יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשפ"א

לכבוד יום הזכרון לחללי מערכות ישראל הפעם אני חוזרת אל שיר ישן שכתבה תרצה אתר, הלחין סשה ארגוב ושר מתי כספי.

אלקנה מזרחית – Alkanna orientalis

היום אני מגיעה אל האחרון במיני האלקנה שגדלים בארץ: אלקנה מזרחית.

אלקנת הגליל – Alkanna galilaea

אני ממשיכה עם מיני האלקנה השונים, והפעם – אלקנת הגליל.

אלקנה סמורה – Alkanna strigosa

אחד הפרחים הותיקים ביותר בבלוג שלי הוא אלקנת הצבעים, עליו כתבתי כבר בינואר 2009.

בארצנו מוכרים ארבעה מינים של אלקנה, ולכן החלטתי להשלים את ה"סריה" – ולכתוב על שלושת המינים הנוספים.

לשון-כלב הררית – Cynoglossum montanum

לפני כמה ימים, בתאריך 6.7.2020, קבוצת הפייסבוק "בוטניקה לאוהבים – צמחי הבר של ארץ ישראל" חגגה 9 שנים להיווסדה. אני חברה בקבוצה הזו בערך מההתחלה: העליתי המון תמונות, זיהיתי אלפי פרחים: זו בערך הקבוצה הראשונה שאני בודקת בכל כניסה לפייסבוק.

סינפיטון רפואי – Symphytum officinale

נזכרתי בטיול שלנו לאמסטרדם בספטמבר האחרון – בעצם לא סיפרתי על אחד הצמחים המעניינים יותר שפגשנו בטיול.

האבקת זמזום – Buzz Pollination

אני ממשיכה עם רשומות מהטיול לבקעה, והפעם חוזרת אל פרח נפלא שכבר הצגתי פעמיים בבלוג: צמרורת בואסייה.

תכלתן מזרחי – Brunnera orientalis

הקיץ מתחיל, עונת המבחנים בעיצומה – ואני נזכרת בפרח נפלא שמסיים לפרוח בימים אלו במרומי החרמון 

כשהכרתי את הפרח הזה, שמו היה ברונרה מזרחית. בינתיים עברתו את שמו (ושינו את המין…) – וכיום הוא תכלתן מזרחי. 

ובאמת, אני בטוחה שתסכימו איתי שיש לפרח הזה צבע תכלת נהדר: 

את ההכרות עם הברונרה ערכה לי הגר לשנר, מנהלת העשביה הלאומית באוניברסיטה העברית. זה היה בהשתלמות רת"ם, בערך בשנת 2007. זו היתה פעם ראשונה שטיילתי במרומי החרמון ופגשתי את הפרחים המיוחדים והנפלאים של החרמון. 

הגר קראה לי: "בואי ותראי את הפרח בעל צבע התכלת המושלם ביותר!"

ואני בהחלט מסכימה איתה. צבע תכלת נפלא ומענג, ודי ברור למה בחרו בצבע כשחיפשו שם עברי לפרח. 

אבל… למה בעצם חיפשו שם עברי לצמח? שמו הקודם – שהוא גם שמו הלטיני – זה ברונרה. על שם סמואל ברונר, רופא וחובב טבע שוויצרי מראשית המאה ה-19. 

נכון, ברונר לא היה עברי. אבל יש הרבה צמחים שנקראים על שם אנשים חשובים. למשל – מישויה פעמונית, על שם בוטנאי בשם אנדרה מישו; פורסקליאה שבירה על שם פר פורסקאל – בוטנאי שוודי; נאוטינאה תמימה – על שם בוטנאי איטלקי בשם טינאו. 

יש גם כמה צמחים שנקראו על שם בוטנאים ישראליים. למשל, אהרונסונית פקטורי – על שם אהרון אהרונסון (מניל"י) ואליעזר פקטורובסקי – שניים מראשוני הבוטנאים בארץ. לפקטורובסקי הוקדש צמח נוסף – פקטורית אשרסון, על שמו ועל שם פאול אשרסון, בוטנאי גרמני. וכמובן, גם מושיובית הגליל – על שם גרשון מושייב. 

אבל בשנים האחרונות יש נטיה לעברת את השמות הללו, וכך הקיקסיה הפכה לעפעפית, הקיטבליה – לעוגית והברונרה – לתכלתן. 

לא תמיד אני מסכימה עם השינוי. כיבדו אנשים שונים בכך שקראו לצמחים שונים על שמם – למה לקחת מהם את הכבוד? רק כי בארץ לא מכירים את ברונר, קיקס, מישו או קיטבל? חוץ מזה, הכרתי את הברונרה בשם זה, והוא מתגלגל לי טוב יותר על הלשון מאשר תכלתן, שקצת חונק אותי. 

הברונרה פורחת בארץ רק בחרמון, ברום 1,400 מטרים ומעלה. בעולם היא ממשיכה בהרי חורן (דרום סוריה) ואדום (ירדן). 

את התמונות צלמתי בחרמון, בתאריכים:
14.5.2010, 2.6.2011, 2.5.2013, 4.6.2015 וגם 25.4.2016. 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ורגע לפני סיום, עוד תמונה שאני מאד מרוצה ממנה: רומוליאת השלג, שכבר הצגתי בבלוג, במקומה הטבעי: שלולית לרגלי שלוגית מפשירה. 

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ו

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיוור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשיקמה. 

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.
נרות הלילה דעכו. הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם
הנעורים שבאו פתע אל סופם. 

את השיר "החול יזכור" כתב נתן יונתן והלחין נחום היימן.

והיום, במיוחד, אני גאה במורשת שלי, גאה בסבים שלי ששרדו את התופת. 

בתמונות אפשר לראות מקבצים מקסימים של זכריני מופשל (Myosotis refracta), שצילמתי במרומי החרמון בתאריך 25.4.2016

והם מזכירים לי לא לשכוח. לעולם לא לשכוח את התופת, את הנרצחים, את הזוועה – ולא לתת יד לפגיעה באנשים באשר הם אנשים, ללא קשר למוצאם או דתם – אבל גם לא לוותר ולפגוע בעצמי בשביל כבוד מדומה לדת כלשהי.

 

 

 

 

דונגית ארץ-ישראלית – Cerinthe palaestina

היום אני מציגה עוד אחד מפרחי ארצנו הפחות-מוכרים: דונגית ארץ-ישראלית. 

אם מבנה הפרח מזכיר למישהו מקוראיי את המציץ הסורי שהצגתי בשנה שעברה – זה לא מפליא. הדונגית והמציץ שייכים לאותה משפחה – משפחת הזיפניים. וזאת למרות שהדונגית כלל אינה זיפנית. היא חלקה מאד. 

השם דונגית ניתן לה בגלל העלים שלה, שמכוסים שכבה שעוותית (כאילו מצופים דונג). אפשר לראות בתמונה מעל ובתמונה הבאה, איך טיפות המים נשארות עגולות על העלה ולא נמרחות – בגלל הדונג.
אפשר גם לראות את הכתמים הבהירים על טרף העלה – בעזרתם קל מאד לזהות את הצמח גם ללא פריחה. 

העלים חובקים את הגבעול – לטעמי, גם זה מוסיף לייחוד וליופי של הצמח. 

יצאתי לחפש את הדונגיות ממש בתחילת העונה שלהן, ברמות מנשה. יש שם אזור שאני יודעת שיש בו דונגיות רבות. בזכות הכתמים על העלה זיהינו אותן בקלות – אבל לא מצאנו פרחים… 

מצאנו עוד ועוד ניצנים שלהן, כמו בתמונה הבאה: 

ואחרי חיפושים  רבים מאד – ובדיקת כל ניצן, אם במקרה הוא התחיל לפרוח ולא שמנו לב – 

מצאנו שתי דונגיות פורחות (עם כמה רקפות ביניהן) ! 

 אחרי השתיים הראשונות מצאנו, כמובן עוד כמה וכמה פורחות – ויכולנו להנות מהן. 

טיפות הגשם שירד בלילה כיסו את הפרחים כיהלומים, וזה פשוט נפלא: 

הדונגית היא מין אנדמי לישראל – כלומר, פורחת אך ורק בארץ. 

הדונגית גדלה לרוב בקרקעות כבדות – היא שגשגה בשולי שדות חקלאיים. אבל עם התגברות התיעוש (וההדברה) היא התמעטה מאד. 

הדונגית עטירת צוף, ומייק לבנה מספר שהיא מושכת בעיקר דבורים גדולות וחרקים שוחרי צוף המסוגלים להגיע לעומק הפרח. כמו שאפשר לראות בתמונה הבאה – חרקים שוחרי צוף יכולים להיות גם קטנים מאד, כאילו שמצליחים להכנס לתוך הפרח. 

הדונגית גדלה בארץ בכל האזור הים-תיכוני, ובמקומות בהם היא נמצאת – היא מסוגלת ליצור מרבדים צפופים – הפרח הצהבהב, והעלים הירוקים-סגולים ביחד יוצרים שילוב צבעים מיוחד ומקסים. 

את התמונות צלמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א בתאריך 13.1.2016, וברמות מנשה בתאריך 9.2.2016
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

לשון-פר איטלקית – Anchusa azurea

ברשומה על לשון-הפר הסמורה הזכרתי שיש פרח מאד מאד דומה – לשון-פר איטלקית. לכן, פשוט מתבקש לכתוב רשומה על לשון הפר האיטלקית. 

במבט ראשון הן באמת דומות מאד.  

הפרח היפהפה, עם חמישה עלי כותרת וזיפים החוסמים את הכניסה בפני מאביקים לא מספיק חכמים – נמצא גם פה, אצל לשון הפר האיטלקית. 

שתיהן נפוצות באיזור הים-תיכוני בארץ, בעיקר בהרים ובספר המדבר. לשון הפר האיטלקית מעדיפה קרקעות חרסיתיות עמוקות, ולשון-פר סמורה מעדיפה קרקעות יובשניות (שהמים מתנקזים מהן בקלות). 

אמנם ללשון-פר סמורה יש שלל גוונים – מלבן ועד לכחול ואילו לשון-הפר האיטלקית היא רק בגווני כחול, אבל צבע – כידוע לקוראי הבלוג שלי – איננו סימן הגדרה. 

אז בכל זאת, מהם ההבדלים? 

ריכזתי את ההבדלים בתמונה הבאה, ואני אחדד: 

ללשון הפר הסמורה יש זיפים דלילים ודוקרניים על הגבעול. כמו מסמרים.
ללשון הפר האיטלקית – יש שערות דקות וצפופות יותר. לא ממש נעימות לליטוף, אבל עדינות יותר מהזיפים הסמורים של לשון הפר הסמורה. 

ההבדל הנוסף הוא בגביע הפרח. אצל לשון הפר הסמורה הגביע מגיע עד אמצע צינור הכותרת, ועלי הגביע מעוגלים;
ואילו אצל לשון הפר האיטלקית הגביע מכסה את צינור הכותרת עד הסוף, ועלי הגביע מחודדים בקצותיהם. 

שניהם פרחים נפלאים, והצבע הכחול הוא שמיימי לחלוטין. אצל לשון הפר האיטלקית הכחול הזה מאפיין יותר – שמה הלטיני הוא לשון פר כחולה. 

את התמונות צלמתי בגבעת זקיף מעל כרמיאל, בתאריכים 27.3.2012 וגם 6.4.2013
ושוב, תודתי שלוחה אל שמעון כהן-סיוון על הסבריו הברורים ונכונותו לעזור!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

לשון-פר סמורה – Anchusa strigosa

אחרי הרשומה על הצמרורה, החלטתי להמשיך עם פרחים כחולים ממשפחת הזיפניים. אחד הבולטים שבהם הוא לשון-פר סמורה. 

לשון-פר סמורה היא פרח גבוה, עם גבעולים זיפניים, ופרחים גדולים ומרשימים. 

לשון הפר הסמורה היא כחולה. או לבנה – או משהו בין לבין. היא פורחת בכל הגוונים בין כחול ללבן. 

השם – לשון-פר – מגיע מהעלים הזיפניים, שהזכירו לקובעי השם לשון מחוספסת של פר. 

למען האמת, מעולם לא בדקתי לשון של פר אמיתי מקרוב, אני לא יכולה להעיד עד כמה העלים דומים ללשונות.  

כפי שניתן לראות בתמונה הבאה – הפרח הוא פרח עגול מושלם, עם חמישה עלי כותרת. במרכזו נמצאים זיפים המונעים ממאביקים לא רצויים להכנס לפרח ולהגיע אל הצוף והאבקה. לשון הפר היא פרח בררן, היא רוצה שדבורים יאביקו אותה, ולא חרקים אחרים. ולכן הפתח סגור בצורה כזו שרק דבורים (שהן חכמות יותר מחרקים אחרים) יוכלו להגיע אל הצוף בפנים.

כשהתחלתי לאסוף תמונות לרשומה, שמתי לב שלשון הפר הסמורה דומה מאד למין אחר באותו סוג: לשון פר איטלקית. על לשון הפר האיטלקית אני מתכננת לכתוב בעתיד. 

אפשר לזהות שהפרח הוא לשון פר סמורה (ולא איטלקית) לפי הסימנים הבאים:
עלי הגביע – כלומר, הגביע הירוק בו יושב הפרח – מגיעים בערך עד לאמצע צינור הכותרת של הפרח ולא מכסים את כולו.
הקצוות שלהם מעוגלים ולא חדים.
אפשר לראות זאת יפה בתמונה הבאה –

ובנוסף, שימו לב לזיפים על הגבעול. לשונות-הפר שייכות למשפחת הזיפניים – משפחה שניכרת בזיפים בולטים בכל מיני חלקים של הצמח.
אצל לשון-הפר הסמורה הזיפים הם לא צפופים, אך נראים כמו קוצים או מסמרים קטנים.

לשון הפר הסמורה נפוצה בכל האיזור הים-תיכוני בארץ, ובשולי המדבר. 

תודה מיוחדת לשמעון כהן-סיוון, שטרח להסביר לי ולהבהיר לי את ההבדלים בין לשונות הפר הדומות! 

את התמונות צלמתי –
בבקעת הירדן, בתאריכים 28.1.2012 וגם 20.1.2015
ובגבעת זקיף בגליל העליון, בתאריך 27.3.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.  

 

  

צמרורת בּוּאַסְיֶה – Trichodesma boissieri

ושוב אני חוזרת אל פרח שכתבתי עליו בעבר – צמרורת בואסייה 

הצמרורה היא פרח נהדר ממשפחת הזיפניים, שצבעו תכלת שובה-לב. רק תראו כמה הוא נהדר על רקע השמים, כשמסתכלים עליו מלמטה: 

בארץ גדלים שלושה מינים של צמרורה. כולם מתרכזים באיזורי השבר הסורי-אפריקני –
הצמרורה האפריקנית גדלה בעיקר בערבה – מאילת ועד ים המלח. אותה טרם פגשתי.
לפני 5 שנים פגשתי באילת את צמרורת אהרנברג, (בתמונה הבאה) שהיא מין סודני נדיר. היא קטנה למדי והיא פורחת בעיקר באיזור אילת.

צמרורת בואסייה היא ללא ספק היפה והמרשימה בין השלוש. 

צמרורת בואסייה היא אנדמית לאיזורינו – כלומר, תפוצתה העולמית היא רק בבקעת הירדן. בין הגלבוע לים המלח.

בטיולנו האחרון לנחלים תלכיד-פיראן בבקעת הירדן פגשנו הרבה צמרורות. בתמונה הבאה אפשר לראות את מפתח נחל תלכיד מאחורי הצמרורה. זה הקניון בו ירדנו במסלול: 

בתמונה הבאה, לעומת זאת, צלמתי צמרורה מהתצפית בראש המסלול. ההרים ברקע הם הרי הגלעד, בממלכת ירדן. 

הפעם שמתי לב גם לבעלי חיים על הצמרורה. ברשימה הקודמת על הצמרורה, סיפרתי על האבקת זמזום, ועל הדבורים הגדולות המאביקות את הצמרורה.
הפעם גיליתי שהצמרורה היא פונדקאי לעש נחמד שאני כבר מכירה:

זהו, כמובן, הדובון היפהפה שהצגתי בבלוג ממש לא מזמן. ראיתי כמה וכמה דובונים נחים על הצמרורה. האחד הזה הרשים אותי בדוגמא היפה במיוחד על גבו: 

הופתעתי לראות גם את הדובון הזה – שהפיגמנט האדום חסר לחלוטין בכנפיו. שאלתי לגביו, אך לא קבלתי תשובה. אני משערת שזהו דובון יפהפה שיש לו בעית צבע. 

התרגשתי למצוא גם את הזחלים של הדובון היפהפה מטיילים להם על הצמרורה, ונהנים מהעלים: 

הצמרורות הללו הן פרחים יפים ומיוחדים. אני בהחלט מקווה לפגוש גם את הצמרורה האפריקנית. 

את התמונות צלמתי בבקעת הירדן, בנחלים תלכיד-פיראן בתאריך 30.1.2015
את צמרורת אהרנברג צלמתי באילת, בתאריך 15.3.2010

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

מציץ סורי – Podonosma orientalis

 

היום אני מציגה פרח נחמד ממשפחת הזיפניים – מציץ סורי 

המציץ הוא בן-שיח בעל בסיס מעוצה, ופרחים כחולים. הוא נפוץ במקומות רבים בארץ, ואוהב לגדול באיזורים סלעיים. 

פעמים רבות אפשר לראות אותו בסדקי המצוקים, תלוי מעלינו – 

אפשר למצוא אותו פורח ברוב הארץ, פרט לדרום הנגב והרי אילת. 

בעולם, המציץ הוא צמח של מזרח הים התיכון – גדל בארץ, בלבנון ובסוריה. 

לפרחי המציץ יש צבעוניות נפלאה. בדרך כלל, הפרח הוא כחול-סגול, עם שוליים צהובים: 

אבל כמובן, צבע הוא לא סימן הגדרה. לכן אספתי כמה מציצים צבעוניים:
הראשון כחול, בלי השוליים הצהובים:

הנה אחד בתכלת ממש בהיר – 

ולזה יש פרחים צהבהבים, בכלל בלי כחול: 

כאן הפרחים צהובים-לבנים – 

והנה אחד ורוד לגמרי: 

ולפרח הבא אמנם יש פרחים בצבעים "רגילים" – אך אונות גביע הפרח גדולות ויפות יותר מאשר בפרחים הממוצעים: 

תמיד חשבתי שהשם 'מציץ' מגיע בזכות ה"מקור" שמציץ מתוך הפרח – בעצם ה"מקור" הזה הוא הארכה של מאבקי הפרח. אבל מסתבר שטעיתי.
הסיבה היא כמויות הצוף הגדולות של המציץ שמושכות חרקים רבים לבוא ולמצוץ את הצוף ממנו.

המציץ פורח בעיקר באביב – בין פברואר לאפריל, אבל אפשר למצוא פרחים שלו לאורך כל השנה. בראשית החורף הרבה דבורים מנצלות את הפריחה שלו, ומוצצות ממנו צוף. 

ומסתבר שלא רק דבורים! בטיולנו האחרון בבקעה, עוד אנחנו מטפסים במצוקי נחל פיראן – שמתי לב לתנועת ציפורים גבוה על המצוק. כיוונתי את המצלמה, וצלמתי בלי לדעת מה באמת אני מצלמת שם: 

בבית, על מסך המחשב גיליתי שצלמתי זכר צופית מצויה שהיה עסוק במציצת צוף מפרחי המציץ. אמנם לא תמונות איכותיות – אבל בכל זאת, סצנה נהדרת.  

את התמונות צלמתי בבקעת הירדן, במסלול תלכיד-פיראן, בתאריך 30.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

 

סומקן מעוצה – Onosma frutescens

ברשימה על הסומקן הענקי הזכרתי שאני מכירה מהכרמל את הסומקן המעוצה. הפעם אני אספר עליו. 

הסומקן המעוצה הוא בן-שיח, כלומר – צמח שיש לו בסיס מעוצה, אך יחסית לשיחים (ולמען האמת, גם יחסית לסומקן הענקי) הוא נמוך – גבהו מגיע ל-40 ס"מ. 

שמו של הסומקן מאד הולם אותו, ואם מסתכלים על הפרחים, אפשר להבין: 

הם מתחילים לפרוח בצהוב, ולאחר שהפרח מזדקן – הוא מאדים. מסמיק. 

כתוצאה מזה, הצבעוניות של צמח הסומקן היא ממש מקסימה!

הסומקן המעוצה פורח בכרמל ובגליל, באיזורים מוצלים. 

השנה כמעט לא ירד גשם, אבל לפני שנתיים צלמתי את הסומקן בתקריב, עם טיפת גשם – 

פרט לטיפה, רואים יפה את השערות הזיפניות המכסות את הצמח. הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים, והמאפיין העיקרי של בני המשפחה הזו הוא השערות הזיפניות המכסות את הצמח. 

השם הלטיני של הסומקן – Onosma – משמעותו "ריח חמור"… כנראה הוא מגיע בגלל הריח הנובע מהשורשים של חלק מהמינים. 

לכל הפרחים במשפחת הזיפניים יש חמישה עלי כותרת.
במקרה של הסומקן – הם מאוחים יחד לפעמון מקסים, עם שולים מעוגלים ועדינים –

בעולם יש בערך 90 מינים שונים של סומקנים, הצבעים הנפוצים לפרחים הם לבן וצהוב – ולרוב, הפרחים מאדימים אחרי כמה ימים. 

הסומקן הענקי שהצגתי ברשימה הקודמת יוצא דופן – הפרחים שלו נשארים צהובים לאורך כל הדרך. 

מנגנון שינוי הצבע מופיע בהרבה מינים במשפחת הזיפניים – המטרה היא לסמן לדבורים חכמות מתי כדאי לגשת לפרח ולהאביק אותו, ומתי להתעלם ממנו – כי הפרח הואבק. 

את התמונות צלמתי בכרמל – בעיקר לאורך הדרך לגבעת וולפסון – בתאריכים:
2.3.2013, 24.3.2013, 31.3.2013, 17.3.2014. 22.3.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

סומקן ענקי – Onosma gigantea

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי. 

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות. 

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה. 

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם – 

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי. 

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו. 

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים… 

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט. 

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו. 

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!" 

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

עכנאי מגובב – Echium glomeratum

מי שנוסע בימי אילו בצפון הארץ – למשל, לאורך כביש 70 באיזור רמות מנשה, או בכבישי הגולן – ישים לב לעמודי תפרחת גבוהים, אפורים ויבשים בצידי הדרך. זהו העכנאי המגובב.
אני חוזרת היום מעט אחורה בזמן, בשביל לראות את שיא הפריחה של העכנאי המגובב –

העכנאי המגובב הוא צמח רב-שנתי זקוף, שגבהו בין מטר לשניים. הוא פורח בד"כ במאי, אם כי לפעמים מתחיל לפרוח כבר באפריל – ולפעמים (בשנים גשומות) מצליח למשוך עד יוני.

העכנאי גדל בדרך כלל במקבצים, עמודים עמודים. הפרחים אינם מאד גדולים – פחות מ-2 ס"מ – וצריך להתקרב בשביל לראות אותם:

ולגלות שהצבע שלהם הוא ורוד-בהיר, ובניגוד למינים אחרים במשפחת הזיפניים – אצלם הצבע לא משתנה לאורך כל חיי הפרח.

צורת הפרח הזכירה למגליו פה פעור, ועמוד העלי (שנמצא בין חמישה אבקנים) – מתפצל בקצהו לשתי צלקות: זה הזכיר להם לשון-נחש. ועל כן קראו לו "עכנאי" – על שם הנחש עכן.

הדבורים מאד אוהבות לבוא לבקר בפרחי העכנאי – וכשנכנסתי לשדה העכנאים, לצלם אותם – כל הזמן הן רחשו וזמזמו סביבי.

לפי ההסבר של מייק לִבְנֶה, הוא נקרא "עכנאי מגובב" – כי "הפרחים מגובבים על ענפים קצרים בחלקו העליון של גבעול-הפריחה". ובכל זאת, השם לא מתאים לי, כי הצמח עצמו מאד ברור ולא מגובב.
אני הייתי קוראת לו "עכנאי גבוה" או "עכנאי קִפֵּחַ" – כי הוא באמת גבוה.

העכנאי הוא בן משפחת הזיפניים – וזה מאד ברור אם מסתכלים עליו – הצמח מאד שעיר, מלא זיפים לא נעימים-למגע.
יש לו כמה קרובים נפוצים ברוב הארץ –
עכנאי יהודה – גדל ברוב הארץ – מצפון הנגב ועד החרמון. הוא חד-שנתי בגובה של כ40 ס"מ, ופורח במרץ.
עכנאי שרוע שגדל בעיקר במישור החוף – אך ניתן למצוא אותו גם בהרים. הוא רב שנתי, שרוע וסבוך. העכנאי השרוע הוא בעל פריחה "מטפטפת" לאורך כל השנה: בכל חודש אפשר למצוא כמה פרחים על הצמח.

 

העכנאי גדל בכל החלק הצפוני של הארץ – מקו הכרמל וצפונה – אם כי אפשר למצוא אותם גם בהרי השומרון. הוא אוהב אדמות כבדות, מוצפות בחורף – והרבה פעמים יצמח בשולי דרכים – ששם הוא מקבל עודפי מים שניגרים מהכביש.

התמונות צולמו בכרמל, 24.4.2010 – ותודה מיוחדת לאחותי שעזרה לי להסיר כמה חוטי חשמל מיותרים…

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא! ואם אהבתם, אני אשמח אם תקליקו על MaxIt, פה למטה מצד שמאל.

 

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)

כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.

את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis  stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta  ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata)  ואל תשאלו אותי מעבר לזה…

כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

 

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

החול יזכור 
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארציהחול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.

 

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות)  ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:

(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)

ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:

(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)

שיר ארץ 
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב

ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת לפעמים גם היא עצמה גוזלת את כבשת הרש. ארץ שמתקו לה רגביה ומלוחים כבכי כל חופיה שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת. שב החצב לבן לפרוח שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים.

כל אביב שבים לה סביוניה לכסות את כל קמטי פניה רוח קיץ עצב אבניה ילטף באור. שב הסתיו עם כובד ענניה לעטוף אפור את כל גניה והחורף את שמורות עיניה הבוכות יסגור. שב החצב לבן לפרוח שם בדרך יחידי והיסמין ישיב ניחוח שדות הזמן שלה האבודים.

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

 

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?

אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.

מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.

אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי)  – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".

(הר קטע, 15.3.2006)

 

אני נושא עימי 
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי

אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".

בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.

בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.

בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.

(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)

 מילות השירים – מתוך "שירונט"

צמרורת בּוּאַסְיֶה – Trichodesma boissieri

 

היום אני מציגה פרח יפהפה ומדהים – ששמו צמרורת בּוּאַסְיֶה. היא נקראת כך על שם בוטנאי צרפתי ששמו היה אדמונד בואסיה.

 

 

הצמרורה גדלה בבקעת הירדן – אנחנו פגשנו אותה בנחל תלכיד, בהשתלמות רת"ם, 26.3.2009

 

 

 

זהו פרח יפהפה, תכול – ומתאים לי לשבוע הכחול-לבן שלי,

ובנוסף הוא מאפשר לי להסביר מושג מעניין מתחום הבוטניקה: באנגלית זה נקרא Buzz Pollination או Sonication,  ובעברית – האבקת זמזום.

 

 

האבקת זמזום היא דרך יעילה לפיזור ואיסוף אבקה מצמחים רבים – אך יש צמחים, כמו עגבניות למשל, וכמו הצמרורה – שזו הדרך היחידה להאביק (ולהרבות) אותם.

 

 

למאבקים (כלומר, החלק בו נמצאת האבקה של הפרח) של הפרח יש פתחים קטנים, ורק מעט אבקה יוצאת מהם – כמו פלפל מפלפליה.

 

  

 

דבורי בומבוס, ודבורי עץ – כלומר, דבורים גדולות – לא אוספות רק צוף. הן מתעניינות גם באבקה, העשירה בפרוטאינים.

הן תופסות את הפרח מלמטה ומרעידות אותו (עושות לו "buzz") בעזרת הרעדת שרירי הכנפיים שלהן, ויצירת חשמל אלקטרוסטטי. זה משחרר ענן אבקה – שנלכד בשערות של הדבורה. היא מסרקת את האבקה לכריות על הרגליים שלה.

 

 

חלק מהאבקה יאביק את הצמח.

 

 

הצמרורה היא שיח נדיר ויפהפה. התכול שלה פשוט שמיימי

 

 

גם הפרי שלה מיוחד ומעניין:

 

 

עוד על האבקת זמזום אפשר לקרוא כאן.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אלקנת הצבעים – Alkanna tinctoria

 

הגיע חודש ינואר. אני יוצאת אל מישור החוף, לאיזור הכורכרים.
אחד הפרחים שצובעים את החולות בצבע נהדר הוא אַלְקַנַּת הַצַּבָּעִים

נכון שהכחול הזה מ-ד-ה-י-ם?

כל פרח בקוטר סנטימטר, והצמח שרוע ויוצר מרבדים כחולים.

ומה לגבי השם? אַלְקַנָּה – שזהו גם השם הלטיני – מגיע בכלל מ…ערבית.

בערבית, השם המקורי הוא "אל-חינה" – כלומר, "האדום".

תשאלו: למה לפרח כל כך כחול, קוראים "האדום"?

אם תעקרו אותו (אבל אל תעקרו אותו, בטח לא לידי, ולא בשמורות טבע) תבינו: השורשים שלו אדומים-חומים; ובעבר, נהגו להפיק מהם צבע אדום – כלומר, חינה. הַצַּבָּעִים היו משתמשים בשרשי האלקנה להפקת צבע אדום.

כעת השם ברור, ואפילו הגיוני!

כל התמונות צולמו באיזור חוף גדור, ליד גבעת אולגה; בתאריך 1.1.2009

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.