חשפונית עדינה – Anogramma leptophylla

כשפגשתי את הפעמונית הקטנה, על מחשוף הכורכר, שמתי לב לצמח נוסף. קטן אפילו יותר. הנה, סימנתי אותו בעיגול: 

הצמח הזה הוא שׁרךְ קטן ועדין, העונה לשם: חֶשְׂפּוֹנִית עֲדִינָה. 

החשפונית, כמו הפעמונית הקטנה, אוהבת מחשופי סלע. 

וחשבתי שאולי מכאן בא שמה: חשפונית במחשופי סלע. אבל דרור מלמד כותב באתר צמח השדה שהשם "חשפונית" נובע מכך שהמנבגים שלה חשופים. 

במיני שרכים אחרים יש למנבגים מעין קשקש המכסה אותם, ונקרא "ציפית". אצל החשפונית – הציפית הזו איננה, והמנבגים חשופים. ומכאן – חשפונית. 

ואגב, למי שאומר שרך ב-שֹ שמאלית: בדקתי במילון אבן שושן. ההגיה הנכונה היא שָׁרָךְ, ב-שׁ ימנית. באמת.
הטעות נובעת כנראה, מקרבת הצורה של המילה שׁרך (כשהיא נכתבת בלי ניקוד) למילה משׂתרךְ. אבל מקור המילה שׁרךְ הוא בארמית – ולא קשור למשתרך, למרות השורש. 

שׁרכים הם צמחים פרימיטיביים – כלומר, עתיקים בעולם, שאין להם פרחים. הפרח – כידוע, הוא איבר המין של הצמח. השרכים מתרבים באופן אחר. 

על העלים שלהם (או על גבעולים יעודיים – כמו בלשון-האפעה שהצגתי בבלוג בעבר) מתפתחים מנבגים. 


המנבגים – שכאן נראים כמו כדוריות קטנות בשחור וירוק – הם מעין קופסאות שכל אחת מכילה אלפי נבגים מיקרוסקופיים. 

הנבגים הם גופיפי הרביה של השרך – הם מתפזרים באוויר, ויכולים להשאר במצב הנבג במשך שנים רבות. ואז, כשהם מרגישים שהתנאים בדיוק מתאימים להם – מבחינת לחות, קרקע, סביבה – הם נובטים והופכים לצמח חדש. 

החשפונית היא שרך חד שנתי – כלומר, הצמח נובט עם הגשמים הראשונים, ובקיץ מתייבש, מפזר את הנבגים ומת. 

בארץ היא נמצאת במחשופי סלעים מוצלים במרכז ובצפון. אפשר לפגוש אותה בחורף ובאביב – אם מחפשים ושמים לב למשהו קטן כל כך… 

בעולם היא גדלה באזורים הממוזגים בכל היבשות, אם כי לעתים אפשר למצוא אותה גם חודרת לאזורים טרופיים. 

את התמונות צלמתי בהרצליה, בתאריך 27.3.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

באיחור מסויים שמתי לב שהרשומה הזו היא הרשומה ה-1,000 שפרסמתי בבלוג! אז מזל טוב לבלוג שלי! סיכומים יגיעו ברשומת העשור

 

מודעות פרסומת

מרקולית מצויה – Mercurialis annua

DSCN6372

הצמח שלי היום הוא אחד צמחים הנפוצים ביותר, פרח עם צורת חיים יחודית – ובכל זאת, לרוב מתעלמים ממנו. 

DSCN6314

הכירו נא את המרקולית המצויה. צמח חד-שנתי, קטן, ירוק, לא מרשים – אבל מעניין. 

DSCN6327

נסתכל על הפרחים שלו: הם קטנים, לא בולטים. האבקנים גדולים. וכשהצמח משקיע באבקנים, אבל לא משקיע בגודל הפרח – אנחנו מבינים שהפרח סומך על הרוח שתאביק אותו. הוא לא מנסה למשוך מאביקים בעלי עיניים או חוש ריח.
ואכן, המרקולית מסתמכת על האבקת רוח. 

DSCN6344

אבל אם נמשיך להסתכל על הפרח – נראה שאמנם יש פה אבקנים, אבל אין עמוד עלי. כלומר – זהו פרח זכרי!
ואם יש פרח זכרי – צריך לחפש גם את הפרח הנקבי. 

מרקולית מצויה זכר-25-12-14-גכלניות-הודהשרון-יעלאורגד-01

כאן הנקודה המעניינת של המרקולית. יש צמחים רבים שמפרידים את זמן פריחת הזכר מהנקבה – למשל, אצל הכלניות – הפרח מתחיל כפרח נקבי, ורק לאחר כמה ימים מבשילים האבקנים הזכריים. אצל פרחי האחילוף – הפרחים הזכריים נמצאים על החלק העליון של השזרה,והפרחים הנקביים בבסיס.
אך כל זה קורה באותו פרח. הצמח עדיין דו-מיני.
צמחים שמפרידים את הזכר מהנקבה לחלוטין נקראים צמח חד-מיני, דו-ביתי. כלומר, בניגוד לרוב הצמחים שהם דו-מיניים (הזכר והנקבה חיים יחד באותו "בית" – כלומר, על אותו צמח) – כאן יש לנו צמחי זכר וצמחי נקבה. לכל אחד יש בית נפרד. 

DSCN6373

השיטה הזו, של הפרדת הזוויגים לצמחים שונים – בד"כ מוכרת אצל עצים ושיחים. למשל, התות והחרוב הם דו-ביתיים. אצל צמחים קטנים, ובמיוחד חד-שנתיים – זה הרבה יותר נדיר. 

DSCN6377

מה שעוד מעניין הוא, שפרחי הנקבה הם קטנים וחבויים. בניגוד לפרחי הזכר הבולטים, שרוצים לשלוח את האבקה לכל עבר – פרחי הנקבה מוגנים בחיק העלים: 

DSCN6772

כך נראה פרח נקבי מקרוב: כאן רואים את העֶלי הלבן של הפרח. אין לו כלל עלי עטיף. 

מרקולית מצויה נקבה-25-12-14-גכלניות-הודהשרון-יעלאורגד-01

 כאן כבר רואים את פירות המרקולית:

DSCN6770

כאמור, המרקולית מאד נפוצה בארץ – אני בטוחה שכל מי שמטייל פגש בה פה-ושם, הרוב פשוט לא שמו לב אליה… 

אני רוצה למסור תודה מיוחדת לפרופ. שמידע על ההסברים לגבי המרקולית! 

DSCN6378

את התמונות צלמתי בתאריכים –
20.12.2014 ביער חורשים
25.12.2014 בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א
26.12.2014 בגבעת הכלניות של הוד השרון.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 DSCN6853  

ילדים, הזהרו מעצי באובב!

IMG_0322

כשביקרנו בפארק Disney's Animal Kingdom – אחד הדברים המרשימים שראינו בפארק הוא "עץ החיים". עץ באובב ענקי ומרשים, עם גזע יפהפה – המוני חיות מגולפות בו.
ממש The Tree Of Life. 

IMG_0812

יש רק בעיה אחת עם עץ הבאובב הנהדר הזה – הוא מפלסטיק. כן. פלסטיק אמיתי. וואו.
כלומר… רעיון נחמד, ביצוע מרשים – אבל אני רוצה את הדבר האמיתי. (אגב, ברחבי הפארק פזורים כמה וכמה עצי באובב מפלסטיק. סיפרו לנו שיש גם באובב אחד אמיתי, אך לא מצאנו אותו)

Tree of life

ואכן, פגשתי באובב אמיתי בגנים הבוטניים הטרופיים פיירצ'יילד במיאמי – Fairchild Tropical Botanical Gardens.
עצי הבאובב מקורם באפריקה, באיזורי הסוואנה. אם אתם רוצים לראות מצגת מרהיבה במיוחד – בעמוד המצגות של האתר "יופיו של הטבע" (אתר צילומים נהדר של ידידי, ליאור אלמגור) – יש מצגת שלמה על העצים הללו, שהוא פגש במדגסקר. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

שמו הלטיני הוא Adansonia digitata, כלומר אדנסוניה מאוצבעת. באובב הוא השם העממי, שמקורו בסילוף שם שנתנו סוחרים מצריים לעץ.
לעץ יש שלל שמות וכינויים נוספים – למשל, עץ לחם-הקופים (Monkey Bread tree); העץ ההפוך (Upside down tree) ועוד. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

את הבאובב בגנים במיאמי נטעו לפני 70 שנים בערך. אמנם העץ אינו ענק כמו הענקים בני מאות השנים במצגת של ליאור – אך הוא כבר בעל גודל מרשים. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

לשמחתי, הבאובב שפגשנו בפלורידה היה בשיא פריחה. פרחי הבאובב גדולים ומרשימים – 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

הרמתי פרח שנשר מהעץ, כדי שאפשר יהיה להבין כמה הוא גדול ומיוחד: 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

בתמונה הבאה אפשר גם לראות את הפירות הצעירים המתפתחים על העץ. באפריקה, הבאובב הוא עץ מאד שימושי – הפירות שלו אכילים, ואם מייבשים וטוחנים אותם – מקבלים קמח.  מהסיבים שלו מכינים חבלים, את העלים אפשר לאכול כסלט או לכבוש. את הפרחים אפשר לחלוט.
מכינים ממנו תרופות עממיות רבות, ואפילו אפשר לרוקן את מרכז העץ ולהשתמש בו כבור מים. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

ולמרות כל זאת, נקשרו בשמו של הבאובב הרבה סיפורי אימה. רוחות רעות, ואפילו השטן בכבודו ובעצמו שוכנים בין ענפי העץ… לא ברור לי למה. לדעתי זהו עץ יפהפה ומלא הוד והדר.

SAMSUNG CAMERA PICTURES
דווקא בספר הילדים "בישימון וביער עד" של הנריק סנקביץ' (אחד הספרים שמאד אהבתי כילדה) – העץ נזכר בתור עץ חיוני שהילדים גיבורי הספר מוצאים בו מקלט, נהנים מפירותיו ופרחיו. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

– האם נכון הדבר כי הכבשים אוכלים שיחים קטנים? 
– כן, נכון. 
– אם כן, נחה דעתי!
לא הבינותי מדוע כה חשוב הדבר שכבשים יאכלו שיחים קטנים. אולם הנסיך הקטן הוסיף ואמר: 
– אם כן, אוכלים הם גם עצי באובב? 
הסברתי לו כי עצי הבאובב אינם שיחים קטנים, אלא עצים גדולים כמבצרים. גם עדר פילים לא יוכל לבאובב אחד. 
ענין עדר הפילים הצחיק את הנסיך הקטן, והוא אמר: 
– היינו צריכים להעמיד אותם זה על גבי זה… 
אחר העיר בטוב דעת: 
– עצי הבאובב היו קטנים לפני שנעשו גדולים. 
– נכון בהחלט – אמרתי – אולם מדוע רוצה אתה שהכבשים יאכלו את עצי הבאובב הקטנים? 
– ככה זה! – השיב כמדבר על ענין המובן מאליו. נאלצתי לאמץ את כל כוח שכלי כדי להבהיר לעצמי את הבעיה הזאת. 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

הציטוט הנ"ל הוא, כמובן, מתוך הספר המופלא "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אקזופרי, בתרגום הישן והטוב של אריה לרנר.
הנסיך הקטן חושש מעצי הבאובב שיגדלו על כוכבו ויבקעו אותו כליל. 

במציאות, עצי הבאובב הם עצים יפים ומיוחדים. בארץ אפשר לפגוש כמה יפהפיים שנשתלו בקיבוץ עין גדי. הנה הגדול בינהם, עם מוטי והעננצ'יקים לידו: 

IMG_7199

את הבאובב מעין גדי צלמתי בעין גדי, בתאריך 5.3.2011.
שאר התמונות הן מפלורידה:
את הבאובב מפלסטיק צלמתי בפארק דיסני, בתאריך 28.6.2014
את הבאובב האמיתי צלמתי בגנים הבוטניים פיירצ'יילד, בתאריך 8.7.2014 

Tree of life1

Cholla Cactus – Cylindropuntia – קקטוס צ'ויה

IMG_0347

שוב אני נזכרת במדבריות קליפורניה, ובקקטוסים. הקקטוסים בתמונות היום שייכים לסוג אחד ששמו הלטיני Cylindropuntia, כלומר אופונטיה גלילית – בצורת גליל. 

IMG_9367

השם העממי הוא צ'ויה – Cholla (כזכור, L כפולה מבוטאת כ-י', כי זה מגיע מספרדית). 

IMG_0348

בקליפורניה יש בערך עשרה מינים שונים של צ'ויה, ואני מקווה שזיהיתי נכון את אילו שפגשתי.
בתמונה הבאה, למשל Branched Pencil Cholla – צ'ויה דמוית עפרון. השם הלטיני הוא Cylindropuntia ramosissima. 

IMG_0074

זהו צ'ויה מקסים, עם עם ענפים דמויי עפרון וקוצים אימתניים – 

IMG_0075

לעומתו, הצ'ויה הזה נראה שמנמן והקוצים שלו ממש נראים כמו פרווה רכה. לכן קוראים לו Teddybear Cholla – צ'וית הדובון. השם הלטיני הוא Cylindropuntia bigelovii.
אבל אל תטעו, ממש לא כדאי ללטף את הדובון הזה. הפרווה שלו מאד דוקרנית ולא נעימה. 

IMG_0363

בפארק עץ יהושע יש איזור בו הדובונים הללו התרבו מאד, ממש מכסים שטח גדול בצפיפות – זוהי נקודת עצירה ידועה בפארק, ששמה The Cholla Patch. 

IMG_0352

עצרנו בה לזמן קצר, ואני נכנסתי לסיבוב בשביל בין הקקטוסים. אפילו ראיתי ניצני פריחה (כלומר, אני חושבת שאילו טרום פריחה. אם טעיתי, אשמח לתקן) –

IMG_0369

ברגע שנכנסתי אל השביל הזה, התחלתי להתרגש.
  בתור ילדה, תמיד אהבתי מערבונים. אהבתי את ספרי ג'יימס פנימור קופר (גשושי, המוהיקני האחרון ועוד), ומאד אהבתי את ספרי קארל מאי. 

IMG_9152

קארל מאי היה גרמני, שמעולם לא ביקר ביבשת אמריקה. הוא כתב את הרפתקאותיו של יד הנפץ וידידו האינדיאני וינטו. התיאורים שלו נסמכו על תיאורים של חוקרי טבע גרמניים שביקרו באיזור, ולכן הם מדויקים ומציאותיים. 

IMG_9634

באחד הספרים הוא מספר על קבוצת פורעי חוק (שודדי ערבה, בתרגום העברי הותיק שקראתי) שמסיטים אנשים המנסים להגיע למערב מדרכם – מובילים אותם אל שדות קקטוסים ענקיים, אל שביל שנעשה צר יותר ויותר עד שהם נתקעים בין הקקטוסים. אז מגיעים אותם פורעי חוק – הורגים את האנשים התמימים ובוזזים את רכושם. 

IMG_9203

יד הנפץ וידידו וינטו האפאצ'י, כמובן, אינם יכולים להשלים עם התנהגות זו – והם מצליחים לרמות את שודדי הערבה, להציל קבוצת נוסעים תמימים, ולכלוא את השודדים בשדה הקקטוסים במקומם. 

IMG_9633

כשהגעתי ל-Cholla Patch, הבנתי מיד במה מדובר – שדה הקקטוסים הנהדר הזה משתרע לכל עבר, ככל שמתקדמים הוא נעשה צפוף יותר, וקשה להתקדם.
מבחינתי, אני פשוט נכנסתי אל הספר. חיפשתי את וינטו (אהבתי הראשונה…) שיבוא להסביר לי על העקבות בחול, או להראות לי נתיב סודי בין הקוצים. 

IMG_9631

לצערי וינטו לא הגיע… מצד שני, גם במאה ה-19 הוא היה דמות בדיונית. נאלצתי לצאת בכוחות עצמי מהשדה, ולחזור לאוטו, ולמאה ה-21. 

SONY DSC

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בפארק מדבר מוהאבי ובפארק עץ יהושע בתאריכים 10.3.2013-12.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

SONY DSC

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

IMG_9632

עוד משהו חשוב: בשבת הקרובה, 25.1.2014 תערך צעדת הנרקיסים השנתית. בואו לראות אלפי נרקיסים ממש בתל אביב!
פרטים באתר הכפר הירוק, כאן.
תמונות מהצעדה לפני 3 שנים אפשר לראות בבלוג שלי, כאן

נרקיסים בגלילות, ינואר 2011

Ocotillo – Fouquieria splendens – אוֹקוֹטִיּוֹ

IMG_9772

היום אני מספרת לכם על אחד הצמחים המיוחדים יותר שפגשתי בפארק Joshua tree – צמח מרהיב ויוצא דופן. 

  Ocotillo

למען האמת, הוא כל כך מיוחד – שהגדירו עבורו משפחה משלו. משפחת הפוקריים – שיש בה סוג אחד, ובו 11 מינים. אני פגשתי את המין ההדור ביניהם. 

IMG_9683

אני שמחה מאד להציג בפניכם את האוֹקוֹטִיּוֹ – צמח מיוחד, אופייני למדבר סונורה. 

IMG_9681

השם מגיע מהשפה המקסיקנית Nahuatl, ולכן האותיות LLO בסוף השם מבוטאות כמו י' דגושה. משמעות השם היא כנראה "אורן קטן", למרות שכלל אין דמיון בין הצמח הזה לאורן. 

IMG_9682

האוקוטיו הוא שיח קוצני גדול – גבהו יכול להגיע ל-3 מטרים ויותר. הוא לא מאד בשרני. הענפים שלו דקים וארוכים.

IMG_0018

מבחינת עלים הוא מותאים לחיי המדבר: מיד לאחר הגשם הוא מגדל עלים שעוסקים בפוטוסינטזה, ומספקים מזון לצמח. 

IMG_9775

אבל אם לא ירדו עוד גשמים (מה שסביר מאד במדבר) או בעיתות בצורת ארוכות – העלים יישרו מיד, כדי לחסוך אנרגיה, ולהקטין את שטח הפנים של הצמח. 

IMG_9688

כי שטח פנים קטן יותר – משמעותו פחות התאדות של הנוזלים החשובים. 

IMG_9687

כך יוצא שהעלים של האוקוטיו אינם צומחים בעונה מסויימת ונושרים בעונה מסויימת כמו עצי אגס ותפוח, למשל – אלא צומחים לפי הגשם.
יש גשם? יש צמיחה.
הגשם חדל? העלים נושרים. 
זה יכול לקרות גם חמש פעמים בשנה.  

IMG_0011

כשטיילנו אל נאת מדבר הדקלים האבודים, ראינו המון צמחי אוקוטיו בדרך. הם באמת גרמו למסלול להראות ייחודי ויפה. באיזור הזה אין עצי יהושע, קקטוס הסגוארו הגדול צומח באיזורים דרומיים יותר – והצמח הבולט והייחודי כאן הוא האוקוטיו. 

IMG_0012

קיוויתי מאד לראות גם אוקוטיו פורח – אך בכל המסלול לא ראינו אף אחד בפריחה. לכן, אחרי שגמרנו את הטיול, נסענו לאיזור בפארק שנקרא "Ocotillo Patch" – שטח שיש בו ריכוז גדול של הצמחים המופלאים הללו, ושם חיפשנו. 

IMG_0009

אום נטע שלפה משקפת – ובאמת תוך זמן קצר היא איתרה אחד פורח. שמחתי מאד – ושמנו פעמינו אל האוקוטיו הפורח. 

IMG_0386

הפריחה של האוקוטיו היא מוזרה ומרהיבה. מרחוק, הפרחים נראים כמו מברשות אדומות בקצה העליון של כל ענף. 

IMG_0399

אם מתקרבים, אפשר לראות שה"מברשת" היא בעצם תפרחת – אוסף פרחים צרים ומאורכים – 

IMG_0401

פרחי האוקוטיו מואבקים על ידי יונקי הדבש – ה-Hummingbirds. 

IMG_0383

בדקתי פרחים שנשרו למטה – הם מאורכים, ומותאמים מאד להאבקת ציפורים. גם הצבע האדום ידוע כצבע שמושך ציפורים.
בארץ, למשל, אפשר למצוא במדבר את הרנוג השיטים – אמנם צמח טפיל, אך גם הוא בעל פרחים אדומים מאורכים, וגם הוא מואבק על ידי ציפורים. 

IMG_0390

לפי מה שקראתי, הפרחים עשירים בצוף – ולכן לא רק יונקי דבש באים אליהם, אלא גם ציפורים אחרות – ואפילו סנאים ומכרסמים נוספים מנסים להגיע אליהם, ולהנות מהנקטר המתוק. 

IMG_0382

השם הלטיני – פוקריה – הוא לכבוד רופא ופיזיקאי צרפתי בן המאה ה18-19 – Pierre Fouquier. שם המין הוא "פוקריה הדורה".
ישנו עוד מין מיוחד בסוג הזה – הוא גדל באריזונה, ולא פגשתי אותו – שמו "פוקריה עמודית", אבל השם העממי שלו זה "עץ בג'ום" – Boojum Tree – וזה החזיר אותי מיד אל ציד הסנרק של לואיס קרול… 

IMG_0397

למי שמעוניין לראות אוקוטיו פה בארץ – אני ממליצה על סיור בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. תוכלו למצוא שם את אוסף הסוקולנטים הגדול והמקיף ביותר בארץ, ובין השאר יש גם פרט גדול ומרשים של אוקוטיו. הפריחה היא בד"כ בסביבות אפריל. 

IMG_0385    

את התמונות צלמתי בפארק הלאומי Joshua Tree, בתאריך 12.3.2013

IMG_0381

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

IMG_0380    

הדקלים האבודים נמצאו!

california fan palm

הגענו אל מעין הדקלים האבודים – Lost Palms Oasis.

california fan palm

ואכן יש כאן מים – מים מעטים, מעיין מדברי שהוא מקור חיים חשוב במדבר. 

california fan palm

אל המעין מגיעים אנשים רבים במשך היום – הסלעים, הבריכות הקטנות והדקלים מאפשרים לכל אחד למצוא פינה שקטה, לשבת בה ולאכול סנדביץ'
(או לפרוש שמיכה…  ולבדוק זה את זו, ככה, בטבע. כן: גם את זה ראינו.) 

california fan palm

הדקלים כאן הם ממין וושינגטוניה חוטית – Washingtonia filifera. משתמשים במין הזה הרבה בגינון – גם בארץ וגם בקליפורניה.
וושינגטוניה נקראת כך, כמובן, לכבודו של ג'ורג' וושינגטון, הנשיא הראשון של ארצות הברית. 

california fan palm

בארץ – אהרון אהרונסון הביא את הוושינגטוניות הראשונות בשנת 1905, ושתל שדירה מרשימה ליד עתלית – אפשר לראות אותה גם היום, אם נוסעים בכביש החוף.  

california fan palm

אבל שם, קליפורניה – זה המקור. ולא סתם השם העממי שלהם הוא California Fan Palm.
Fan – מניפה – בגלל צורת העלה הדומה למניפה. 

california fan palm

כשפוגשים את הדקלים הללו במעיין מדברי, בבית שלהם – הם הרבה יותר מרשימים ויפים.

california fan palm

העלים היבשים יוצרים מעין זקן, ואצל דקלים ותיקים – הזקן הזה מסיבי ומרשים, וציפורים מקננות בו. 

california fan palm

במעיין הדקלים האבודים נמצא ריכוז הדקלים הגדול ביותר בתחומי הפארק – הנה חלק קטן מהם: 

california fan palm

אבל גם במעיינות האחרים יש ריכוזים נאים, למשל – הנה מעיין Cottonwood – שימו לב במיוחד לגוש העצים בצד שמאל, כמה הם יפים ומפותחים –

california fan palm

העיר בה היה המלון שלנו לפני הכניסה לפארק נקראת "29 דקלים" – Twentynine Palms. היא נקראת כך על שם 29 דקלים שהיו במעיין לידו הוקמה העיר במקור, בשנת 1852.
מאז נשתלו בה דקלים רבים נוספים, וכיום גרים בה מעל 30,000 אנשים, ויש בה הרבה מאד דקלים. 

california fan palm

ולסיכום העניין, אם רוצים באמת להנות מדקלי הוושינגטוניה – אני ממליצה מאד לנסוע לקליפורניה, לצאת למעיינות המדבריים – ולחפש אותם שם.
שם הם מרשימים הרבה יותר מאשר בתור גינון עירוני. אפילו יותר מהוושינגטוניות של אהרונסון. 

california fan palm

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בפארק הלאומי עץ יהושע, במעיינות Lost Palms ו-Cottonwood.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

california fan palm

ועוד דבר אחד חשוב: עופר D מגיע לארץ, ואנחנו נפגשים ביום שבת, 26.10.2013 לטיול קצר ליד בריכות הדגים של מעיין צבי – עם סיכוי לפגוש נרקיס אפיל, שקנאים, חסידות ועוד כל מיני.
הפרטים בבלוג של עופר – מוזמנים להצטרף!
אנחנו מתכוונים לטייל קצת בין הבריכות, ואח"כ להמשיך לחוף הים לנשנושים וקשקושים. 

קקטוסים במדבר


IMG_8185

היום אני עושה הפסקה קלה בתיאורי הטיולים עצמם, ועוברת לדבר על משפחת צמחים מיוחדת במינה – משפחת הצברים. 

IMG_8682

משפחת הצברים – או הקקטוסייים – היא משפחה של צמחים סוקולנטים שמוצאה באמריקה ומרכזה במקסיקו. 

IMG_9204

את הצברים אפשר למצוא באופן טבעי במקסיקו, ארה"ב, מרכז אמריקה, איזורים מדבריים בדרום אמריקה, וגם באיים המקיפים את יבשת אמריקה. 

IMG_8191

הספרדים, שהגיעו ליבשת אמריקה בסוף המאה ה-15, הפיצו את הקקטוסים משם לרחבי העולם. חלקם (כמו הצבר המצוי המוכר לנו) התאקלמו היטב עד שהיום "צבר מצוי" נחשב למין מקומי שלנו, לא פחות מהרקפת. 

IMG_8189

לא כל צמח בשרני (סוקולנט בלעז) שייך למשפחת הצבריים. בארץ, למשל, אפשר למצוא אצבוע אירופי (ממשפחת האסקלפיים) שנראה כמו קקטוס קטן (ולא דוקרני). יש מינים של חלבלוב שהם סוקולנטים.
סוקולנט – כלומר, עסיסי. העלים והגבעולים מכילים תאים אוגרי מים שהופכים את הצמח כולו למאגר עסיסי של מים. 

SONY DSC

הקקטוסים השונים גדלים בכל מקום אפשרי. גם במקומות מסתור כמו חריצי סלע –

IMG_8649

וגם בשטח הפתוח (הקקטוס בתמונה הבאה כבר מת למדי… אבל התמונה יצאה מוצלחת בעיני) 

IMG_8542

בטיולים שלנו פגשנו כמה וכמה מינים של קקטוסים – לא את כולם הצלחתי לזהות, בעיקר כי הם עדיין לא פרחו.
שלחתי כמה בקשות זיהוי ברשת, אני מקווה לעדכן. 

IMG_8176

אחד המרשימים ביותר בשטח הוא ה-Barrel Cactus – "קקטוס החבית". (שמו הלטיני: Ferocactus cylindraceus ) זהו קקטוס גדול ומרשים שיכול לגדול לגובה 1.80 מטר. 

IMG_9192

אילו שאנחנו צלמנו היו נמוכים יותר, אבל בכל זאת, בשביל להבין כמה מסיבי הצמח הזה, אום נטע צלמה אותי לידו: 

SONY DSC

הצבר הבא דומה מאד לצבר המצוי שלנו – הם מינים שונים מאותו סוג. השם העממי שלו הוא pancake prickly pear, אתם מוזמנים לנסות לתרגם את זה לעברית surprise.
השם הלטיני הוא Opuntia chlorotica: 

IMG_9586

והנה עוד אחד דומה – רק עם קוצים פחות דוקרניים. בגלל צורת העלה, הצבר הזה מכונה  beavertail prickly pear, כלומר זנב-בונה.
השם הלטיני הוא Opuntia basilaris :

IMG_9454

לקקטוס הבא יש קוצים סבוכים במיוחד – אני חושבת ששמו העממי הוא Mojave kingcup cactus, ושמו הלטיני – Echinocereus mojavensis.
הפריחה שלו היא אדומה ומקסימה. 

IMG_9092

הנה עוד Mojave Kingcup cactus, הפעם מפותח יותר, וגדל בין הסלעים –

IMG_9493

 

הקקטוס הנפוץ ביותר שפגשנו היה cottontop cactus – צבר ראש-צמר-גפן. שמו הלטיני – Echinocactus polycephalus

IMG_8175

אם מתקרבים ובודקים, אפשר להבין את מקור השם – ניצני הפרח עטופים מעטה לבן, כמו צמר גפן. לא ניסיתי לגעת, בגלל הקוצים האימתניים המקיפים את הניצן: 

IMG_8181

בתמונה הבאה זהו קקטוס הקיפוד – Hedgehog Cactus – ששמו הלטיני Echinocereus engelmannii –

IMG_8651

הזכרתי כמה פעמים את הפריחה המרהיבה של הקקטוסיים. ובכן, באמת יש להם פרחים יפים – אבל הם פורחים בין אפריל ליוני, ואני הגעתי בתחילת מרץ: אפילו ראשוני הקקטוסים עוד לא פרחו.
פגשתי ניצן אחד – 

IMG_9813

ולכן, כדי להשלים את הרשימה הזו – נסעתי לבקר בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב. יש להם אוסף קקטוסים וסוקולנטים מאד מרשים.
שם צלמתי הרבה פריחה – 

img_2884_tile

הפרחים בתמונות שייכים לקקטוסים מדרום אמריקה, בעיקר מבוליביה ופרו. הם אמנם לא הפרחים של הקקטוסים שראיתי בטיול, אבל אני מציגה אותם כאן כדי שתתפעלו מיופים של פרחי משפחת הקקטוסים בעולם. 

IMG_2862-tile

את תמונות הקקטוסים צלמנו, אום נטע ואני, לאורך הטיול במדבריות קליפורניה – בתאריכים 8.3.2013-11.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!.
את פרחי הקקטוסים צלמתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, בתאריך 23.7.2013
תודה רבה לחברי California Native Plant Society, ובמיוחד ל-Michelle Cloud-Hughes על העזרה בזיהוי הקקטוסים השונים!

IMG_8983

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
ואם כבר, הרשימה הזכירה לי את גינת הסוקולנטים (לא רק קקטוסיים) של גל (באמריקה) – אני ממליצה להציץ!

SONY DSC

הכל זהב, הכל זהב

בשולי הוד השרון מצאתי שדה זהוב – ממש מבהיק בצבעו. שדה חיטה

החלטתי שזה ממש מתאים לי, לכתוב על החיטה – לכבוד חג הקציר – הוא חג שבועות.

השימוש בחיטה ובדגניים השונים (שעורה, דוחן, שיפון, שיבולת שועל, דורה ועוד…) למאכל התחיל באיזור המזרח התיכון, לפני 10,000-15,000 שנים.
בארץ נהגו לגדל חיטה באיזורים הגשומים יותר, ושעורה באיזורים היבשים יותר. זאת כי לשעורה יש מערכת שורשים מפותחת יותר, והיא מצליחה לצבור יותר מים. החיטה קולטת פחות, ולכן צריכה יותר גשם בקרבתה המיידית.

החיטה היא החשובה בין הדגניים באיזורינו. במהלך השנים, החיטה עברה השבחה גנטית, כך שהחיטה של ימינו שונה מאד מזו של תקופת התנ"ך –
הזרעים שלה גדולים יותר ומרובים יותר מאשר לחיטת הבר.  גם ההתנהגות של הצמח בעת הבשלת הזרעים שונה: בחיטי הבר ציר השיבולת מתפרק עם ההבשלה והזרעים נפוצים לכל עבר.
תכונה זאת, החשובה לצמח הבר (שרוצה להפיץ את זרעיו למרחק), איננה מתאימה לצמח תרבות שעל החקלאי לקצור ולאסוף את יבולו. הופעה של צורה שבה ציר השיבולת איננו מתפרק, והשיבולת נשארת שלמה בראש הקנה עד הקציר – אפשרה את ביותו של צמח זה והפיכתו לגידול חקלאי מצליח.

אהרון אהרונסון, האגרונום וחוקר הטבע (ומייסד ניל"י) חקר רבות את החיטה. הוא חיפש את "אם החיטה" – חיטת הבר, ממנה תורבתה החיטה – כדי להשוות בינהן, וכדי לראות אם אפשר לחזק את החיטה התרבותית, שתהיה עמידה יותר למחלות ופגעים.

לאחר חיפושים רבים – מספר שנים שבהן הוא שוטט בכל הארץ – הוא מצא את חיטת הבר בחרמון.
מאוחר יותר הסתבר שחיטת הבר גדלה בארץ גם בגליל, בכרמל, בגלבוע, ביהודה ושומרון…

בתמונה הבאה אפשר לראות את חיטת הבר וחיטת הלחם זו לצד זו: חיטת הבר דקה ומאורכת יותר, ואילו חיטת הלחם עמוסה בזרעים שמנים ומרובים יותר.

אהרונסון חקר את חיטת הבר ואת החיטה התרבותית, ופעל עוד רבות. הוא הביא לארץ את דקלי הוושינגטוניה הנפוצים כל כך.
לאחר פעילותו בניל"י, הוא פעל רבות בתחום הפוליטי.
בשנת 1919, כשהיה בגיל 43 נעלם מטוסו מעל תעלת למנש, בעת טיסה מצרפת לאנגליה.

החיטה, כאמור,  שייכת למשפחת הדגניים – המשפחה שמספקת לנו הרבה "עשבים שוטים" וירוקים, ובד"כ אני נוטה להתעלם מהם. הפרחים שלהם לא מאד מרשימים (קטן, ירוק…) ופעמים רבות קשה להבדיל בינהם.  

יחד עם זאת, הדגניים הם משפחת צמחים חשובה מאד – הם האוכל הבסיסי ביותר – גרגירי הצמחים: חיטה, אורז, שעורה, שיפון, תירס ומינים נוספים מכילים פחמימות חלבון ושומן.
אפשר לטחון את הזרעים לקמח ולאפות מהם מאפים, אפשר לבשל אותם ולאכול אותם, אפשר להשרות אותם במים ולייצר מהם משקאות אלכוהוליים (בירה, סאקה) ועוד ועוד…

יחד עם השיבולים הזהובות, אני מאחלת חג קציר שמח לכל החקלאים, וחג שבועות שמח לכולם!
ואם מישהו עוד רוצה לקרוא קצת על קציר החיטה באומנות ובהסטוריה – מצאתי רשומה נפלאה של סיווי (עוד בלוגרית מופלאה שאני מתגעגעת אליה), מלפני 6 שנים – כאן.

 חודש מאי כבר כאן, וזהו שיא עונת הפרפרים. צאו החוצה וחפשו אותם! אני מצאתי אחד קטן וחמוד בכפר סבא: כחליל הקוטב, נהנה מצוף של קחוונית מצויה (חצי נבולה)

את התמונות צלמתי בהוד השרון, 6.5.2013 ובכפר סבא 12.5.2013
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

השיר הזה מתבקש כאן –

וזה אמנם מדבר על שיבולים ירוקות ולא זהובות, אבל זה שיר של לאה גולדברג –

פירות הקטלב המצוי

בשבוע שעבר בקרתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב – ושמחתי לגלות שעצי הקטלב עמוסי פרי.

חוץ מזה, עופר D פרסם רשימה על עץ קטלב שהוא צלם ליד ביתו החדש בקליפורניה.
אמנם זהו לא הקטלב "שלנו", אבל "הכל נשאר במשפחה"

לא כולם אוהבים את פירות הקטלב. זה מה שנקרא "טעם נרכש", ולא כולם מתפעלים ממנו.

מוטי, למשל, לא מאד אוהב אותם. הוא טוען שיש בהם עפיצות שלא נעימה לחיכו.
מיכל של Anguly, לעומתו – ממש התלהבה מהם בפגישתנו האחרונה, ורק ביקשה שאקטוף לה עוד ועוד…

אני אוהבת את פירות הקטלב. צריך לשים לב לא לקטוף כשהם עוד בוסר, כמו בתמונה הזו  –

אלא לאסוף אותם כשהצבע אדום ויפה, והמרקם רך מעט. כמו מרקם של אפרסק קצת-בשל-מדי. אז הם מתוקים וטובים.  

כבר כתבתי בעבר רשימה על הקטלב, כולל אגדה (יפה ומיוחדת, ללא מוות) – אתם מוזמנים לחזור לקרוא אותה,

 בארץ אפשר למצוא קטלבים בכרמל, בגליל, בהרי יהודה.
בעולם הם גדלים באגן הים התיכון וממשיכים מזרחה באסיה.

הפירות מבשילים בנובמבר-דצמבר, וזה בהחלט כיף לקטוף חופן קטלבים ולאכול, ישר מן העץ!  

 

התמונות צולמו – והפירות נאכלו – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, בתאריך 28.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

טבע עירוני – אלון תבור בכפר סבא

במסגרת סקר הטבע העירוני שאני עורכת בכפר סבא, צפתה לי הפתעה מיוחדת.

מסתבר שממש בשולי צומת רעננה, מאחורי אמדוקס, מסתתרת לה חורשת אלוני תבור קטנה.
בעבר, לפני 100-200 שנים כל איזור השרון היה מכוסה חורשות של עצי אלון תבור.הטורקים כרתו את רובם בזמן מלחמת העולם הראשונה ואנחנו בנינו על רוב מה שנשאר – והיום בעצם נותרו רק מעט מאד שרידים.

החורשה מאד קטנה – בערך חמישה עשר עצים בוגרים ועוד כ-20 עצים צעירים (בגובה עד 2 מטר)

אבל בכל זאת, חורשה!

כמובן, לחורשה הזו יש בעיה חמורה. כביש 531 – שמחבר כרגע את כביש 6 לצומת רעננה, אמור להמשיך עד הרצליה. והוא אמור לעבור צמוד לחורשה הזו.
אחד העצים עומד ממש בתוואי המתוכנן, וכבר התחילו לפנות את השטח ולהכין אותו לסלילה.
את העץ הקיפו בגדר – אני משערת שמתכוונים להעתיק אותו, ומקווה שיעתיקו אותו לגן ציבורי כלשהו בעיר.

כמובן, לזיקית שראיתי למרגלותיו זה לא ממש ישנה לאן יעתיקו אותו… אני מקווה שהיא תינצל…

אבל גם אם יסללו את הכביש בצורה שלא תפגע בחורשה עצמה, עדיין יש איומים על המשך קיומה של החורשה.
בעצם זו חורשה מעורבת – יש שם כמה עצי הדר, כנראה שרידים של פרדס קלמנטינות; שני עצי זית, וכמה שיחי לנטנה ססגונית.

שיחי הלנטנה מהווים איום כי הם אגרסיביים יותר – הם מתפשטים וחונקים את השורשים של שאר הצמחים ומקשים עליהם לחיות. זהו מין פולש בעייתי מאד.
בשביל לאפשר לחורשה להתקיים, ראשית צריך לעקור את הלנטנות, ובזהירות. כך אפשר יהיה לגשת בקלות אל העצים ולהנות מהם.

אבל גם אם נפנה את הלנטנות, ואת ערימות הזבל שיש בשולים – עדיין יש גורם מאיים על החורשה הזו: האדם… 

 

הבעיה היא שהדרך הנוחה להגיע אל השטח היא דווקא מתוך מושב רמות השבים, ולא מתוך כפר סבא.
ואם עכשיו זה עוד אפשרי להגיע מכפר סבא – צריך לחצות את כביש 40 מול המשטרה, וללכת לאורך קניון שרונה ובית המשפט עד שמגיעים לשטח – אחרי שיסללו את כביש 531, זה יהיה קשה מאד.

הציבור ומקבלי ההחלטות לא מכירים כלל את השטח המיוחד הזה, הנמצא בגבול איזור משרדים. וזה מעלה חשש לגבי עתיד השטח.
תושבי כפר מל"ל ורמות השבים מן הסתם מכירים אותה, אבל אין להם זכות להביע את דעתם בנושא… זהו  שטח מוניציפלי של כפר סבא.

ובעצם זו הסיבה שאני מפרסמת את הרשימה הזו. בשביל שאנשים ידעו. אני בטוחה שהרבה תושבים של כפר סבא – כמו אילו שמגיעים אל "גן מנשה" בשבתות, היו שמחים אם היתה עוד חורשה חביבה בתחומי העיר. כזו שמאפשרת לנו לשבת בצל עצים, וסתם לנוח.
אם אתם תושבי כפר סבא, או אם אתם מכירים תושבי כפר סבא – אני אשמח אם תפיצו את הרשימה הזו, כדי שכולם ידעו. ואז אולי יהיה לעירית כפר סבא אינטרס לשמור על השטח, לנקות אותו ולהפוך אותו לפינת חמד – כמו שצריך.

בסיכום הסקר, בדיווח על האיזור אני בהחלט מתכוונת לכלול את דעתי ולבקש שיישמרו על השטח הזה.

באיזור פגשתי גם פרפרים – אמנם לא פגשתי פרפרים נדירים במיוחד, אבל בכל זאת: זה משמח לטייל ולראות פרפרים מעבר ללבנין הכרוב (שהוא בערך היחידי שנכנס לתוך העיר).

הפרפרים בתמונות מעל הם לבנין משוייש ולבנין הרכפה, ובתמונות הבאות – כחליל החומעה וכחליל האספסת. כתבתי על כל תמונה את שם הפרפר – אם תגדילו, תוכלו לראות.

התמונות צולמו בכפר סבא, בתאריכים 18.11.2012 ו-20.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

השיר הזה כבר לא כל כך מייצג את כפר סבא – אני לא מכירה שום רפת שנותרה בעיר – אבל בכל זאת…

שקמה – פיקוס השקמה – Ficus sycomorus

לאחרונה הצטרפתי לסקר טבע עירוני בכפר סבא. לצערי, בתחומי העיר כמעט ולא נותרו ערכי טבע נדירים או מיוחדים.
בין הדברים המשמחים שמצאנו היו שני עצי שקמים –

עצי השקמים הם מהגרים ותיקים מאד לארצנו. מוצאם באפריקה, אבל כבר לפני אלפי שנים הם הגיעו לאיזורנו. יש תעוד של שקמים בארץ לפני 4000 שנים, ולפי מקורות אחרים – גם לפני 10,000 שנים.
לפי סברות מסויימות הם הגיעו הנה בתקופה של שינויי מזג אויר, כשהיה פה חם יותר. לפי סברות אחרות, האדם הביא את השקמים הנה – כצמחי תועלת.

השקמים מוזכרות מספר פעמים בתנ"ך ובמשנה. בין השאר, הנביא עמוס היה בולס שקמים ולדוד המלך היה מפקח מיוחד על השקמים והזיתים.

עצי השקמים הם עצים מאד מועילים לאדם – את הפירות היו אוכלים, ובגזעים היו משתמשים לבניה.
הם שייכים למשפחת התותיים, לסוג פיקוס – כלומר, הם קרובים לתאנה (ששמה המלא הוא פיקוס התאנה). לא טעמתי את פירות השקמים, אך בספרות כתוב שטעמם "נחות" יחסית לטעמן של התאנים.
השימוש בקורות השקמים היה נפוץ בארץ בתקופת התנ"ך והמשנה.

אבל אני רוצה לחזור רגע אל הנביא עמוס… "בולס שקמים" מה זה בליסה?
ובכן, כמו שכתבתי – מקורם של עצי השקמה באפריקה, באיזורים המשווניים. כאן אין לו מאביקים, ולכן אין פירות עם זרעים שיכולים להרבות את העץ.

רגע, אם אין פירות עם זרעים – אז מהיכן  כל הפירות בתמונות? העצים עמוסי פירות!
ובכן, אילו פירות פָּרְתֶנוֹקָרְפִּיִּים  – פירות שנוצרו משחלה בלתי מופרה, ולכן אינם מכילים זרעים.

הפרחים של השקמה גדלים בתוך מצע מוגן. בעצם, מה שנראה לנו כפירות צעירים – הם בעצם הפרחים החבויים.  קוראים להם פגה.
לעתים, הפירות הללו לא מבשילים. על מנת לעזור להם להבשיל, צריך לחתוך חתך בפגה ולעודד את ההבשלה. לפעולה הזו קוראים בליסת שקמים.

טכניקת הבליסה מוכרת במזרח התיכון מזה זמן רב. גם בקברי הפרעונים מצאו שרידים של פירות שקמים מבולסים, בתקרובת שהושארה לפרעונים.

ובחזרה לכפר סבא: השקמים הללו הן שתי השקמים היחידות שנמצאו בתחומי העיר כפר סבא. הן גדולות ויפות, וכיון שהיהודים שבאו לארץ לא נהגו לנטוע שקמים – אנחנו מעריכים שהן נטעו לפני קום המדינה, ובזמן מלחמת השחרור כבר היו עצים בולטים בשטח.

לכפר סבא אין הרבה עתודות שטח, אין לה כמעט לאן להתרחב ואיפה לבנות. השדה במזרח העיר בו נמצאים העצים הללו הוא אחד מהאחרונים שנותרו לפלטה.
אני משערת שתוך שנים מעטות גם השטח הזה ייבנה.
אני מקווה מאד שישכילו לשמור על העצים הללו – אולי יתכננו סביבם ריאה ירוקה, יישמרו את שני העצים המרשימים והיפים הללו, כך שגם הדורות הבאים יוכלו להתרשם מהם.
אני אשמח אם יתייחסו אליהן יפה כמו שהתייחסו אל השקמה העתיקה ברחוב מינץ בנתניה – היא שוכנת היום בגן ציבורי.

לא רחוק מהשקמה צלמתי עוד כמה הפתעות:
דוחל שחור-גרון – נקבה מימין, זכר משמאל:

ועקב מזרחי – דורס מרשים שעבר מעלינו בטיסה נמוכה –

התמונות צולמו בכפר סבא, 7.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
השיר הזה מתבקש כאן, אבל תפוז עדיין לא תומכים בהטמעת סרטוני youtube, לצערי.

תודה לתזזאטית שאצלה מופיע עדין משום מה הקוד הישן של YouTube, והיא נתנה לי את הקוד להוסיף את הסרטון

חרוב מצוי – Ceratonia siliqua

גמרתי את סקירת הטיול לאיטליה, עם הרבה געגועים – ואני נשארת באיזור הים תיכוני: הכירו את החרוב המצוי, שמצוי ברוב ארצות הים התיכון.

אמנם אני אספר על חרוב באופן כללי, אבל רוב התמונות כאן הן של עץ חרוב מיוחד ומקסים – החרוב הגדול בשמורת ביתן אהרון.
שמורת ביתן אהרון (ליד הישוב ביתן אהרון, ליד מחלף חבצלת השרון) היא שמורת עציץ. עכשיו פורחות שם חבצלות קטנות-פרחים, ועוד מעט יתחיל בן-חצב סתווי.
אבל כל השנה אפשר וכדאי להנות מהחרוב הענק והעתיק במרכז השמורה: תראו איזה יופי:

החרוב הזה הוא בן מאות שנים. שמעתי הערכות של 400 שנים וגם של 800. אבל לחרוב אין טבעות, ואין דרך מדוייקת לקבוע את גילו. מה שברור הוא, שהחרוב הזה מרשים ומקסים במיוחד.
מה שעוד ברור הוא, שזה חרוב ענק. 30 אנשים (וגם יותר) יכולים לחסות בצילו יחד, לשבת על הענפים ובצלם, לשמוע אגדות….
ויש הרבה אגדות על החרוב.

החרוב מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל – אבל בתנ"ך כלל אינו נזכר. וזה בהחלט מפתיע: הוא היה ידוע כעץ פרי גם בתקופות קדומות מאד.
ולכן יש חוקרים שטוענים שהעץ הובא לאיזור בתקופה ההלניסטית או הרומאית. החוקר הגרמני גיאורג שווינפורט כתב במאה ה-19, שמוצאו של החרוב כנראה בתימן, ומשם הופצו זרעיו למזרח התיכון ולארצות הים התיכון – באמצעות מסחר.

 אבל למה, בעצם, החרוב היה עץ חשוב כל כך במסחר? למה הפיצו את זרעיו?
כבר בימי קדם גילו שרוב זרעיו של החרוב הם בגודל אחיד – ומה שחשוב יותר, משקל אחיד. משקל של זרע חרוב הוא בערך חמישית גרם. כל חרוב. גם בתימן, גם בישראל וגם באירופה. לכן השתמשו בזרעי חרוב למשקל – במיוחד למשקל של דברים יקרים. ביוונית קראו לזרעים הללו קראט, ובעברית – גרה.
אחד הדברים שמודדים עד היום בקראט הוא יהלומים. יהלום בגודל קראט אחד, הוא יהלום ששוקל כמו זרע חרוב אחד.

פירות החרוב מתוקים. לרוב הם נחשבו מזון לעניים – היו מכינים ממנו דבש, או קמח, וגם משתמשים בו כמזון לעופות ובהמות – אך לא לפרות חולבות.

החרוב הוא עץ דו-ביתי חד-מיני.
עכשיו אני מדמיינת לעצמי כמה אנשים עוצרים ושואלים – מה? מה זאת אומרת?
ובכן, אני אגיד לכם שגם האדם, למשל, הוא דו-ביתי חד-מיני. כלומר, לכל אדם יש מין אחד (אין – לא כולל ניתוחים לשינויי מין ואנשים עם בעיות גנטיות – אנשים שהם גם זכר וגם נקבה), כלומר כל אדם הוא "בית" למין אחד.
אצל הרבה צמחים ופרחים זה לא כך: אותו פרח כולל גם איבר מין זכרי (האבקנים) וגם נקבי (הצלקת).
אבל אצל החרוב יש הפרדה. ישנם חרובים זכרים, עם פרחים זכריים שיש להם רק אבקנים – וישנם חרובים נקביים, שיש להם פרחים עם צלקת ושחלה.
(אגב, ההפרדה אינה מוחלטת, ויש גם עצי חרוב שהם דו-מיניים, כלומר גם זכר וגם נקבה)
אילו ניצנים של פרחי נקבה –

אין לי תמונות של פרחי זכר, ולפי הכתוב בכל הספרים שלי – לפרחי זכר יש ריח מאד אופייני… ריח מאד מיוחד… אפילו פרופ. פיינברון כותבת בספרה "צמחי בר בארץ ישראל" שזהו "ריח אופייני ולא נעים".
ברוב הספרים פשוט מנסים להתחמק מדיבור על מין, ולכן אני פשוט אגיד לכם – ריח של זרע. זרע גברי.
על הריח הזה יש אגדה (אכזרית למדי) שמספרת על הבדואים – כשבדואי רוצה לשאת אישה, הוא לוקח אותה לטייל לאיזור שיש בו חרובים, וספציפית – חרוב זכר פורח.
אם הנערה זיהתה את הריח, מיד הבין הבדאי שהיא אינה בתולה תמימה וכנראה יש לה נסיון מיני – והרג אותה.
אני מקווה שזו אכן רק אגדה, אבל כידוע – לרוב האגדות גרעין אמת.

הפרחים הנקביים של החרוב אינם מאד אטרקטיביים –
לפי הכתוב בלקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, הם מואבקים על ידי הרוח, אבל גם על ידי חרקים.

אצל הערבים, החרוב נחשב לעץ המביא מזל רע. פירותיו השחורים, עורקי העלים שלפעמים הם אדומים – כולם מעידים על העובדה שהשטן נוטה לחסות בצל החרוב, ולכן הערבי המאמין יתרחק ממנו.
בנצרות, לעומת זאת, בעיקר באיזור אסיה הקטנה ובסוריה, מתייחסים לחרוב כאל עץ מקודש, וקשור בעיקר לג'ורג' הקדוש. בונים כנסיות לג'ורג' צמוד לעצי חרוב.

ולפי אחת המסורות הנוצריות, יהודה איש קריות (שכבר הזכרתי פה בבלוג) תלה עצמו על עץ חרוב, לאחר שבגד בישו. דעה אחרת אומרת שהוא בחר דוקא בכליל החורש – וזה מעניין, שכן שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת הקסאלפיניים (Caesalpiniaceae), שהיא משפחה הקרובה לפרפרניים – שייכת לסדרת הקטניות.

ביהדות החרוב נחשב לעץ מועיל.
לשם "חרוב" ישנם מספר פירושים –
 הפירות דומים לחרב
 החרוב אינו זקוק למים רבים בשביל לצמוח – כלומר, הוא גדל בחרבה
 פירותיו יבשים, ומשאירים תחושת יובש – חרבה – בפה.

החרוב פורח בספטמבר-אוקטובר, אבל הפרי מבשיל רק בקיץ הבא – לוקח לו זמן רב.
מצד שני, הפרי היבש של החרוב עמיד לאורך זמן ובטלטולי מסע – ולכן הוא אחד מ"פירות חמישה עשר" – הפירות שנהוג לאכול בט"ו בשבט.

החרוב תמיד מזכיר לי את אחת האגדות על חוני המעגל, הצדיק בן המאה הראשונה לספירה. מספרים שהוא טייל בגליל, ופתאום ראה איש זקן – "כבן שבעים שנה" נוטע עץ חרוב.
חוני פנה אל אותו איש, ותמה על מעשיו: "הלא ידוע שהחרוב גדל לאט, ויתן פרי רק בעוד שנים רבות! מדוע אתה נוטע עץ חרוב, שלא תזכה להנות מפריו?"
הזקן חייך, והסביר – "אני נוטע אותו למען בָּני וּבְני-בָּני"
חוני המשיך בטיול, התעייף, נשכב לישון בשדה – ונרדם. הוא ישן שינה קסומה במשך 70 שנים. כשהתעורר, הוא קם והתחיל לחזור בחזרה.
בדרך הוא עבר ליד עץ חרוב יפה ומרשים, עמוס פרי – החרוב שנטע הזקן. ליד העץ חוני ראה איש זקן, כבן שבעים שנה עומד וקוטף לו מפרי החרוב.
"האם אתה הוא, שנטעת את החרוב?" שאל אותו חוני –
"את החרוב הזה נטע סבי, לפני 70 שנים. אנחנו נהנים מפריו" – ענה הזקן.

את רוב התמונות צלמתי בביתן אהרון – בתאריכים 5.11.2005, 25.9.2010, 18.12.2010, 13.10.2011, 13.10.2012
וגם ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואני ממליצה בהחלט לבקר בשמורת ביתן אהרון. אמנם קטנה מאד – אבל גם עשירה ומיוחדת.

תותים! יש תותים!

היום אני אגרום לכם להזיל ריר…

כי היום אני מדברת על הפרי הטעים ביותר בעולם – ואל תתווכחו איתי, כי אני לא אשתכנע.

אני מאד אוהבת דובדבנים, משמשים, שסק, אפרסקים… אבל התותים הם מעל לכל.

תות עץ, זן שחור, גדול ועסיסי… אין. פשוט אין טוב ממנו!

ובכניסה לכפר סבא מצאתי לפני שבועיים עץ ענקי ועמוס פירות – ואני משתדלת לדגום אותו שוב ושוב.

העורב ניצב בראש העץ ולא הפסיק לצעוק ולגרש את כל הציפורים שרצו להתקרב. אולי הוא רצה לגרש גם אותי, אבל אני הייתי ליד הענפים הנמוכים, והוא היה בראש העץ, בגובה עשרה מטרים בערך…

תות העץ הובא לארץ מסין, כבר במאה ה-16. שם הוא משמש כגורם חשוב בתעשיית המשי,
כי זחלי טוואי המשי ניזונים מהעלים שלו  (ורק מהם!) – ומהגלמים מכינים את המשי.
בבלוג "חרקים – עולם קטן בגדול" יש רשימה מצוינת של עמיר על טוואי המשי ועל ייצור משי, ובאמת כדאי לקרוא אותה.

ישנם כמה מינים וזנים של תות בארץ – בעלי פרי שחור, ורוד ולבן.
השחור – לטעמי – הוא האחד.
אני לא אתנגד ולא אסרב לתות לבן או לתות ורוד, אבל השחורים הם הנפלאים ביותר!
לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, הזן השחור והזן הלבן שניהם שייכים למין אחד שנקרא Morus alba, כלומר תות לבן
ואילו הזן הורוד שיך למין אחר – Morus nigra – תות שחור.

בארץ, במאה ה-19,  היו מספר נסיונות לגדל עצי תות בשביל תעשית משי.
באמצע המאה ה-19 שתלו עצים באיזור ירושלים וסביב יפו.
בחלק ממושבות הברון – למשל בראש פינה – פקידי הברון דאגו לנטוע עצי תות.
הם דאגו להביא ידע ולבנות מטוויות, לטוויות בדי משי – על מנת לייצא משי לצרפת.

אבל עלות ייצור המשי היתה גבוהה יותר מהמחיר בו נמכר המשי לצרפת, והניהול של כל התהליך היה כושל – ולכן בשנת 1905 נסגרו אחרונות המטוויות, והופסק ייצור המשי בארץ.
את עצי התות המשיכו לנטוע, אבל לא בשביל יצור המשי – אלא למען הפרי.

הרבה עצים, לעומת זאת, נשארו בשטח, התרבו וגם פלשו לשטחי בר – נחל עמוד, למשל, הוא מקום מצוין לתותים.

כשהייתי ילדה, היה בחצר הבית שלי עץ תות (לא רחוק מהשקדיה) – ובעונת התותים הייתי נמצאת רוב הזמן על העץ. מטפסת עד לענפים הגבוהים (ככל שהעזתי, ולפי אמא שלי העזתי הרבה יותר ממה שנראה לה בטוח) וזוללת תותים!
לצערי, לפני כמה וכמה שנים העץ חלה ומת.
מאז אני מחפשת תותים "בשדות זרים". כי באמת, איך אפשר להתעלם מפרי עסיסי ונפלא שכזה?

ואחרי איסוף התותים, זה פשוט נפלא לשבת עם קערית תותים, ולהתענג על הטעם שלהם, אחד-אחד!

התמונות צולמו בכפר סבא, 6.5.2012
מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא!

לִבְנֶה רפואי – Styrax officinalis

עץ מקסים שפורח עכשיו בלבן הוא הלִבְנֶה הרפואי

זהו עץ לא גדול – לפעמים אפשר לחשוב שהוא שיח… הוא מגיע לגובה חמישה מטרים בערך.

אבל הפריחה שלו מקסימה ומלבבת במיוחד –

הפרחים תלויים הפוך, כמו פנסים קטנים, ומאירים את העץ כולו.

הלבנה שכיח בכל האיזור הים תיכוני – בחרמון, בגליל, בגולן, בכרמל, בהרי יהודה – וגם בעמקים.

אחד המקומות החביבים עלי לפגוש בו הוא הג'ובה הגדולה של יער אודם – שם יש לבנים פזורים בין האלונים.

העלים של הלבנה מצופים שכבה בהירה, כמו מעטה לבד מצדם התחתון. זה נותן לעלווה גוון לבנבן בהיר, ומכאן מגיע השם "לבנה".

גם הפרי של הלבנה הוא נחמד ומיוחד אך הזרע שבתוכו הוא רעיל מאד.
הכבשים אוכלות את הפרי בשלמותו – בולעות אותו, מעכלות את הציפה ומפרישות את הגלעין הרעיל בשלמותו.
הן לא נוגעות בעלים או בענפים – שכן, גם הם רעילים.

רוב חלקיו של העץ הזה הם רעילים. בעבר היו מפיקים מהפרי אבקה שהיו משתמשים בה כתרופה נגד פריחה בעור.
כמו כן, היו מפיקים רעלים שונים מהעץ.

 

גזעו של העץ אינו חזק מספיק לבניה או רהיטים.
העשן העולה מגזע הלבנה – אם במקרה הוא נשרף – רעיל גם הוא. זה, כמובן, מועיל מאד לעץ – כי בני האדם עזבו אותו לנפשו ואפשרו לו לגדול בנחת.
ומכאן בא התואר "רפואי" – זהו צמח שמפיקים ממנו רעלים ותרופות.

 

הצוף שלו, מצד שני, הוא מוצלח ואהוב על דבורים. בספר "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון שיש משקים שבהם מגדלים דבש לבנה.
הוא נופל בטיבו מדבש הדרים – אך עדין נחשב לדבש טוב.

הספר של פרופ. פיינברוןן הוא מ-1965… מעניין אם עדין מגדלים דבש לבנה בארץ. אני לא זוכרת שראיתי כזה בחנויות.

הלבנה נזכר בתנ"ך, בספר הושע, יחד עם האלון והאלה:
"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד' י"ג)
אם כי – כמו במקרים נוספים בתנ"ך – לא ברור אם הלבנה התנ"כי הוא הלבנה של ימינו…

התמונות צולמו
במצודת נמרוד, 3.5.2007
בחרמון 15.5.2008
בגו'בה הגדולה ביער אודם, 7.5.2011
בנחל גוש חלב, 11.6.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

שיטה מלבינה – Faidherbia albida

במסגרת השתלמות רת"ם האחרונה, נסענו לראות את השיטה המלבינה ליד חורבת דרכמון – בחוף הכרמל.


שרביטן מטפס על שיטה מלבינה

השיטה המלבינה היא עץ ממוצא סודני, שגדל בסוואנות של מזרח אפריקה. שם אפשר למצוא אותו באיזורים של פֶּשֶט-הצפה – כלומר, אזורים שלפעמים הם פשוט מוצפים במים (לפרק זמן ארוך מאד) בעומק של סנטימטרים בודדים עד חצי מטר, בשטחי ענק.

בארץ השיטה גדלה בערך בתריסר מקומות, תמיד באיזורים גשומים יחסית (לפחות 350 מ"מ גשם לשנה) ונמוכים. ליד חורבת דרכמון זוהי אחת הנקודות הצפוניות ביותר, ולכן באנו בשמחה אל השיטה.
הנה שדירת השיטים – ממש נושקת לחממות ולשדות של המושבים הסמוכים:

התקרבנו אל השיטים – ופתאום השתרר שקט. דומיה. אתם מכירים את המצב הזה, שפשוט המלים נבלעות ולא יודעים מה לומר? שמתחשק לקחת נבוט ופשוט להרביץ למישהו, אבל אנחנו מנומסים מכדי לעשות את זה?
כך נראה הצד השני של שדירת השיטים:

השדירה גדלה צמוד לחממות פלפלים, והחקלאים באיזור פשוט זורקים את כל הזבל – פלפלים רקובים, שקים קרועים וכל מיני – על השיטים ולמרגלותיהן.

אני לא באמת יודעת מה חשבו להם אילו שטינפו כך את השטח. העצים הללו הם ערך טבע נדיר ומיוחד. ומה גם שלא נראה לי נעים לבוא בבוקר לעבודה ולראות את כל הזוהמה הזו. למה לחיות בטינופת?

השיטים, לצערי הרב, לא כלולות בתחום שמורת הטבע חורבת דרכמון. השמורה מתחילה פחות מ-100 מטרים מהן.
שלחתי מכתב למשרד להגנת הסביבה, והם פנו אל מחלקת התברואה של המועצה המקומית חוף הכרמל. אם תהיינה התפתחויות אני מבטיחה לדווח.

בינתיים אני אספר עוד על השיטה המלבינה. כמו שכתבתי, מוצאו של העץ בסוואנות של מזרח סודן. איזורים חמים יותר מהארץ שלנו, ובזכות ההצפות – רטובים יותר.


לכן אצלינו, בעצם, קשה לשיטים. פחות מים, בחורף נעשה קר… ובגלל זה ההתנהגות שלהן משתנה.

השיטים רגילות לפרוח פעמים בשנה – בראשית הקיץ ובראשית החורף. אבל בחורף שלנו קר להן – אז הפרחים לרוב לא מגיעים למצב של פריחה, ונשארים ניצנים קפואים –

גם הפרחים שכן פורחים, אפילו בקיץ – לא מגיעים לפרי. השיטה המלבינה בארץ אינה מוציאה פירות!

הריבוי בארץ הוא וגטטיבי: ריבי אל-מיני. השורשים שולחים שלוחה הצידה, וממנה עולה גזע חדש. כך נוצרות שדרות של שיטים, או איזורי סבך – כמו בשמורת השיטה המלבינה צפונית לאשדוד.

היא נקראת מלבינה כיון שהגזע והענפים צבעם בהיר מאד, כמעט לבן.
לשיטה יש עלים עדינים, כמו נוצות – הם מאד יפים בעיני.

 

התמונות צולמו כולן בשולי שמורת חורבת דרכמון, בתאריך 19.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא – לפחות את תמונות העלים, הם מאד יפים.

 

עצים בשקיעה

אתמול הייתי בהשתלמות רת"ם.
לקראת השקיעה, הגענו לדרך בורמה – לראות את פריחת הכלניות הלבנות. לפי הידוע לנו, זהו המקום הדרומי ביותר בארץ שיש בו כלניות לבנות.
באור השקיעה, דברים נראים רכים יותר… למשל השקדיה –

הגר לשנר מהאוניברסיטה העברית אמרה לי: "כל השנה זה סתם עץ ששמו שקד מצוי. אבל למשך כמה שבועות הוא מתמלא פריחה והופך לשקדיה!"

ובעוד כולם מסתובבים סביב השקדיה כמו דבורים המחפשות דבש, אני התרחקתי קצת…

והסתכלתי לצד השני: הירח כבר התחיל לעלות מעל עץ גדול ומרשים – שיזף מצוי

ואם אתם לא רואים את הירח – הוא נמצא שם מימין, די בהיר – הנה עוד תמונה, מזוית מעט שונה

הגר מצאה "עציץ" רקפת טבעי בסלע, ומיד קראה לי – באור השקיעה הוא אדמוני-צהבהב, והצבעים נראים עזים

השמש שקעה, הירח עלה – צלמתי עוד שקדיה אחת באור הירח, וחזרנו לאוטובוס

תודה רבה לאבי, להגר, ליובל ולמימי שהובילו והסבירו ולימדו; ותודה לשמיל שארגן, ודאג וטיפל…
התמונות צולמו באיזור דרך בורמה, 17.2.11
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

לופית מצויה – Arisarum vulgare

היא ירוקה (ונעשית חומה עם הגיל),

  

היא קטנה – יחסית לשאר בני משפחתה

 

היא בכלל לא בולטת בשטח

ולפעמים אני חושבת שהעלים יפים ומרשימים יותר מן הפרח…

 

הכירו בבקשה את הלופית המצויה – אחד ממיני הלופיים הנפוצים יותר  בארצנו.
בארץ אפשר לפגוש אותה מצפון הנגב ועד לגבול הלבנון.

כמו לשאר בני משפחתה, יש לפרח מבנה מיוחד. במקום עלי כותרת, הפרח בנוי מציר תפרחת מעובה ששמו שִזְרָה ועליו נמצאים פרחים קטנטנים . הוא עטוף בעלה גדול – לעלה הזה קוראים מִתְחָל. העלה עוטף את השזרה – ה"גבעול" שעליו הפרחים,  ויוצר מעין כד שמגן עליהם.
פה בתמונה, השזרה הוי ה"צ'ופצ'יק" הבולט, והמתחל הוא "עלה הכותרת" המפוספס ירוק-לבן.
כלומר, אנחנו בעצם לא רואים בכלל את הפרחים. הם זעירים וחבויים בתוך המתחל!

     

ולמרות הדמיון בצורה לצמח ה"כדנית" הטורף, הלופיים שלנו אינם טורפים. לכל היותר הם יכלאו חרק ליום או יומיים לפני שהם ישחררו אותו. הלופית לא עושה גם את זה.

  

השזרה של הפרח הזכירה לאנשים מטה – ולכן שמו העממי של הפרח הוא מטה אהרון – על שם מטהו של אהרון הכהן  – מטה שבאופן פלאי צמחו ממנו פרחים ושקדים כדי להוכיח ששבט לוי הוא השבט הנבחר מבין שבטי ישראל על ידי אלוהים. המטה נשמר במשכן בקודש הקודשים, לאות על הבחירה באהרון ובשבט לוי –
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר י"ז, כג)

התמונות צולמו :
בכורכרי עתלית, 10.1.2008
בכוכב יאיר, 24.1.2009 וגם 11.1.2011
בקרני חיטים, 2.1.2010
ובאלוני יצחק, 5.2.2011

  

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

אדר קטן-עלים – Acer monspessulanum

 


כמו שהבטחתי, אני בענייני שלכת. והיום אני מקדישה את הרשימה לעץ שלכתי ונהדר: אדר קטן-עלים.


האדר נקרא באנגלית Maple, ומאחד המינים הנפוצים בארה"ב מפיקים את סירופ המייפל. סירופ מייפל הוא המוהל המתוק בגזע העץ. כאשר פוצעים את העץ – המוהל יוצא החוצה, כמו שרף בעצי אורן. את השרף הזה אוספים, וזהו הסירופ הטעים.
אגב – שימו לב, אני מתכוונת לסירופ מייפל טהור אמיתי  – Pure Maple Syrup, Grade A, Dark Amber. אני לא מתכוונת לסירופ תירס או סוכר  "בטעם מייפל" שזה מה שנפוץ בארץ. זה כלל לא אותו הדבר.


האדר קטן העלים נקרא כך בגלל עליו הקטנים – כ-3 ס"מ גודלו של כל עלה, הם עדינים ונחמדים – ובעונה הזו יש להם צבעים נפלאים.
בארה"ב, האדר נמצא עכשיו בשלכת – עטור עלים צבעוניים בשלל צבעים נהדרים. מאד שמחתי לפגוש את האדר הזה, ולגלות שכמו קרוב משפחתו האמריקאי, גם הוא עוטה שלל צבעים נהדרים לכבוד העונה.


 אדר קטן עלים שכיח למדי בחרמון, וגדל מרום של 1200 מטר, ועד לרום של 2100 מטר – כלומר, אפשר למצוא אותו אפילו ברום של 2 ק"מ. דבר זה נדיר אצל עצים – בגבהים הללו בד"כ לא גדלים עצים.
האדר אמנם גדל שם, אבל הוא לא מפותח מאד ונראה לרוב יותר כמו שיח ולא כמו עץ. הרוחות והקור ברום זה משפיעות על הצמיחה שלו.


הפרחים של האדר הם קטנים וירקרקים – ממש לא מרשימים. כלומר, לא מרשימים אותנו. הדבורים דווקא אוהבות אותם, ונהנות מהצוף הרב שהם מספקים.


 לפי אבי שמידע, האדר הזה הוא בעצם תת-מין מקומי של אדר קטן-עלים. בעבר קראו לאדר שלנו אדר חרמוני, אבל לאחר שהגיעו למסקנה שאין מספיק הבדלים בינו לבין האדר קטן-העלים בשביל להכריז עליו כעל מין נפרד – ביטלו את החרמוני, והאדר הוא אדר קטן-עלים.

 


ואיזה עלים יפים…. אחד-אחד, הצבעוניות שלהם נפלאה! 


 השם העממי באנגלית של האדר הזה הוא  Montpellier maple  – אדר מונפלייה. כבר נתקלנו במונפלייה בעבר – כשסיפרתי על מרבה-חלב מונפלייני. מונפלייה זו  עיר בצרפת, שיש בה אוניברסיטה גדולה גן בוטני חשוב, והרבה חוקרים של צמחית האיזור הים-תיכוני.


 השם "אדר" מקורו בתלמוד. אבל לפי ההערכות – האדר התלמודי הוא לא האדר של ימינו. זו בעיה ידועה – ישנם שמות רבים של מיני צמחים ובעלי חיים שמופיעים במקורות – בתנ"ך, בתלמוד, במשנה – ולא תמיד אנחנו יכולים לדעת אם השם מהמקורות תואם לשימוש שלו כיום.
במקרים מסויימים אפשר להיות די בטוחים – למשל, הנשר והשפן , או ארז הלבנון –  מתוארים בתנ"ך מספיק טוב ודי ברור לנו מי הם.  יש גם שמות שנשתמרו בערבית או ארמית, ולפי השפות הללו אפשר לזהות את הצמח או החיה. 
יש מקרים אחרים שבהם אנחנו לא בטוחים –  ויש גם מקרים שבהם פשוט לקחו שם תנ"כי, והצמידו אותו לצמח או חיה בני ימינו, בלי לדעת למה כיוונו אבותינו.


 התמונות צולמו בחרמון, ב28.9.2010


כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

שלכת

אחד הדברים המרגשים ביותר שחוויתי כאשר גרתי בארה"ב היה השלכת. כל העצים קבלו צבעים משגעים – אדומים, כתומים, צהובים, חומים… מרהיב.

בארץ זה לא קורה הרבה. כאשר העלים מתייבשים, הם מיד הופכים לחומים ונושרים….
לחומים היבשים יש חן משלהם – הנה, למשל, דרדר שהתייבש:

 

יש יוצאים מן הכלל, כמו למשל אלה ארץ-ישראלית, שאפשר לפגוש אותה במקומות רבים בארץ – למשל, עמק המצלבה ושביל פסגה במירון. אבל למי שפגש את הסתיו האמיתי, זה לא מספיק. לכן התרגשתי מאד כשהייתי בחרמון בסוכות:

 פתאום ראיתי שם צבעי שלכת אמיתיים!

בסוכות קבלתי הזמנה להצטרף לסיור בחרמון עם מייק לבנה, המצולם בתמונה פה מעל. מייק הוא אחד המומחים הגדולים בארצנו לכל הקשור לטבע. במיוחד באיזור הצפון. הוא חקר את החרמון מהרגע שהחרמון היה ברשותינו, הוא מכיר אותו היטב – צמחיה, חי, מסלע, נופים, הסטוריה, אגדות –  הידע שלו מדהים. לטייל איתו זו חויה נפלאה, כי הוא מטייל למקומות מיוחדים, ויודע לספר עליהם דברים נפלאים.

באחת הדולינות צלמתי את התמונה הבאה:

אם תגדילו, תראו שזה לא סתם קרקע יבשה. כל האדמה מלאה כר-קוצים – כלומר, צמחיה – רק שהכל כעת עומד בשלכת, ויש שלל גווני חום. הצילום עושה עוול לדולינה הזו, המראה הוא מרהיב.
הצמחיה הכר-קוצית מאפיינת את האיזורים הגבוהים בחרמון – בגלל הרוחות והשלגים, הצמחים לא צומחים לגובה, אלא בצורת כריות. ורובם גם קוציים.

אבל אני רוצה שלכת אמיתית! ואת זה קבלתי בעיקר משני מיני עצים שפגשנו. הראשון – פה מעל – הוא אדר קטן-עלים, שיקבל רשימה משלו.

השני הוא  בן-חוזרר הררי (Sorbus torminalis) ממשפחת הורדיים .

בן-חוזרר הררי הוא עץ שגדל באירופה ובטורקיה. אצלינו אפשר למצוא אותו בחרמון. בתור ורדני, יש לו פרחים לבנים יפים – דומים קצת לאילו של האגס. אבל כעת הוא משגע בצבעי שלכת אדומים ומקסימים. פשוט תענוג.

 ורק כדי שלא נשכח איפה אנחנו – הנה קוסיניה חרמונית – אחד הקוצים הנפוצים בחרמון, יבשה כבר, ולדעתי גם היא יפהפיה – 

התמונות צולמו בחרמון, 28.9.2010 – ושוב אני רוצה להודות למייק שהדריך, לעירית שהזמינה – ולשאר חברַי לטיול, שהם כולם אנשים מקסימים ומאד נהניתי איתם.

 

 כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

ולסיום: היום לפני  48 שנים יצא השיר הזה, והתחיל עידן חדש:

אלון תבור – Quercus ithaburensis

אחרי שבוע שבו לא הייתי הרבה ליד המחשב, אני חוזרת עם עץ. ולא סתם עץ – עץ גדול ויפהפה – אלון התבור.

אלון התבור – ממשפת האלוניים – הוא עץ גדול, רחב ידיים. הוא עשוי להגיע לגובה של חמישה-עשר מטרים, וגזעו – לקוטר מעל מטר. נכון, זה לא סקוויה – אבל במושגים שלנו, זה גדול. בתמונה פה מעל אפשר לראות את העננצ'יקית שלי נחה בצל העץ, על מדרגות אתר הפולחן שבתל דן.

בניגוד לאלון המצוי, שהוא עץ ירוק-עד – אלון התבור עומד בשלכת, ובסתיו הוא מקבל גוון אפרפר משהו.

 

הבלוטים שלו גדולים יותר מאילו של אלון מצוי, והספלולים של הבלוטים בעלי קשקשים ארוכים ומסולסלים. בעבר השתמשו בבלוטים להכנת משקה דמוי-קפה.
העלים שלו גדולים יותר ומשוננים פחות מאילו של האלון המצוי, וצידם התחתון מכוסה שערות סמיכות – כמו לבד.

   

יש לו פרחים חד-מיניים, אבל העץ הוא חד-ביתי… מה זאת אומרת?
פרחים חד-מיניים זאת אומרת, שהם פרחים נקביים (עם עמוד עלי ושחלה) – או פרחים זכריים (עם אבקנים ואבקה) – ולא כמו בהרבה מהפרחים שהראיתי פה, שהם דו-מיניים, כלומר באותו פרח ישנם גם עמוד העלי וגם האבקנים.
העץ הוא חד ביתי – כלומר, על אותו העץ ניתן למצוא גם פרחים נקביים וגם פרחים זכריים; וזאת בניגוד לצמח דו-ביתי, כמו החרוב המצוי או האלה הארץ-ישראלית: שם ישנם עצים שעליהם תמצאו רק פרחים זכריים, ועצים אחרים שעליהם תמצאו רק פרחים נקביים.

בכל מקרה, כמו שרואים פה מעל – הפרחים לא מאד מרשימים. אילו פרחי הזכר. (ויחד איתם – עפץ – כלומר, תטולה של איזו צרעה בתוך קליפת העץ)  אין לי תמונה של פרחי נקבה, הם אפילו פחות בולטים. האלון ממש לא משקיע בפרחים שלו. הוא פורח בפברואר-מרץ.

  

רגע, אבל אמרנו שהצמחים רוצים שיאביקו אותם! אם אף אחד לא שם לב לפרח הזה – אין צוף, הוא קטן וחסר ריח – מי יאביק אותו? ועוד יטרח לבקר גם את הזכר וגם את הנקבה?!
התשובה היא – הרוח! האלון תולה את הפרחים הזכריים באשכולות (בגלל הצורה בה הם תלויים – הם מכונים עגילים), הרוח מעיפה את האבקה. חלק ממנה מגיע אל הפרחים הנקביים – ומפרה אותם.
חלק אחר… גורם אלרגיות.

 

אלון התבור גדל בארץ בעבר בגולן, בגליל, ובמישור החוף – אפילו עד תל אביב. אבל כריתה מסיבית העלימה את רוב העצים, ובעצם, פרט למספר מקומות (כמו יער יהודיה ויער בשנית בגולן, יער אלונים-שפרעם בגליל התחתון ועוד כמה נקודות) – לא נשארו הרבה אלונים. ישנם בודדים, פה-ושם גם בשרון.
אחד המקומות היפים שנשארו עדיין הוא שמורת אלוני קדימה – בקצה המושבה קדימה.

הבעיה של השמורה הזו, היא שזו שמורת עציץ. בקושי 9 דונם – ובהם מעל 20 עצי אלון תבור. השמורה מוקפת פרדסים וגידולים שונים, ונמצאת במרחק של כ-50 מטר מבתי הישוב. ולכן השמורה הזו סובלת מאד.
כאן, למשל, אפשר לראות את אחד מהאלונים הגדולים ביותר, בשיא פריחה: הוא עמוס פרחים זכריים – זו תמונה מחורף 2006.

שנה וחצי אחרי שצלמתי את התמונה מעל, בקיץ 2007 היתה בשמורה שריפה גדולה. מישהו הדליק אש באחד הפרדסים הסמוכים, האש התפשטה ושרפה את כל השמורה. הנה אותו העץ, אחרי השריפה –

 

אני ביקרתי שם ממש יום אחרי השריפה, עדיין היו מוקדי עשן וכמה שיחים שבערו. זו היתה חוויה מאד קשה עבורי, לראות את כל השמורה שרופה, מצאתי גם בעלי חיים שנשרפו למוות.

   

למזלנו, עצי האלון הם עצים עמידים למדי בשריפות – הם אמנם נפגעו, נדמה לי ש-2-3 עצים צעירים יותר נשרפו כליל; אבל רוב העצים בשמורה רק נחרכו, ומספר חודשים מאוחר יותר הם התחילו להתאושש – ואפשר היה אפילו לראות לבלוב של עלים חדשים:
עוד מזל היה, שהשריפה פרצה בקיץ. בזכות זה, האיריסים, השומים ושאר צמחי הפקעת שהיו בתרדמת קיץ – לא נפגעו.

רוב השריפות בארץ הן תוצאה של מעשי האדם – חוסר אחריות או כוונות זדון. את שמורת תל דן שרפו מבקרים שהשליכו בדל סיגריה. השריפה האחרונה בחורשת הארבעים בכרמל היתה בגלל גנבי מתכת שניסו לרתך את מה שגנבו. שמורת בני ציון הקטנה נשרפה לפני כשנה בגלל פעילות של רתכי מתכת בישוב. באיזור ירושלים ובשטחים יש הצתות רבות – פלסטינים שמציתים שטחים כדי לפגוע בנו, וגם מתנחלים ששורפים מטעי זיתים של הפלסטינים. אני מאד לא רוצה להכנס כאן לפוליטיקה, אבל במקרה הזה שני הצדדים פוגעים גם בעצמם עם השריפות הללו.

אני לא יכולה למנוע זדון ורשעות, אני לא מבינה אותם. אבל אני יכולה לקרוא לאנשים לשים לב. לא לזרוק בדלי סגריות (בכלל, כדאי להפסיק לעשן! זה יועיל לבריאות שלכם וגם למצב הכספי!), לא להדליק אש בימים חמים, להקפיד לכבות מדורות. אם הפעלתם מנגל – לא לשפוך סתם את הפחמים בחוץ. שימו לב לסביבתכם, הקפידו להשאיר אותה כמו שהיתה כשהגעתם. ואז לא נצטרך לראות מראות כאילה:

בעולם ישנם כ-450 מיני אלונים. בארץ שלנו גדלים שלושה מינים – אלון מצוי, שהוא הנפוץ מכולם וגדל בכל האיזור הים-תיכוני; אלון תבור – שבד"כ גדל באיזורים שגובהם לא עולה על 500 מטר (אם כי יש כמה וכמה יוצאים מן הכלל) ואלון התולע, שגדל בעיקר באיזורים שגובהם מעל 500 מטר – פסגות בהרי יהודה, בגליל, בגולן ובחרמון.
בחרמון עצמו ישנם עוד שני מינים (או שלושה: תלוי את מי אתם שואלים…).

לפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, לאלון התבור יש פוטנציאל גנני טוב – הוא מתפתח מהר באופן יחסי לעצי אלון, הוא מפתח גזע גדול אחד – בניגוד לאלון מצוי, שכל פגיעה גורמת לו לפתח סבך של גזעים דקים – והוא עץ שנותן צל טוב. אני אשמח מאד אם ישתמשו באלון התבור בגנים הציבוריים באיזור המרכז. זהו עץ יפהפה – ומתאים לתנאי מזג האויר, הוא ידרוש השקיה רק בשנים הראשונות, ואחר כך יוכל להסתפק בגשמים.

 

התמונות צולמו במקומות הבאים:
8.2.2006, 27.10.2007, 4.2.2008 – בשמורת קדימה
9.10.2009 ברכס בשנית
1.8.2010 בשמורת תל-דן

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!