מרווה רחבת-גביע – Salvia multicaulis

 

הפרח שלי היום הוא עוד אחד מהפרחים הנדירים והמיוחדים מאד של האיזור. אמנם כבר סיים לפרוח השנה, אבל מגיע לו (בעצם, לה) כבוד.
הנה לפניכם מרווה רחבת-גביע:

מרחוק המרווה נראית כמו כתם בצבע בורדו-ורדרד, בקוטר של 2-3 מטרים. ובמדרון. תמיד במדרון, רצוי תלול.

ואז מתקרבים, יורדים בזהירות (או עולים…) ומגיעים אל צמח יפהפה ומיוחד, המון עמודי תפרחת בגובה של כ-30-40 ס"מ – ומגלים שהפרחים בכלל לא בצבע בורדו-ורדרד!

מה שנותן את הגוון המדהים הזה הוא הגביעים הרחבים והגדולים שעוטפים את פרחי המרווה. הפרחים עצמם הם בכלל סגולים:

 

כשהפרח צעיר, והגביע עוד לא מפותח – זה נראה כך:

לעומת זאת, אחרי שהפרחים נובלים – גם הצבע העז דוהה, וכך נראות המרוות הללו לאחר פריחה –

המרווה רחבת הגביע היא צמח נדיר מאד. אני פגשתי אותה עד היום ב-3 נקודות בחרמון, בכל אחת מהן יש גוש או שניים של פריחה, וזהו.
אבל לפי אתר wildflowers – היא פורחת גם בהרי יהודה, ליד נס הרים! מאד הופתעתי לשמוע את זה, ואני מבטיחה לחקור ולשאול, כדי שבשנה הבאה אני אוכל לבקר אותה גם בהרי יהודה. בעקרון היא פורחת במאי-יוני, אבל השנה בגלל מיעוט השלגים בחרמון – הפריחה כבר הסתיימה.

 

בעולם, המרווה פורחת מדרום סיני ועד הרי טורקיה. בשום מקום היא לא נפוצה, והפריחה מקוטעת – גושים צפופים של 2-3 מטרים, מרוחקים זה מזה.
בדרך כלל, גוש כזה צפוף מעיד על רביה וגטטיבית – כלומר, במקום להסתמך על מאביקים שיאביקו את הפרח, יפרו אותו ויווצר פרי – ישנו מנגנון נוסף של רביה אל-מינית. הצמח מפצל את השורשים או שולח שלוחות שלהם – שמהן גדל עוד צמח.
זה אומר שמבחינה גנטית, למשל, כל גוש כזה הוא ישות אחת – צמח ששכפל את עצמו שוב ושוב.

עוד דבר מעניין הוא השונות הרבה של הצבעים בצמח הזה. בדרום סיני, למשל, הגביעים ירוקים והסגול של הפרח קר יותר וקרוב לכחול. כאן יש דוגמא באתר מצרי. אילו של הרי השוף מאד דומות לאילו שאנחנו מכירים מהחרמון.

  

המרוות הן פרחים יפים ומיוחדים. הבוטנאים אפרים וחנה הראובני, שהיו מראשוני הבוטנאים בארצנו, ובנם – נגה הראובני טענו שהשם הנכון למרווה צריך להיות מוֹרִיָה. אני משערת שגם היום, אם תבקרו בנאות קדומים – תראו שהמרוות מסומנות בשם" מוריה".

אפרים וחנה הראובני עלו לארץ בעליה השניה. הם דגלו בשילוב בין מחקרי הטבע והבוטניקה – לחקר הפולקלור והבלשנות העבריים. בנם, נגה, המשיך את חזונם, והקים את הגן הלאומי נאות קדומים
בני משפחת הראובני התייחסו אל הצומח כחלק ממארג גיאוגרפי-תרבותי-הסטורי, וקראו לצמחים בשמות השאובים מן המקורות.

עוד בשנת 1918, הציע אפרים הראובני להקים מוזיאון – לצמחי התנ"ך, הספרות התלמודית, והפולקלור היהודי והערבי בארץ. הוא כתב כך:
"בבואנו אפוא להתיישב בארץ עתידנו, לעבדה ולשמרה, עלינו גם לחקרה, ללמדה ולדעתה.
ובראש המדעים העוסקים בחקירת המולדת תופסות בלי ספק תורת האדמה ותורת הצמחים את המקום החשוב ביותר…לחבב את הטבע ואת השדה על החניכים בספקו להם עניין ועונג נעלה המעדן ומטהר הגוף והנפש "
הגן הלאומי נאות קדומים נועד ליישם את הצעתו היפהפיה של אפרים הראובני.

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
21.5.2009,
5.5.2010,
14.5.2010

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

זהבית (לוידיה) אדמדמת – Gagea libanotica

– איך קוראים לפרח שלך היום?
– לוֹיְדִיָה
– לא יודע? מה זאת אומרת לא יודע?


– לוֹיְדִיָה!!!

טוב… אחרי הבדיחה הזו (בסדר, בסדר, אתם לא חייבים לצחוק) – אני אספר על הלוידיה האדמדמת, וגם אסביר למה כתבתי בכותרת זהבית.

ספרתי ברשימת הסחלב הקדוש על החוקר לינאוס, שהעלה את הרעיון להסתכל על מבנה הצמחים על מנת לקבוע את החלוקה שלהם למשפחות, סוגים ומינים. סיפרתי גם שבימינו משתמשים בDNA על מנת לקבוע את החלוקה לסוגים ולמינים.
אחד הסוגים שהוגדרו מאוחר יותר (לא על ידי לינאוס) והגדרתו השתנתה מאז הוא הלוידיה – פרח קטן ממשפחת השושניים, דומה בצורתו הכללית לזהבית (היא צהובה, והלוידיות הן לבנות-ורודות). ישנם כתריסר מינים של לוידיות בעולם.

הסוג "לוידיה" נקרא על שם בוטנאי-גיאוגרף-ארכאולוג וולשי בן המאה ה17, ששמו אדוארד לויד. הוא היה חבר טוב של אייזיק ניוטון, וכתב ספר על הארכאולוגיה הבריטית בשפה הקורנית (Cornish) – בעזרת ספר זה חקרו את מקורות השפה הקורנית.

אבל מאז התפתח המחקר, וכשבדקו את מבנה הDNA של מיני הלוידיה השונים, והקבילו אותם למבנה הDNA של פרחי הזהבית – גילו דבר מפתיע: הזהביות והלוידיות בעצם שייכות לאותו סוג! יש לוידיות שמבחינת מבנה הDNA שלהן דומות יותר לזהביות מאשר ללוידיות אחרות, ולהפך.

לכן הוחלט לאחד את שני הסוגים הללו לסוג אחד – לויד נדחק הצידה אחר כבוד, ושמן של הלוידיות הוסב לזהביות.
והלוידיה האדמדמת – Lloydia rubroviridis – הפכה לזהבית. בעברית השאירו את התואר "אדמדמת" – אך השם הלטיני הרשמי הוא "זהבית לבנונית".

אבל לנו קשה קצת לוותר על השם הנפלא הזה, ועל הקונוטציות הנהדריות בין "לא יודע" ו"לוידיה"…

הלוידיה פורחת בארץ בחרמון, ברום 1900 מטר ומעלה, וגם שם היא נדירה. לפי הספרות, היא נדירה מאד אך פורחת גם בהר הנגב – אני לא מכירה, ואשמח לפגוש אותה גם שם. עוד כתוב, שבשנות ה-30 של המאה העשרים היא נמצאה בעמק המצלבה, בירושלים – מן הסתם ע"י פרופסור אייג או פרופסור זהרי, שהיו עוברים בעמק בדרכם מהבית אל האוניברסיטה – אך היא נכחדה משם בגלל פיתוח העיר כבר בשנות ה60.

ובנוגע לתואר – "אדמדמת" – האדמדמות שלה בולטת בעיקר בניצנים (מימין), ופחות בפרחים הפתוחים, שהם לבנים למדי (משמאל):

  

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
21.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

סִגָּל צנוע – Viola modesta

הפרח שלי היום הוא צמח נשמה קלאסי. הוא נמוך וקטן – גודל הפרח הוא כ-5מ"מ.
אבל איזה פרח יפה, ממש עושה טוב על הנשמה:

זהו סֶגֶל צנוע. בעצם החליפו לו את השם לסיגל (סִגָּל) – אבל אנחנו מעדיפים סגל.

 

ככה אנחנו יכולים להמשיך לדבר על זה שזהו סגל הפיקוד הזוטר בחרמון…

ובתור סיגל – אנחנו מחפשים את הסגול, ואמנם יש פרטים בהם יש רמז לצבע הסגול – אך רוב פרחי הסגל הם לבנים, עם מעט צהוב.

אבל רגע, תסתכלו טוב: הוא לא מזכיר לכם מישהו?!  מישהו נפוץ למדי, שמגדלים בהרבה גינות?

אם אמרתם "אמנון ותמר" – צדקתם. לחילופין, אם חשבתם על פרחי הסיגלית, שפעם היו מאד נפוצים בגינון – גם פה צדקתם.

פרחי אמנון ותמר הם סיגלים, ורואים שמבנה הפרח הוא זהה. השם הרשמי שלהם הוא "סיגל שלש-גוני".
וגם הסיגליות – ששמן הרשמי "סיגל ריחני" – שייכות לאותו סוג.

לפי הכתוב בספר "בין שלגי החרמון" של אבי שמידע ומייק לבנה, הסיגל הוא אמנם חד-שנתי (כלומר, נובט מזרע – מוציא פרח, מפתח פרי, מפזר זרעים – ומת. בשנה הבאה יתפתח צמח חדש מזרע טרי) – אך בניגוד להרבה צמחים בחרמון, הוא לא מחכה לעליית הטמפרטורות באביב, אלא נובט במקומות חשופים משלג כבר באמצע החורף. הוא משתדל לעשות את זה מהר מאד: תוך שבוע-שבועיים מהנביטה, הוא כבר פורח, ומיד לאחר ההפריה – מוציא פרי ומפזר זרעים.

אם במשך התקופה הזו מגיעה סופה כלשהי, שמכסה את הסיגלים בשלג – אז בעצם אבוד להם… אילו שפרחו איבדו את הסיכוי, הם יושמדו בסופה. הזרעים שכן המתינו בקרקע להתחממות – יפרחו וימשיכו את חיי הצמח.
אבל אם לא היתה סופה – הם הרוויחו עוד מחזור פריחה ועוד זרעים לפזר.

התנהגות כזו היא התנהגות אופיינית לצמחים של הרים גבוהים במזרח התיכון, בניגוד לצומח האלפיני (כלומר, הרים גבוהים באירופה) – שימתין עד ההתחממות.

אני מאמינה שהסיבה היא פשוטה – בהרים של המזרח התיכון, פרק הזמן בין סופה עזה אחת לשניה יכול להיות גדול למדי. יש חורפים – כמו השנה בחרמון – שיש בהם מיעוט שלגים וסופות. אז צמחי האיזור התרגלו לנסות לנצל את זה, לפרוח בתקופה שבה יש פחות תחרות על מאביקים (ומצד שני – יש פחות מאביקים) ו"להרוויח" עוד דור, עוד פיזור זרעים.

באירופה, לעומת זאת, החורף הוא עז יותר. יש יותר סופות, וגם אם יש כמה ימים שבהם הקרקע מפשירה – הסיכוי לסופה שתבוא מהר ותקפיא הכל מחדש הוא גדול. הסיכויים להצלחה הם נמוכים הרבה יותר – אז מראש אין טעם להמר על זה.

הסיגל הצנוע נפוץ מהרי כורדיסטאן במזרח ועד הרי הטאורוס במערב, ומדרים עד החרמון. פרטים בודדים אפשר למצוא גם בהרי פקיעין – ראיתי תמונות של סיגלים מהר שזור, למשל – אך לא פגשתי אותם שם בעצמי…

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים:
24.5.2007
30.5.2009
5.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

זקן-תיש צהוב – Tragopogon buphthalmoides

יום אחרי שפרסמתי את תמונותיו של זקן-התיש המדברי – טיילתי עם חברים בחרמון. אחד הפרחים הראשונים שראינו נראה דומה מאד לזקן-התיש המדברי, רק בצהוב:

ומאד שמחנו: זהו זקן-תיש צהוב.
במגדיר לצמחי-בר בארץ ישראל כתוב: צבע הפרחים צהוב לימון, הפרחים החיצוניים נוטים לארגמן בגבם. אז בדקנו:

רואים היטב את הפסים הארגמניים! מצוין.

עוד כתוב במגדיר, שזהו צמח של צידי דרכים – מה שמתאים לנו מאד, כי אנחנו פגשנו אותו בשולי מגרש החניה של רכבל תחתון

וכתוב גם שהוא נדיר מאד. ובאמת, פגשנו רק פרט אחד בודד… כל התמונות כאן הן ה"בוק" שהכנתי לזקן-התיש הנחמד שלי.

כמו שאפשר לראות, אנחנו לא היינו היחידים שהתעניינו בזקן-התיש. חלקנו את ההנאה עם כמה נמלים…

זקן-תיש צהוב הוא רק אחד מהרבה מינים מיוחדים שאפשר לפגוש בחרמון עכשיו. 
השנה, בגלל מיעוט השלגים, הפריחה בחרמון מועטה באופן יחסי. עוד דבר שקרה בחרמון השנה הוא שנפתח שם ה"בייק פאס" – פארק רכיבה על אופניים לרוכבי אקסטרים. 
השם ממש מגעיל בעיני. לדעתי אפשר היה למצוא שם עברי שיהיה מוצלח יותר. אבל זה ממש לא הבעיה העיקרית.  

הבעיה היא הרס הנוף והשטח.
על מנת ליצור שבילי אופניים נוחים, חצבו דרכים חדשות והרחיבו קיימות; והחריבו את הסביבה של אותן דרכים. הרימו את שולי הדרכים (בעגה המקצועית קוראים לזה Berm) וגידרו אותן –

ככה, למשל, נראית רמפה שעליה הרוכבים יכולים לקפץ להנאתם:

אבל ככה נראה ההר ליד – מפה נחצבה האדמה ששמשה לבניית אותה רמפה.

 

אני מדברת הרבה על "חצבו" "גידרו" "החריבו" – תשאלו מי עשו זאת? התשובה היא ברורה. הבעלים של ההר.

ואם חשבתם (בטעות) שההר הזה שייך למדינת ישראל, או לצה"ל או משהו בסגנון – טעיתם. ההר שייך לתושבי נווה אטי"ב. הם אילו שמאשרים לעלות לגבעות הקרב, הם אילו שמקבלים כסף על תפעול הרכבל ואתר הסקי, והם אילו שמחליטים להרוס, לחפור, לחצוב, לבנות, לקלקל – בלי שאף אחד יאמר להם כלום.

ואם יש פסולת, זבל, לכלוך – אפשר פשוט לזרוק איפשהו. מה זה משנה.

באופן עקרוני, אם היו פותחים פארק כזה בחרמון בתיאום עם אנשי הטבע – זה יכול היה להיות מיוחד, ומרגש מאד.
אם אנשי נווה אטי"ב לא היו מתייחסים אל ההר כאל החצר האחורית שלהם, זורקים ומטנפים כל דבר, ומתנהגים בבריונות כלפי כל מי שמעז לאמר מילה – הייתי אולי יכולה לשמוח על הרעיון.
כמו שזה בוצע – זה מגעיל, הרסני, מקלקל, מחריב.
עוד תמונות מההרס בחרמון העליתי לפורום שמירת טבע, אתם מוזמנים לראות ולהגיב – גם פה וגם שם.

 

התמונות צולמו בחרמון, 14.5.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

קערורית נאדית – Scutellaria utriculata

אני ממשיכה עם פרחי החרמון.
הפרח שלי היום הוא פרח חמוד להפליא. המקבצים שלו הזכירו לנו דובונים חמודים, רכים כאילה.
השם שבחרו לו, לעומת זאת… המממ….
לפרח שלי קוראים קערורית נֹאדית.

מייק ליבנה כותב עליו בספר "פרחים במרומי החרמון" כך:
" הפרח שפתני, צינורו ארוך מאד ומשווה לו חזות של ג`ירף."
וגם:
"הגביע דמוי קערה, ובהבשילו הוא מתנפח כנאד, נישא ברוח ומפיץ את הזרעים הכלואים בו. "

אני כבר רואה את כל מי שקורא את זה צוחק לו וחושב על נאדים נישאים ברוח………

בספר "בין שלגי החרמון", אבי שמידע כותב על הקערורית: "המיוחד בפרח זה הוא הגביע, המזכיר את פיה הרחב של הצפרדע."

הסתכלתי קצת על התמונות של הקערורית. לדעתי הפרח המוארך בכלל מזכיר יען – ולא ג`ירפה, ואילו motior טוען שהקערוריות של הקערורית מזכירות לו צדפות.

אז הוספתי כאן סקר קטן, ואתם מוזמנים לבחור – וגם להגיב ולספר לי: איזו חיה מזכירה לכם הקערורית? דובון שמנמן? ג`ירפה? צפרדע? יען או צדפה? ואולי בכלל משהו אחר? אני אשמח לדעת…

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים 20.6.2008 ו-21.6.2009
בגלל שינויים לרעה בתפוז, אי אפשר להקליק על התמונות על מנת להגדיל אותן. סידרתי את זה ידנית בתמונה הראשונה, אך זה מעיק למדי.
לכן, אפשר להקליק על התמונה הראשונה, את האחרות אפשר לראות באלבום הפרחים השפתניים שלי.

חמשן נדיר – Potentilla geranioides

 
כאמור, בשבת טיילנו בחרמון, ובאחת הדולינות* פתאום ראינו מרבד קטן של פרחים צהובים – ממש בגובה אפסי, צמודי-קרקע.
 

 
מיד התכופפנו לבדוק אותם מקרוב –
 

 
חמישה עלי כותרת, והם מסוגננים ומעוצבים –
 

 
ומזכירים מישהו… את מי?
לנו זה הזכיר קצת פרח של תות שדה, או אולי ורד.
 
ואכן, הפרח הזה הוא בן משפחה של הורד ותות השדה – הוא ממשפחת הורדניים, ושמו חמשן נדיר.
 

 
נדיר – כי הוא באמת נדיר. חמשן – כי העלים שלו מחולקים לחמש אונות.
 

 
החמשן פורח עכשיו (יוני-יולי) בחרמון, בתוך דולינות, קצת אחרי שהשלג נמס – ובגובה רב. ברום של 1900 מטר ומעלה.
 
לחמשן הנדיר מהחרמון יש קרוב אחד – חמשן זוחל – שפורח גם הוא בחרמון, אך גם בנקודה אחת ויחידה בגליל העליון: במערת פער ליד סאסא. זהו צמח נדיר מאד ובסכנת הכחדה.  אני עוד לא זכיתי לראות אותו פורח, רק ראיתי את העלים של הצמח.
 

 

*
דולינה – עמק קארסטי שנוצר לאחר שהמים (מי שלגים שהפשירו) חלחלו לתוך האדמה, המסו את הסלע ויצרו מערה – המערה הורחבה עד שתקרתה קרסה, ונוצר עמק או מכתש.
 

 
כל התמונות צולמו בחרמון, בהר חבושית, רום של כ-1900 מטר, בשולי דולינה, בתאריכים
21.6.2008
20.6.2009
 
 

 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 
 
אהבתם? הקליקו על Maxit !!

העריר והדבורים – Eremurus spectabilis

 
יש לי עוד המון תמונות ערירים, ועוד מה לספר עליהם – אז בהנאה!
 

(ערירים מעל עמק בולען, הכבשים בעמק הן של רועים ממג`דל שמס)
 
העריר פורח מלמטה כלפי מעלה. קוראים לזה סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי.(כבר ספרתי פה על סחלב הגליל, שפורח מלמעלה למטה – וזה סדר בָּסִיפֶּטָלִי)
 

 
כלומר, קודם פורחים הפרחים התחתונים, וכל יום – מחזור הפריחה עולה למעלה. כך מתנהגים גם החצב, בן-חצב יקינתוני, ועוד רבים.
 
הנה, למשל, עריר צעיר שרובו עדיין בניצנים:
 

 
ולעומתו, העריר הבא כבר בסוף הפריחה – יש עוד מעט ניצנים, והפרחים התחתונים כבר נבלו:
 

 
כאשר חקרו את פרחי העריר, גילו דבר מדהים: הפרחים הפורחים אינם מכילים כלל צוף! הם משמשים רק כדגל ו"מזמינים" את הדבורים לבוא אליהם.

  body {padding:0px;margin:0px;}
כלומר, ביום-יומיים הראשונים לפריחה, יש פרחים – אך עוד אין כלל צוף.
רק כאשר הפרח נובל – מתפתח בו צוף!
 

 
דבורי הבר החכמות לומדות את זה, ויודעות להגיע אל הפרחים הנבולים. הן יודעות לדלג על הפרחים היפים שבשיא פריחתם.
 

 
וזה באמת מרשים, לראות שכל הדבורים יודעות לרדת אל הפרחים הנבולים. על הפרחים העליונים ראינו רק זבובים, שבאו – עצרו לרגע – והמשיכו לדרכם.
לעומת זאת, אל הפרחים הנבולים הִגיעו דבורים ממינים שונים.
 

 
 
כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים
2.5.2008
21.5.2009
30.5.2009
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!
 
 

 
 
 
אהבתם? הקישו maxit !!! תודה!

עריר הלבנון – Eremurus spectabilis

 בטיולי בחודש מאי, עלינו לטייל בחרמון הגבוה. בין שאר הפרחים המיוחדים שפגשנו שם – ראינו גם פרחים גבוהים – עמודי תפרחת מרשימים.

ברגע הראשון אמרנו שהם מזכירים לנו חצבים. כשהתקרבנו, ראינו שהפרח מזכיר לנו את פרח העירית.

דומה… אבל שונה. זהו עריר הלבנון. גבוה כמו חצב, דומה לעירית, ואולי גם לעריוני.
הוא בן משפחתם – משפחת השושניים. בארצנו הוא גדל רק בחרמון, אבל בעולם הוא גדל גם בטורקיה ואירן, ואפילו בהרי אדום בירדן יש ערירי לבנון.

השם של העריר בעייתי בעיני. ממציאי השם חיפשו שם שיזכיר את העירית – ואת העריוני, שכן מבחינה סיסטמתית-בוטנית, העריר הוא בין העירית לעריוני. יש מינים אחרים של עריר באירן ובטורקיה שבהם הפרח דומה יותר לעריוני.

אבל השם תמיד מזכיר לי את שירה של רחל המשוררת –
"קטן הוא, ודל הוא חדרי,
ואני בו שרוי ערירי…."

 

ובעצם השם כלל לא הולם, כי העריר אינו ערירי כלל! לרוב הוא פורח במקבצים גדולים, המוני ערירים יחדיו. כמו בתמונה הראשונה, וכמו כאן:

כל התמונות צולמו בחרמון – איזורי גבעות הקרב והר חבושית, בתאריכים:
2.5.2008
21.5.2009
30.5.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

צבעוני החרמון – Tulipa humilis

כבר  הרבה זמן אני רוצה לראות את הפרח הזה.
הוא גדל רק באיזור אחד: החרמון.
מבחינת עונת הפריחה הוא מהמקדימים בחרמון, והפרח נפתח רק בשעות הצהרים.
מכל הסיבות הללו, תמיד פספסתי אותו.
תמיד… עד יום חמישי האחרון:

אני גאה ומאושרת להציג את צבעוני החרמון!
ביום חמישי היינו בהשתלמות רת"ם לחרמון. ההשתלמות השנתית לחרמון היא ללא ספק פסגת ההשתלמויות השנתית. מגיעים לאיזור שבד"כ קשה לטייל בו, ורואים דברים מדהימים.

בניגוד לצבעוני המוכר לנו – צבעוני ההרים,  הצבעוני הזה הוא לבן-ורדרד, עם מרכז צהוב. הוא קטן יותר – קוטר הפרח כ-3 ס"מ.

הוא פורח באפריל, אבל במקומות שבהם השלג נמס רק לא מזמן, אפשר למצוא אותו עד סוף מאי.

הכתם הצהוב במרכז נועד להקל על המאביקים לזהות את איזור האבקנים. הוא גדול ובולט ומושך את העין.

הסיור אתמול היה  אחד הקשים שהיו לי: הקפנו את הר חבושית וירדנו ממנו לאיזור הרַכֶּבֶל התחתון – ירידה קשה במצוק תלול מאד, טרשי מאד.
אבל הפיצוי – הצבעוני – היה שווה את כאבי השרירים שיש לי עכשיו בכל הגוף!!!

לא היו הרבה פרטים: ראינו פרט אחד פתוח יפה, ועוד 4 סגורים. אבל כל אחד מהם זכה (לפחות ממני) לכבוד ואהבה…

כל התמונות צולמו בהר חבושית, רום של כ-1800 מטר; בתאריך 21.5.2009

כדאי מאד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!!!

סתוונית קִצְרת-עלים – Colchicum brachyphyllum

אוף, הזמן נוזל לי מבין האצבעות… עוד לא גמרתי עם מבשרי הסתיו – וכבר פורחים פרחי החורף: נרקיסים, רקפות – קיבלתי כבר דיווח על כלניות ראשונות!
מצד שני, הגשם ממאן להגיע – וזה אומר שעונת הפריחה עלולה שוב להיות מוקדמת ומקוצרת. אני מתגעגעת לגשם., והפרחים זקוקים לו.
 

 
אבל אני לא ארוץ, אלא אמשיך לפי התכניות שלי: יש לי כרגע כמה וכמה רשומות "בתכנון". כמו שגידי גוב שר – (מלים של אהוד מנור, לחן של רמי קליינשטיין)
 
קח אותו לאט את הזמן
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד שאיפה מן הזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות.

 

 
והתכניות שלי מחזירות אותי לעמק מן בחרמון. במורדות העמק פורחת סתוונית החרמון, שהראיתי כבר. אבל בתחתיתו יש אחו ירוק ונפלא, ושם פורח מין אחר של סתוונית –
סתוונית קצרת-עלים.
 

 
קצרת-עלים, פשוט כי העלים הירוקים שלה אכן קצרצרים מאד.
 

 
הצבעוניות של הסתוונית הזו מאד מעניינית – צבע עלי העטיף נע מלבן לורוד. והם קצת "פרועים" – לא מסודרים, יש להם מין "אופי".
 

 
כל התמונות צולמו בעמק מן בחרמון, 7.11.2008
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
 

 

כרכום החרמון – Crocus hermoneus

ביחד עם תמונות של כרכום החרמון, שדומה מאד לכרכום נאה – תרשו לי לחרוג קצת מנושא הטבע ולהתעסק בעניינים אחרים…

השבוע בנק הפועלים הושבת ליומיים. 48 שעות שבהן כל הארץ התעסקה בספקולציות  "מה קרה שם" "איך זה קרה שם" "מי אשם"
כולם פרסמו סיפורים, שמועות ורעיונות שלא יאומנו.
קראתי מישהו שכתב שהאיראנים הפילו את אתר המחשב של הבנק, וגרמו לקריסת המחשב המרכזי. זה שטות מגוחכת שרק בור מוחלט יכול לכתוב – כי אתרי אינטרנט של בנקים בנויים ככה שדבר כזה הוא בלתי אפשרי בעליל. אני יודעת. עבדתי 6 שנים באגף מערכות מידע של בנק.
קראתי סיפור ש"המנקה של הבנק התעסק בשעון של המחשב המרכזי". נו באמת. מי חושב על רעיונות כאילה?
קראתי שזה "בגלל מחשב הAS/400 " שזה בכלל לא המחשבים שבהם היתה הבעיה…

במקרה, הפעם התקלה היתה קשורה ישירות למקצוע המאד ספציפי שלי. DBA for DB2, למי שמתעניין.
האנשים שטיפלו בה היו עמיתי לעבודה – למרות שאני לא עובדת בבנק הפועלים. אנחנו קהילה מצומצמת למדי, והרבה מאיתנו מכירים זה את זה.

ומה שאני יכולה לספר לכם על התקלה בבנק הפועלים הוא שהיא היתה מאד לא טריוויאלית, ולקח זמן ארוך מאד לאתר ולפתור אותה. מומחים רציניים מאד מהארץ ומחו"ל התגייסו על מנת לעזור באיתור התקלה, החלטה על פתרון ויישומו.
עדיין יש השערות בלבד לגבי מה גרם לתקלה.
אנשי DB2 מכל האתרים בארץ הציעו את עזרתם – ולא בגלל שמחה לאיד. בגלל רצון מקצועי וכן לעזור ולהקל על עמיתינו לעבודה, שהיו בעבודה 48 שעות, כמעט ללא שינה.

אני לא מכירה ולא אכפת לי מהנהלת בנק הפועלים. עבורם אני סתם לקוחה, עוד מספר מבין כל המספרים שיש להם. האינטרס היחידי שיש לי בתקלה הזו הוא מקצועי. חשוב לי – ולכל איש System Mainframe בארץ (או בחו"ל) לדעת מה קרה שם – רק כדי שנוכל למנוע תקלות כאילו בעתיד.
מבחינת יחצנות, ההודעות של הבנק לקו בחסר לטעמי. אבל אנחנו התעניינו יותר בביטים מאשר בעיתונות.
אז לכם, האנשים שטיפלו בתקלה של בנק הפועלים, אני מקדישה זר כרכומים מעמק מן בחרמון, צולמו ב7.11.2008.
האחרון פה הוא אחד מיוחד: כרכום שהחליט להוכיח לנו שהוא באמת ממשפחת האירוסיים.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

סתוונית החרמון – Colchicum antilibanoticum

 מה חשבתם, שבחרמון פורחות סתווניות יוֹרֶה רגילות????
החרמון מיוחד בצמחיה שלו, ואמנם יש פרחי חרמון שפורחים במקומות אחרים בארץ – אבל יש המון פרחים מיוחדים.
 למשל, סתווניות.

 זו סתוונית החרמון. היא קטנה – אפילו קטנה יותר מסתוונית היורה, לבנה, עדינה, ועם אבקנים חומים כהים.

ויש לה ריח טוב! רק מה, בשביל להריח אותו, צריך להשתרע על הקרקע, לרדת נמוך עד אליה – ולהריח.
 

 סתוונית החרמון פורחת… בחרמון. אנחנו פגשנו אותה בעמק מן, במורדות העמק.
בתחתית העמק – באחו – החליפה אותה סתוונית קצרת עלים – אבל זו תהיה כבר רשימה נפרדת.

שמה הלטיני של סתוונית החרמון הוא "סתוונית מול הלבנון" – בעצם, החרמון משתייך לרכס הרים שממשיכים צפונה בסוריה, ונקראים הרי מול הלבנון. הסתוונית הזו פורחת בהרים הללו. אבל כאן, אצלינו – זו סתוונית החרמון.

כל התמונות צולמו במורדות עמק מן בחרמון, 7.11.2008

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

געדה מזרחית – Teucrium orientale

קיץ בא ושוב זה חם,
בואי ונרד לים…
 
בעצם, לים אני פחות אוהבת לרדת. אני מעדיפה לעלות. רצוי על הר גבוה…
אז אני חוזרת אל הטיול בחרמון, מה-21.6.08
בדולינה, ליד רכבל עליון, ראינו כמה שיחים סגולים. ממש כך:
 

 
התקרבנו אליהם, ופשוט נשאבנו אל היופי הנהדר הזה:
 

 
זוהי געדה מזרחית. אפשר לפגוש אותה גם בגולן, אנחנו ראינו כמה שיחים יפהפיים בשולי דולינות* באיזור גבעות הקרב ורכבל עליון (כלומר, רום של סביבות 2 ק"מ) ופשוט ישבנו להסתכל עליהן, ולהנות מהן.
ואנחנו ממש לא היינו היחידים… הנה למשל:
 

החבר הנחמד הזה הוא פרפר ממשפחת הכחלילים. היו המון כחלילים מסביבנו לאורך הטיול בחרמון, חלקם זיהינו, וחלקם לא… יש כמה מינים מאד דומים זה לזה.
לגבי הכחלילים כאן – אני כמעט בטוחה שהם משתייכם למין כחליל החרמון. היתה קבוצה שלהם על שיחי הגעדה.
 
 
אם מישהו יכול לאשר לי שזהו אכן כחליל החרמון, אני מאד אשמח. בכל מקרה, הגעדה המזרחית היא מקסימה, וביחד עם הכחליל – פשוט תענוג.
 
* דולינות – דולינה היא עמק קארסטי, שקוטרו יכול לנוע בין מטרים ספורים ועד לחצי ק"מ בערך. בד"כ – אבל לא תמיד – זהו עמק בצורה קערה. בחרמון יש די הרבה, מה שמעיד על מסלע גירני ופעילות של המסה קארסטית.

תוספת, 10.7.2008: שאלתי בפורום שמירת טבע בתפוז, ובפורום עולם הטבע בynet על הפרפר הזה, והתשובה של רחלישצ – שאותה אני מכירה ומאד מעריכה – היתה… שזה או כחליל החרמון או כחליל אנטיוכיה. היא לא בטוחה…
נו, אז אני חשבתי על כחליל החרמון, ואדי חשב על כחליל אנטיוכיה: האמת היא אי-שם באמצע

מרווה בוצינית – Salvia microstegia

היום אני ממשיכה עם פרחי החרמון הגבוה.
החרמון תמיד היה משהו נורא "רחוק" ובכלל לא חשבתי שהוא מעניין.
בשנה שעברה טיילתי שם בפעם הראשונה – במסגרת סיור רת"ם. ונדהמתי – מהפריחה, מהנוף, מהשקט השברירי…
השנה, כמובן חזרתי עם רת"ם – אבל יצאתי לעוד שני טיולים פרטיים בחרמון. טיולים שבהם פגשנו פריחה מרהיבה ומרתקת.
 

 ובעצם, הסתבר לי שהחרמון הוא לא "כל-כך" רחוק: בערך שלוש שעות נסיעה מהבית (באיזור השרון) אם יוצאים בשבת ב6 בבוקר…
 

 
כשאומרים "מרווה" רוב האנשים חושבים על צמח התה ההוא, נו, את יודעת, לא כולם מתים עליו… והם מתכוונית למרווה משולשת.
אבל יש המון מינים של מרווה בעולם, חלקם ממש מיוחדים ויפים. כמו המרווה הזו:  מרווה בוצינית!
 

 ולמה בוצינית? כי העלים שלה מזכירים עלים של בוצין.
הנה השיח המלא:

 
 
המרווה הבוצינית – ממשפחת השפתניים – פורחת אצלינו רק בחרמון, אנחנו פגשנו אותה באיזור רכבל עליון (רום של כ2000 מטר) ובירידה לכיוון רכבל תחתון. חודש יוני הוא שיא הפריחה שלה.
כל המרוות צולמו בשבת, 21.6.08 בחרמון.

ואם אתם מחובבי המרוות – הנה קישור לאתר מעניין, של חובב מרוות בריטי.

צפורן הלבנון – Dianthus libanotis

הפעם אני מציגה בפניכם צמח מדהים. פרח יפהפה, שממש חבל שאי אפשר לקנות אותו – ככה, כמו שהוא בטבע, ולגדל בעציץ.
צפורנים אתם מכירים?מאד פופולריים בחנויות הפרחים. אבל לדעתי – הצפורנים התרבותיים לא מגיעות לקרסוליים של הצפורן הזה.
 
אני מתכבדת להציג בפניכם את צפורן הלבנון.
 
 
אחת התכונות המיוחדות של הצפורן הזה, היא שאין שניים זהים. לכל צמח ישנם הפרחים שלו, בצבעים שלו.  הנה עוד דוגמן:
 
 
ועכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם, איפה ראיתי פרח מדהים שכזה, פורח, ועוד באמצע יוני?!?!?
נו, התשובה ברורה: בחרמון!
בשבת האחרונה יצאתי לטייל עם כמה חברים בחרמון. ראינו שם פרחים מדהימים, שחלקם עוד יככבו אצלי כאן בקרוב. עלינו ברכֶּבֶל למעלה, טיילנו באיזור גבעות הקרב, ואז ירדנו לפי סמ"ש ירוק אל תחנת הרכבל התחתון – שם חנו המכוניות שלנו.
 
 
את הצפורן הזה חפשנו לאורך כל המסלול, כי ידענו שהוא אמור לפרוח. אבל מצאנו רק ניצן…
ואז, ממש מעל לחניון של רכבל תחתון, כשהתבשמנו כבר בריחו של חד-אבקן אדום (שיח יפהפה, עם ריח מתקתק) – ראיתי משהו פורח במדרון…
 
 
מיד צעקתי לכל החברים: צפורן!!! – וכולם באו בריצה (אחרי 5 שעות של שיטוטים, וירידה לא קלה…)
מצאנו שם 6 צמחים פורחים, ועוד כמה ניצנים… ממש נפלאים.
 
 
אז כמובן, לא קפּחתי אף אחד! צלמתי את כוווולם! ועכשיו אתם יכולים להנות יחד איתי ממגוון הצבעים