra.
בכל מקרה, זהו שיבוש של שם אינדיאני.

סיפרתי כבר שהספינות ששטות אל מתחת למפלים, נקראות Maid Of the Mist – עלמת הערפל. גם זהו שם אינדיאני (Original American? ) שמקורו באגדה אינדיאנית עתיקה. מצאתי כמה גרסאות לאגדה, ואני אספר לכם אחת.

לפני שנים רבות, בני האונגיארה (Ongiaras) רודפי השלום חיו ליד נהר הניאגרה והמפלים.
מסיבות לא ידועות, התחילו לפתע מקרי מוות מוזרים ולא ברורים – אנשים מהשבט היו מתים, ולאחר המוות והקבורה – הקברים היו מחוללים, וגופות המתים – מבותרות.

אנשי השבט חיפשו פתרון לתעלומה. הם ידעו שבמערה מאחורי המפלים מתגוררים אל הרעם, הינום ושני בניו. הם חשבו שאולי זעמו של האל התעורר משום מה, והחליטו לנסות להפיג את הזעם.
הם אספו מזון – פירות, זרעים, ובשר ציד, ושלחו אותם אל אל הרעם בסירות קנו מעבר למפלים – אך ללא תועלת. מקרי המוות המוזרים המשיכו.

בשלב הזה, כמו בהרבה אגדות קדומות מחליטים להטפל לנשים – ולא סתם, לעלמות הצעירות. הם בחרו כל שנה את היפה בבנות הכפר והקריבו אותה – קשרו אותה בקנו ושלחו אותה במורד המפלים.

יום אחד נפל בגורלה של בתו של ראש השבט להיות זו שתוקרב לאל הרעם ובניו. היא היתה (כמובן) יפהפיה ואמיצה מאד, והלכה בראש זקוף אל גורלה.
בניו של אל הרעם ידעו שהיא זאת שתוקרב להם – ושניהם חיכו לה בתחתית המפלים, תפסו אותה ללא פגע – והציעו לה נישואין.

היא הסכימה להנשא למי מהם שיספר לה מדוע אנשי הכפר מתים ואיך לעצור זאת. הם התלבטו בנושא – שכן הם הושבעו לא לספר דבר – אך בסופו של דבר הצעיר בינהם סיפר לבת ראש השבט את האמת:
בנהר חי נחש-מים מפלצתי וענק. מדי פעם הוא נתקף רעב. ואז הוא יוצא מן הנהר בלילה, ומרעיל את מי הכפר. לאחר מכן הוא מחכה שיקברו את המתים – ואז טורף אותם.

בת-ראש השבט חזרה אל אנשי כפרה בדמות רוח, וסיפרה להם את האמת. הם ארבו לנחש, ובפעם הבאה שהוא יצא מן המים – הם התקיפו אותו ופצעו אותו קשה.

הנחש הפצוע ברח מהם חזרה אל הנהר, אך בבהלת המנוסה הוא נתקע – ראשו נתקע בין הסלעים בצד אחד של המפלים, וזנבו בצד השני, כך שגופו היה מונח בצורת פרסה.

מאז ועד היום גופו של הנחש מסמן את ראש המפל של מפל הפרסה, השבט חזר לחיות בכפרו ללא פחד – ואילו בת ראש השבט נישאה לבנו הצעיר של אל הרעם, והיא עלמת הערפל השולטת במפלים.

יש לי עוד שתי תמונות מיוחדות – האחת, מבט מראש המפל האמריקאי אל מגדל התצפית המשקיף אל המפלים, שלמרגלותיו יוצאת ספינת Maid Of the Mist, ואל "גשר הקשת בענן" – Rainbow Bridge – הגשר המחבר את ארה"ב וקנדה :

והשניה של העננצ'יק, שהיה האמיץ ביותר במשפחה והגיע ממש קרוב לשולי המפל – ונרטב היטב… הפנים טושטשו בכוונה.

התמונות צולמו במפלי הניאגרה, בתאריכים 9-10.7.2011
וממש ממש כדאי להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראות אותן בגודל מלא!

 

דודא רפואי – Mandragora autumnalis

לפי שאני מתחילה את הרשימה היום, אני רוצה להסב את תשומת לבכם לכתבה שהתפרסמה בסופ"ש האחרון בעיתון הארץ, ובה אלי אמיתי, מנכ"ל הרט"ג אומר במפורש: הקמפיין של הקק"ל שקורא לתרום כספים לשיקום הכרמל הוא מטעה.

עוד כתוב שם: "בקרב הציבור הרושם שכספי התרומות יועברו לטובת נטיעת עצים בכרמל, בעוד שנטיעה כזו כלל לא מתוכננת בהליך השיקום. גורמי שמירת טבע מזכירים שהרוב המכריע של השטח שנשרף הוא לא יער באחריות הקרן הקיימת אלא מוגדר כגן לאומי".

את הכתבה כתבו צפריר רינת ויהונתן ליס – אני ממליצה להשקיע דקה שתיים, ולקרוא אותה.

כמו שהבטחתי לכמה מהמגיבים ברשימה הקודמת, אני מציגה היום דודאים.

הדודא הרפואי, ממשפחת הסולניים, הוא אחד מראשוני פרחי החורף. הוא פורח לאחר הגשמים בסגול, צמוד לקרקע, במרכז שושנת עלים גדולים. זהו צמח שהיה ידוע כבר מימי קדם בתור צמח בעל סגולות מרפא, כישוף, פריון…

כיון שכך, הייתי חייבת לחפש מידע אצל מומחה לפולקלור – וניגשתי אל הספרון "הדודאים נתנו ריח" , שכתב פרופ. אמוץ דפני – שהוא פרופסור לבוטניקה באוניברסיטת חיפה, וגם מומחה לפולקלור הקשור לצומח.

כבר בתנ"ך, בספר בראשית, ראובן מוצא דודאים ומיד מביא אותם לאמו –

"וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים, וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה, וַיָּבֵא אֹתָם, אֶל-לֵאָה אִמּוֹ; וַתֹּאמֶר רָחֵל, אֶל-לֵאָה, תְּנִי-נָא לִי, מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.  וַתֹּאמֶר לָהּ, הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי; וַתֹּאמֶר רָחֵל, לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה, תַּחַת, דּוּדָאֵי בְנֵךְ.  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא." (בראשית פרק ל' פסוקים יד-טז)

ודאי שמתם לב שראובן מצא דודאים בעת הקציר – כלומר, בסביבות סיון, ולא בסביבות שבט. וזאת כי הוא הביא לאמו את הפירות, לא את הפרחים. לפרחים כמעט אין ריח (ומה שיש אינו נעים במיוחד) – אך הפירות הם בעלי ריח עז ומשכר. הם דומים בצורה לעגבניות צהובות, וזה לא פלא, שכן גם העגבניות הן בנות משפחת הסולניים. (אגב, גם לעגבניות יש מוניטין כסם אהבה – כפי שמרמז השם, עגבניה, מהשורש עג"ב)

גם בספר שיר השירים נזכרים הדודאים: בפרק ז', בסוף השיר:

 שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. 
 מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ- כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. 
שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.  
שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה.  
צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים- אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק.  
רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן:  מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים.  
מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ- אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים.  
זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת.  
אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים.  
וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. 
אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. 
לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים.  
נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים- נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ. 
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים- חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ.

רציתי לציין, שאם מישהו היה מנסה לשיר את השיר הזה היום – ללא היסוס היו מאשימים אותו בהטרדה מינית; ובנוסף – אני מאד אוהבת את הדימויים בשיר הזה.  "אפך כמגדל הלבנון", "בטנך ערימת חיטים" – פואטיקה במיטבה.
אבל אם נחזור רגע לדודאים, די ברור מהשיר הזה שהדודאים נחשבים כסם אהבה. 

 מאוחר יותר, בתקופת יוון העתיקה, הדודאים כונו "הצמח של קירקה" – כלומר, צמח המשמש לכישוף. לפי האודיסאה, המכשיפה קירקה כישפה את אנשיו של אודיסאוס והפכה אותם לחזירים.  אני לא בטוחה שהיא השתמשה בדודאים בשביל זה, אבל לפי האגדות, היא בהחלט השתמשה בדודאים לדברים שונים.

היוונים התייחסו לדודאים כאל סם אהבה, וגם האמינו שהוא מעודד התעברות.

 

במאה הראשונה לפניה"ס חי רופא יווני בשם דיוסקורידס. הוא טען שלשורשי הדודאים יש השפעות מרדימות – והיה נעזר בשורשים כחומר הרדמה לטיפולים מכאיבים.
סוקרטס המליץ על תמצית דודאים כתרופה נגד צפדת.

 

באותה תקופה גם החלו לחשוש מקללה בעת עקירת שורשי הדודא. תיאופרטוס – בוטנאי שחי במאה השלישית לפני הספירה – מסביר איך עוקרים דודאים מהשורש: החופרים צריכים לסמן סביב הצמח שלושה מעגלים  באמצעות חרב, ולשאת את פניהם מערבה כאשר הרוח נושבת בפניהם.

הוא גם מזהיר – שמיץ הצמח עלול לגרום מוות, והריח עלול לגרום לך לאבד את יכולת הדיבור…

 

בשנים מאוחרות יותר, טקס עקירת הדודאים התפתח. האמונה היתה שמי שיוציא את השורש מהאדמה לחלוטין – דינו נחרץ למות. לכן, היו חופרים את השורשים ומשאירים אחד אחרון בלתי מנותק. אז היו קושרים אליו – לקראת חצות הליל – כלב שחור. בחצות בדיוק היו מכים את הכלב. הכלב היה בורח בבהלה ובנביחות – והצמח היה נעקר.

בדרך השפלה הזו היו מפילים על הכלב את גזר הדין, ונהנים משורשי הדודאים.

 לפי הסיפורים, גם המצביא חניבעל השתמש בדודאים – קבוצת מורדים רדפה אחריו, והוא השאיר להם כדי יין שהושרו בהם שורשי דודאים. הרודפים שתו מהיין ונרדמו – וחניבעל ואנשיו חזרו והכריעו אותם. (שזה כנראה תיאור מעודן לטבח)

בימי הביניים, ברפואה העברית, השתמשו בדודאים לטיפול במחלות שנגרמו – לפי האמונות שרווחו אז – על ידי השטן והשדים: מחלות כמו איבוד זיכרון ואפילפסיה.  

 אמונה נוספת הקשורה לשורשי הדודאים היתה שהם מגנים בפני כל רע. מגניבה ועד רצח – הם שומרים על הנושא אותם.
כבר ביוון העתיקה, נשים נהגו לשאת שורש דודא איתן. בימי הביניים גילפו מהשורש דמות אדם – ואז הם נחשבו ממש כקמיעות.
זה נראה למשל כך:

 
כנראה מאגדות אילו לקחה ג'יי קיי רולינג את דמות הדודאים (Mandrakes) שמופיעים בספרי הארי פוטר. לפי חלק מהאמונות, כאשר הם נעקרים יש צרחות (רק לא הבנתי אם הצורחים הם העוקרים, הכלב שהרביצו לו, או השורשים…)

 

 אבל כמו תמיד, בכל האגדות ישנו איזה שמץ של אמת…
ובאמת, כיום ידוע ששורשי הדודא מכילים חומרים נרקוטיים – כלומר מרדימים  וגורמים להרפיה – ששמם סקופולאמין והיוסצין.  משתמשים בהם כיום ברפואה.
בנוסף, בבדיקה שנערכה באוניברסיטה העברית, נמצא שהפירות מכילים הורמוני מין בכמות קטנה – כלומר, גם לסיפורי הפוריות וסם האהבה יש בסיס מדעי מסוים.

תודה רבה מאד לפרופסור אמוץ דפני שריכז את כל הסיפורים והאגדות בספרו, 
ולציפורן חתול ששלחה לי תמונה של פירות דודאים – כי לי אין אף אחת!  

התמונות צולמו ב –

נחל מערה ליד נס הרים, 13.1.2007
נחל ראש פינה, 4.12.2008
עין אלון בכרמל, 29.12.2008
קרני חיטים בגליל התחתון, 2.1.2010
רמות מנשה, 1.1.2011
הפירות צולמו בהר העגול ליד עמיקם (ברמות מנשה), 10.4.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא

 

קטלב מצוי – Arbutus andrachne

היום אני מציגה עץ – עץ יפהפה, עם גזע אדום – הקְטָלָב.
אני חושבת שהקטלב הוא באמת אחד העצים היפים ביותר שיש.

 

שילוב הצבעים – של הגזע בגוון אדום-יין עם העלים הירוקים והפרחים הלבנים – או הפירות האדומים – נפלא בעיני.
הגזע של הקטלב, וגם הענפים – נראים מאד שריריים.

אני מאמינה שרובכם מכירים את האגדה על הבן שקטל את אביו בגלל חילוקי דיעות, או אהבה, או כל מיני סיבות אחרות – ומדמו של האב צמח עץ הקטלב. אני לא אוהבת את האגדה הזו. יש בה יותר מדי מוות.
אצלינו מספרים אגדה נחמדה יותר – אגדת הקטלב והיונה.

מספרים על הקטלב, שצמח לו באירופה – והיתה לו חברה טובה – יונה. היונה היתה מתעופפת לה מצד לצד, ובכל ערב מגיעה אל בין ענפי הקטלב – לנוח את מנוחת הלילה, ולספר לקטלב על מסעותיה. היא נהגה לתאר לו את המראות והמקומות שהיתה בהם, יצורים שונים שפגשה וכדומה.

הקטלב מאד אהב את היונה ואת סיפוריה.

יום אחד, הגיעה היונה אל הקטלב בהתרגשות: תקשיב, היום הייתי במקום מקסים! יפהפה! כל כך נפלא שם, מעודי לא ראיתי כזו ארץ יפהפיה!

הקטלב התעניין מאד – איפה היית? מהו המקום הזה?

והיונה הסבירה בהתלהבות – הייתי בארץ ישראל. זו ארץ כל כך יפה! והנוף מההרים – במיוחד מראשי ההרים – פשוט עוצר נשימה. כדאי לך לבוא ולראות! כל כך כדאי!

"אבל אני עץ…" אמר הקטלב – "איך אני אבוא?"

אך היונה לא ויתרה, והמשיכה לתאר את ארץ ישראל עד שסקרנותו של הקטלב ניצתה, והוא החליט לנסות להגיע לשם.

אך לקטלב אין רגלים. יש לו שורשים… הוא שלף – לאט…לאט… את שורשיו, והתחיל להתקדם במורד ההר עליו הוא התגורר – בזהירות, מטה מטה. שורש אחר שורש זזו להם במורד ההר.

אחרי זמן ארוך מאד, עם עידוד וליווי מהיונה – הגיע הקטלב לים התיכון. הוא נרתע קצת ממי המלח – אבל היונה המשיכה לעודד אותו, ולספר לו על יופיה של ארץ ישראל, והוא אמר לעצמו – נו, עשיתי את הדרך עד כאן – ולא אמשיך?!

ירד הקטלב לים, והחל לצוף… הוא כיוון את השורשים שיעזרו לו לנווט – והיונה הראתה לו את הדרך, וכך הוא הגיע אל ארץ ישראל…

והיונה המשיכה להאיץ בקטלב – בוא! עלה למעלה! הנוף מההרים עוצר נשימה!

הקטלב היה כבר עייף מהשחיה הארוכה, אבל הוא התחיל לטפס… ולטפס… שורש, אחר שורש… ענף לפה, ענף לשם… הטיפוס ארך וארך – וכל אותו הזמן, היונה מרחפת סביבו… טסה במעלה ההר לפסגה – וחוזרת אליו, עם כמה מילות עידוד. ושוב – טסה, וחוזרת – "נו! אתה כבר באמצע העליה! ממש כדאי לך להמשיך!"

הקטלב הסתכל סביבו, והנוף באמת מרהיב – הרים, עמקים – והים במרחק… במאמץ כביר הוא ניסה עוד לטפס – מושך את הגזע עוד קצת, כולו מזיע, כולו אדום ממאמץ!

השרירים שלו התנפחו והיו מאד מאומצים…

בסופו של דבר, הקטלב עצר. די! עד כאן! לכאן הגעתי – וכאן אעצור. מכאן אני לא ממשיך.

"אבל אבל אבל…" קראה היונה – "אתה כל כך קרוב! הנה הפסגה שם – ממש לא רחוק מעליך! "

"אני מצטער, יונתי" גנח הקטלב. "פה אני נשאר"

ושם הוא באמת נשאר. ועד היום, אנחנו פוגשים את הקטלב, כולו אדום ממאמץ, שריריו משורגים ומאומצים – אפשר לראות את זה יפה בתמונה הבאה.

ותמיד הוא באמצע ההר. לא על הפסגה.

 

לקטלב יש פירות אדומים – ובעונת הסתיו, כשהם מבשילים ומתרככים – אני מאד אוהבת לאכול אותם. גם הציפורים. אבל… לא כולם אוהבים. מוטי, למשל, טוען שיש להם מין "עפיצות" וטעם לוואי – שמפריעים לו.

הפרחים של הקטלב נראים כמו כוסות קטנות הפוכות. הם גדלים באשכולות פרחים, והם מאד חינניים. יש להם צוף נוזלי, שמושך אליהם זבובי רחף ודבורים.

בגן הבוטני בירושלים, בגבעת רם – פגשתי את העץ הבא. דומה מאד לקטלב, אך… לא זהה. זהו Arbutus unedo – קטלב אירופאי. הכינוי שלו באנגלית הוא Strawberry tree. הפירות שלו גדולים יותר, ובהחלט טעימים יותר מפירות הקטלב שלנו.

זהו הקטלב שנשאר באירופה, ולא בא עם היונה לארץ. רואים שהוא פחות שרירי – הוא לא התאמץ כל כך בדרכו הארוכה לארצנו…

את התמונות צלמתי בהרי יהודה, הכרמל והגליל העליון בשנים 2006-2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמנונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

 אנחנו יוצאים מחר לכמה ימים הרחק מהמחשב… ניפגש בהמשך השבוע

רקפת מצויה – Cyclamen persicum

 

 
יש לי עוד מה לכתוב על הנגב (ולא, לא שכחתי שאני עוד חייבת נופים ופרחים מיוסמיטי…) – ובינתיים, אנחנו מתקדמים אל האביב בצעדי ענק.
הרקפות כבר פורחות בהמוניהן! ביקרנו ביער לביא בגליל התחתון (ליד צומת גולני) – וכמויות הרקפות שם נפלאות.
 

 
אבל… לא כל כך בא לי לספר כל מיני עובדות על הרקפת. למי שרוצה עובדות רשמיות על הרקפת, אני ממליצה לפתוח ספר.
 

 
במקום זה – אני אספר אגדה:
 
מדוע יש רקפות לבנות ורקפות ורודות?
 
 
פעם כל הרקפות היו לבנות. לא היו רקפות ורודות. 
מספרים, שלפני שנים רבות, ארץ ישראל היתה ריקה מצמחיה. הגבעות היו חשופות – ללא עצים, פרחים או אפילו טחב על הסלעים.
ואז הגיע שר היער, והחליט למלא את הארץ בצמחיה. הוא הביא עימו שקים גדולים מלאים בזרעים, פקעות, בצלים, שתילים ונבטים – ויצא לעבודה.
 

 
יום שלם הוא עבד – שתל, זרע, טמן וכיסה. בערב הוא סיים, והסתכל בשמחה על מעשה ידיו להתפאר: חורשות עצים, בתות של צמחיה נמוכה, בכל הארץ היו צמחים – גם במדבר נחבאו להם צמחים פה ושם.
 

 
שר היער כבר פנה לחזור לביתו, מרוצה מיום עבודה נוסף – כשלפתע הוא שמע קול קטן קורא מאחוריו – "הי! מה איתי?!?!?"
הוא פנה והסתכל. "מי דיבר? מה קרה?
"אני" – ענה הקול. "אותי שכחת לגמרי!"
 
השר הסתכל לכל הכיוונים – ולפתע ראה גבעה קטנה ומסולעת היטב, שאין עליה אף צמח!
 

 
"לא שתלת עלי שום צמח! אני ריקה לחלוטין! שכחת אותי!" קראה הגבעה.
"את צודקת!" ענה השר בבושה (בכל זאת, איך זה יכול להיות?) – "אבל מה אעשה? נגמרו לי כל הזרעים!"
"כולם?" שאלה הגבעה.
"אני אבדוק" ענה השר. הוא בדק את כל השקים שלו – ניער אותם היטב זה אחר זה –
ולשוא. הם באמת היו ריקים.
"רק רגע", אמר השר. "אני אראה אם אני יכול לשכנע מישהו לעבור."
 

 
השר פנה אל עץ אלון גדול ומלכותי. "אלון יקר! האם תסכים לעבור לגבעה הקטנה?"
האלון סרב. "אני? אני התמקמתי פה היטב, במקום מוגן מרוחות! הגבע חשופה לרוח, יהיה לי קר!"
 

 
השר פנה אל קבוצת חצבים שניצבו לא רחוק. "האם תסכימו לעבור אל הגבעה?"
"אתה יודע כמה עמוק בקרקע טמונים הבצלים שלנו? זה קשה נורא לשלוף אותם, ורק בשביל לעבור מקום? לא מוכנים!"
 

 
וכך היה הלאה. כל צמח אליו פנה השר – סרב. לכולם היו תירוצים. השר כבר חשב להתייאש, כשלפתע שמע קול מאחוריו: "אנחנו נעבור!"
השר פנה לאחור, ומולו ניצבו כמה רקפות לבנות ונאות.
"אתן? אתן מסכימות לעזוב את נוחות ביתכן ולעבור אל הגבעה, מוכת הרוחות?"
"כן. אנחנו מוכנות! הגבעה הזו מאד נחמדה, ובאמת כל מה שחסר לה – זה פרח.


השר כל כך התרגש, הו התכופף אל הרקפות הלבנות – ונתן להן נשיקה.
והרקפות הבישניות הסמיקו…

 
מאז יש רקפות לבנות, כי זה היה צבען המקורי; ורקפות ורודות – שהסמיקו, מאותה נשיקה.
 

 
כל התמונות צולמו ביער לביא, 2.1.2010
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תוספת חשובה:
בעקבות פרסום הרשימות על הסיורים בהר הנגב עם גל הפקח בפורום שמירת טבע, התפתח דיון בנושאי שמירת טבע בנגב. גל ענה על כמה שאלות. לדעתי הדיון הזה הוא תוספת חשובה לרשימות שלי. אפשר לקרוא כאן
 
 

פרחים בפארק לאסן – חלק שני

 
אני ממשיכה עם זר פורח מפארק לאסן.
 
הפרח שאני פותחת בו היום הוא פרח שיש עליו הרבה אגדות אינדיאניות.
 

 
זוהי ה-Indian Paintbrush – או בלטינית, Castilleja miniata, – ממשפחת העלקתיים – Orobanchaceae
 
האגדה (לפחות, אחת מהן) מספרת על לוחם אינדיאני, שהתפעל מצבעי השקיעה וניסה לצייר אותה – בעזרת צבעי המלחמה שלו. הוא לא הצליח להעתיק את עומק הצבעים של הטבע ועושרם. הוא פנה בתסכול אל הרוח הגדולה – להדרכה.
הרוח הגדולה נתנה לו מכחולים עמוסי צבע, בכל צבעי השקיעה.
הוא צייר את יצירת האומנות שלו, ואת המכחולים פיזר בשדות. ואילו הם פרחי ה-Paintbrush.
ובאמת, מאז פורחים פרחי ה-Paintbrush בכל רחבי צפון אמריקה (ישנם מינים רבים ושונים) בכל מיני צבעים – גווני אדום, בורדו, כתום, צהוב ואפילו לבן.
 

 
הפרח הבא שלי הוא פרח מאד מיוחד. זהו פרח ממשפחת השושניים ( Liliaceae) – ולאורך המסלול ראיתי בעיקר את העלים שלו. רק לקראת הסוף פגשתי נציג אחד פורח:
 

 
ולא סתם, אלא בשיא הפריחה – גבוה ומרשים – גבהו בערך מטר וחצי.

 
זהו Veratrum californicum, או בשמו העממי – Corn Lily, כלומר "שושן התירס"
הקרובים שלו בארץ הם עירית גדולה, ואולי גם החצב.
 

 
פשוט פרח מקסים. אמנם פגשתי רק פרט אחד, אבל נתתי לו כבוד והקפתי אותו מכל הכיוונים.
 

 
כמו שהסברתי ברשימה הקודמת, שיא האביב היה כבר ביולי – וכהוכחה, את הצמח הבא פגשנו עם פירות וכלל ללא פריחה –
 

 
אבל איזה צבע עז ונפלא יש לפירות הללו!
זהו צמח ממשפחת השושניים, ואני חושבת שזהו Triantha occidentalis – אבל לא בטוחה.
 
יובל הציע Tofieldia, וגם כאן אני לא בטוחה.
 

 
ועד כאן החלק השני. התמונות צולמו ב-15.8.2009 בפארק לאסן, ואתם מאד מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.
 
תודה רבה מקרב לב ליובל ספיר, שעזר לי לזהות את הפרחים שלא הצלחתי לזהות בעצמי!

יקינתון מזרחי – Hyacinthus orientalis

 
החורף מתעכב – לצערי הרב, אמרו בחדשות שגם השבוע לא יהיו גשמים.  אבל התותחים הגדולים כבר מתחילים – צמחי הבצל והפקעת שולפים פרחים, ומרגשים אותנו ביופים.
 
והנה פרח נפלא: יקינתון מזרחי.
 

(קרני חיטים, 29.1.2005)

 
היקינתון פורח עכשיו – בינואר – בגליל התחתון, בארבל ובקרני חיטים.
 
(רמות נפתלי, 4.3.2007)
 
עוד חודשיים בערך – במרץ – הוא יחייך אלינו במירון, וברמות נפתלי
 
(ארבל, 19.1.2008)
 
וחודשיים מאוחר יותר – בסביבות מאי – בהר כחל בחרמון.
 
(ארבל, 19.1.2008)
 
פעם – כשהייתי ילדה – עוד ראיתי יקינתונים גם בכרמל. אבל לצערי הרב הם נעקרו משם, ונעלמו.
היקינתון הוא פרח נהדר – גם הצבע שלו מקסים, וגם הריח שלו עדין ונפלא.
 
(ארבל, 19.1.2008)
 
השם יקינתון – או השם הלטיני, הְיָקִינתוֹס – בא מהמיתולוגיה היוונית. היקינתוס היה בנה של המוזה קליאו, והיה ידוע ביפיו. עד כדי כך היה יפה, שהתאהב בו האל אפולו – ואף זכה באהבתו.
אך – כרגיל במיתולוגיה, טרגדיות ואסונות הם ענין של יום-יום, ואפולו הרג את אהובו בשוגג, כשהשליך דיסקוס ופגע בראשו…
היקינתון פרח במקום בו נפל היקינתוס, עלה מדמו – וכאן נשאלת השאלה האם להיקינתוס היה דם כחול?!
 
 
(ארבל, 17.1.2009)
 
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
(ארבל, 17.1.2009)

חלמונית גדולה ואגדה קטנה

אני בחופש עכשיו. שמים לב, נכון?
יש לי עוד כמה דברים לכתוב על חלמוניות, ותמיד יפה לראות אותן.

התפוצה של החלמוניות היא מטורקיה ועד ישראל. כלומר, מאיזורים גשומים למדי – ועד איזורים כמו ירוחם או שדה בוקר, שבהם יש גשם מועט.
איך הן מסתדרות?
שאלה מצוינת. תסתכלו על התמונה הבאה, שצלמתי בירוחם (28.10.2006) :

תמיד כשאני רואה אותה, אני מתחילה לשיר: "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו…"
אבל היא מדגימה די טוב את מה שהחלמוניות עושות: הן גדלות בכיסי קרקע, בין סלעים בלתי חדירים למים.
הגשם שיורד על הסלעים זורם אל כיסי הקרקע (קוראים לזה "נֶגֶר עילי") – ומצטבר שם. אז למרות שבחורף ממוצע יורדים שם רק כ-100 מ"מ של מים, כיסי האדמה אוגרים את המים מכל הסביבה, ונהנים מכמויות מים גדולות יותר.

חוץ מזה, לפני כמה-וכמה שנים, אמא שלי היתה מדריכה בחוגי טבע. ואז היא המציאה אגדה קטנה וחביבה על החלמוניות. ברשותה – אני מפרסמת את אגדת החלמוניות כאן.

עמרי יצא לו לטייל בסתיו. האויר היה נעים – כבר לא חם ולוהט כמו בקיץ, והוא יצא לו לטבע, לראות את הנוף.
פתאום הוא שמע קול קטן: "זהירות! אל תדרוך עלי!"
הוא הסתכל למטה, וראה פרח – צמוד לקרקע, אפרפר, חסר צבע מוגדר.
"מי אתה? " שאל עמרי.
"אני… אני פרח. אני פרח די אומלל. לא מספיק שאני פורח בסתיו, גם בכלל אין לי צבע – ואף אחד לא רואה אותי. יש לי מזל אם איזו דבורה מגיעה להאביק אותי…"
"הצורה שלך דווקא די יפה. גביע כזה"
"תודה. אבל אף אחד לא טורח להסתכל עלי, אז מה זה בעצם משנה?"
"אני אמצא פתרון, אני אעזור לך!" קרא עמרי.

הוא רץ הביתה, והתייעץ עם אמו. "אמא! מצאתי פרח חסר צבע, והוא מאד מסכן! אני רוצה לצבוע אותו, שכל המאביקים יראו אותו ויבואו אליו!"
אמא אמרה: "רעיון יפה, אבל באיזה צבע אתה רוצה לצבוע אותו?"
עמרי ענה מיד: "צהוב! צהוב עז כמו חלמון ביצה! זה הצבע הכי יפה!"
אמא אמרה: "אז בוא ניקח חלמון ביצה, נערבב עם קצת דבק – שהצבע ייתפס על הפרח, ותוכל לצבוע את הפרח!"
הם לקחו חלמון ביצה, ערבבו עם דבק – ועמרי לקח מכחול, ויצא בחזרה אל הפרח.
הוא צבע אותו בצהוב, וקרא לו "חלמונית".
ומאז החלמונית פורחת בצהוב עז, כל המאביקים רואים אותה היטב – וכולם מאושרים!
 

 את שמו של הילד אתם מוזמנים לשנות כרצונכם…

כל התמונות צולמו בשמורת חלמוניות ירוחם, 28.10.2006
כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
  

וגם כשהיא נבולה, היא עדיין מקסימה!