אירוס הארגמן – פוסט אורח

היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.

אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.  

כך כתבה גיל: 

אירוס הארגמן – גיל ירדני

דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.

אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.

בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.

בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.

---

עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה.
תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך. 

איריס הארגמן, שמירת טבע והתזה שלי

בזמן האחרון אני קצת מזניחה את הבלוג, לצערי – אך זה מסיבות טובות: התחלתי ללמוד לתואר שני, בבי"ס פורטר למדעי הסביבה באוניברסיטת תל-אביב.
החלטתי לספר על נושא התזה שלי: אני מתמקדת בענייני שמירת טבע וספציפית – באיריס הארגמן – Iris atropurpurea. 

תחום התפוצה הטבעי של איריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. כידוע, זהו גם האזור הצפוף בארץ – מעל 3.5 מליון בני אדם מתגוררים בשטח הזה, הצפיפות רק הולכת וגדלה – וכמות השטחים הפתוחים מתמעטת. 

כי כזכור, גם איריסים לא משלמים ארנונה. 

את אחת הדוגמאות הבולטות פגשתי באשדוד. באזור התעשיה ניר-גלים של אשדוד, ממש בשולי אחד המפעלים, צמוד לכביש 41 היתה אוכלוסיה קטנה של איריס הארגמן.
אבל השטח סבל – וממשיך לסבול – מנזקים – בעיקר זיהום ודריסה. האוכלוסיה התמעטה והתמעטה. כחלק מהמחקר שלי, ביקרתי אוכלוסיות טבעיות – אבל כאן כבר לא ממש נשארה אוכלוסיה. כמו שאתם יכולים לראות בתמונה הבאה – נותר גוש פריחה בודד של איריסים – אחרון שנותר לפלטה. 

וזה מתקשר אל מטרת המחקר שלי. כמו שכתבתי, תחום התפוצה של האיריס הארגמן הוא בין חדרה לאשדוד. ונשאלת השאלה – למה? למה הוא לא גדל דרומה יותר, או צפונה יותר?
בעבר היתה אוכלוסיה בודדת באזור עתלית, אך היא נכחדה באופן טבעי. אוכלוסיות רבות נוספות נכחדו בגלל בניה בכל השטח. מאשדוד, דרך תל אביב ונתניה ועד חדרה. 

לפני 8 שנים, רגע לפני שהתחילו לבנות את שכונת "אגמים" בנתניה, באו אנשי רשות הטבע והגנים ואספו את קני השורש של האיריסים מהשטח. אלפי איריסים נאספו מהאזור שבו כיום יש רבי קומות.
האקולוג ד"ר יריב מליחי מרשות הטבע והגנים, בשיתוף עם ד"ר יובל ספיר מאוניברסיטת תל אביב החליטו לערוך ניסוי: הם מדדו ושקלו איריסים, ודאגו לשתול קבוצות מדודות בשמורות טבע וגנים לאומיים במישור החוף. 

המטרה היתה לבדוק מהם התנאים להתבססות מוצלחת של איריס הארגמן. מתי ואיפה טוב לו. יובל המתין כמה שנים על מנת לאפשר לאיריסים להתבסס (או להכחד), וכעת הגיע תורי – אני בודקת מה מצב האיריסים (וגם נהנית ממרבדי תלתן פלישתי מעורב בלוטוס מצוי)

אנסה להבין באלו מקומות ובאלו תנאים איריס הארגמן יכול לשגשג, ובהסתמך על זה – לבנות מפת תחזיות, מפה שתחזה מהם המקומות הטובים עבור איריס הארגמן.
שאלת המחקר היא – מהם התנאים הנדרשים להשבה מוצלחת לטבע של מין נדיר בסכנת הכחדה? 

לטובת הצד הגיאוגרפי של המחקר הצטרף ד"ר רפי קנט מאוניברסיטת בר-אילן, ואני מרגישה שעם מנחים שכאלה – יובל ורפי – ובעזרתו של יריב – אני יכולה להגיע רחוק. 

בשלב הראשון, אני צריכה ללכת ולספור את כל האיריסים. כמה שושנות עלים בצבצו, כמה פרחים פרחו. האוכלוסיה היפה ביותר עד כה, ללא ספק – היא אוכלוסית מגדים, ליד עתלית. האוכלוסיה משגשגת ואף מתרבה. ובנוסף, הגעתי אליה לא הרבה אחרי השיא – היא נראית נפלא על רקע חיפה: 

בינתיים האיריסים כבר נבלו, ואל חוף השרון, למשל, הגעתי אחרי הפריחה. עדיין, זו אוכלוסיה נאה, וראיתי שפרט לאיריסים שנשתלו (אותם אפשר לראות בתמונה הבאה) יש גם נביטות חדשות, במרחק כמה מטרים מנקודות השתילה המקוריות. 

בחלק מהאיריסים הפירות כבר מבשילים:  

במסגרת התואר, אני נחשפת לכל מיני דברים מגניבים במיוחד. למשל, ביום שלישי שעבר יצאתי עם ארז וטל מחברת TerraScan לצלם את נקודות ההשבה בגן לאומי נחל אלכסנדר.  המטרה שלנו היא לבדוק פרמטרים שונים, כמו אחוז כיסוי הקרקע בצומח (ואיזה צומח). אני חייבת לציין שזה היה ממש כיף, ומאד מהנה. ארז וטל הם מאד מקצועיים, ותמונות הרחפן מרתקות בעיני. 

בשלב הבא אצא שוב אל כל האתרים, על מנת לספור פירות – ואז נתחיל לעבד את כל הנתונים שאספתי, לבדוק את דגימות הקרקע, לשקול את דגימות הצומח (שכוללות גם תלתן חקלאי)  וכן הלאה. 

האיריסים בסוף העונה סובלים יותר מכרסום – בעלי חיים שונים אוכלים את הפרח.

ואני מקווה לא למצוא הרבה פירות אכולים כמו זה – אלא פירות שיפיצו זרעים, מהם ינבטו נבטי איריסים חדשים, ופרחים חדשים. 

 יחד עם זאת – אני מרגישה צורך לציין שהעתקת איריסים, והשבתם אל שמורות טבע – אינה מספיקה. כי אמנם האיריסים הם פרחים יפהפיים, אנדמיים למישור החוף – אבל הם חלק ממערכת אקולוגית, מסביבה שכוללת כל מיני צמחים – חלקם נפוצים (כמו התלתנים שאפשר לראות בתמונות מעל) וחלקם נדירים מאד.
חשוב לשמור על כל המערכת האקולוגית! האיריסים מואבקים על ידי זכרי דבורים שישנים במחילות ההאבקה שלהם. הדבורים הללו צריכות פרחים נוספים בשביל מזון. זרעי האיריסים מופצים על ידי נמלים – גם הן חלק מהמערכת – והמערכות האקולוגיות של מישור החוף, בגלל העובדה שכל כך צפוף כאן – נתונות ללחצים עזים במיוחד. זו חובתנו לשמור על המעט שנותר למען הדורות הבאים. 

גם לילדים ולנכדים שלנו מגיעה הזכות לפגוש את הזוגן הלבן מהרשומה הקודמת, או את ההיפוכריס הקרח בתמונה הבאה:

גם להם מגיע להנות מחרצית דביקה: מין קרוב לחרצית העטורה הנפוצה, אך קטן יותר.

וממקור חסידה תמים:

את התמונות צלמתי במגדים, יקום, ניצנים, אשדוד ונחל אלכסנדר בפברואר ומרץ 2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

גן איריס בכפר יהושע

אז המבחנים נגמרו, ובינתיים אני מרוצה. גם יש לי נושא לתזה: בדיקת התנאים המשפיעים על השבה לטבע מוצלחת של איריס הארגמן. גם שמירת טבע, וגם איריסים. מצוין! אני כבר מתרגשת

אבל מסביב… המצב ממש מיאש אותי.
ביבי נתן את הגז של המדינה במתנה ללא מנהל תקין, ללא שקיפות, ובדרך פיטר את כל מי שהעז להתנגד לו.
ברמת הגולן בית המשפט אישר לחברת "אפק" להמשיך לחפש נפט, בלי תכנון, בלי תכנית, ובלי להבטיח לנו שהם לא יפגעו בכינרת או בשמורת גמלא תוך כדי.
בערד נאבקים התושבים נגד הפיכת שדה בריר ליד העיר למחצבה, שתזהם את האוויר הנקי והנפלא של העיר.
תושבי עמק יזרעאל נאבקים נגד תכנית גרנדיוזית להקים שדה תעופה בין לאומי על הכלניות במנחת מגידו.
ועכשיו ראיתי שיש גם מאבק לשמור את בקעת הנדיב – השטח הירוק בין זכרון יעקב, בנימינה וגבעת עדה. 

המדינה שלנו מתנהגת בצורה חסרת אחריות, חסרת אכפתיות. העולם נמצא במשבר סביבתי, ובמקום לנסות להציל לפחות את פיסת הקרקע שלנו, לשמור משהו לדורות הבאים – אצלנו מנצלים, הורסים, מקלקלים. מיבשים את ים המלח, מזהמים את הים התיכון ואת כל הנחלים, מפריטים את כל אוצרות המדינה בשעה שבעולם כבר מבינים שהפרטה היא פתרון גרוע, ויש מגמה של השבת נחלת הכלל – Reclaiming the Commons.
ה"מומחים" לכלכלה אצלינו מתנהגים עדין לפי הרעיונות של הארדין מ-1968 (שבעצם מבוססים על הפאודליזם האירופי), כשהכלכלנית זוכת פרס נובל מ-2009, פרופסור אלינור אוסטרום, כבר הוכיחה שהוא טעה והעלתה רעיונות חדשניים ומוצלחים יותר.
זה באמת מיאש אותי.

בקיצור, רציתי לכתוב רשימה משמחת – אבל זה לא ממש מצליח לי היום. ולכן, במקום זה – אני אשלח אתכם לבקר במקום מיוחד ומקסים.

בכפר יהושע יש גן בוטני קטן ויפהפה, גן איריס. את הגן הקים אילן טל, תושב כפר יהושע, בשנת 2006 – ובזכות האצבעות הירוקות שלו הגן הזה פורח ומקסים.
בגן יש מעל 1450 מינים של צמחי ארץ ישראל – בכל עונה יש משהו מיוחד לראות שם.

אני ביקרתי בגן בשנת 2011, וראיתי שם כל מיני פרחים מיוחדים – אותם אפשר לראות כאן ברשימה.
אילן עובד בתיאום עם רשות הטבע והגנים. הגן שלו הוא גן מקלט לצמחים מיוחדים – ממנו אפשר גם להשיב מינים נדירים לטבע.

לפני שבוע בערך, אילן פרסם קריאה בפייסבוק:

פעם בשבוע מגיעים לגן איריס חמישה תלמידים ותלמידות מביה"ס הדמוקרטי בנהלל. הם עוזרים לי ב"מלחמת העולם" , נגד "העשבים הרעים". שום דבר אינו ברור מאליו – ואני מבקש להודות למארגנים על היזמה הברוכה הזו.
אשמח מאד אם יגיעו לגן מתנדבים. העבודה רבה מאד. 0528254968, אילן טל, כפר יהושע .

לצערי, אני לא גרה קרוב מספיק ואין לי כרגע זמן להגיע באופן קבוע אל אילן. אבל אם אתם גרים באזור – כפר יהושע הוא ממש ליד טבעון – אני מאד ממליצה לבקר אצל אילן (הביקור בתיאום), ויותר מזה – להתנדב לעזור לו בעישוב הערוגות.

זה יכול להיות מצוין: מצד אחד, להכיר את הגן המיוחד והמקסים הזה, לעקוב אחר הפריחה של פרחים יפים רבים, חלקם נדירים – ומצד שני, לעזור לאילן. לעשב זה יופי של תרפיה!
אני מאד ממליצה ללכת לבקר בפינת החמד הזו, באופן חד פעמי – או באופן קבוע.

את איריס הארגמן צלמתי ביער אילנות, 5.2.2015
ואת כל שאר הפרחים – ששמותיהם כתובים על התמונות – בגן איריס, אצל אילן טל בתאריך 29.12.2011
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

אמברוסיה מכונסת – Ambrosia confertiflora

היום אני רוצה לספר על פולש חדש בארץ – אמברוסיה מכונסת.
למרות השם המבטיח – אמברוסיה היא מזון האלים מהמיתולוגיה היוונית – האמברוסיה היא מין בעייתי מאד. 

מקורה של האמברוסיה הוא באזור מקסיקו ודרום ארה"ב. שם היא צומחת בעמקים צחיחים למחצה. אצלינו היא פולשת בעיקר במישור החוף ובבקעת הירדן. 

ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, אחד החוקרים הבכירים בארץ בכל הקשור למינים פולשים, מסביר שיש שלושה שלבים שצמח זר עובר על מנת להפוך למין פולש.
השלב הראשון – מין מזדמן – בשלב זה, יש צמחים שפולשים לשטחים הטבעיים, אך עדיין לא מקיימים אוכלוסיה. רק פרטים בודדים מזדמנים. האוכלוסיה עדין לא מבוססת.
בשלב השני – המין מאוזרח. כלומר, יש אוכלוסיה שכבר התבססה, ומתחדשת באופן עצמאי ללא "עזרה" אנושית.
השלב השלישי הוא שלב הפלישה המסיבית – בשלב זה, האוכלוסיה מתרבה, ומייצרת אוכלוסיות נוספות בשטחים מרוחקים יותר מהמקור.

לפי ההשערות, האמברוסיה הגיעה לארץ באמצעות סיוע חקלאי שנשלח מארה"ב לרשות הפלסטינית בסביבות שנת 2000. שקי מספוא לבעלי חיים, או זרעים לחקלאות נשלחו מארה"ב. השקים כללו (בנוסף למה שרצו לשלוח) גם זרעים של אמברוסיה.
הזרעים – יחד עם פסולת, ביוב וכל מיני דברים אחרים – נזרקו לנחל שכם, שהוא יובל של נחל אלכסנדר – ומכאן הם מתפשטים באזור השרון.
מעט אחר כך הם ירדו גם בנחל תרצה – שיורד משכם אל בקעת הירדן והתפשטו גם שם.  

האמברוסיה הגיעה לשלב השלישי במהירות גבוהה. היא מילאה את גדות נחל אלכסנדר, ודחקה משם את הצמחיה המקומית – הקנה ושיח אברהם – וכמובן גם את בעלי החיים שחיו בסבך הקנה (ציפורי שיר ועופות מים נהנים מהקנה) או נהנו מהצוף של שיח אברהם. 

 

מכאן היא מתפשטת. את התמונות ברשומה הזו צלמתי ברעננה, כפר סבא ובשולי ג'לג'וליה. בכל מקום אליו היא מגיעה, גדל גוש גדול של אמברוסיה, שדוחק כמעט לחלוטין את הצמחיה שהיתה שם – גוש צפוף ואחיד של אמברוסיה. 

האמברוסיה היא צמח גדול. גובה הצמחים נע בין חצי מטר לשנים וחצי מטרים. באזור נחל אלכסנדר נמדדו גם פרטים בגובה ארבעה מטרים! 

האמברוסיה היא צמח בעייתי מאד.  העלים אמנם יפים, אך גם העלים וגם הגבעולים מפרישים חומרים צורבים – ומגע איתם יכול לגרום לתגובה אלרגית קשה, במיוחד לאנשים הרגישים לכך. 

למשל, החזקתי ענף של האמברוסיה לכמה שניות על מנת לצלם את התפרחת – ותוך דקות הרגשתי עקצוץ וגירוי ביד, ורק אחרי שחזרתי הביתה ורחצתי היטב את הידיים – זה עבר. 

הפרחים שלה קטנים ומאד לא מרשימים. בתמונה מעל אפשר לראות את הפרחים הזכריים, ובתמונה הבאה – את הפרחים הנקביים. הפרחים הקטנים והלא-אטרקטיביים הללו מעידים על כך שהאמברוסיה מואבקת על ידי הרוח. היא מייצרת הרבה אבקה, שמתפזרת על ידי הרוח לשטח גדול. כמובן, גם זה גורם אלרגני בעייתי. 

וכאן נשאלת השאלה – מה עושים? איך אפשר לעצור את הצמח הבעייתי הזה? 

ד"ר ז'אן מארק דופור-דרור חוקר כעת את האמברוסיה, ובקרוב יפרסם מאמר וסיכום של הנושא.
בינתיים – ראו שאין טעם לקצור את הצמחים. היו נסיונות פשוט לקצור את השטח, אבל תוך 5 חודשים האמברוסיה התאוששה לחלוטין. גם קוטלי העשבים ה"רגילים" בשימוש עירוני (ראונד-אפ או גרלון) אינם יעילים – וגם בעייתיים כי הם פוגעים במערכת האקולוגית, במיוחד בנחלים. 

ומה אתם יכולים לעשות? 

אם שמתם לב לאמברוסיה באזור מגוריכם – או בטיול – שימו לב איפה זה, אם אפשר תשמרו לעצמכם נ.צ. של המקום.
באתר של המשרד להגנת הסביבה יש דף מוקדש לנושא האמברוסיה. שם אפשר להוריד טופס (WORD) דיווח, למלא אותו – ולשלוח במייל אל רועי פדרמן, שהוא פרוייקטור התכנית. 

את התמונות צלמתי ברעננה, כפר סבא וג'לג'וליה, בין 2013 ל-2016.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

לקריאה נוספת: מאמר מעניין של הגר לשנר באתר כלנית. 

ולסיים במשהו מוצלח: העננצ'יק כתב פואמה בשיעורי בית בספרות. הוא אישר למוטי לפרסם אותה בבלוג – וכולם מוזמנים לקרוא ולצחוק!

געדת הביצות – Teucrium scordium

אני ממשיכה לספר על שלוליות מחסני הרכבת בחדרה. 

היום אני מתמקדת במין נדיר בסכנת הכחדה שפרח בשלוליות: געדת הביצות. 

 אבל לפני שאני מתמקדת בגעדה, אני חייבת להסביר דבר נוסף. בתגובות לרשימה הקודמת שאלו אותי – "ואיפה נגור?"
וזו בהחלט שאלה טעונה. 

מדינת ישראל, נכון לשנת 2015, היא אחת המדינות הצפופות ביותר. לפי נתוני ויקיפדיה, גרים פה 380 נפש לקמ"ר בממוצע.
לשם השוואה: בצרפת הצפיפות היא 118 נפש לקמ"ר, בגרמניה 228 נפש לקמ"ר, בשוויץ 198. 

אנחנו מכלים את עתודות השטח שלנו, ולטבע לא נותר כלום.
הדרך היחידה להתמודד עם זה, ולנסות לאפשר גם קיום לטבע – ומי שקורא בבלוג שלי ודאי יודע שעדיין יש טבע סביבנו וכדאי לשמור עליו – היא על ידי הצטמצמות בשטח ובניה לגובה. 

בשנות ה-50 של המאה ה-20 היתה עליה נרחבת לארץ. המדינה התקשתה להתמודד עם גלי ההגירה, ובנתה דיור מהיר ככל יכולתה.
התוצאה היא בנייני דירות בני 2-4 קומות, בנויים מחומרים גרועים. לא מבודדים חום או קור, צנרת בסיסית. וכיום, 60 שנים אחרי – הבניינים הללו מתפוררים. 

כלומר, במרכזי הרבה ערים בארץ ישנן שכונות הבנויות גרוע, ומאכלסות מספר לא גדול של משפחות. לרוב זוהי אוכלוסיה חלשה, שלא יכולה להרשות לעצמה דירות איכותיות יותר. 

הפתרון הנכון הוא פינוי בינוי לבניינים אילו. אני יודעת שזה נעשה ליד ביתי, בכפ"ס. אני חושבת שזה צריך להעשות בעוד מקומות.
במקום 2 בתים מתפוררים של 2-4 קומות, שמאכלסים יחד 4-16 משפחות – לבנות רב קומות של 10-15 קומות, שיאכלס 60-90 משפחות.
כמובן – זה צריך להעשות בחכמה. שימוש בחומרים חדישים, בניה איכותית, בידוד טוב של הבנין, דאגה למחזור פסולת, צנרת איכותית,  תכנון חניה תת קרקעית מספקת, הרחבת הכבישים במרכז העיר על מנת להקל על היציאה ממנה. וכמובן – לא לשכוח לדאוג גם לאותן 4-16 משפחות מעוטות יכולת, שיקבלו דירות במתחם החדש.
חשוב גם לשמור על העצים במרכזי הערים, ולנטוע נוספים – על מנת לדאוג לצל ולוויסות הטמפרטורה במרכז העיר. 

בדרך זו גם נחדש את מרכזי הערים המזדקנים, וגם נחזק את האוכלוסיות החלשות שנותרו שם. בסופו של תהליך כזה, מרכז העיר יחזור להיות תוסס וחי כמו שצריך.
וכך גם נרוויח את השלוליות מחוץ לעיר, בהן ייקוו המים (במקום שתהיינה הצפות של השכונות החדשות) – וילדים יוכלו לצאת לצפות בציפורים, צפרדעים ופרחים. הטבע העירוני במיטבו. 

לדעתי, כיום – בישראל שנת 2015 – בניית ישובים חדשים, שכונות וילות או בתים צמודי קרקע לעשירים – זהו פשע סביבתי. אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו. אילו מותרות שיפגעו בילדנו ובילדיהם. 

ועכשיו, בנוגע לגעדה. כבר סיפרתי על כמה מינים של געדה הפורחים בארץ. געדת הביצות צומחת – כמשתמע משמה – בביצות, במקומות מוצפים חלקית. 

היא פורחת בקיץ, אנחנו הספקנו לראות את סוף הפריחה – וגם לאסוף מעט זרעים. 

הגעדה רגישה מאד לזיהום מים – היא נחשבת לביו-אינדיקטור למים טובים או מזוהמים. בעבר היא גדלה גם בעמק יזרעאל (למשל, בביצות הקישון)  וגם באזור מקורות הירקון – אך נכחדה משם. 

כיום אפשר למצוא אותה בצפון עמק החולה, ובאחו בנימינה. שאריות מעטות יחסית למה שהיה לפני 100 שנים.
בעולם היא לא נדירה – גדלה סביב הים התיכון, וממשיכה לצד מקורות מים גם מזרחה לאסיה. 

את התמונות צלמתי בשלוליות מחסני הרכבת ז"ל, ליד חדרה בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

כרוניקה של מוות ידוע מראש

ביולי האחרון הצטרפתי אל אלון ותומר מבנק הגנים במכון וולקני, לאיסוף זרעים מבריכות החורף המכונות "בריכות מחסני הרכבת בחדרה". 

אתחיל בהסברים: בנק הגנים במכון וולקני הוא מקום שבו אוספים חומר גנטי (זרעים) מכל צמח בארץ, והמטרה היא גם לאסוף דגימות מכל אוכלוסיה גנטית.
את הזרעים הם מנקים, מייבשים ושומרים במקררים יחודיים – בתהליך שימור מיוחד, שאמור לשמר את חיוניות הזרעים לעשרות שנים, ואפילו מאות שנים.
יש להם היתרים מיוחדים לאיסוף זרעים של צמחי בר, גם של צמחים נדירים בסכנת הכחדה. פעמים רבות הם עוזרים לגנים הבוטניים בריבוי צמחים נדירים והצלתם.
למשל: בתמונה הבאה אפשר לראות צמח זעיר ונדיר ששמו אולדנית הכף: כאן הוא עוד פורח, והפרי ירוק – זהו שלב מוקדם מדי לאיסוף. צריך שהזרעים יבשילו, ורק אז אפשר לאסוף אותם. 

ולגבי הבריכות בחדרה… הן נמצאות באתר שבו החלו לבנות שכונה חדשה. לצערנו, ערכי הטבע הנדירים בשטח לא נחשבים מספיק (כידוע, הם לא משלמים ארנונה). בחורף שעבר מצאו שם אלפי רומוליאות זעירות (מין נדיר בסכנת הכחדה), והן הועברו לגנים הבוטניים – במטרה (אולי) למצוא להן בית חדש.
אבל שלוליות חורף הן אקוסיסטמה ייחודית. בחורף הן מוצפות על ידי הגשמים. המים עומדים, ומתייבשים לאיטם. בקיץ – הקרקעית מתכסה ירוק, וכל מיני פרחים קטנים, כמעט בלתי נראים, פורחים שם. 

בקיץ הגיע אל הבריכות דרור מלמד – בוטנאי מומחה, ומצא שם מגוון פורח. הוא דיווח על חלק מהמציאות שלו, ובעקבותיו – באנו אנחנו.
אנחנו באנו בספטמבר – בסוף הקיץ, במטרה לאסוף זרעים לפחות מחלק מהצמחים הללו. אלון ותומר חזרו פעם נוספת, נציגי הרט"ג העתיקו משם צמחים לשמורת בריכת סמר הסמוכה, וגם נציגים של הגן הבוטני בנאות קדומים באו לאסוף שם צמחים לגן הבוטני שלהם.  הכל במטרה להציל כמה שיותר צמחים. 

לצפרדעים החיות בשלולית, לשבלולים, לחרקים, לזוחלים – זה לא יעזור. הם, לצערי הרב, נדונו למוות. 

העבודות כבר החלו… 

ממש מתחת למשאיות מצאנו דגן קטן ומיוחד – עטיינית מגובבת (כן, עוד מין נדיר). כך היא נראית כשהיא פורחת: 

בתמונה הבאה ישנו עוד דגן פורח, דווקא גבוה – דוחן אשון. הוא מאד הפתיע אותי: אני רגילה שהדגניים הם צמחים לא מרשימים, ירוקים, עם פרחים בלתי נראים.
הדוחן פורח בכתום וסגול: לדעתי זה בהחלט מיוחד. 

אולדנית הכף – נקראת על שם הנריק ברנרד אולדנלנד, בוטנאי בן המאה ה-18, שחקר הרבה מקומות בחצי הכדור הדרומי – למשל, אוסטרליה ודרום אפריקה.
האולדנית היא פרח זעיר ממשפחת הפואתיים שפורח בלבן. היא פורחת רק בשלוליות המתייבשות, וכמובן מאד נדירה. 

שיח מוכר יותר הפורח על גדות נחלים ובשלוליות חורף בארץ – הפטל הקדוש. חלק משיחי הפטל פרחו, וחלק כבר הניבו פירות שחורים, מתוקים-חמצמצים.
ניצלנו אותם להפסקת אוכל… 

נמפית הבוצין התיישבה על פרחי עוקץ עקרב ריחני, ונהנתה מהצוף: 

השטח בו הסתובבנו כולל 3 שלוליות. בינהן יש אזור מוגבה מעט. כשחצינו אותו – מצאנו עוד הפתעה: פירות של אספסת איטלקית.
בארץ יש כ-25 מינים שונים של אספסת. חלקם מאד נפוצים – למשל, האספסת המצויה. אספסת איטלקית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. מיד שלפנו שקיות ניר, ומלאנו אותן בפירות אספסת.
במקום אחר אולי היינו אוספים במתינות – אבל כאן ידענו שמה שלא נאסוף – כנראה יאבד לעד. ולכן השתדלנו לאסוף כמה שיותר.
חלק מהאספסות תלכנה לשימור בבנק הגנים. חלק תועברנה לגנים הבוטניים, לשתילה בגן. אולי יימצא מקום להחזיר חלק מהן גם לטבע? 

גם קצח השדה פרח בשטח: הקצח נפוץ למדי בחולות לאורך מישור החוף ועד צפון הנגב. הוא פורח בד"כ באביב המאוחר – מאי-יוני. בשלוליות החורף, בזכות המים, נשמרת לחות רבה יותר בקרקע – והוא יכול להמשיך לפרוח גם לאורך הקיץ. 

באותו שלב, רט"ג השיגו צו מבית המשפט, המורה על עצירת העבודות – כדי שאפשר יהיה להציל כמה שיותר מצמחי הקיץ הנדירים.
זה לא מנע מהשמולדוזר הזה לחצות את השלולית בין מקבצי הסמר: 

הוא לא רואה את האפרורית המצויה שבדיוק סיימה לפרוח בקרקעית… 

אפילו הרדוף הנחלים פרח בשלולית – אבל אנחנו לא בטוחים אם הוא הגיע הנה כצמח בר, או פליט תרבות מגינון בסביבה. 

בעל החיים הבולט בשטח היו השפיריות. הן אוהבות מקומות לחים, ונהנות מאד משלוליות חורף.

את מקומם של המינים הפולשים הפעם מייצג בוען מצולע: הוא קרוב של הפרי המכונה "דובדבן האהבה". מקורו באמריקה, ובאמת, לפני שנתיים בעמק המוות פגשתי מין קרוב אליו. 

זהו. שלושה חודשים חלפו מאז הביקור שלי בשטח. היום הבניה כבר בעיצומה – אני מקווה שמה שהעתיקו משם יצליח להקלט, ושלפחות חלק מבעלי החיים הצליחו לברוח לשמורת בריכת סמר הסמוכה. 

את התמונות צלמתי ב"שלוליות החורף שליד מחסני הרכבת" ז"ל בחדרה, בתאריך 7.9.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

הערה נוספת לפני סיום, 1.12.2015:
בתגובות שקבלתי, שאלו אותי "האוכלוסיה גדלה -ואיפה יגורו האנשים?"
כיום, בשנת 2015, צפיפות האוכלוסין במדינת ישראל היא מהגבוהות בעולם. כ-315 נפש לקמ"ר.
הפתרון היחידי הוא לבנות לגובה.
בשנות ה-50, בזמן העליות הגדולות, נבנו כאן הרבה מבנים באיכות גרועה. היה צורך לבנות מהר על מנת לאכלס הרבה אנשים – ובנו. הבניינים שבנו אז הם נמוכים (2-4 קומות), עם דירות קטנות (3 חדרים לרוב) ומאיכות גרועה. הקירות לא מבודדים חום או קור, הצנרת מתפוררת, הקירות עצמם מתפוררים – הגיע הזמן לחדש.
הפתרון הנכון הוא פינוי-בינוי. בנית מגדל של 10-12 קומות, שיאכלס 60-80 משפחות במקום 2 בניינים נמוכים שאכלסו 8-16 משפחות.
וחייבים לבנות נכון – בניה מחומרים איכותיים ומבודדים תקטין את צריכת החשמל. שימוש בקולטי שמש לחימום מים, שימוש במים אפורים לאסלה (ולא במי שתיה), בניה איכותית וירוקה – תקטין את העלויות לתושבים ותשפר את חייהם, ומאידך – תאפשר ליותר אנשים לחיות במרכז העיר. זו גם דרך להזרים אוכלוסיה צעירה למרכזי הערים המזדקנים.

בנית ישובים חדשים של בתי-עשירים צמודי-קרקע או שכונות וילות חדשות – היום זהו פשע אקולוגי. פשע נגד הסביבה.

סקר טבע עירוני ברעננה

ברשימה על שנונית השפלה, אמא של יותם שאלה אותי על סקר הטבע העירוני. החלטתי שהתשובה מצדיקה רשימה מלאה.
בשנים האחרונות החברה להגנת הטבע עורכת סקרי טבע עירוניים בערים שונות בארץ. 

הרעיון הוא פשוט: המדינה שלנו היא מדינה צפופה מאד – מהצפופות בעולם. כמות התושבים עולה בהתמדה, והארץ עוברת תהליכים של עיור מואץ – בונים עוד ועוד. 

זה, כמובן, מגיע על חשבון הטבע. פחות שדות פתוחים (כמו שהיו להרבה מאיתנו במרחק הליכה מהבית כשהיינו ילדים), פחות פרדסים ושדות חקלאיים צמודים לעיר, ויותר שכונות, רצוי בבניה רוויה – רבי קומות זה לצד זה. 

במסגרת הסקר, אנחנו – הסוקרים – מסתובבים בשדות פתוחים שנשארו בעיר, בשולי נחלים, בגנים ציבוריים וגם באזורים הפתוחים צמוד לעיר מסביב לה, ובודקים מה נשאר – מחפשים צמחים ובעלי חיים שנשארו בסביבה.

אני אחראית בעיקר על הצד הבוטני, ובנוסף – ישנו סוקר צפר, שמאתר את הציפורים בשטח; וחלקים נסקרים גם על ידי מומחית זוחלים (פגשתי אותה. אישה מדהימה, ולא מפחדת מנחשי צפע! לא יאומן!). 

כבר כתבתי על סקרי הטבע שהשתתפתי בהם בכפר-סבא ובהוד השרון, והשנה נערך סקר דומה ברעננה. בכל סקר יש מציאות. למשל, במרכז רעננה מצאתי פרדס שכולו אדום מפריחת פרגים: 

אחת המציאות החשובות שמצאנו היתה מחפורת בשולי העבודות על כביש 531. זהו אזור שייסלל, וכל הטבע שבו אמור להיות מושמד. הדחפורים העובדים על הכביש יצרו מחפורת, שהתמלאה מי גשמים. צפרדעים ואילניות ניצלו את השלוליות והטילו בהן ביצים – ומהן בקעו ראשנים.

אנחנו ראינו את הראשנים, ודיווחנו לעירית רעננה, שיחד עם היחידה האזורית לאיכות הסביבה בשרון מיד יצאו למבצע הצלה: הם אספו מאות ראשנים בדליים, והעבירו אותם אל בריכת רשפון – בריכת מים קבועה – שם יוכלו הראשנים להמשיך את התפתחותם.

בתמונות כאן אפשר לראות מימין את המחפורת והראשנים, ומשמאל – תעלת מים בין פרדסים, מלאת פסולת בנין, אך צפרדעים גדלות בה. 

כן, זה הצד הפחות מוצלח של העסק – הרבה פעמים אנחנו מוצאים נקודות שאנשים פשוט זרקו בהן פסולת – פסולת בנין, פסולת גינון או סתם זבל – במקום לפנות לאתר מוסדר. אנחנו מדווחים גם על הנקודות הללו, במטרה שהעיריות יפנו משם את הזבל, וינקו את האתר. 

כמובן, בעיר אפשר למצוא גם מינים תרבותיים – צמחים שנשתלו בכוונה על ידי האדם, ובעלי חיים שהובאו בכוונה. ברעננה, למשל יש שאריות פרדסים, ברבורים שהובאו לפארק העירוני, ופרחי גינון כמו הדייטס הדרום-אפריקאי. 

חלק מהמינים הופכים להיות מינים פולשים – הם מצליחים להתרחק מהעיר ולהשתלט על שטחים טבעיים, ואז הם משנים את המערך האקולוגי העדין בטבע. בקולאז' הבא כינסתי כמה מהפולשים הבעייתיים שמצאנו ברעננה.
אזכיר את השיטה הכחלחלה – עץ שנשתל פה על ידי הבריטים, ובזמן האחרון רשות הטבע והגנים התחילה במאמצים לעקור את השיטים משמורות הטבע, ולאפשר לשיחים ולצמחים המקומיים להתרבות;
החמציץ הנטוי – שחונק את כל הצמחיה בדרכו, מתרבה באופן וגטטיבי (כלומר, הבצלים של הצמח מתפצלים לבצלי משנה וצומחים עוד ועוד) ומכסה המון שטחים – ועדיין לא מצאו איך להלחם בו;
והאמברוסיה המכונסת – פולש חדש יחסית, שהבעיה שלו היא שהוא צמח אלרגני חריף – אבקת הפרחים מתפזרת ברוח, ואנשים רבים רגישים לה. 

אנחנו מחפשים – ומוצאים – פינות נחמדות, שאפשר לראות בהן את הטבע והעיר יחדיו.

בשנים האחרונות המודעות לטבע גדלה – והעיריות מתחילות לגנן בצמחים מקומיים. עירית נתניה הגדילה לעשות, יש להם אקולוגית עירונית שדואגת לפזר זרעי צמחים מקומיים באיי תנועה ובשולי דרכים.
עירית רעננה גם היא הקצתה כמה אתרים, בשולי גנים ציבוריים ובשיתוף ילדי העיר הם פיזרו זרעים של צמחים מקומיים. התוצאות ממש נהדרות.
נושא נוסף שתופס תאוצה הוא גינות כלבים – שטחים בהם בעלי כלבים יכולים לשחרר את כלביהם לשחק ולהתרוצץ, כך שלא יפחידו ילדים בגינות הציבוריות.

הנה כמה מהצמחים המיוחדים שפגשתי ברעננה – אמנם הרותם, האלקנה והחצב אינם נדירים, אך באזורים עירוניים קשה למצוא אותם. החוחן הקרדני הוא מין נדיר בסכנת הכחדה. 

גם במדשאות בגנים הציבוריים אפשר למצוא פרחים – לרוב מינים קטנים למדי. כבר סקרתי בבלוג את אחד הנפוצים – ילקוט הרועים. כאן אפשר לראות ארבעה מינים שמצאתי במדשאות רעננה: 

גם עצים מאד חשובים לנו. העצים תורמים חמצן, נותנים צל, ועוזרים להוריד מעט את החום – ממש כמו בשיר של נעמי שמר, כיצד שוברים חמסין.
בשנים האחרונות התחילו להעריך את שווי העצים בכסף. עץ בוגר בעיר יכול להיות שווה עשרות אלפי דולרים. בשרון, העצים המיוחדים ביותר הם אלוני התבור, השיזף המצוי והאשלים. 

ומה בקשר לבעלי חיים? הנפוצים ביותר הם כמובן החרקים. חיפושיות, פרפרים, עשים ופשפשים מסתדרים לא רע בשדות וגם בגנים הציבוריים. כאן אפשר לראות מגוון קטן מתוכם: 

אבל הבולטים ביותר הם העופות. אפשר לשמוע את שירתם, ולראות אותם – אפילו בתל אביב. ואם יש הרבה מזל, אפשר גם לפגוש קינון – קן עם ביצים. כמובן, אסור לגעת בקן ורצוי להתרחק. את התמונה צלמתי ממרחק בטוח, כדי לא להפריע לקינון. גם חלק מהציפורים ברשימה הקודמת הן מרעננה. 

את המידע שאנחנו אוספים אנחנו מעבירים לעיריות בצורה מעובדת. אנחנו מאתרים אזורים איכותיים – אזורים שיש בהם אוכלוסית בעלי חיים או צמחים ייחודיים, וממליצים לעיריה לשמר אותם.
אמנם לחברה להגנת הטבע אין סמכויות ניהוליות, אנחנו לא יכולים לחייב את העיריות לשמור על שטחים מסויימים – אך כיום יש יותר הכרה בחשיבות הנושא – יותר ויותר אנשים מבינים שחשוב לחיות לצד הטבע, לתת לטבע להתקיים סביבנו. זה תורם לאיכות האוויר ולאיכות החיים שלנו. גם העיריות מבינות את זה, ובמקומות רבים יש שיתוף פעולה עם החברה להגנת הטבע – למען התושבים ולמען הטבע יחדיו.  

 

עוד ועוד ערים מצטרפות לסקרים – אני הייתי שותפה לסקרים בכפר סבא ובהוד השרון, פרט אליהם אני יודעת שנערכו סקרים בחיפה, פרדס חנה, פתח תקווה, גבעתיים – וכעת מתוכננים סקרים בערים נוספות, כמו נס ציונה, אופקים ואפילו אילת. סקרים נעשים גם במקומות נוספים.
אני מקווה שזהו סימן לטובה, ושנוכל לקדם אתרים טבעיים סביבנו. אנחנו מדינה צפופה – בממוצע, יש מעל 300 אנשים המתגוררים בכל קמ"ר בארץ. ובכל זאת אפשר עוד לפגוש כאן צבאים, יעלים ובעלי חיים מיוחדים – וגם כל מיני סחלבים, איריסים ושלל פרחים נפלאים. 

את התמונות צלמתי ברעננה, בין מרץ למאי 2015. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
אם אתם רוצים להיות מעורבים בטבע העירוני – חפשו בפייסבוק קבוצות "טבע עירוני".
למשל:

 טבע רענני – טבע עירוני ברעננה
 טבע עירוני בערי השרון הדרומי – לרעננה, כפ"ס, הוד השרון וסביבתם
 קבוצת טבע עירוני בפרדס חנה-כרכור
 קבוצת טבע עירוני בפתח תקווה
 קבוצת טבע עירוני בבאר-שבע
 קהילת טבע וחינוך בחיפה 

זבל מי שמלכלך

אתם רואים את התמונה כאן מעל? זו הכינרת, בימים רגועים. אבל חול המועד הוא ממש לא ימים רגועים.
נחרדתי לראות בפייסבוק תמונות שפרסם הצלם אלון לויטה. כמויות הזבל והטינופת שהשאירו אחריהם היוצאים לשטח – פשוט מזעזעות, בכל קנה מידה.
ביקשתי מאלון את רשותו לפרסם את התמונות, וכעת אני מציגה אותן – לא להנאתכם. ממש לא.

כן. כך נראים חופי הכינרת היום. הטינופת מסתירה כל נקודה שהיתה יכולה להיות יפה. הזוהמה עולה על גדותיה.

קשה לי למצוא מלים חריפות מספיק שיביעו את דעתי על כל אותם מתהוללי הזבל.

ונכון. לא רק אילו שמקימים את האוהל בערימות הזבל אשמים.
ידידתי אתי אייזנרייך כתבה, בתגובה לתמונות הללו – ואני מאד מסכימה איתה:
כאשר יודעים שהכינרת מתמלאת בעשרות אלפי אנשים – צריך ליצור תנאים תברואתיים הולמים. בשביל זה יש רשויות ובשביל זה משלמים מסים. משום מה יש לי תחושה שאם היו מספיק שירותים כימיים ואם היו מספיק פחי זבל ואם היה פינוי 4 – 6 פעמים ביום של האשפה ואם היו פקחים ושוטרים נוכחים בשטח – אז החופים לא היו נראים כך.
אמנם מדובר בחזירים שמשאירים אחריהם ערימות זבל שכאלה, אבל החזירות היא לא רק של האזרח הקטן. בהחלט ניתן להפנות אצבע מאשימה גם אל הרשויות והמדינה. בהחלט לגיטימי לצפות שיוקצה תקציב להיערכות נכונה לקליטה סבירה של מטיילי החג. כן כן, כמו שנערכים למלחמה, וכמו שנערכים לשלג, צריך להיערך גם לימי נופש בכינרת. אהה, אין תקציב? לאן הלך הכסף? לכולם חילקו ורק לבבונים לא נשאר?!

הנה, הם הוציאו את הכלב החוצה… נכון נראה שהוא מאושר?!

אגב, התמונות של אלון הן לא היחידות שראיתי. תמונות של זבל וטינופת מכל רחבי הארץ.

החג תכף נגמר, האוהלים יקופלו והאנשים יחזרו אל הדירות שלהם – שוודאי הן מצוחצחות, והם מנקים כל פירור שנופל.
ומי יטפל באלפי הצלחות החד-פעמיות, שלוקח להן מאות שנים להתכלות?

וזה לא שאין חוק. יש חוק לשמירה על הנקיון.
אבל אין מספיק פקחים. וגם אם מגיע פקח, לרוב הוא מתקבל בקללות ויריקות, באיומים – ואפילו בתקיפות פיזיות.
אני חושבת שצריך להוסיף הרבה פיקוח, וגם הערכות נכונה יותר כמו שכתבה אסתר.
רעיון מוצלח נוסף הוא לקחת את תלמידי בתי הספר השונים למבצעי ניקוי – עכשיו! לפני יום העצמאות! שיראו מה הם השאירו אחריהם, ואולי בפעם הבאה יחשבו רגע לפני שהם מטנפים את השטח.

וככה, בשביל לא לגמור עם מצב רוח רע – אני אספר שאפשר לשפר, ואפשר לתקן.
באילת, לפני 10 שנים בערך, קמה קבוצה של אנשים שנמאס להם מהטינופת ואמרה – די. הם הקימו חוג נוער – משהו מקביל לתנועות הנוער הרגילות – ששמו "שומרי המפרץ". הם נפגשים פעם בשבוע, ולומדים על הטבע והסביבה, לומדים לצלול – ואז יוצאים למבצעי צלילה וניקוי הים.
בני הנוער המקסימים הללו עוסקים בפעילות הסברה לתיירים על החוף, עורכים מבצעי נקיון בים ובחוף.

הנה כתבה עליהם משנת 2009 –

ובתכנית "המהדורה" של ערוץ 1 שודרה כתבה חדשה עליהם השבוע – הקישור כאן, הכתבה מתחילה בערך בדקה ה-13.

אז הנה, אפשר לשפר. אפשר לתקן. בואו נלמד מ"שומרי המפרץ", ונדאג לנקיון בכל הארץ. בכינרת, בהרי יהודה, אפילו בתחומי העיר!

עוד יוזמה יפה שאני רוצה להמליץ עליה – אתר "בשבילנו" – אתר שמעודד אתכם, המטיילים, לקחת איתכם שקיות זבל, לאסוף תוך כדי הטיול כמה שנכנס לשקית ולפנות את זה לאתר איסוף אשפה. מדווחים על זה באתר, ובאמת זו הרגשה טובה לדעת שעשיתם משהו קטן למען הסביבה. כי אילו השבילים שלנו, והנקיון הוא באמת בשבילנו. 

התמונות צולמו כולן בכינרת. אלון לויטה צילם שם השבוע, ואני צילמתי בינואר 2015.

 

צא לנוף – אך אל תקטוף!

שבוע עבר מסקר איריס הארגמן שהשתתפתי בו. רק שבוע אחד. 

ביום חמישי בבוקר קיבלתי הודעה בוואטסאפ – "בוקר כואב ורע משמורת אלוני קדימה. ונדליזם חמור התרחש הבוקר/אתמול בערב בשמורה" – השחתה מכוונת, ובמקור חשבו שהיתה גם עקירה של צמחים.

בחור שטייל בשמורה הזדעזע לגלות "זר" פרחי בר זרוק על הקרקע. זר שכלל שום תל אביב, צבעונים, תורמוסים, פרגים – וכמובן, גם איריסים. ולא סתם איריסים , אלא האיריסים הצהובים – שמשכו המון מטיילים וחובבי טבע אל השמורה הקטנה הזו בשבועיים האחרונים.

לכן הבוקר נסעתי לראות מה התרחש. לשמחתי, לא מצאתי סימני עקירה.
אבל השמחה היתה קצרה אל מול מראות של צבעונים קטופים וזרוקים על הקרקע.

התקרבתי אל גוש הפריחה הצהוב – לפחות לא פגעו בפרחים שסיימו לפרוח, אז יש סיכוי ליצירת פרי.
הנה העדות האילמת: משמאל, לפני שבוע. מימין – ביום שישי בבוקר. 

שוב אני ניצבת מוכת אלם אל מול הרס לשם הרס. מדוע לקטום כך את ראשי הפרחים? מדוע להרוס?

יש כמה השערות – ההשערה הפשוטה ביותר, היא שמישהו קטף לעצמו זר פרחים. מישהו אחר ראה אותו, העיר לו – והקוטף זנח את הזר הקטוף וברח.
השערה אחרת, היא שמישהו כועס על עיריית קדימה, או על רשות הטבע והגנים – והחליט להתנקם בטבע, כי כאן בארץ קל להיות חזק על חלשים.

אז רציתי לומר כמה מלים על שמורת טבע, והמשמעות שלה.

שמורת טבע נועדה – קודם כל ומעל לכל – לשמור על הטבע. אנחנו רק אורחים בשמורה. מבקרים.
כשאתם מבקרים חברים, האם תורידו תמונה מהקיר שלהם, ותיקחו אותה – רק כי היא מוצאת חן בעיניכם? האם תקחו את צנצנת הזכוכית שלהם ותשברו אותה, רק כי הם אמרו משהו לא לרוחכם?
אני משערת שלא. אז למה אנשים מרשים לעצמם לעשות דברים כאלה בטבע?

כשיוצאים לטבע, צריך לזכור שאנחנו מבקרים.
לא משאירים בשטח שום דבר פרט לטביעות הרגלים שלנו,
לא לוקחים שום דבר פרט לרשמים ולתמונות שצילמנו.

לפני 50 שנים בערך, קמו כמה אנשים מדהימים – ביניהם עזריה אלון ז"ל ועוזי פז יבדל"א, ובעזרת הסופר ס. יזהר (שהיה ח"כ) העבירו את חוק ההגנה על הצומח – אסור לקטוף פרחי בר!
הם לימדו את הילדים מגיל צעיר, ואותם ילדים (שהיום הם בגיל של אמא שלי) – למדו והעבירו את הידע הלאה. בזכותם יש לנו מרבדי פריחה של כלניות, בזכותם עדיין פוגשים את האיריסים והסחלבים בטבע.

אבל באיזו נקודת זמן בדרך הפסיקו לשים דגש על הרעיון. הדור שלי עדיין מכיר את רוב העקרונות, אבל אנשים שצעירים ממני ב-20 שנים, או אנשים שהגיעו לארץ ב-20 השנים האחרונות – לא למדו את הססמאות, לא הפנימו את רעיון השמירה.
רבים מהם יוצאים לטבע ומתפעלים מהפריחה – אבל לא מבינים שקטיפת פרחים בטבע – תמנע מהצמח לפתח פרי, ובלי פרי – לא תהיינה פריחות בעתיד.

אני מזכירה שוב את אחד הפתגמים החביבים עלי – פתגם אינדיאני שאומר: לא ירשנו את כדור הארץ מאבותינו. קיבלנו אותו בהשאלה מצאצאינו.

הגיע הזמן להחזיר את הסיסמאות, ללמד מחדש את כולם: 

צא לנוף – אך אל תקטוף! 

בינתיים בשמורת קדימה הפריחה מתקדמת: האיריסים מסיימים לפרוח, וזהו שיא הפריחה של שום תל-אביב (בתמונה מעל) ושל התורמוס הארץ-ישראלי (בתמונה השניה ברשומה) 

פשתנית יפו (בתמונה מעל) ומצילות החוף (בתמונה הבאה) מתחילות לפרוח.

אני מקווה מאד שאנשים ישימו לב, יהנו מהפריחה ויזכרו להשאיר אותה כדי שגם אחרים יוכלו להנות.
ואם אתם נתקלים במישהו שקוטף – תסבירו לו, בעדינות, שאסור לקטוף, וצריך לשמור על הטבע. 
על מפגעי טבע, ועל אנשים שהורסים – חשוב לדווח למוקד *6911 

 

את התמונות צלמתי בשמורת אלוני קדימה, בתאריך 6.3.2015
פרט לתמונת האיריסים הצהובים הפורחים שהיא מתאריך 26.2.2015

דאה שחורת-כתף – Elanus caeruleus

לפני שאני מתחילה, הפעם אתן אזהרה:
 בהמשך יש תמונות טריפה, מאד "גרפיות" – כלומר, אם נפשכם עדינה ויש לכם בעיה עם יצורים טורפים המפרקים את טרפם, שימו לב שהמחצית השניה של הרשימה תכיל תמונות כאילה בדיוק. אני אזהיר לפני התחלת התמונות הקשות – אם כי בעיני הן מרתקות. 

לפני 3 שנים כתבתי רשימה על דאה שחורת כתף.
זו היתה רשימה בדגש שמירת טבע וסיפור הדאות בישראל, ולמרות שהתמונות היו לא מוצלחות וצולמו ממרחק רב מאד – אני ממליצה לקרוא את הרשומה. 

בינתיים הדאות התרבו בארץ. בעוד שבעבר הן היו "מזדמן נדיר" שקשה היה לפגוש – בשנת 2011 היה הקינון הראשון באגמון החולה ומאז הן התחילו להגיע לכאן.
נרשמו קינונים שלהם בכמה מקומות – מאגמון החולה ועד שפלת יהודה. מצבן בארץ משתפר. 

לכן מאד שמחתי שהצלחתי לצלם תמונות טובות של הדאה בביקורי האחרון באגמון החולה.
זה התחיל בכלל מאנפה… ראינו מישהו עומד על עץ (מעבר לתעלה) והתקרבנו בנסיעה איטית לראות מי זה. זו היתה אנפה, אך לידה היה קן, שלא הצלחנו לראות מה יש בו.
פתאום הגיע מישהו אל העץ – 

דאה שחורת כתף!
הדאה היא דורס קטן, מעט יותר גדול מבז. היא ניכרת בצבעיה היפים – לבן-אפור, ובעיניה האדומות. בעיני, שילוב של גווני אפור עם אדום הוא שילוב צבעים נעים מאד לעין. 

צלמתי גם את הקן, אבל התמקדנו בעיקר בדאה היפהפיה שעמדה מולנו.
אחרי כמה זמן, נמאס לדאה לדגמן לנו, והיא עפה לה הלאה, לעץ ברוש. 

בבית הסתכלתי בתמונת הקן, וראיתי שגם שם – מוסווית על ידי הענפים – יושבת דאה. אולי בת הזוג של הדאה שראינו.
אני לא מעלה את תמונת הקינון משיקולי שמירת טבע. אמנם צלמתי אותה ממרחק גדול, מהכביש בו עוברים יום יום הרבה מטיילים בשמורה – אבל צילום קינון הוא בעיה כאובה בשמירת טבע. 

מצד אחד, ממש מקסים לראות תמונות כאלה. אמא-ציפור דוגרת או מאכילה את הגוזלים.
אבל קרו מקרים רבים בהם בנסיון להשיג תמונה טובה יותר – צלמים שאכפת להם רק מהתמונה פגעו בקן, או הפחידו את ההורים.
ציפור שהתקרבו אל הקן שלה יותר מדי עלולה לנטוש את הקן. היו מקרים רבים של קינונים שננטשו או נהרסו, רק למען תמונה יפה. ולכן, לו רק למען החינוך – אני משתדלת לא להעלות תמונות קינון.
בינתיים הדאה התרחקה מהברוש, ואנחנו המשכנו הלאה…. 

פתאום עלה מהשדה מישהו… דאה נוספת! הוא (אני החלטתי להתייחס אליו בלשון זכר, אני לא באמת יודעת להבדיל בין הזוויגים) נעמד על עץ, והצלחנו לראות שיש לו נברן אחוז בטפריו.
הדאה ניסה לאכול את הנברן, אבל על ענפי העץ הדקים לא היה לו נוח.
התפעלנו מהעובדה שכל פעם הוא בודק שאף אחד לא בא לגנוב לו את הטרף: הוא מסתכל לכל הכיוונים, ומסובב את ראשו בזוויות מאד מרשימות 

הדאה החליט לעבור לקו-נוע להשקיית השדה הסמוך – וכאן התחיל לאכול ברצינות.
שימו לב:  התמונות הגרפיות יבואו עכשיו.

הוא נעמד על אחד הצינורות הדקים, והתחיל לקרוע את קרביו של הנברן ז"ל שתפס 

אבל כנראה גם על הצינור הדק לא היה לו באמת נוח… כל הזמן הוא הניף כנפיים על מנת לשמור על שיווי משקל 

ולכן הוא עבר לצינור העבה של קו-הנוע. פה כבר היה לו מקום להניח את הטרף ולפרק אותו לגורמים… 

באחת התמונות הצלחתי לקלוט גם את הלשון שלו בחוץ – נימוסי השולחן שלו לא מרהיבים… הכל מרוח בדם. 

גם כאן, הדאה המשיך להסתכל מפעם לפעם לכל הכיוונים, לוודא שאף אחד לא בא לגנוב לו את הטרף. 

מספר הדאות בארץ עולה – באגמון החולה אפשר לצפות בהן כבר כמה שנים. ראיתי דיווחים עליהן בעמק בית שאן ואפילו באיזור כפר הבפטיסטים, ליד פתח תקווה.
בעולם הדאות חיות בעיקר באפריקה, דרומית לסהרה, בדרום מערב אירופה (חצי האי האיברי) ובאסיה (איזור הודו). נראה שבשנים האחרונות הן הרחיבו את תפוצתן אלינו. 

את התמונות צלמתי באגמון החולה (בלי לרדת מהכביש!) בתאריך 28.12.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – אני ממליצה לפחות להגדיל את תמונת התקריב, על מנת לראות את העיניים האדומות המדהימות. 

סומקן ענקי – Onosma gigantea

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי. 

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות. 

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה. 

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם – 

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי. 

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו. 

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים… 

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט. 

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו. 

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!" 

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

מינים פולשים לאורך Highway 1

אחת הבעיות במערכות האקולוגיות כיום היא מינים פולשים. הכוונה היא למיני חי וצומח שהועברו על ידי האדם ממקום למקום, התמקמו במקום החדש, התפשטו והצליחו שם  – לפעמים אפילו טוב יותר מאשר במקומם המקורי – הלא אין להם אויבים טבעיים במקום החדש – וכעת הם משנים את המערכת האקולוגית, ופעמים רבות פוגעים במינים המקומיים. 

הם משנים את הרכב המינרלים בקרקעות, הם מתפשטים וחונקים את הצמחים המקומיים, מייצבים חולות, משנים את תגובת הסביבה לשריפות ועוד ועוד.
השאלה היא, איך – או מדוע מגיעים הצמחים הללו לטבע?
ובכן, יש הרבה שיטות. היום אני אסקור את העיקריות, ואתן דוגמאות שפגשתי לאורך Highway 1 בקליפורניה. 

1. ייעור –

אצלינו, למשל, חיפשו עצים שגדלים מהר, וכך נתקענו עם מינים פולשים וטורדניים כמו שיטה כחלחלה ואיילנתה בלוטית.
עוד מין שהגיע אלינו (לפי האגדה, הזרעים הגיעו במעטפה)  הוא האקליפטוס (בלטינית: Eucalyptus). האקליפטוס נפוץ גם בקליפורניה – יש חורשות גדולות שלו לאורך החוף.
הנה, למשל, פריחה של אחד ממיני האקליפטוס בקליפורניה: אני חושבת שזה לא אקליפטוס המקור הנפוץ אצלינו, אלא מין אחר – עם פרחים ופירות גדולים יותר. 

אחד העצים שהביאו אלינו, כדי "שייצמח מהר, כי אורנים צומחים לאט מדי" הוא השיטה הכחלחלה – עץ אוסטרלי חזק, שהיום אנחנו נאבקים למנוע ממנו לחנוק את כל צמחיית הארץ. אני אציין לטובה את רשות הטבע והגנים שעקרו את השיטים שצמחו לאורך הכביש של יער הקדושים – מערת בני ברית – היה שם סבך שיטים כחלחלות, ואי אפשר היה לראות שום צמח אחר. אחרי העקירה, פתאום ראיתי את שיח אברהם, רקפות, נרקיסים… חגיגה של צמחים מקומיים.
בקליפורניה פגשתי שיטה ממין אחר – גם היא אוסטרלית במקורה, זו שיטה ארוכת-עלים – Acacia longifolia

2. צמחי נוי.

צמחים שהובאו לגינון – ויצאו לטבע. למשל, הצמחים התפשטו יותר מדי בגינה, והגנן זרק חלק מהצמחים למזבלה, שצמודה לשטח פתוח – והם התפשטו משם;
או שהזרעים מצאו חן בעיני בעלי חיים והם הפיצו אותם הלאה לשטחים הפתוחים – יכול להיות גם שהרוח הפיצה את הזרעים הלאה. בכל מקרה, הגענו למצב שבו הם צומחים מחוץ לגינה. 

 לרוב אילו יהיו צמחים יפים מאד. למשל, העכנאי ההדור (שמו הלטיני: Echium candicans) הסגול הנהדר כאן. את הצמח המלא אפשר לראות בתמונה בראשית הרשימה. מוצאו באיים באוקיאנוס האטלנטי – האיים הקנריים, האיים האזוריים, מדירה. הוא גדל שם במצוקים מעל החוף. זהו צמח נהדר, בעל נוכחות ויופי – ולא פלא שאנשים בחרו בו לגינות שלהם. הבעיה היא, שהזרעים שלו הופצו – וכיום הוא פולש לטבע. השם העממי שלו הוא Pride of Madeira – גאוות מדירה. 

עוד פולש, מוכר לנו יותר, שכן הוא נפוץ אצלינו בגינון – זוהי קאלה אפריקאית ( Zantedeschia aethiopica), ממשפחת הלופיים. מוצאה בדרום יבשת אפריקה.
הקאלה מקובלת בתור פרחים לזר כלה  – אבל אני לא חושבת שהדמיון בצליל קשור. השם הלטיני, "קאלה אתיופית" אינו מרמז על אתיופיה, אלא על "דרומית לעולם המקובל" – כי היא התגלתה במאה ה-17 ע"י אירופאים, שהתייחסו לכל מה שדרומית למצרים בתור "הדרום" כלומר "אתיופיה". 

עוד מין מוכר מהגינון אצלינו – וגם אצלינו הוא מתחיל לפלוש לטבע – כסמנתה רבת-פרחים (Chasmanthe floribunda ). זהו פרח יפה ממשפחת האיריסיים, וגם הוא מגיע אלינו מדרום אפריקה. 

את הפרחים הבאים הכרתי תמיד בתור "פרחי הסתדרות" – כאילו שמתחילים לפרוח ב-8 בבוקר, ונסגרים בסביבות 4 או 5 אחה"צ. יש להם גוונים רבים – ורודים, אדומים, כתומים, וכאן – לבנים. 

השם העממי שלה הוא "מרגריטת הכֶּף" – Cape marguerite, בגלל הדמיון לפרחי מרגריטה אירופאיים (שהם דומים לקחוונים) והעובדה שהם גדלים באיזורי הכֶּף של דרום אפריקה. שמם הלטיני – Dimorphotheca ecklonis

עוד פרח מוכר ויפה – הפעם ממשפחת הזיפניים – זיכריני רחב-עלים – Forget-Me-Not, ששמו הלטיני Myosotis latifolia. הוא באמת יפה, ומוצאו בצפון-מערב אפריקה. 

גם הפרח הזה מוכר לי – זוהי הרתמה – קרובתו של הרתם. שמה הלטיני Genista monspessulana. בארץ, אפשר למצוא את הרתמה הקוצנית בכרמל, ואת רתמת הלבנון בחרמון. באגן הים התיכון יש כמה וכמה מינים, המין הזה הוא ממערב הים התיכון – איזור צרפת/ספרד. 

3. צמחי מאכל –  

צמחים שגודלו בשדות למאכל, חלקם לא נאספו, או שהזרעים התפזרו מעבר לשדות החקלאיים.
הפרח הורוד ממשפחת המצליבים בתמונה הבאה הוא פרח צנונית – אותה צנונית שאנו אוכלים. שמה הלטיני Raphanus sativus. אילו זרעים שפשוט נפוצו משדות. 

ואחד ממיני הכרוב הנפוצים באירופה – Brassica rapa – גם הוא ממשפחת המצליבים, כמו הצנונית – והוא פורח בצהוב (ונראה נחמד עם פיל ים ישן מאחוריו…)
3.2.2014: תוספת – הכרוב הזה מוכר במטבח בתור לפת. 

4. צמחים שהגיעו ביחד עם צמחים אחרים – 

צמחים שהזרעים שלהם התערבבו בתערובות זרעים המיועדות לחקלאות ולנוי, או צמחים שהשתמשו בהם כתערובות לבעלי חיים – עופות, דגים ועוד.
כבר הראיתי את מקור החסידה הגזור שלנו, שהוא פולש בקליפורניה. המינים שהגיעו בדרך זו הם לרוב מינים לא מספיק אטרקטיביים לגינון, אבל זה לא אומר שהם לא משתלטים על שטחים.
אצלינו יש פלישה של אמברוסיה מכונסת – מין אמריקאי אלרגני קשה, שעכשיו נאבקים להשמיד אותו (בעיקר באיזור השרון). בקליפורניה פגשתי את החומעה הזו –

אנשי California Native Plant Society לא היו בטוחים אם זוהי חומעה חומצית (Rumex acetosella) – מין אירופאי נפוץ, שטעמו חמוץ (בעצם, רוב החומעות חמוצות בטעמן, אבל כאן זה גם מופיע בשם) או חומעה מסולסלת (Rumex crispus) שנפוצה גם בארץ. בארץ, החומעה המסולסלת גדולה ומרשימה יותר – ולכן אני חושבת שזה בכל זאת המין האירופאי.
בכל מקרה – החומעה הזו ממלאת שדות וצובעת אותם באדום: 

עוד מין שאני מכירה מהארץ, והוא נפוץ באירופה – מרגנית השדה (הזן הכתום). שמה הלטיני Anagallis arvensis.

אצלינו בארץ נפוץ הזן הכחול. אבל באירופה הזן הנפוץ הוא הכתום. המרגניות הקליפורניות מוצאן, כפי הנראה, באירופה. 

עוד מין מעניין הוא העשב המרשים הזה, שמקורו בערבות הפמפס של דרום אמריקה – הכירו את Cortaderia selloana – קורטדריה מכסיפה, שנקראת גם "עשב הפמפס".
הוא הובא גם כמזון לבע"ח, וגם כצמח נוי – וראינו מדרונות שלמים מכוסים בו. 

וכך, התקבצו להם בחופי קליפורניה צמחים מארבעת קצות תבל, מכל היבשות – וגם בקליפורניה, כמו אצלינו, קשה כבר לדמיין איך היה נוף הצומח לפני 400-500 שנים. די ברור שהוא היה שונה ממה שרואים היום. 

 את התמונות צלמתי לאורך כביש 1 – Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אט"ד, אני אתכם!

אני חייבת לציין שהסיפור הבא גרם לי הלם. כלומר, שמעתי על רשעות, על צביעות, על קשרי הון ושלטון – אבל הסיפור הנוכחי הדהים אותי. אני כל כך כועסת על הממשלה, על המדינה – פשוט כועסת.
לפני שנתיים סיפרתי בבלוג על המאבק של ארגון אדם, טבע ודין (בראשי תיבות – א.ט.ד) נגד בנית קומפלקס מלונות ראוותני, בזבזני ומיותר בבקעת תמנע.
ובכן – המאבק הצליח. א.ט.ד הוכיחו בבית המשפט את צדקת טענותיהם, ובית המשפט הוציא צו שאוסר על המדינה לבנות את הקומפלקס הזה.
כעת, היזם הפסיד חמישה עשר מליון שקלים – והוא תובע אותם מהמדינה.
המדינה החליטה לתבוע את הכסף הזה מארגון א.ט.ד.
ארגון א.ט.ד – ארגון ללא מטרות רווח, שכל מטרתו היא לדאוג לכך שכל אזרחי המדינה יהיו שווים לפני החוק, ושכולם יוכלו להנות מהטבע ומהסביבה.
והמדינה תובעת חמישה עשר מליון שקלים מארגון א.ט.ד.

וזו רק עוד הוכחה שהממשלה שלנו, וראש הממשלה שלנו, הם אטומים. חסרי כל יחס לארץ בה הם חיים, לתושבי הארץ. כל מה שאכפת להם זה הכסא שלהם והכסף שלהם.
אירועים שכאילה באמת גורמים לי לרצות לרדת מהמדינה הזו.
מדינה שהממשלה שלה בזה לאזרחיה, ורק מחפשת איך לנצל אותם.

כמו שכתב אביב לביא בכתבתו המצויינת – המסר של המדינה הוא פשוט: אם אתה אזרח פרטי ולא מליונר – אל תעמוד בדרכם של נדל"ניסטים שמקדמים תוכניות מגלומניות. אל תתבע אותם, ובמיוחד – אל תנצח אותם במשפט.
עוד כתבה – מהתכנית של אורלי וגיא.
דף "אזרחים למען הסביבה" בפייסבוק ארגנו מחאת תמיכה – כותבים מסר תומך בארגון א.ט.ד על כף היד, ומעלים לפייסבוק – הפרטים כאן. אתם מוזמנים להצטרף. אם תרצו, תוכלו לשלוח אלי תמונות ואני אוסיף אותן פה לרשימה.

תמונות נוספות:

 

ובנוסף – אני מזמינה את קוראי הבלוג להשתתף במבצע שמירה על הטבע – עקירת טיונית החולות – שעורכת רשות הטבע והגנים:
שני התאריכים הראשונים (1-2.11) כבר היו, אנחנו מקווים להצטרף לתאריך האחרון – 16.11 בפלמחים. 

אנא, תעקור נטוע

 גנים לאומיים חוף פלמחים ונחל אלכסנדר

טיונית החולות, הקרויה בלעז הטרוטקה, היא צמח שהובא לישראל לפי עשרות שנים ומשתלט על כל חלקה טובה תוך פגיעה בטבע הישראלי. כדי להסיר את המפגע בגן לאומי חוף פלמחים ובגן לאומי נחל אלכסנדר הציבור נקרא לעזרה. כל אחד יכול לסייע. מה שצריך הוא עקירה בעזרת הידיים של הצמח מהחול וריכוזו בערימה. ניתן לבוא כבודדים, משפחות וקבוצות. ניתן לבוא לכל הזמן המדובר או לחלקו. נשמח אם המתנדבים יגיעו עם כפפות עבודה לעקירה, כובע, נעלים סגורות ומזון.

מאחר שפגיעה בצומח בשמורת טבע דורשת היתרים מיוחדים חשוב להדגיש שפעילות העקירה מתקיימת אך ורק בשעות אלו והציבור מתבקש שלא לעקור במועדים אחרים בצורה עצמאית. הפעילות תתקיים בשעות 9:00 – 13:00. נשמח לכל עזרה.

נבקש להרשם במוקד  3639* כדי שנוכל להערך למספר המשתתפים.

המועדים: (בשעות 9:00 – 13:00):

• גן לאומי פלמחים: שישי, 1 בנובמבר, שבת 16 בנובמבר
• גן לאומי נחל אלכסנדר: שבת 2 בנובמבר, שישי 15 בנובמבר

לקבוצות מומלץ לתאם עם מנהל הגן הלאומי הרלבנטי:

• גן לאומי נחל אלכסנדר: רועי שטראוס 057-5603406
• גן לאומי חוף פלמחים: אמיר חן 057-2416059

טבע עירוני – אלון תבור בכפר סבא

במסגרת סקר הטבע העירוני שאני עורכת בכפר סבא, צפתה לי הפתעה מיוחדת.

מסתבר שממש בשולי צומת רעננה, מאחורי אמדוקס, מסתתרת לה חורשת אלוני תבור קטנה.
בעבר, לפני 100-200 שנים כל איזור השרון היה מכוסה חורשות של עצי אלון תבור.הטורקים כרתו את רובם בזמן מלחמת העולם הראשונה ואנחנו בנינו על רוב מה שנשאר – והיום בעצם נותרו רק מעט מאד שרידים.

החורשה מאד קטנה – בערך חמישה עשר עצים בוגרים ועוד כ-20 עצים צעירים (בגובה עד 2 מטר)

אבל בכל זאת, חורשה!

כמובן, לחורשה הזו יש בעיה חמורה. כביש 531 – שמחבר כרגע את כביש 6 לצומת רעננה, אמור להמשיך עד הרצליה. והוא אמור לעבור צמוד לחורשה הזו.
אחד העצים עומד ממש בתוואי המתוכנן, וכבר התחילו לפנות את השטח ולהכין אותו לסלילה.
את העץ הקיפו בגדר – אני משערת שמתכוונים להעתיק אותו, ומקווה שיעתיקו אותו לגן ציבורי כלשהו בעיר.

כמובן, לזיקית שראיתי למרגלותיו זה לא ממש ישנה לאן יעתיקו אותו… אני מקווה שהיא תינצל…

אבל גם אם יסללו את הכביש בצורה שלא תפגע בחורשה עצמה, עדיין יש איומים על המשך קיומה של החורשה.
בעצם זו חורשה מעורבת – יש שם כמה עצי הדר, כנראה שרידים של פרדס קלמנטינות; שני עצי זית, וכמה שיחי לנטנה ססגונית.

שיחי הלנטנה מהווים איום כי הם אגרסיביים יותר – הם מתפשטים וחונקים את השורשים של שאר הצמחים ומקשים עליהם לחיות. זהו מין פולש בעייתי מאד.
בשביל לאפשר לחורשה להתקיים, ראשית צריך לעקור את הלנטנות, ובזהירות. כך אפשר יהיה לגשת בקלות אל העצים ולהנות מהם.

אבל גם אם נפנה את הלנטנות, ואת ערימות הזבל שיש בשולים – עדיין יש גורם מאיים על החורשה הזו: האדם… 

 

הבעיה היא שהדרך הנוחה להגיע אל השטח היא דווקא מתוך מושב רמות השבים, ולא מתוך כפר סבא.
ואם עכשיו זה עוד אפשרי להגיע מכפר סבא – צריך לחצות את כביש 40 מול המשטרה, וללכת לאורך קניון שרונה ובית המשפט עד שמגיעים לשטח – אחרי שיסללו את כביש 531, זה יהיה קשה מאד.

הציבור ומקבלי ההחלטות לא מכירים כלל את השטח המיוחד הזה, הנמצא בגבול איזור משרדים. וזה מעלה חשש לגבי עתיד השטח.
תושבי כפר מל"ל ורמות השבים מן הסתם מכירים אותה, אבל אין להם זכות להביע את דעתם בנושא… זהו  שטח מוניציפלי של כפר סבא.

ובעצם זו הסיבה שאני מפרסמת את הרשימה הזו. בשביל שאנשים ידעו. אני בטוחה שהרבה תושבים של כפר סבא – כמו אילו שמגיעים אל "גן מנשה" בשבתות, היו שמחים אם היתה עוד חורשה חביבה בתחומי העיר. כזו שמאפשרת לנו לשבת בצל עצים, וסתם לנוח.
אם אתם תושבי כפר סבא, או אם אתם מכירים תושבי כפר סבא – אני אשמח אם תפיצו את הרשימה הזו, כדי שכולם ידעו. ואז אולי יהיה לעירית כפר סבא אינטרס לשמור על השטח, לנקות אותו ולהפוך אותו לפינת חמד – כמו שצריך.

בסיכום הסקר, בדיווח על האיזור אני בהחלט מתכוונת לכלול את דעתי ולבקש שיישמרו על השטח הזה.

באיזור פגשתי גם פרפרים – אמנם לא פגשתי פרפרים נדירים במיוחד, אבל בכל זאת: זה משמח לטייל ולראות פרפרים מעבר ללבנין הכרוב (שהוא בערך היחידי שנכנס לתוך העיר).

הפרפרים בתמונות מעל הם לבנין משוייש ולבנין הרכפה, ובתמונות הבאות – כחליל החומעה וכחליל האספסת. כתבתי על כל תמונה את שם הפרפר – אם תגדילו, תוכלו לראות.

התמונות צולמו בכפר סבא, בתאריכים 18.11.2012 ו-20.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

השיר הזה כבר לא כל כך מייצג את כפר סבא – אני לא מכירה שום רפת שנותרה בעיר – אבל בכל זאת…

אנא, תעקור נטוע!

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות הנוף בארץ משתנה מאד, ולאו דווקא לטובה.
כבר דיברתי על העובדה שאנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם – בממוצע, גרים אצלינו 359 בני אדם בקמ"ר אחד. ולכן הבעיה הגדולה ביותר אצלינו היא הבניה – רוב השטחים הפתוחים נעלמים פשוט בשביל שיהיה לאנשים איפה לגור.

אבל היום אני מתמקדת בבעיה אחרת: בעית המינים הפולשים.
נתחיל בשאלה הבסיסית: מהם מינים פולשים?
פתחתי את ספרו של ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור – הצמחים הפולשים בישראל. הוא מדבר אמנם על צמחים, אבל הרעיון דומה גם כשמדובר על בעלי חיים.
צמחים פולשים הם צמחים זרים למערכת האקולוגית – צמחים שהובאו על ידי האדם בצורה מכוונת – או לא מכוונת.
כלומר, מצד אחד אנחנו יכולים לדבר על האקליפטוסים, שהובאו "ליבש את הביצות", או על לנטנה ססגונית שהביאו אותה לגינון; ומצד שני על זרעים שהגיעו במקרה, ולא שמו לב אליהם – כמו קייצת קנדית, שלפי ההשערה הגיעה לארץ יחד עם מזון לדגים.

אבל לא כל צמח שהגיע במקרה הופך מיד מין פולש. בהתחלה הוא נחשב ל"מין מזדמן" – פורח פעם אחת, אבל לא מייצר אוכלוסיה שממשיכה את עצמה.
למשל, אם תשחררו תוכי ממין ארה בחורשת הארבעים בכרמל (כן, זה קרה באמת) – הוא יצליח להסתדר שם, אבל כל עוד הוא לבד, הוא לא יקיים אוכלוסיה.

השלב הבא הוא מין מאוזרח: צמח שכבר מקיים אוכלוסיה במקום מסוים, האוכלוסיה מתחדשת ללא עזרת האדם כבר כמה שנים, אבל באופן מקומי.

השלב הבא הוא מין פולש – זהו מין מאוזרח, שמרחיב את תחום התפוצה שלו למרחקים, יוצר כמות צאצאים מרובה – ומשפיע על המערכת האקולוגית – מכחיד מינים מקומיים חלשים יותר.
דוגמא מצויינת (ולא לחיוב) למין פולש כזה היא טיונית החולות – Heterotheca subaxillaris.
הטיונית הובאה לישראל בשנת 1975 – נערך אז ניסוי בייצוב חולות נודדים, ופוזרו זרעים מעטים בחוף הגליל ובחוף השרון.
כיום, כמעט 40 שנים אחרי, הטיונית מכסה את כל מישור החוף. כל הפריחה הצהובה שאתם רואים לאורך הקיץ והסתיו בשולי כביש החוף וכביש 4, בשולי הערים – זו טיונית החולות.
לפני כ-10 שנים נצפו פרטים של הטיונית גם ליד גשר בנות יעקב, בעמק הירדן!

הבעיה היא שלטיונית יש שורשים עמוקים וחזקים – והיא חונקת את המינים האחרים בסביבתה, ומשתלטת על השטח.

בשבת האחרונה נערכה פעילות מטעם רשות הטבע והגנים: הם הזמינו את הקהל לבוא ולעקור טיוניות באיזור נחל אלכסנדר.
אנחנו – כמובן באנו!
האיזור שהיינו בו ידוע בזכות מין נדיר אחד שגדל בו – סוף הקרין. אבל היו בשטח כל כך הרבה טיוניות, אני בקושי ראיתי מינים אחרים….

אז התחלנו לעקור – גם את שושנות העלים הקטנות, אבל גם את הפרטים הגדולים יותר, שכבר פרחו. הטיונית היא צמח רב שנתי, כלומר היא תפרח שוב בשנה הבאה…
כל צמח מסוגל לייצר בין 5000 ל-18000 זרעים!

וזו עבודה קשה, לנקות את השטח… לעקור צמח אחר צמח… לעבור משטח כזה –

לכזה –

פה ושם היו לנו רגעי נחת: מצאנו זיקית קטנטנה, בגודל שלושה ס"מ:

אייל מיטרני, הממונה על תחום הקהילה במחוז מרכז של רשות הטבע והגנים, היה האחראי על האירוע. שמחתי לפגוש אותו (אנחנו מכירים כבר כמה שנים באופן וירטואלי…)
אנשים רבים הגיעו, בינהם קבוצה גדולה של בני נוער ערבים. אייל סיפר לי שאילו בני נוער מהישוב זמר ליד טול כארם, שהתארגנו ביחד ובאו לעזור.

לאט לאט נערמו להן ערימות של טיוניות

ואפשר היה גם לראות קצת צמחים מקומיים בינהם – למשל, חבצלת החוף ולוטוס מכסיף – שסימנתי אותם פה בחיצים:

לא ברור? רגע, חכו 10 דקות – אני אנקה את השטח.
הנה החבצלת – עמוסת פירות –

והנה העלים של הלוטוס המכסיף:

אני חייבת לציין שכל מה שעקרנו – ועקרנו הרבה, חזרנו עם יבלות על הידיים למרות הכפפות המגנות – זה כטיפה בים.
אני משערת שאם יתחילו במבצעי עקירה שכאילה בצורה סדירה יותר, אפשר יהיה להרגיש את השיפור. אני מקווה שרשות הטבע והגנים באמת תצא בסדרה של מבצעים כאילה.

התמונות צולמו באיזור שפך נחל אלכסנדר, בתאריך 17.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
מוזמנים לקרוא גם את החוויות של מוטי מהאירוע – כאן.

וכמובן, השיר שרציתי לצרף – למישהו יש עדיין קוד ישן? – השיר כאן.
תודה למוטי, שמשום מה אצלו עדין מופיע קוד הטמעה ישן. מקווה שתפוז יתקנו את הבעיה כבר…

שקמה – פיקוס השקמה – Ficus sycomorus

לאחרונה הצטרפתי לסקר טבע עירוני בכפר סבא. לצערי, בתחומי העיר כמעט ולא נותרו ערכי טבע נדירים או מיוחדים.
בין הדברים המשמחים שמצאנו היו שני עצי שקמים –

עצי השקמים הם מהגרים ותיקים מאד לארצנו. מוצאם באפריקה, אבל כבר לפני אלפי שנים הם הגיעו לאיזורנו. יש תעוד של שקמים בארץ לפני 4000 שנים, ולפי מקורות אחרים – גם לפני 10,000 שנים.
לפי סברות מסויימות הם הגיעו הנה בתקופה של שינויי מזג אויר, כשהיה פה חם יותר. לפי סברות אחרות, האדם הביא את השקמים הנה – כצמחי תועלת.

השקמים מוזכרות מספר פעמים בתנ"ך ובמשנה. בין השאר, הנביא עמוס היה בולס שקמים ולדוד המלך היה מפקח מיוחד על השקמים והזיתים.

עצי השקמים הם עצים מאד מועילים לאדם – את הפירות היו אוכלים, ובגזעים היו משתמשים לבניה.
הם שייכים למשפחת התותיים, לסוג פיקוס – כלומר, הם קרובים לתאנה (ששמה המלא הוא פיקוס התאנה). לא טעמתי את פירות השקמים, אך בספרות כתוב שטעמם "נחות" יחסית לטעמן של התאנים.
השימוש בקורות השקמים היה נפוץ בארץ בתקופת התנ"ך והמשנה.

אבל אני רוצה לחזור רגע אל הנביא עמוס… "בולס שקמים" מה זה בליסה?
ובכן, כמו שכתבתי – מקורם של עצי השקמה באפריקה, באיזורים המשווניים. כאן אין לו מאביקים, ולכן אין פירות עם זרעים שיכולים להרבות את העץ.

רגע, אם אין פירות עם זרעים – אז מהיכן  כל הפירות בתמונות? העצים עמוסי פירות!
ובכן, אילו פירות פָּרְתֶנוֹקָרְפִּיִּים  – פירות שנוצרו משחלה בלתי מופרה, ולכן אינם מכילים זרעים.

הפרחים של השקמה גדלים בתוך מצע מוגן. בעצם, מה שנראה לנו כפירות צעירים – הם בעצם הפרחים החבויים.  קוראים להם פגה.
לעתים, הפירות הללו לא מבשילים. על מנת לעזור להם להבשיל, צריך לחתוך חתך בפגה ולעודד את ההבשלה. לפעולה הזו קוראים בליסת שקמים.

טכניקת הבליסה מוכרת במזרח התיכון מזה זמן רב. גם בקברי הפרעונים מצאו שרידים של פירות שקמים מבולסים, בתקרובת שהושארה לפרעונים.

ובחזרה לכפר סבא: השקמים הללו הן שתי השקמים היחידות שנמצאו בתחומי העיר כפר סבא. הן גדולות ויפות, וכיון שהיהודים שבאו לארץ לא נהגו לנטוע שקמים – אנחנו מעריכים שהן נטעו לפני קום המדינה, ובזמן מלחמת השחרור כבר היו עצים בולטים בשטח.

לכפר סבא אין הרבה עתודות שטח, אין לה כמעט לאן להתרחב ואיפה לבנות. השדה במזרח העיר בו נמצאים העצים הללו הוא אחד מהאחרונים שנותרו לפלטה.
אני משערת שתוך שנים מעטות גם השטח הזה ייבנה.
אני מקווה מאד שישכילו לשמור על העצים הללו – אולי יתכננו סביבם ריאה ירוקה, יישמרו את שני העצים המרשימים והיפים הללו, כך שגם הדורות הבאים יוכלו להתרשם מהם.
אני אשמח אם יתייחסו אליהן יפה כמו שהתייחסו אל השקמה העתיקה ברחוב מינץ בנתניה – היא שוכנת היום בגן ציבורי.

לא רחוק מהשקמה צלמתי עוד כמה הפתעות:
דוחל שחור-גרון – נקבה מימין, זכר משמאל:

ועקב מזרחי – דורס מרשים שעבר מעלינו בטיסה נמוכה –

התמונות צולמו בכפר סבא, 7.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
השיר הזה מתבקש כאן, אבל תפוז עדיין לא תומכים בהטמעת סרטוני youtube, לצערי.

תודה לתזזאטית שאצלה מופיע עדין משום מה הקוד הישן של YouTube, והיא נתנה לי את הקוד להוסיף את הסרטון

כחליל הגליל – Apharitis cilisae

הוא בסך הכל פרפר, פרפר קטן: מוטת כנפיו היא בערך סנטימטר וחצי.

ובכל זאת, לפני 6 שנים הפרפר הקטן הזה היה תקדים היסטורי, והוא גרם לשינוי תכניות בניה בחדרה ובשרון – ומאוחר יותר גם לשינוי בחקיקה.

אני מציגה בפניכם את כחליל הגליל: פרפר קטן ממשפחת הכחלילים. הוא אפילו לא כחול – צבע כנפיו כתום מלמעלה, וכתמתם-חום מלמטה.

הוא זוהה לראשונה בצפון הר מירון, ולכן נקרא כחליל הגליל. אבל בשנים האחרונות הוא התמעט מאד וכמעט אין תצפיות שלו מהגליל. כבר חשבו שהוא נכחד…

לפני פחות מ-20 שנים הוא התגלה על ידי עוז ריטנר באיזור מפתיע: צפון חדרה. לא רחוק מחוות חפציבה.

חובבי פרפרים שמרו על המקום בסודי סודות, כי פרפרים אינם חיות מוגנות – ואספני פרפרים משלמים הרבה תמורת פרפר נדיר. אבל… אז הוחלט להרחיב את חדרה ולבנות שכונה של 3,000 דירות. איפה? נכון. בשטח המחיה של הכחלילים.
חובבי הפרפרים פרסמו את עובדת קיומו של הכחליל, ויצאו למאבק למענו.

בשנת 2006 נערך סקר מקיף באיזור, והוחלט לראשונה להתחשב בפרפר בעת התכנון! ובאמת, איזור חפציבה נותר כשטח פתוח – למען הכחלילים.
כחלק מהסקר, נבדקה תפוצת הכחלילים וגילו שהם מדרימים עד מכמורת ומצפינים עד קיסריה. רובם מתרכזים באיזור חולות חפציבה.

בשנת 2009 נוצר התקדים השני הקשור בפרפר הזה: רגע לפני שעזב את תפקידו כשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא ז"ל חתם על חוק שהכריז על ארבעה-עשר מיני פרפרים נדירים (בינהם כחליל הגליל) כמינים מוגנים!
את הכתבה המספרת על החוק, ואת רשימת הפרפרים ניתן למצוא באתר רשות הטבע והגנים. 

ומה בקשר לכחליל עצמו? הוא לא מודע לכל הרעש והשינויים שהוא גרם.
אנחנו ראינו את הכחלילים עסוקים בשתית צוף, מפרחי גזר החוף.

מהלך החיים של כחליל הגליל הוא מעניין מאד. לאחר ההזדווגות, הכחלילה עפה לה לשיח רתם, נוחתת על ענף ומתחילה לטייל עליו, בין ענפיו הסבוכים. היא הולכת לה מטה מטה עד כמה שהיא יכולה – שם היא מטילה את הביצה קרוב לבסיס הרתם.

בשלב זה נכנסות לפעולה נמלים – מין מסוים של נמלים שקרוי לבובית. הפועלות אוספות את הביצים לקן, ומטפלות בביצה ומאוחר יותר בזחל.

שיתוף הפעולה הזה הוא מיוחד ומרתק. מין אחר של כחליל – כחליל מנומר (שטרם היה לי העונג לפגוש) נחקר, ובמחקר הזה גילו שהנמלים מטפלות בזחלים, והזחלים מפרישים חומר מתוק – טל-דבש – ממנו ניזונות הנמלים.
כחליל הגליל הוא מין קרוב לכחליל המנומר, וכפי הנראה חיי השיתוף כאן דומים – אך הם לא נחקרו עדין.

הזחלים נהנים מהטיפול, ומתגלמים בתוך הקן. כאשר הכחלילים הבוגרים יוצאים מהגולם, הם זוחלים במחילות הנמלים עד ליציאה, ורק אז הם פורשים כנפיים – ועפים להם, להנות מצוף הגזר, להזדווג, ולדאוג לדור הבא.  

 

התמונות צולמו כולן ליד מכמורת, בתאריך 18.5.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

המון תודה לקרקל1 ולבנו, קרקל-ג'וניור שלקחו אותי אל הכחלילים!

טבע עירוני: תחנת הצפרות בגן סאקר, ירושלים – חלק שני

המשך הסיור בתחנת הצפרות בירושלים. הקליקו לחלק הראשון.

רוב הציפורים שראיתי בתחנת הצפרות היו צוצלות, דרורים ובולבולים – ציפורים שאני רואה בכל מקום, ולא צריכה לנסוע במיוחד לירושלים בשביל לפגוש אותן.
אבל פה ושם הגיעו כמה מיוחדות, כמו קנית – ציפור שאוהבת להתחבא בסבך ביצה, ופה היא מתחבאת בין עליו של האיריס הענף:
אבנר מספר שעופות מים מתחילים לגלות את הבריכה, וכבר ביקרו אצלם אנפית גמדית וכמה לבניות.

גם נקר סורי עבר מעלינו, בין העצים. לצערי, הוא לא נשאר לדגמן לי מספיק זמן. 

נקבת הסבכי שחור-הכיפה, לעומת זאת, שיתפה איתי פעולה ועמדה בסבלנות על ענף עד שהצלחתי לצלם תמונה טובה שלה.

בבריכה חיות המון צפרדעים – שומעים אותן מכל עבר, לראות קצת יותר קשה כי הן חבויות בבוץ. אבנר מספר שהוא ראה פעם אחת שלדג לבן-חזה יורד ותופס חמש צפרדעים בזו אחר זו…
לא נראה שזה פגע במיוחד באוכלוסיה. למשל, בתמונה הבאה יש ארבע צפרדעים. (וזו הסיבה שלא הורדתי מהתמונה את החלקים עם הענפים המטושטשים…)

בשטח הפתוח של התחנה נשמרת הצמחיה טבעית. עכשיו רוב הפרחים כבר גמרו לפרוח, ומצאתי צלע-שור קטנה: פרח קטן ועדין ממשפחת הסוככיים:

ומה לגבי פרפרים? המוני פרפרים מרפרפים בשטח. בודדים הצלחתי לצלם.
למשל, לבנין הכרוב –

כחליל השברק – שהגב שלו בצבע כחול מטלי משגע

כחליל האפון נהנה מאד מפרחי אחירתם החורש. שימו לב שגם אצלו, כמו לכחליל האשחר, יש ראש מדומה עם שנצים דמויי מחושים בחלק האחורי של הכנפיים –

גם סטיריות היו – ראיתי סטירית פקוחה וגם את סטירית היבלית. צלמתי סטירית משויישת שנהנתה מצוף של דרדר מצוי –

לפתע שמעתי זמזום חזק, ממש הליקופטר מעלי… הסתכלתי וראיתי משהו שחור וגדול (גדול יחסית לחרק…). הוא נחת על שיח צלף קוצני, ואני התקרבתי כדי לצלם:
זהו קפנודיס השקד. חיפושית גדולה (כמעט 5 ס"מ אורכה), שהפונדקאי שלה הוא עץ השקד. הבעיה היא שזחלי הקפנודיס הורסים את עצי השקד והורגים אותם, ולכן החיפושית הזו נחשבת למזיק רציני לחקלאות.

הסתובבתי עוד קצת בשטח התחנה, ראיתי שרקרקים ופשושים שבאו לבקר,
הודיתי לאבנר על הסיור המקיף וההסברים היפים.
בדרך לאוטו, על עץ ברוש, פגשתי שוב את הסבכית שחורת-הכיפה. עכשיו אני כבר מזהה אותה בעצמי:

התמונות צולמו בתחנת הצפרות בירושלים, בתאריך 15.5.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
וגם מוזמנים לבקר בתחנה המקסימה הזו.

 

 

טבע עירוני: תחנת הצפרות בגן סאקר, ירושלים

"אולי תבואי לבקר גם אצלינו?" שאל אותי אבנר. ולמען האמת, כבר כמה זמן אני חושבת על ביקור בתחנת הצפרות בירושלים. אז באתי.

תחנת הצפרות של ירושלים הוקמה בשנת 1994 ע"י עמיר בלבן, ושותפים נוספים מהחברה להגנת הטבע. היא נמצאת בין גן הורדים לגן סאקר למתחם הכנסת.
המקום נעים ויפהפה, בנוי בחשיבה אקולוגית – יש דגש על מחזור חומרים, שימוש בצמחיה מקומית, ויש גם בריכת מים קטנה שמאחוריה יש מסתור בו אפשר לשבת ולצפות בציפורים, בלי להפחיד אותן.

הגעתי לתחנה, ומצאתי מדריך ומדריכה, מולם יושבים עשרה בני נוער, והם מדברים על ציפורים ופרפרים. נשארתי להקשיב, ונהניתי לראות איך בני הנוער מתעניינים בציפורים – במיוחד בזו שהחזיק המדריך.
המדריכה לקחה את הילדים לסיור בשטח עם משקפות ומגדירים, ואני ניגשתי לומר שלום למדריך – אבנר, שהזמין אותי.
אבנר שמח לקראתי, ולאחר שטִבָּע ושחרר את אחרונות הציפורים שנלכדו באותו בוקר – אפילו ערך לי סיור מקיף בשטח התחנה.

עד סוף מאי, כל בוקר מתבצע טיבוע בתחנה. צריך לבוא מוקדם – אם תגיעו בסביבות 7-8 בבוקר זה יהיה מצוין: אני ראיתי רק את סוף התהליך.
מעניין מאד לראות את אנשי התחנה לוכדים ציפורים, ואז שוקלים ומודדים אותן, מטבעים אותן – ומשחררים.
ציפורי שיר הן יצורים קטנים ועדינים. למשל, השיחנית הקטנה שבתמונה מעל שוקלת 9 גרם בלבד.

התחלתי במסתור, והסתכלתי סביב. בצד עומד שולחן ועליו הניחו פירות – הדרורים מאד נהנו מהאבטיח, ומאוחר יותר ראיתי גם שחרור מגיע ואוכל ממנו.

אבנר מספר שציפורים שמקננות בכל העיר כבר מכירות את אתר התחנה בתור מקום למצוא בו מזון ומסתור, וגם אם אינן מתגוררות ומקננות בשטח – הן באות לאכול בתחום התחנה.
חלקן מקננות ממש קרוב, כמו למשל – קן הצוצלות הזה, שנמצא בתוך בנין התחנה.

בבריכה הקטנה שתלו מגוון צמחי מים שחלקם נדירים ובסכנת הכחדה, כמו איריס ענף –

נימפאה לבנה – מין שנכחד מהטבע, וכיום ניתן לפגוש אותו רק בגנים בוטניים. 

וחמשן זוחל – מין נדיר נוסף, שאני מכירה ממערת פער בגליל העליון.

הבריכה בנויה בצורה חכמה – יש בריכונת קטנה שממנה יורדים המים במפל בגובה 30 ס"מ, וממשיכים בפלג קטן אל הבריכה המרכזית.
הרבה ציפורים באות לבריכונת הקטנה, להתרחץ במים ולשתות אותם, למשל – בולבול צהוב-שת

וגם נקבת סבכי שחור-כיפה –

הרשימה מתארכת, ויש לי עוד הרבה מה לספר ולהראות, ולכן אני אסיים פה: המשך יבוא!
התמונות צולמו כולן ב-15.5.2012, בתחנת הצפרות בירושלים, מומלץ לבוא לבקר – פתוח גם בסופי שבוע.
הציפורים בתמונה הראשונה והאחרונה הן דרור הבית,
בתמונה השניה זו צפרדע נחלים מהבריכה,
וכתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הרס בעליה למירון

סחלב הגליל, לצד הכביש העולה למירון

כבר הצגתי בבלוג שלי את כל בני משפחת הסחלביים שגדלים בר בארצנו.
רבים מהם צלמתי בהר מירון – ולא סתם בהר, ממש לאורך הכביש העולה למירון.

דבורנית גדולה פרחה פעם בעליה למירון

פגשתי שם כל שנה כמה מהמינים הנדירים והמיוחדים של ארצנו, כמו דבורנית כחלחלה –

סחלב מצויר –

סחלב כלאיים – הכלאה של מצויר ופרפרני –

כך נראו שולי הכביש לפני שנה: צהוב מאחירותם החורש שפורח ומפיץ ריח נפלא, ולמרגלותיו – צמחיה נמוכה שכוללת הרבה מאד סחלבים.

ולא רק סחלבים, הנה – למשל – ורוניקה קרחת: מין נדיר ומיוחד לגליל העליון.

הייתי שם שוב בחג, ביום שישי האחרון – וחשכו עיני. כך זה נראה עכשיו:

נעשו עבודות תחזוקה בכביש. אמנם התחזוקה עצמה נעשתה בכביש – אך השטח שיושר ומולא בחצץ ועפר – כולל בדיוק את שולי הכביש עם הצמחיה הנמוכה, שם פרחו כל הסחלבים.

בשנה שעברה פגשתי לאורך הכביש עשרות דבורניות כחלחלות. כולל את האחת המיוחדת, שהכחול שלה סגלגל. היא פרחה בדיוק 600 מטרים מעל עין חומימה, בצד שמאל של הכביש. גידי פ מפורום שמירת טבע שלח אותי אליה עוד ב-2006, ואני ביקרתי אותה בנאמנות כל שנה מאז.
זו התמונה האחרונה בהחלט שלה, כי היא לא תפרח יותר:

עוד נקודה נהדרת שתמיד עצרנו לידה היתה סלע גדול ומרשים שעליו פרחו כל שנה דרבניות התבור –
זו נקודה מצדו השני של הכביש. לא בצד שבו נעשו העבודות.

למרגלות "סלע הדרבניות" וסביבו היו תמיד סחלבים מצוירים, סחלבים היברידיים, וגולת הכותרת היתה מקבץ נאה של אחד הסחלבים המרשימים והנדירים בארצנו – רצועית הגליל.

כך נראה השטח הזה כעת: העמידו שם אנדרטה מכוערת המוקדשת לחיל ההנדסה שפרץ את הדרך למירון בשנים תש"ך-תשכ"ו.

אני לא מצליחה להבין למה היה כל כך חשוב, באמצע שנת תשע"ב, לתקוע באחת הנקודות היותר מיוחדות בכביש מבחינת הצומח – את האנדרטה הזו.
אי אפשר היה לשים אותה ליד הבסיס, או ליד בית ספר שדה, ששם ממילא השטח פגוע ואין ערכי טבע נדירים?

רצועית אחת הוציאה עלים בשטח ההרוס – בודדה שהצליחה לשרוד את ההרס –

ורק הפרחית מנסה לעצור את ההרס וקוראת לכולם לעצור לרגע, אבל מי שומע לה? היא רק פרחית…

שלחתי שאלה לאיל מיטרני מרט"ג בנוגע להרס. הוא פנה למנהל המרחב ומנהל המחוז ברט"ג, והם נתנו את התשובה הבאה:
"עבודות חברת החשמל נעשו לאורך הדרך העולה אל היב"א בתחום האספלט ולא בשולי הדרך כך שהסחלבים , הדבורניות ורצועיות הגליל לא נפגעו. העבודה נעשתה בפיקוח צמוד של שמוליק והפקחים ובליוויו של גיל בן נון"
העבודות נעשו אמנם על שטח האספלט, אבל כל שולי הכביש מולאו בחצץ ועפר, שוטחו ויושרו. וזה בדיוק האיזור שבו היו בעבר כל הדבורניות המיוחדות.

דבורנית נאה – בשנת 2007 מצאתי מקבץ של כ-60 דבורניות לצד הכביש… גם הוא כבר איננו.

תמונות הפרחים צולמו לאורך הדרך העולה למירון, בחודשים מרץ-יוני בשנים 2007-2011
תמונות ההרס צולמו באותם מקומות, 13.4.2012
מוטי אמר שזה יום שישי השלוש עשרה, ואולי יש משהו באמונות התפלות…
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

16.4.2012: תוספת:

טליה אורון, אקולוגית של רשות הטבע והגנים, הגיבה לנושא בפורום שמירת טבע.
הבעיה היא שהכביש, בניגוד למה שסביבו, שיך לצבא. הצבא החליט שנדרשות עבודות שם – וברגע שהצבא מחליט, אין לאף אחד זכות לערער, לשאול, להציע… הצבא החליט.
טליה אומרת שבעקבות התערבות הרט"ג – ההרס הופחת יחסית לתכנון המקורי. פגשתי בעבר את טליה, ואני יודעת שהיא הצילה כבר יותר משמורה אחת מהרס טוטלי.
ובכל זאת, ההרס הזה גורם לכאב לב. 

7.11.2013: תוספת:
אסף שיפמן ובתו הכינו סרטון המספר על הרצועית, ועל ההרס במירון.