קדד הקרקפות – Astragalus oocephalus

הפרח שלי להיום הוא פרח מיוחד, יפה ומאד מאד נדיר. יכול להיות שבעצם הוא כבר נכחד מהטבע בארץ. 

זהו קדד הקרקפות – אחד המינים היפים והמרשימים של קדד בארץ. קצת מזכיר את קדד אהרנברג, שפגשתי בחרמון לפני כמה שנים. 

גם לו יש ראשי פריחה צהובים, גדולים וצמריריים. אבל כשהוא נובל, הוא הופך מיד לחום ולא עובר דרך כל הכתומים והאדומים כמו קדד אהרנברג. 

זהו צמח גבוה – צומח לגובה מטר ויותר. הצמח נראה מקסים כשכל הקרקפות שלו פורחות: 

הצמח הזה נמצא בארץ בעבר ב-2 נקודות בלבד – בעמק החולה ובחורשת אקליפטוסים ליד עפולה. משתי הנקודות הללו, ככל הנראה, הוא נכחד. 

אבל מהאוכלוסיה של עפולה נאספו זרעים, והונבטו בגנים בוטנים – ותאמינו לי, זה לא משהו פשוט. מסתבר שזהו צמח עדין ומפונק, ולא תמיד מסכים לנבוט או לפרוח. 

בכפר יהושע נמצא "גן איריס" של אילן טל. לאילן יש אצבעות ירוקות, הוא מקדיש את ליבו ונשמתו לגן – והצמחים מרגישים זאת, ופורחים למענו. בזכות זה, כשביקרתי בגן, פגשתי שם את הקדד הנהדר הזה בשיא פריחתו. 

הקדד נקרא "קדד הקרקפות" כי התפרחות שלו הן בצורת קרקפות פורחות. 

התעוד המסודר הראשון של הקדד הזה בארץ הוא בשנת 1924. נח נפתולסקי – חוקר טבע, והאיש שנזקפות לזכותו כמה מציאות מיוחדות, כמו למשל גילוי מחדש של השושן הצחור שנחשב לנכחד – מצא את את הקדד הזה בעמק החולה. 18 שנים אחריו הגיע טוביה קושניר (שכבר כתבתי עליו) ומצא אותו קרוב לביתו (כפר יחזקאל) – בשולי עפולה.


בין 1942 ועד לשנות ה-90 אין שום דיווחים על הקדד הזה, ואז הגיעו אורי פרגמן-ספיר (היום המנהל המדעי של הגן הבוטני בגבעת רם) ויאיר אור ומצאו אותו מחדש, כנראה באותם מקומות כמו נפתולסקי וקושניר. במשך כמה שנים היה מעקב אחרי הצמחים, אבל בשנים האחרונות הם נכחדו משני האתרים הידועים.


היום אפשר לפגוש את הפרח הזה באחד משלושה מקומות: גן איריס, הגן הבוטני בגבעת רם וגן-המקלט בגן לאומי ציפורי.
ותודה לנוגן צברי מנאות קדומים שמוסיף שגם הם קיבלו צמח מאילן, ולכן אפשר לראות אותו פורח גם אצלם! 

אני מקווה שיכריזו על החורשה הקטנה בשולי עפולה כשמורה, ושישיבו אליה את הקדד המיוחד הזה. בחורשה ההיא נמצאו מגוון מינים נדירים ומיוחדים, ובאמת חשוב לשמור אותה. 

את התמונות צלמתי ב"גן איריס" בכפר יהושע, בתאריך 21.4.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואילן מוסיף:
צמח האם שהתחיל לפרוח לפני 5 שנים , הגיע לגובה של 1.8 מ' והיו לו 238 קרקפות . הצמח מייצר מעט מאד זרעים . אני מצליח להנביט אותו והתוצאות סבירות . הנבט גדל בשנתו הראשונה לגובה של כ – 20 ס"מ . מגיע הקיץ והעלים מתייבשים . אם התפתחו שרשים מספיק חזקים וחיוניים , הצמח יתעורר בבוא החרף . בקדד הקרקפות , הקרקפת יושבת בחיק העלה. לעומתו – בקדד אהרנברג, הקרקפת יושבת על עקץ די קצר.
תודה לאילן! 

קדד מפורץ – Astragalus emarginatus

IMG_7831

בסוף הרשומה על צבעוני החרמון, אום נטע הגיבה לי: הפרפר מקסים, אבל הפרח – עוד יותר!" 

IMG_7833

אני חושבת שזו סיבה מצוינת להקדיש את הרשומה הנוכחית לאום נטע, וחוץ מזה יש לה יום הולדת היום. 

IMG_7826

הקדד המפורץ גדל בחרמון – (לפי אתר הפלורה הוא נדיר גם בגולן, אך יכול להיות שזו טעות, והוא כלל לא נמצא שם). בחרמון אפשר לפגוש אותו בעיקר באיזורים הגבוהים – ברום 2 ק"מ לערך. 

IMG_7836

לקדד יש כדורי פריחה מקסימים בצבע בורדו, 

IMG_7843

כל כדור הוא בערך בקוטר שני סנטימטרים. 

IMG_8748

הצמח כולו רך וצמרירי –

IMG_7848

גם ראשי התפרחת – הפרחים כאילו צצים מכדור צמר גפן – 

IMG_7851

וגם העלים לבידים – כלומר, יש להם רכות ושעירות, כאילו הם עשויים לבד. 

IMG_8754

החרמון הוא נקודת התפוצה הדרומית ביותר של הקדד הזה. הוא ממשיך לפרוח צפונה בהרי הלבנון ומול-הלבנון, וגם בהרים בכורדיסטאן (כלומר, טורקיה-עירק-איראן). 

IMG_7849

כדורי התפרחת מזכירים מעט את אילו של קדד אהרנברג שהצגתי לפני שלוש שנים. 

IMG_7858

מזל טוב לאום נטע חברתי הטובה, אני מאחלת לך הרבה אושר ושמחה ובריאות!

IMG_7863

את התמונות צלמתי בחרמון, בתאריך 27.5.2014

IMG_7853

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_8752

בקיה דקת-עלים – Vicia tenuifolia

IMG_5422

מי שקרא את הרשומה הקודמת שלי, יכול לזהות בתמונה מעל את  הרפרף המשורטט, אך היום אני מספרת על הפרח שהוא מרחף מעליו. 

IMG_3549

הפרח הסגול המדהים הזה הוא בקיה דקת עלים. 

IMG_3550

בקיה היא סוג במשפחת הפרפרניים. בארץ ישנם 24 מיני בקיה – חלקם מאד נפוצים, חלקם מאד נדירים.
(ולמי ששכח את ההבדל בין "סוג" ל"מין", אני ממליצה להציץ כאן

IMG_5516

במטבח אנו מכירים את הפול – שהוא בעצם מין של בקיה. יש עדויות שהפול תורבת כבר בסביבות האלף השביעי לפני הספירה. 

IMG_3553

בקיה דקת-עלים היא צמח עשבוני רב שנתי (בניגוד לרוב מיני הבקיה בארץ, שהם חד שנתיים).
"עשבוני" – כלומר, אין לה חלקים מעוצים – אבל מצד שני, הצמח מגיע לגודל מרשים – גוש פריחה שיכול לצמוח לגובה של 70 ס"מ. 

IMG_5385

בעונה הזו – כלומר, בין אפריל ליוני – אם תסעו לגולן ותטיילו בתלים הגעשיים, או תעלו לחרמון, לאיזורים הנמוכים (למשל, הר קטע או מצודת נמרוד) – תוכלו לראות שההרים מלאים גושי פריחה סגולים נפלאים.
לדוגמא – מורדות הר בנטל: 

IMG_6377

אם מתקרבים אל הצמח, רואים אשכולות פריחה של פרחים סגולים נפלאים – 

IMG_3556

פרחים אופייניים למשפחת הפרפרניים – נראים כמו סירה ומעליה מפרש. 

IMG_3561

העלים של הבקיה הזו, כמו שמעיד שם המין, הם צרים מאד. וכשהם עטופים באשכולות הפריחה הסגולים הללו, בקושי שמים לב אליהם. 

IMG_9353

קיים פרפר אחד מיוחד, שנהנה במיוחד מהפריחה הנהדרת של הבקיה – 

IMG_9388

זהו כחליל הבקיה. אפשר לראות את הכחלילים הללו מרחפים באיזורי הפריחה של הבקיה ברמת הגולן, בעיקר בזמן הפריחה. הם נהנים מהצוף, מזדווגים, מטילים את ביציהם על הבקיה, וגם הזחלים מתפתחים עליה. 

IMG_9401

רגע לפני סוף הרשימה, יחד עם הבקיה, אני מציגה לכם תכול-על-סגול – את הכוכבת של הרשימה הבאה שלי: 

IMG_6243

את התמונות צלמתי ברמת הגולן:
ב-5.5.2011 בהר אביטל
ב-16.5.2013 בהר בנטל
ב-22.4.2014 ברכס בשנית
וב-26.4.2014 שוב בהר בנטל

IMG_5392

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_5434

תלתן דגול – Trifolium billardierei

IMG_1733

תלתנים עוד לא הצגתי בבלוג. הם כל כך נפוצים וכל כך רבים, ואיכשהו, לא נגעתי בהם. אז היום אני מקדישה רשימה שלמה לתלתן. 

IMG_1785

ואם כבר תלתן, בחרתי באחד הנדירים ביותר: תלתן דגול. 

140327_תלתן_דגול

במשך שנים רבות חשבו שהתלתן הזה נכחד מהארץ. ואז, בשנת 2007, קיבלתי הזמנה להצטרף לסקר צמחי בר במתחם "תעש". רוצים להפשיר חלק מהקרקעות במתחם, ולבנות עליהן.
אני לא יודעת מה היו ההחלטות בסופו של דבר – הלא הקרקע שם מזוהמת משנים של חומרים כימיים עלומים….
בכל מקרה, בשנת 2007 לקחתי יום חופש מהעבודה, והצטרפתי אל הסקר. 

IMG_1743

במהלך הסקר מצאנו מגוון של פרחים שמאפיינים את קרקעות החמרה בשרון, ובגלל הפיתוח האינטנסיבי כמעט נעלמו. המין המיוחד ביותר, שעורך הסקר ד"ר רון פרומקין איתר – היה התלתן הזה.
מצאנו קבוצה של תלתנים שנראו לו "אחרים", פתחנו מגדיר, השווינו את הסימנים אחד לאחד, ואז התחילה ההתרגשות. פרח שלא ראו אותו מאז שנות ה-50 של המאה ה20, פורח מולנו במלוא הדרו! (טוב, "הדרו" זה אולי קצת מוגזם, אבל בכל זאת, בשיאו.) 

IMG_4033

בשנה לאחר מכן, הצטרפתי להמשך הסקר – ונסענו מיד לאזור בו היה התלתן הדגול. לצערנו הרב – לא ראינו בנקודה (שסימנו עם GPS כמובן) אפילו תלתן בודד… כבר התחלנו להתייאש – אבל אז, כמה מטרים בהמשך, מאחורי כמה שיחים – מצאנו את המקבץ הזה: המון תלתנים דגולים!

IMG_1731

מאז שנת 2008, התלתן נמצא בעוד כמה מקומות, נגישים יותר לציבור הרחב. למשל, יער נתניה (חורשת הסרג'נטים) – ועד כמה מקומות. עוז גולן מצא כמה ריכוזים באיזור רוחמה בדרום – ובעצם, כנראה התלתן הדגול מעולם לא נכחד, אלא רק נחשב לנכחד כי הוא פשוט לא בולט. 

IMG_1734

זהו פרח קטן, בצבע קרם-ורדרד. מאד לא בולט. אחרי שהפרח גומר לפרוח, עלי הכותרת של התלתן הדגול יורדים מטה ומסתדרים בגליל מסודר ומקופל, מאד יפה: 

IMG_4048

הוא גם דומה מאד למין אחר, שמאד נפוץ בכל מישור החוף – תלתן פלישתי. הנה הם, זה לצד זה: מימין, בגוון קרם, ופרי מסודר זהו התלתן הדגול. משמאל, מעט יותר ורוד (אבל רק מעט יותר), ועם פרי שדומה יותר לחצאית הוואיאנית – זהו תלתן פלישתי. 

IMG_1791

בכל מקרה, זהו עדין מין נדיר בסכנת הכחדה, ולכן מאד התרגשתי במהלך סקר הטבע העירוני שערכתי בשנה שעברה בכפר סבא – אז מצאתי בחורשה פצפונת בשולי העיר בערך עשרה תלתנים דגולים!

IMG_1735

והשנה חזרתי ומצאתי פרט בודד – כנראה, בגלל מיעוט הגשמים לא פרחו יותר.
אבל מצאתי פרט בודד נוסף גם בחורשה אחרת – יער קפלן בצפון כפר סבא. 

IMG_3226

כיון שהתלתן הזה הוא קטן ולא בולט, ומצד שני דומה מאד לתלתן הפלישתי – כנראה פשוט לא שמו לב אליו. 

IMG_1739

הסימנים החשובים שלו: הפרח הצעיר מסתיים בשפיץ חרוטי.
הגבעול – בחלק הקרוב לפרח – שעיר
צבע הפרח הוא בעיקר קרם, עם נטיה לורדרד.
הפרי הוא בעצם שרידי הפרחים, שיורדים מטה ומסתדרים כגליל מאורגן ומקופל. 

IMG_3224

אם במקרה יוצא לכם לטייל במישור החוף או בצפון הנגב, ולפגוש את התלתן הזה – אשמח לדעת! ספרו לי! 

IMG_3279

את התמונות צלמתי –
במתחם תע"ש בתאריכים 19.4.2007 וגם 26.3.2008
בחורשת הסרג'נטים בנתניה, 5.4.2010
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 27.3.2014
ובחורשות אקליפטוס בכפר סבא, בתאריכים 11.4.2014 וגם 2.4.2014

IMG_4036

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_4045

תורמוס סוקולנטי – Lupinus succulentus

IMG_0938

במהלך הנסיעה בכביש, ראינו בצד הכביש מפעם לפעם משטחים כחולים-סגולים. מובן שבקשתי מאום נטע לעצור.
ובאמת – כשהיא מצאה מקום נוח, עצרנו ואני עליתי על גבעה קטנה וכחולה… 

IMG_0942

גבעה כחולה מתורמוסים! תורמוסים יפים ומרשימים ממש כמו תורמוס ההרים שלנו! 

IMG_0943

שמחתי לגלות שהתורמוס הזה הוא מין מקומי ששמו Lupinus succulentus, כלומר תורמוס בשרני. סוקולנטים הם צמחים שאוגרים מים ברקמות, כמו למשל הקקטוסים. 

IMG_0944

התורמוס הזה לא מאד בשרני ולכן מקור השם לא ברור לי. אבל התורמוס עצמו יפהפה. הוא מעט גדול יותר מתורמוס ההרים (טוב, באמריקה הכל גדול יותר).

IMG_0945

זהו תורמוס חד שנתי, כמו התורמוסים שלנו. כלומר, הזרע נובט בראשית החורף (דצמבר-ינואר), גדל ומעלה עמוד פריחה, פורח במרץ-אפריל, הפרי מבשיל במאי-יוני, ואז הצמח מפזר זרעים ומת – כדי לא לסבול בעונת היובש.
כאן אפשר לראות פרט אחד שכבר התחיל לגדל פירות – 

IMG_0939

פרחי התורמוס פורחים מלמטה למעלה. כל פעם נפתחת שורה חדשה של פרחים, מעל הקודמת. לשורת הפרחים קוראים דוּר – דור פרחים,  הנה דור אחד: 

IMG_0959

ולסדר הפריחה הזה – כמו שקוראי הותיקים ודאי זוכרים – קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי

IMG_0960

עצרנו ליד התורמוסים בשעה מוקדמת יחסית של הבוקר – בגלל הערפל, הם עדיין עוטים טיפות טל, ולדעתי זה ממש מקסים: 

IMG_0946

השם העממי של התורמוס הזה הוא Arroyo Lupine. חיפשתי מה משמעות השם – Arroyo. זה שם שמקורו בספרדית, ומשמעותו בעצם ואדי – נחל אכזב. 

IMG_0950

התורמוס הזה נפוץ בקליפורניה, באיזורים של קרקעות כבדות – בשולי ערוצים של נחלי אכזב, שיורדים מההר. כלומר, השם העממי שלו הוא "תורמוס הואדיות". 

IMG_0951

נהניתי להסתכל עליו גם ישירות מלמעלה – הגוש הכהה באמצע הוא ניצנים שלא נפתחו עדיין. 

IMG_0941

עוד דבר בולט בתורמוס, הוא גוונים שונים לפרחים. לחלק מהם, באמצע המפרש (עלה הכותרת העליון) יש כתם לבן, ולחלק – סגול-בורדו.
זה דבר שאפשר לראות גם בתורמוסים בארץ. 

IMG_0954

הרעיון הוא, עזרה למאביקים. פרח שהואבק מחליף את צבעו לורוד-סגול, וכך המאביקים יודעים לדלג עליו, ולפנות רק לאילו שהם לבנים עדיין. 

IMG_0957

את התמונות צלמתי לאורך Pacific Coast Highway בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013

IMG_0961

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_0962

קדד השני – Scarlet Milkvetch – Astragalus coccineus

IMG_0242

היום אני מפרסמת את הרשימה האחרונה מהפארק הלאומי Joshua Tree. החלטתי שהרשומה האחרונה מהפארק תהיה Grand Finale, כמו שאומרים באיטלקית, 

IMG_0253

אני שמחה להציג בפניכם את הפרח המרשים ביותר שפגשתי במדבר (ואני מתכוונת לפרח עשבוני, כי בכל זאת קשה לו להתחרות בעץ יהושע ובאוקוטיו ) – קדד השני. 

SONY DSC

מיד כשראינו את הראשון – והאדום הזה מאד בולט, אי אפשר להתעלם ממנו – הסתכלתי מקרוב, והבנתי שזה קדד

IMG_0250

הפרחים במבנה פרפרני מאורך, העלה מורכב – אך מנוצה פעם אחת ולא פעמיים, אין קנוקנות –  כל אילו מאפיינים את הסוג קדד. 

IMG_0262

בהתחלה פגשנו אחד. מיד, כמובן, התיישבתי והתחלתי לצלם אותו מכל הכיוונים. 

SONY DSC

אבל כמה צעדים בהמשך – מצאנו עוד כמה וכמה פורחים. השטח היה מנוקד בהם, וזה פשוט מקסים!

IMG_0267

שמו האנגלי (העממי) של הקדד הוא Milkvetch – אני יודעת ש-Vetch זה השם העממי לצמח הבקיה, שהיא קרובה לקדד.
אני לא יודעת למה הוסיפו את החלב לשם. 

IMG_0244

שם עממי נוסף לפרח הזה הוא Scarlet Locoweed, כלומר עשב-משוגע שני. 

IMG_0245

השם הלטיני – Astragalus coccineus – משמעותו פשוט קדד אדום.
coccineus – קוקסינאוס – משמעותו בלטינית אדום. 

IMG_0247

הסתכלתי על הפרחים הטריים: מקרוב רואים שיש עליהם פסים לבנים – 

SONY DSC

בדרך כלל, פסים צבעוניים על עלי הכותרת שמכוונים אל מרכז הפרח, הם נתיבי האבקה. כלומר, ציור מסלול שיוביל את החרק המאביק  אל מרכז הפרח – שם הצוף והאבקה.
אבל מצד שני, הפרחים הללו אדומים ומאורכים – בדרך כלל חרקים לא נמשכים אל פרחים אדומים (האדומים שלנו הם יוצאי דופן בתחום הזה).

IMG_0261

כבר סיפרתי ש​פרחים אדומים מאורכים מיועדים להאבקת ציפורים – כלומר, יונקי דבש. ואכן קראתי שהם מואבקים על ידי יונקי דבש.
זה בהחלט יוצא דופן, שפרח נמוך וצמוד לקרקע מחליט להסתמך על ציפורים כמאביקים. 

IMG_0251

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במסלול הדקלים האבודים בתאריך 12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_0259

תורמוס צר-עלים – Lupinus angustifolius

אתמול יצאתי לשדות של הוד השרון, במסגרת סקר טבע עירוני .

הסתובבתי באיזורים פחות אטרקטיביים מאשר בשבוע שעבר, בעיקר בכל מיני שטחים פתוחים קטנים – שדות – שנותרו בין השכונות.

אחד הפרחים המיוחדים שמצאתי בשטח הוא תורמוס צר-עלים. לרוב מצאתי פרטים בודדים, משקיפים בחשש על העיר הסוגרת עליהם:

אבל פתאום, ככה – בין רחוב טבת לרחוב אדר (באמת! אפילו מתאים מבחינת התאריך!) ראיתי מרבד כחול-סגול!

התקרבתי אליו – והתמוגגתי משמחה! מרבד שלם של תורמוס צר-עלים!

 

בשטח היו מאות פרטים, ואני לא הפסקתי לצלם.

 

תורמוס צר-עלים הוא מין נוסף של תורמוס שגדל בר בארץ. הוא נדיר יותר מתורמוס ההרים וגם מהתורמוס הארץ-ישראלי

 

הוא נקרא כך בגלל עליו הצרים, וזה בהחלט ברור ובולט.

תורמוס צר עלים הוא צמח קלציפובי. כלומר, יש לו שנאה עזה לגיר – ולאדמות גיר. הוא לא גדל באדמת טרה רוסה, או באדמות המכילות גיר.

ולכן אפשר למצוא אותו בארץ בשני איזורים: במישור החוף, באיזורי חמרה – וברמת הגולן, על אדמות בזלת.

אם תסעו, למשל, באמצע מרץ לחפש את איריס החרמון בצומת המפלים בגולן – תפקחו עיניים סביב, וודאי תמצאו שם גם את התורמוסים הללו.  

עכשיו הם פורחים בשרון – אבל בכל הפעמים שראיתי אותם, היו רק בודדים. השדה הקטן והמקסים הזה הוא הגדול ביותר שפגשתי.

עוד עובדה מעניינת על התורמוסים היא הליוטרופיזם – מעקב אחר השמש. העלים של התורמוס פונים תמיד אל השמש, ועוקבים אחריה במשך היום.
זו תכונה שמאפיינת כמה וכמה מפרחי החורף שלנו, שרוצים לקלוט כמה שיותר מהשמש החורפית.

חבר חביב נוסף שפגשתי בהוד השרון הוא הבז המצוי. אני חושבת שבז זו אחת הציפורים המקסימות ביותר, והבז הזה "בזבז" מעליי במשך דקות ארוכות, חיפש לעצמו טרף. לא ראיתי אם הוא מצא,
אבל הצלחתי לצלם כמה תמונות נחמדות מאד שלו.

התמונות צולמו בהוד השרון, 20.2.2013

כדאי להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא! מומלץ מאד!

 

…ולמי שעדיין מחפש מתכון מופלא לאזני המן – אני אזכיר שבשנה שעברה פרסמתי את המתכון המושלם של סבתא שלי.

דבשה הודית – Melilotus indicus

אני חוזרת לטבע העירוני – פרח קטן ומאד נפוץ. היתה תקופה שהוא גדל לפתע בעציצים שלי, ותמיד טעיתי בשם שלו…

הדבשה היא פרח מאד קטן – כל פרח הוא בגודל של 2 מ"מ, כל תפרחת היא באורך 2-3 ס"מ בלבד.

בכרמל נפוץ מין מאד דומה, ששמו דבשה מחורצת. בעבר קראו לה "דבשה חרוצה", ואני תמיד קישרתי את זה לדבורי הדבש החרוצות שאוהבות אותה.
הדבורה בתמונה הזו היא מחושית, ולא דבורת דבש, אך גם היא נהנית מהצוף של הדבשה –

ובאמת, שמה "דבשה" כי היא צמח צוף מוצלח.

בדבשה שאני מכירה מהכרמל, הדבשה המחורצת – שם המין "חרוצה" שהפך ל"מחורצת" מגיע מהפרי, שנראה כאילו מישהו לקח אותו וחרץ עליו חריץ ארוך ודקיק, סביב-סביב.

אז הסתכלתי על הפרי של הדבשה שפגשתי הפעם, והוא כלל לא חרוץ – יש בו מעין רכסים ושקערוריות. צלמתי את הפרי יחד עם האיור התואם במגדיר – זהו איור של דבשה הודית.
וזו ההוכחה הברורה שהפרח שצלמתי באיזור כפר סבא (בדקתי פירות של צמחים נוספים, וכולם היו כמו זה) הוא אכן דבשה הודית, ולא מחורצת.

הדבשה ההודית נפוצה במישור החוף, כפי הנראה יותר מהדבשה המחורצת. שתיהן נפוצות למדי באיזורים הים תיכוניים סביב כל אגן הים התיכון.

הדבשה היא צמח צוף טוב, וצמח שמסתדר היטב בשולי דרכים ובתים – כלומר, בהחלט אפשר למצוא אותו בעיר ובסביבותיה.

עוד תמונה נחמדה אחת , לכבוד יום ולנטיין שהיה בשבוע שעבר – זוג דרורים – הזכר בחוץ, הנקבה מציצה – בקן שהם בנו בתוך פתח של צינור ניקוז, בקיר.

את התמונות צלמתי בכפר סבא, בתאריך 14.2.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולזכרו של שמוליק קראוס, שאמנם היה חרה של בנאדם, אבל מלחין נהדר, מוזיקאי בחסד שכתב כמה מהשירים המופלאים ביותר – הנה אחד השירים הנהדרים שהלחין:

צחנן מבאיש – Anagyris foetida

היום אני מציגה בפניכם שיח חביב מאד, עם שם דוחה במיוחד: צחנן מבאיש.

כלומר, לא מספיק ששם הסוג הוא "צחנן", צריך להוסיף גם "מבאיש"?

וזה לא רק השם העברי! השם הלטיני – Anagyris – משמעותו "שיח ריחני" ושם המין – foetida – משמעותו מסריח.

השם הגרמני העממי הוא Stinkholz, והאנגלי – Stinkbush. וזה ממשיך.

אם תמוללו את העלים והענפים של הצחנן, באמת הריח המופץ הוא לא ריח נעים. אבל מכאן ועד לקרוא לו "מצחין", "מבאיש" או "מסריח" – לדעתי יש עוד דרך ארוכה.
המטרה של הריח הזה היא פשוט להרחיק אוכלי עשב – כמו עזים וכבשים – שלא יאכלו את הצחנן.
העלים והענפים גם רעילים – גורמים לשלשולים. כלומר, הריח הוא ריח אזהרה.

ולצחנן יש הרבה מעלות. זהו שיח מקסים, שמתחיל לפרוח כבר בינואר. הפרחים שלו חבויים עמוק בתוך השיח – אולי כהגנה מפני הגשמים. במבט ראשוני – השיח נראה ירוק:

אבל אם תגדילו את התמונה ותסתכלו היטב, תוכלו לראות את הפרחים הצהובים חבויים בפנים.

לפרחי הצחנן יש הרבה צוף. נמדדו בממוצע 7 מיקרוליטר צוף לפרח, שזה בין פי 10 לפי 50 מכמות הצוף בפרחים אחרים.

ולכן הוא מאד אהוב על דבורים – ולא רק דבורים. גם צופיות באות לשתות צוף מהצחנן.

במחקר שנערך בספרד, ראו שגם ציפורי שיר קטנות, כגון עלווית חורף וסבכי שחור כיפה מגיעות אל הצחנן, שותות מהצוף ומאביקות אותו.
אילו ציפורים שמגיעות גם אלינו, ומעניין יהיה לבדוק אם גם בארץ הן נהנות מצוף הצחנן.

הפרחים של הצחנו משנים צבע עם הגיל: בתחילה, בשלב הזכרי, הם ירקרקים ומלאי צוף. אחר כך הם מגיעים לשלב הנקבי – הצהוב נעשה עז יותר, ונוסף כתם חום.

בשבוע שעבר הייתי בהשתלמות רת"ם בגן הבוטני. כל היום ירדו גשמים עזים, ואנחנו ניצלנו הפוגה בין הגשמים לסיור בגן. טיפות המים עטפו את פרחי הצחנן כמו יהלומים, ואני מאד נהניתי מהם

פרופ. שמידע הסביר לנו על הצחנן, על כמויות הצוף היפות, על הזרעים שלו – הם סגולים! ובעבר נהגו לחורר אותם ולהכין מהם מחרוזות,
ואני פשוט המשכתי להתפעל מיהלומי הגשם, ולנסות להתקרב אליהם כמה שיותר…

את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
31.1.2012 בגבעת אולגה,
4.2.2012 בגבעות נס ציונה
21.1.2013 בשמורת בני ציון
26.1.2013 מול ג`יסר א-זרקה
וכל תמונות היהלומים – בגן הבוטני של גבעת רם בירושלים, 31.1.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!


ולנושא אחר –

אם עוד לא ביטלתם את ה-OutBrain מהבלוג שלכם, וגם לכם נמאס לראות שם קישורים לסרטוני סקס וסלבריטאיות ללא תחתונים – אתם מוזמנים להצטרף אלי ואל עוד בלוגרים רבים בקריאה לתפוז להעלות את הרמה של התכנים ב"Outbrain",
ובנתיים לבטל את הFeature הזה.

סיבות טובות לבטול אפשר לקרוא אצל איולה 10, Hamudale, בשרשור של אפרת המפזזת בפורום הבלוגיה, ובשרשור של מוטי ושלי בפורום התמיכה הטכנית.

הביטול נעשה ע"י מחיקת הסימון בקוביה במסך העורך – כמו בצילום המסך הזה:

קדד גדול-פרי – Astragalus macrocarpus

היום אני מציגה פרח מצוי, אבל לא מאד נפוץ, של האיזור הים תיכוני בארץ – גדל מהשפלה ועד לחרמון, בעיקר ברמות מנשה, בגליל התחתון ובגולן.

זהו קדד גדול-פרי. צמח עשבוני רב-שנתי (כלומר, השורש שלו נשאר חי באדמה גם בקיץ, כשאין עלים או פריחה) – ומרשים למדי.

הסיבה שהוא מצוי יותר באיזור רמות מנשה, הגליל התחתון ודרום הגולן היא שהוא אוהב קרקעות כבדות – וכאילו יש בעיקר באיזורים שהזכרתי.
למרות זאת אפשר למצוא אותו גם בשאר האיזורים הים תיכוניים.

הצורה הכללית של הפרח מאד ייחודית – מגדל של עלים – מעין פגודה, בה הפרחים פורחים למטה במרכז. גובה ה"פגודה הוא בד"כ קצת יותר מחצי מטר.

כבר הצגתי בבלוג שלי שני מיני קדד מתוך ארבעים-ושמונה מינים שגדלים בארץ, ומעניין שגם השניים האחרים הם צהובים.

אבל לא כל מיני הקדד צהובים – יש שישה עשר מינים צהובים, והשאר הם בגווני בורדו, ורוד, לבן, קרם, וכל מה שביניהם.

גם לקדד הזה יש עלים יפים – עלים מורכבים. מבט אל ראש הצמח נראה כך: מין מנדלה טבעית ויפהפיה:

הפרחים של הקדד הם, כאמור, צהובים – וגדולים למדי. הצוף חבוי עמוק בפנים –

ולכן  לא כל חרק  יכול להגיע לצוף ולהאביק את הפרח. הוא מכוון אל דבורים גדולות, גדולות יותר מדבורי הדבש למשל, שיוכלו להגיע פנימה – ואז גם יעבירו אבקה מפרח לפרח.

מייק לבנה מספר שהשם של הקדד בא לו כי לכל מיני הקדד יש פרי קדוד. פתחתי מילון אבן שושן, ושם מצאתי את הפירוש הבא:
קָדַד – גזר וחתך חלק מתוך דבר.
קִדֵּד – ניקב, ניקר וחדר, קדח בקו ישר

הפירות של הקדד, שלא צלמתי כאן (הם יבשילו מאוחר יותר) נראים כמו כדור גדול ומעוצה, ויש בהם מין חריץ, כאילו מישהו באמת ניסה לקדוד אותו…

ועכשיו גם למדתי מילה חדשה ושימושית. יותר אני לא אחתוך עיגולי בצק לאוזני המן, אלא אקדוד את העיגולים מהבצק.
ואם אתם חותכים צורות מתוך דף לסקראפינג – אתם פשוט קודדים את הדף.

מצוין! מי מצטרף אלי בהחזרת הפועל הקיקיוני הזה לשימוש?

את הקדד צלמתי ברמות מנשה, 29.1.2013

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

קידה שעירה – Calicotome villosa

היום אני מציגה שיח צהוב, חזק, יפהפה ובעל ריח נפלא – קידה שעירה

הקידה היא שיח – בגובה של מטר עד שניים, בעלת פרח פרפרני צהוב ובעל צוף.  

 כמו שרואים בתמונות פה, אני לא היחידה שיודעת על קיומו של הצוף. כשמגיעים לשיח קידה פורח – בדרך כלל אפשר למצוא כמה וכמה דבורים סביבו.
לא יכולתי להתאפק וצלמתי את הדבורים מכל כיוון אפשרי, אז אתם מוזמנים להנות מהן – ולקרוא עוד כמה עובדות על הקידה.

 השיח מדיף ריח נהדר, פשוט כיף לעמוד לידו.

 אבל יש להיזהר – כי הקידה היא שיח קוצני. כל ענף מסתיים בקוץ דוקרני. זה, כמובן, גורם לה להיות מכשול למטיילים בשבילים: היא דוקרת מאד!

 

הקידה היא שיח חזק שמתרבה בקלות. היא מסוגלת לצבוע משטחים בצהוב – ממש כמו בתמונה הבאה – בה רואים חלק משטח עצום ומבהיק בצהוב, ממש ליד אתר "חגית" של חברת חשמל באיזור אליקים-

מצד אחד, זהו משטח נפלא – הוא משמש מקור מזון לדבורים וחרקים רבים, ובנוסף – אני מאמינה שבין השיחים הקוצניים הרבה בעלי חיים מוצאים מסתור.
אבל מבחינת מגוון מינים – הקידה השתלטה פה על השטח באופן בלעדי, וכל הצמחים האחרים פשוט נדחקו מהאיזור…
לכן אני מאמינה שכל דבר צריך להיות במידה. אני חושבת שיש מקום לדלל את הקידות בשטח הזה , ולאפשר לצמחים נוספים לחזור אליו.

הקידה מנצלת שריפות: הזרעים שלה עמידים לאש, ואחרי שריפה הם נובטים במהירות, צומחים כמעט ללא מתחרים – ויוצרים שיחיה קוצנית שכמעט ואינה ניתנת לחדירה.
ובאמת, לפני מספר שנים היתה שריפה ליד אתר חגית…

 ככה, למשל, נראה שטח שקידה לא השתלטה עליו: תראו איזה יופי, האחו מנוקד בפרחים – והקידה תורמת לצבעוניות הכללית.

הקידה היא אחד הצמחים הנפוצים ביותר בארץ – באיזורים הים תיכוניים. גם בהרים, גם במישור החוף.

 היא פורחת החל מחודש דצמבר. שיא הפריחה הוא בפברואר, עכשיו היא כבר מתחילה להוציא פרי.

הקידה נזכרת בתנ"ך בתור צמח בושם שהשתמשו בו בבית המקדש – אך לא ברור אם באמת הקידה המקראית היא הקידה של ימינו.

התמונות צולמו –
ברמת הנדיב, ב-16.2.2012
ליד קיבוץ רמות מנשה ובאתר חגית ליד כביש 70 ב-20.2.2012  

   

 התמונות בPicasa, מוזמנים להקליק על מנת לראותן (ויש שם גם סימן של זכוכית מגדלת שאפשר להקליק עליו ולראות את התמונה בגודל מלא!)

 

תורמוס ארץ-ישראלי – Lupinus palaestinus

החלטתי לעשות הפסקה עם הדבורניות – למרות שיש לי עוד מה לכתוב עליהן – כי מתחשק לי מרבד פורח…

 

כבר הצגתי בבלוג מרבדים כחולים של תורמוס ההרים, ומרבדים צהובים של תורמוס צהוב – נותר לי עוד תורמוס שממלא מרבדים

 

זהו התורמוס הארץ-ישראלי. ארץ ישראלי כי הוא אנדמי לארץ ישראל.

כלומר, הוא גדל רק אצלינו. רק בארץ, ורק במישור החוף: הוא, ועוד כמה? ארבעה מיליון בני אדם בערך?
אפשר לראות עכשיו מרבדים שלו מחופי נהריה, ועד אשקלון. כלומר… איפה שלא בנו עדיין…

   

תורמוס ארץ ישראלי הוא מין קרוב מאד לתורמוס ההרים, והם גם מסוגלים להכליא בינהם. הצבע שלו תכול בהיר  עם פס לבן באמצע, וגם אצלו לאחר ההאבקה הפס הלבן הופך לסגול.

 

הדבורים באות גם אליו לאסוף ממנו אבקה –

 

וכמו אצל תורמוס ההרים, הן "סוחטות" את הפרח באמצעות הרגלים, כמו שפופרת של משחת שיניים, כדי להוציא ממנו את האבקה.

 

 באחת הפעמים ראיתי צמד של ססמבריק אדמוני על התורמוסים – ססמבריק הוא מין של סס, כלומר – קרוב של הפרפר.

ואם כבר אדום – אני מאד אוהבת לראות שילוב של התכול-סגלגל של התורמוס עם אדום-עז של צבעוני ההרים –

ולפעמים מוצאים הפתעה במרבד התורמוסים הארץ-ישראלים: תורמוס ממין אחר! שימו לב לעלים הדקיקים שלו – זהו תורמוס צר-עלים. הצבע שלו כחול-שמיים יפהפה.

 

את התמונות צלמתי
ב2.2.2010 בגבעת אולגה
28.2.2011 וגם 9.3.2012 בשמורת בני ציון

   

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 

תורמוס ההרים – Lupinus pilosus

 

אני ממשיכה עם מרבדי הפריחה הנפלאים שממלאים את הארץ עכשיו, והיום אני פורשת מרבדים כחולים של תורמוס ההרים.

בעצם, כשבקרתי את התורמוסים – הפריחה עדין לא היתה בשיאה. יש עוד הרבה ירוק בין הכחולים, יש עוד לאן לשאוף…

התורמוסים הם צמחים נפלאים בעיני. אפילו העלים שלהם יפים ומיוחדים, במיוחד אם הגעתם אליהם אחרי הגשם:

 תורמוס ההרים הוא המין בעל התפוצה הרחבה ביותר מכל מיני התורמוסים בארצנו – הוא גדל בהרים באיזור הים תיכוני אצלינו, וממשיך צפונה לטורקיה, יוון, וגם לאיים בים התיכון.

 

 השם הלטיני של התורמוס – Lupinus – משמעותו זאב. כבר הסברתי את מקור השם הזה כשכתבתי על התורמוס גדול-העלים שפגשנו בטיולינו בארה"ב לפני שנתים וחצי.

 

התורמוס מואבק על ידי דבורים. האבקה והאבקנים שלו נמצאים בחלק התחתון של הפרח, חבויים בין ארבעה עלי כותרת (שנים חיצוניים ושנים פנימיים)
אין לו צוף אלא רק אבקה. כאשר הדבורה לוחצת על הפרח – מעט אבקה נלחצת החוצה, ממש כמו משחת שיניים שנלחצת החוצה מהשפופרת.

אחרי שהפרח הופרה, צבע המרכז שלו משתנה מלבן לסגול-בורדו. זהו מנגנון חכם שנועד לאותת לחרקים שאין צורך לבקר יותר את הפרח הזה. ישנם עוד פרחים רבים שמשתמשים במנגנון דומה.

 

 מאד נהניתי לראות את פרחי התורמוס על רקע של פרחים אחרים, שמבליטים אותם. למשל כאן: כלנית אדומה מימין, ושיח זוהר של קידה שעירה משמאל:

 

השם "תורמוס" הוא שם עתיק,  כבר בתלמוד מסופר עליו, ומצוין שיש לשלוק את הזרעים שלו היטב במים שבע פעמים, כדי להפטר מהרעלים – ואז ניתן לאכול אותם.
זרעי התורמוס נחשבים בעיקר למאכל עניים.

בשנים האחרונות, התורמוס הזה נעשה פופולרי בגינון – רואים אותו יותר ויותר בכל מיני גינות נוי. בעיני – זה, כמובן, מבורך!

 את התמונות צלמתי ברמות מנשה, 20.2.2012
את העלה הרטוב מגשם – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 5.1.2010

 

התמונות ב-Picasa, מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא. 

מזל טוב לדודתי, ר"צ, ליום ההולדת!

תורמוסים ושיר

את הרשימה שלי היום אני מקדישה באהבה להורי, ומקווה שהיא תגרום לכם חיוך.
התמונות הן של תורמוס ההרים, רשימה מלאה על התורמוס עוד תגיע.

נמרוד מתחפש לפרח
מאת: יהונתן גפן, מתוך הספר: שירים שענת אוהבת במיוחד

בְּלַיְלָה עִם יָרֵחַ
הָלַכְתִּי לִי בַּכְּבִישׁ
וּפָגַשְׁתִּי פֶּרַח
עִם פָּנִים שֶׁל אִישׁ.
פֶּרַח קֵרֵחַ
עִם פָּנִים שֶׁל דוֹד,
פֶּרַח עִם רֵיחַ
שֶׁדוֹמֶה לְנִמרוֹד.
והפֶּרַח עָמַד
וְדִבֵּר דִּבּוּרִים
כְּמוֹ יֶלֶד אֶחָד
שֶׁכֻּלָם מַכִּירִים.

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר שָׁאַלְתִּי בְּשֶׁקֶט:
"מַדוּעַ הִתְחַפַּשְׂתָּ לְפֶרַח אֶתְמוֹל?"
-"פָּשוּט כְּבָר נִמְאַס לִי לִהְיוֹת יֶלֶד",
אָמַר נִמְרוֹד.

 

את התורמוסים צלמתי ליד קבוץ רמות מנשה, בתאריך 20.2.2012
הפעם התמונות ב-Picasa, ומוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

טופח אדום – Lathyrus pseudocicera

t02  t03

אני? חוגגת את St. Valentine's day ? מה פתאום? למה שבחורה צינית, לא נוצריה, לא רגשנית שכמוני תחגוג את יום האהבה?

t12

הכל בגלל הטיול לבקעה. זו בקעת הירדן שבלבלה עלי את דעתי.  

t11

 פגשתי שם את הטופח האדום. איך אפשר שלא לחגוג אהבה, מול הלבבות האדומים הללו?

t10

 אז הנה, אני חוגגת. ושולחת לבבות אדומים לכל קוראי הבלוג, באשר הם!

t06

אני יכולה לספר לכם שולנטיין הוכרז כקדוש כבר במאה החמישית לספירה, והיום שלו נחשב ליום האוהבים מאז המאה ה-14, שאז התחילו להתייחס לאהבה רומנטית ולשלוח פרחים וממתקים לאהובה.
בשנת 1969 האפיפיור ביטל אותו מלוח השנה הרומי-קתולי… זה לא עזר לו, כי את יומו של ולנטיין הקדוש חוגגים היום הרבה אנשים בעולם – נוצרים ולא נוצרים…

t13

 הטופח האדום גדל בארץ בעיקר בצפון הנגב, בבקעה ובהרי יהודה. הוא מצפין עד לכינרת.

t08

 כבר כתבתי על מין אחר של טופח – טופח הגליל הסגול והיפהפה. האדום קטן יותר, ולא פחות נהדר.

t09

 הטופח קרוב לאפונה, ואפשר לאכול את זרעיו לאחר בישול. יחד עם זאת, לפי הכתוב – משתמשים בו בעיקר כ"מזון דחק", כלומר – אוכלים אותו רק כשאין ברירה.

t07

 כשכתבתי על טופח הגליל, אתי אברהמי הזכירה את הלטריזם – מחלת שרירים הנגרמת כתוצאה מאכילה מרובה של זרעי טופח. היא סיפרה שבתקופת השואה, כשלא היה מה לאכול – אנשים אספו את זרעי הטופח ובישלו אותם.
הרעלן בזרעים ניתן לעיכול בכמויות קטנות – אבל כאשר זהו המזון העיקרי, הוא גורם לניוון שרירים ובעיות רבות.

t14

 אני מקווה שלא נצטרך יותר להסתמך על טופח כמקור מזון – כמו שאתי כתבה לי אז, זה ממש עצוב: זהו צמח חזק, מינים שלו גדלים בכל מזג אויר, והזרעים זמינים בקלות.
אלמלא הרעלן הזה, שלא הצליחו להפריד אותו מהצמח, זה יכול היה להיות מקור מזון זמין ונוח להרבה רעבים בעולם.

t04

 התמונות צולמו בנחל תלכיד ובסרטבא שבבקעת הירדן, 28.1.2012
והרשומה מוקדשת באהבה ל-Motior יקירי: חג אהבה שמח!

t05   t01

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא ב-Flickr

t15

 Happy St. Valentine's Day, everybody! Make Love, Not War!

t16

 ועכשיו להמנון האולטימטיבי:

אכסף מבריק – Cytisopsis pseudocytisus

הידד, אילו גשמים נפלאים ירדו אתמול!  ומה עושים בגשם? כמובן, יוצאים לחפש פרחים.

יצאתי אתמול לכרמל, בתקווה שתהיינה הפוגות בין הגשמים. הגעתי אל הרומוליאה הצידונית – ולאכזבתי, כל הפרחים היו סגורים… אני באמת לא מבינה. 7 מעלות וגשם עז – וכבר סוגרים את הבסטה???

  

אז החלטתי לנסוע אל פרח אחר שרק התחיל לפרוח: צמח נדיר, שמופיע ב"ספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה" : האכסף המבריק.

כאן דווקא היתה לי הצלחה –
 האכספים פרחו בנקודה קרובה לכביש (אז לא צריך לשוטט בבוץ יותר מדי),
  ובדיוק היתה הפוגה בגשמים (כלומר, המטריה נשארה סגורה),
 הטמפרטורה זינקה ל-9 מעלות (חמים ונעים, לכל הדיעות) –
  ואני יצאתי לצלם!

רואים את טיפות הגשם על הפרח?

האכסף המבריק הוא בן-שיח נמוך ממשפחת הפרפרניים – שמשתרע על פני הקרקע. הפרחים שלו בצבע צהוב-עז, עם גביע אדום.

הוא נקרא "אכסף" בגלל הגוון של העלים – ירוק-אפרפר מכסיף. שילוב הצבעים הזה, של הפרח העז בצהוב-אדום, והעלים המכסיפים – הוא מיוחד ונפלא.
הוא קצת מאתגר אותי בצילום, ולהרבה מהתמונות כאן נאלצתי להוריד רוויה, וגם כך הצבעים עזים מאד.
(רוויה – Saturation – עוצמת הצבע בתמונה)

האכסף גדל בכרמל. טוב, בעצם יש עוד 2-3 נקודות ידועות מהגליל המערבי – אבל בעיקרון, בארץ הוא גדל בכרמל.

האכסף שייך לקבוצה מצומצמת של שבעה מיני צמחים שגדלים בארץ רק בכרמל – או כמעט רק בכרמל.
כבר הצגתי פה בבלוג את הרומוליאה הצידונית (זו שלא פרחה לי היום) והשום הסתווי, אני ודאי אגיע עוד גם אל ארבעת המינים הנוספים.

האכסף הוא עוד אחד מהפרחים שלא קראו את הספרים עליהם. בספרים כתוב שהוא פורח במרץ-אפריל, והנה לפניכם, טרי מהיום – אכסף פורח.

 

בספרים כתוב גם שהפרחים יושבים בקבוצות של 1-3 על ענף. וכמה יש פה? נכון. ארבעה.

מאד שמחתי לראות את האכספים פורחים – הם פורחים באיזור שבו השריפה בערה במלוא עוצמתה בשנה שעברה.  

 ממש ליד ראינו חור גדול באדמה – חור שנותר משורשיו של עץ אורן גדול, שנשרף כליל, עד לשורשיו.
הכרמל מלא "תזכורות" כאילה לשריפה. אבל החיים נמשכים, והאכספים שבו לפרוח!

 התמונות צולמו בכרמל, לא רחוק מחניון רקית, 11.1.2012

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

טופח הגליל – Lathyrus spathulatus

אני ממשיכה בסגול: ועוברת אל פרח יפהפה ומאד מאד נדיר.  את רוב המידע שכאן קראתי בספר האדום – צמחים בסכנת הכחדה בישראל, של פרופ. אבי שמידע וד"ר גדי פולק. 

בטח יקום עכשיו מישהו ויגיד – רגע, מה כל כך נדיר באפונה ריחנית?
ובכן, זו איננה אפונה – ריחנית או לא ריחנית. זהו טופח. (והוא לא ריחני)

  

הטופח הוא אכן קרוב משפחה של האפונה, ובארצנו – לפי המגדיר – ישנם  24 מיני טופח, חלקם מאד נפוצים. רוב הנפוצים הם בצבעי כתום-צהוב-קרם. אבל הטופח שלי היום הוא מיוחד, סגול ויפהפה: טופח הגליל.

הטופח הזה הוא מאד נדיר, וגדל בערך בחמישה אתרים בגליל העליון, ועוד 11 (אחד עשר) אתרים ברמת הגולן והחרמון – למשל, שולי המטעים של נוה אטי"ב.

הפירות שלו הם תרמילים – דומים לאילו של האפון והאפונה.

והפרח נפלא, בגודל של כ-2 ס"מ.

בעולם, הטופח הזה גדל בישראל, לבנון, סוריה ודרום טורקיה. ובכולם הוא נדיר. לפי הספרות, הוא קיים גם בהרי הגלעד בירדן – אך לא נראה שם שנים רבות.

  

הטופח הוא צמח מטפס, וגדל בד"כ באיזורים מוארים בשמש, אבל עשירים בגשם – מעל 600 מ"מ גשם בשנה.

הבעיה של הטופח הזה, היא שרוב האתרים שהוא גדל בהם  (ובסה"כ יש פחות מ-20 אתרים…) הם אתרים שרועות בהם פרות. הפרות מאד אוהבות את צמחי הטופח – הן אוכלות אותם כשהם עוד צעירים, ואז הם לא מספיקים לפרוח ולהתרבות.

וכאן שוב אני נכנסת לפינה של שמירת טבע: בהרבה משמורות הטבע יש רעיה. הפרות אוכלות צמחים מסויימים – ומשאירות אחרים. הן מותירות אחריהן "מוקשי דרך" – שמשנים את הרכב המינרלים בקרקע, ומאפשרים לצמחים מסויימים לשגשג על חשבון אחרים.
וכך אנו נשארים עם שדות של רבים ממשפחת המצליבים, חרציות, גדילנים, חמציצים, עיריות, פשתה שעירה – ואילו רוב הפרפרניים המיוחדים נעלמים – הם לא מצליחים לגדול.

מגדלי הפרות אומרים להגנתם, שהפרות רועות בארץ כבר אלפי שנים – זה לא שהן הגיעו הנה לאחרונה. והם צודקים – אבל…
אם בעבר עדר פרות היה רועה שבוע אחד בשנה בכל איזור, ואז נודד הלאה – היום הרועה יעביר את העדר רק אחרי שהוא כילה את כל הצמחיה שם. וברגע שיצוץ עוד משהו אכיל – הם יחזירו את הפרות, ושוב לא יהיה סיכוי לצמחיה.
במקרה, בדיוק בשבת האחרונה היינו באיזור כזה – שטח מרעה – ברמות מנשה. אני חייבת לציין שהיה לי ממש עצוב. איזור שאמורה להיות בו פריחה מהממת, היה מסריח, מלא מוקשים (חלקם יבשים ומוקשים), פריחה מועטה מאד – אחד פה, אחד שם, קטנים ועלובים…
וגם פה, אין לי פתרון.  אני רק מתארת את מה שראיתי במו עיני.

התמונות צולמו:
בשולי המטעים של נוה אטי"ב, 29.3.2008,
ובשביל נורמן, איזור תפן בגליל העליון, 7.4.2011

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רֹתם המדבר – Retama raetam

מי לא מכיר את הרותם? זהו אחד השיחים הנפוצים בארץ, אפשר לראות אותו בכל מישור החוף – ובעצם, התפוצה שלו היא כמעט בכל הארץ. רציתם פרח לאומי? אני בעד הרותם.
לא שיש לי משהו נגד רקפות – הן מקסימות, וכבר פרסמתי שבע רשימות על רקפות (חמש על רקפת מצויה, אחת על רקפת יוונית, ואחת על רקפת קיסוסית) – אבל תסתכלו על הרותם:

זהו אבטיפוס של צמח חסכן במים. הוא צורך ממש מעט מים, והוא כל כך חסכן, שכמעט ואין לו עלים. דרך העלים הצמח עושה פוטוסינתזה, ונושם – אבל הם גם שטח פנים גדול שדרכו מתאיידים מים. הרותם שינה את התפקוד: הוא מצמיח עלים זעירים בסוף החורף, כשיש פחות קרינה ופחות התאיידות. את רוב ההטמעה הוא עושה דרך הענפים והגבעולים שלו.
אגב, הרותם מאד מומלץ לגינון. אם אתם מחפשים שיח מרשים לגינה, שלא תצטרכו להשקות אותו אחרי השנה הראשונה – הרותם הוא הבחירה הנכונה.

השם שלו מגיע מהתנ"ך. זהו המקור הקדום ביותר לשם רותם. אליהו הנביא ישן מתחת לשיח רותם, כאשר ברח מאיזבל לאחר ששחט את כל נביאי הבעל. מלאך האלהים מצא אותו שם, ונתן לו אוכל ומים.

השם הערבי וגם השם המדעי נובעים מהשם העברי הקדום.

הוא גדל בכל הארץ, מהרי אילת בדרום ועד לצפון רמת הגולן. הוא מעדיף קרקע גירנית, אבל גם בחולות הוא מסתדר: השורשים שלו מעמיקים לחדור עד לשכבת הסלע, והוא מחזיק מעמד גם באיזורים חוליים.

הרותם משמש ברפואה עממית כתרופה נגד כאבי פרקים, כאבי גב, כאבי בטן ועוד מרעין בישין.

יש לו ריח עדין ונעים מאד. אם אתם פוגשים רותם, אל תתעצלו: גשו אליו, והריחו את הפרחים.

אם תסתכלו עליו על רקע השמים תקבלו את צבעי הדגל שלנו

הפרח הלבן עם הקווקוים בצבע בורדו – זה פשוט שילוב צבעים מקסים וייחודי

ואם אתם מתעקשים, אפשר להוסיף גם איריס ארגמן לסידור הפרחים – זה שילוב נהדר בעיני.
אנשים לומדים במיוחד שילוב צבעים ועיצוב זרי פרחים… לרותם ולאיריס זה בא באופן טבעי.

מכל הסיבות האילה, אני איתנה בדעתי שהרותם הוא הפרח הלאומי שלנו. האם שכנעתי אתככם? אני מוסיפה סקר בסוף הרשימה כדי לדעת…
(אם הסקר לא מתווסף לי, אני אשמח לדעת את דעתכם בכל מקרה)

הרותם שייך למשפחת הפרפרניים – הם נקראים כך כי הפרח הזכיר לבוטנאים פרפר. היום כשמתארים אותו, מדברים בד"כ על סירת מפרש: החלק העליון הוא המפרש, העלה האמצעי הוא אמצע הסירה – ויש לה שני "משוטים". האבקנים ועמוד העלי יושבים להם בסירה.

  

התמונות צולמו –
בחולות ניצנים, 21.2.2008
בשמורת האיריסים בנתניה, 19.2.2009 וגם 30.1.2010
ובגבעת אולגה, 2.2.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

תורמוס צהוב – Lupinus luteus

אני חוזרת לרגע אל מישור החוף, לדבר שוב על פרח ייחודי לאיזור, ועל פוליטיקה.

   

הפרח שלי הוא תורמוס – כולם מכירים תורמוס, נכון? אלא שהתורמוס הזה הוא צהוב. ובארץ הוא פורח במישור החוף. אני מכירה אותו מאחו בנימינה,  חורשת הסרג`נטים בנתניה, יער חדרה – והשבוע לראשונה פגשתי אותו ממש ליד תל-אביב: בשטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק.

התורמוס הצהוב גדל באדמה חולית – או חמרה. כלומר, הוא גדל בשטח שבו גרים רוב תושבי מדינת ישראל. וזה מביא אותי לענייני הפוליטיקה.
לאחרונה, הכריזה הממשלה על רפורמה בחוק התכנון והבניה. הדבר שעליו כולם מסכימים, הוא שאכן דרושה רפורמה כזו. המצב הנוכחי, שבו – בשביל להקים פרגולה בחצר או לסגור מרפסת צריך להמתין שנים לאישורים הוא באמת לא הגיוני.
וכך באמת הממשלה מציגה את הרפורמה: הרעיון הוא להקל על האזרח הקטן, שרוצה לעשות שינויים פשוטים בביתו.
אבל… אם קוראים קצת לעומק – מסתבר שהרפורמה הזו  היא רפורמת הקבלנים. מעתה, לקבלנים יהיה קל יותר להפשיר קרקעות לבניה ולבנות. זוכרים את השדות שהיו לכם ליד הבית כשהייתם ילדים? את השטחים הפתוחים? ובכן, תשכחו מהם. אם עוד לא בנו שם – אז יבנו עכשיו.

  

הריצה המטורפת הזו של הממשלה לאשר את הרפורמה – בלי לאפשר לאף גורם מקצועי לקרוא אותה לעומק – מאד חשודה בעיני. ולא רק בעיני – גם שופטי בג"צ מנסים להבין  למה זה דחוף כל כך לאשר את זה עכשיו ומיד.

הארגונים הירוקים מתאחדים כעת ומנסים לעצור את זה. כמובן, כולם חושבים אותנו לחבורת תמהונים. אנחנו מתנגדים לרפורמה, מנסים להנציח עוולות קיימות, פוגעים באזרח הקטן…
ובכן לא! אנחנו רוצים רפורמה, שיפור, וייעול. אבל אנחנו רוצים שהמרוויחים הגדולים פה יהיו האנשים והטבע. ולאו  דווקא הקבלנים ובעלי ההון.
אנחנו רוצים שיעצרו רגע ויסתכלו. שיגנו על השטחים הפתוחים. אני רוצה שגם הנכדים שלי יכירו את איריס הארגמן, או הבוציץ הסוככני. ולא רק מהתמונות שנשארו על המחשב הישן של סבתא.

אני חושבת שחשוב לשמור על הטבע מסביבנו, על שמורות הטבע. לבנות לגובה בערים – ולא להתפשט לשטחים הפתוחים המעטים שנותרו מסביבנו. להגן עליהם – בסופו של דבר – יגן גם עלינו. הצמחים עושים פוטוסינתזה, ומוסיפים חמצן לאטמוספירה. השטחים הירוקים חשובים לבריאות הציבור – הרבה יותר מקניון חדש, או שכונת עשירים עם נוף לים.

וזה קורה לא רק במרכז הארץ – בכל הארץ אנחנו חייבים להגן על הטבע. חייבים. וזה לא רק בשביל שתמהונים כמוני יראו צמחים עם שמות מוזרים כמו סם-כלב מזרחי.  זה למען קיום כדור הארץ. למען קיומנו אנו.
אני נשמעת קצת אפוקליפטית, אני יודעת. אבל אנחנו חייבים לעצור עכשיו, לפני שמאוחר.

  

כי הקבלנים לא מחכים לאישור החוק. הם כבר שולחים ידיים אל איזורים שכיום הם עדיין איזורים טבעיים ויפהפיים, מקום מחיה של בעלי חיים יחודיים – ורוצים לפגוע אותם.
בעמק ססגון שבבקעת תמנע, למשל, צמוד לשמורת תמנע – רוצים להקים מתחם מלונות. החברה להגנת הטבע הציגה שמונֶה חלופות – שמונָה אתרים אחרים, בהם ניתן להקים את המלונות מבלי לפגוע בטבע. אבל עמק ססגון עדיין בסכנה.

וגם בחוף הכרמל אין מנוח. השבוע קראתי, שחברת נובל-אנרג`י וחברת דלק מעוניינות להקים מתקן לטיהור גז. איפה? באחד החופים הפראיים והיפהפיים של ארצנו – חוף דור, למרגלות הכרמל. אחד הדברים המרגיזים פה הוא שקביעת החלופות ובדיקתם נערכה על ידי היזם עצמו. אפילו ראשי רשויות באזור לא שותפו בהליך קביעת מיקום חוות הגז.
עמותת כחול וירוק, שנלחמת על שמירת חופי הכרמל – מעורבת פה ומנסה למנוע את רוע הגזירה.

 

התורמוסים עדיין פורחים בצהוב, ובינהם עוד יש תורמוסים ארץ-ישראליים אחרונים בתכול-לבנבן – אבל עד מתי? אחו בנימינה, שבו גדלים סחלבי ביצות נדירים, תורמוסים מארבעה מינים שונים, ועוד פרחים נדירים – איננו שמורת טבע.
חורשת הסרג`נטים בנתניה – גם היא לא. יער חדרה? לא. ומובן ששטח קטן מאחורי תחנת הדלק שמול הכפר הירוק, שצמוד לשכונת "המשתלה" היוקרתית – איננו שמורת טבע.

 

אני קוראת לקוראי הבלוג, ובכלל לאזרחי המדינה – להתעורר. להסתכל. להבין. לחיות. לפני שתצאו לטייל ויאמרו לכם: "כאן בונים. לכו לטייל בארץ אחרת".
כמובן, זה מזכיר לי את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים ב-2004:  "רוצים שטחים ירוקים? טוסו לחו"ל!
שש שנים חלפו. ממשלות קמו ונפלו. אבל המדיניות בנושא שמירת הזכות הבסיסית של אזרחי ישראל לקצת טבע, קצת ירוק – לא השתפרה.

באתר החברה להגנת הטבע ישנם הרבה כתבות בנושא – הן מרוכזות כאן.
עוד כתבה באתר Treehugger

התמונות צולמו בת"א, ליד הכפר הירוק, בתאריך 11.2.2010

כתמיד, אתם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראות אותן בגודל מלא.


הערה: אני יוצאת ביום ראשון לשלושה ימים במדבר, רחוק מהמחשב. להתראות לקראת סוף השבוע הבא!



לוביה מצרית – Vigna luteola

קון ירקון ירקון
אי אי אי
שמש צהובה בשמיים
וירוק כהה כהה
ירוק כהה במים…
                              (אריק איינשטיין)

השמש היא לא הצהובה היחידה בירקון…  אתמול הצגתי נופרים צהובים פורחים בירקון, והיום אני מוסיפה עוד צהוב אחד: לוביה מצרית.

הלוביה היא צמח מטפס ממשפחת הפרפרניים, שגדל על גדות נחלים ומקווי מים.
הפרחים שלה גדולים וצהובים – יכולים להגיע לגודל של 3-4 ס"מ.

השם העממי שלה באנגלית הוא Nile Bean – כלומר, שעועית הנילוס – ואכן, הלוביה היא מן הקטניות, וממנה תרבתו את הלוביה שאנו אוכלים.

הפרי שלה עשיר בחלבונים, וגדל בתרמילים – הנה, כך:

הלוביה היא צמח שאוהב איזורים טרופיים-חמים. בארץ היא היתה נפוצה בעבר לצד נחלי מישור החוף,  אך ממש כמו הנופר, היא סובלת מהזיהום ויבוש הנחלים וכיום היא נדירה.
עדיין ניתן למצוא אוכלוסיות יפות לאורך הירדן – למשל, שמורת בית ציידה במזרח הכינרת, ובעמק החולה.

אנחנו, כאמור פגשנו אותה ליד בריכת הנופרים, במקורות הירקון

לאורך התעלה הזו – שהיא מקסימה וקסומה בפני עצמה:

כל התמונות צולמו ב19.12.2009 ליד בריכת הנופרים, מקורות הירקון

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואם נעשיתם רעבים בינתיים, מצאתי מתכון לסלט לוביה ועגבניות מצרי…

 וכמובן, השיר –