ומי גר בבית הכתום?

מהאי מוראנו לקחנו ספינת וָאפּוֹרֶטוֹ אל האי בּוּרָאנוֹ.

האי בוראנו ידוע בשני דברים – תעשית התחרה שלו – עבודת יד מקומית שאפשר לקנות בחנויות השונות, וגם מוזיאון תחרה.

מאד התפעלתי מכמה ז'קטים מתחרה, מפות, והשָל המקסים הזה – שאני חייבת להודות שבדיוק בשבוע שעבר פגשתי אחד זהה בדלית אל כרמל!

ודייגים. בעצם זהו כפר דייגים.
לדייגים של בוראנו היה חשוב לזהות את הבית שלהם מרחוק. גם מלב הים. ולכן כל משפחה צבעה את הבית שלה בצבע אחר.

התוצאה היא עליזה, צבעונית וכיפית במיוחד!

במיוחד אם מצליחים גם לתפוס את השתקפות הבתים במי התעלות

ראינו גם דייג מתקן את הרשת –

ובעצם, הצבעוניות הנפלאה הזו נעשתה לסימן היכר כל כך מרכזי באי הזה, עד שגם ברחובות שאינם על גדת תעלה (יש כמה כאילה) – הבתים צבועים בססוגניות נפלאה.

בכניסה לרוב הבתים, מעל לדלת,תלוי וילון כלשהו – לפעמים בצבע תואם לצבע הקיר, ולפעמים בצבע מנוגד

באחד הבתים במקום וילון בד תלוי וילון מעלים מיובשים…

עוד דבר נחמד שראינו באחת החצרות – שבשבת תוצרת בית, פועלת ומסתובבת. נראה שממש פשוט להכין אותה: שלושה שיפודים, חמישה בקבוקי פלסטיק ופקק שעם אחד.

הצבעוניות באי הזה משובבת לב. אני חושבת שבאי הזה גרים אנשים שהרבה יותר קל להם לחייך…

מובן שנזכרנו בחידה הידועה –
בבית האדום גר האיש האדום.
בבית השחור גר האיש השחור.
בבית הצהוב גר האיש הצהוב,

ומי גר בבית הלבן?

לא, לא האיש הלבן.
נשיא ארצות הברית, כמובן!

ומעתה אמרו – בבית הכתום גרים דייג ורוקמת תחרה מבוראנו!

התמונות צולמו באי בוראנו ליד ונציה, בתאריך 3.8.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

מודעות פרסומת

זכוכית ונציאנית

אחד הדברים שונציה ידועה בהם הוא תעשית הזכוכית.

עיקר התעשיה מתרכז באי מוראנו – אחד האיים של ונציה – אבל גם בונציה עצמה יש הרבה חנויות למוצרי זכוכית.

אפשר להגיע למוראנו בסיורים מאורגנים, שבסופם "ישכנעו" אתכם לקנות מוצרי זכוכית במחירים מופרזים…

אנחנו העדפנו לסייר באופן עצמאי, ונהנינו מאד.

.

במוראנו – בכל פיאצה קטנה יש פסל. פסל זכוכית. חלקם מתמקדים במרקם וצבע על צבע,

אבל יש גם כאילה שבמבט ראשון בכלל לא נראים מזכוכית

השניים המוצלחים ביותר בעיני היו פסל הברווזים – שמנסים לעוף והם ממש מקסימים ומיוחדים –

ופסל של "גינת נוי" – פרחים ופרפרים מזכוכית:

הנה הכניסה לאחד הסטודיו הגדולים יותר –

בסטודיו הזה מאד התלהבתי מהשעונים הללו (במיוחד מהחתולים)  – לא קניתי כי הייתי בטוחה למדי שיישבר לי בדרך…

הנישה היהודית לא נשכחה, ואם אתם רוצים רב או שוחט מזכוכית, אפשר להשיג אותם בכמה וכמה מקומות…

אפשר גם לבנות עיר קטנה בסלון – איילת, אני בטוחה שתוכלי למצוא לך שכונה להרחיב את העיר שלך…

ראינו המון תכשיטים. מגוון מדהים של צבעים וצורות… ממש התלהבתי מהצבעוניות של אילו –

בפינת רחוב בונציה פגשנו דרקון עם שלוש מטריות זכוכית –

אני אוהבת חלונות ראווה שיש להם קונספט – למשל זה – באדום-כתום

ובסופו של דבר אפילו קנינו לנו מזכרות: שרשרת לי, צמיד לעננצ'יקית ודרקון יורק אש לעננצ'יק. מוטי לא רצה כלום…

התמונות צולמו בונציה ובמוראנו, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

חלונות ונציאניים

היום אני מרימה ראש מהתעלות, ומסתכלת למעלה – אל החלונות.

 

תמיד שמעתי על "תריסים ונציאניים" – ובכן, אני עדין לא בטוחה למה הכוונה, כי בונציה החלונות והתריסים מאד מגוונים!

יש מתפוררים ומוגפים –

פורחים

 עתיקים

 

מודרניים

 עם מרפסת מאבן

או ממתכת

עמוסי עציצים

רמז לפאר העבר

מסורגים בשבכה מיוחדת

עם סמלי אצולה – ארמונות (במקרה הזה – ארמון שהוסב למלון)

או עם כביסה, כי באמת אנשים גרים שם…

בגטו היהודי, המדריכה הסבירה לנו שאת בתי הכנסת ניתן לזהות מבחוץ לפי העובדה שיש להם בדיוק חמישה חלונות זהים.
כך זה בבית הכנסת הגרמני –

ובבית הכנסת האיטלקי –

אבל בבית הכנסת הלבנטיני ספרנו רק ארבעה חלונות! וזאת למה? כי הבנין הצמוד מימין נבנה מאוחר יותר, הוצמד אל בנין בית הכנסת – והוא חוסם את החלון החמישי…

היו גם דלתות מאד יפות, פונות ישר אל התעלה

המרפסת הזו היא לא מונציה עצמה, אלא ממרגרה – Marghera – העיירה בה היה המלון שלנו. המרפסת (והגינה מתחתיה) היו יפהפיות, מלאות פריחה – ממש מלבב!

התמונות צולמו בונציה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

ונציה – הו, ונציה – חלק שני

אז איפה הייתי? יצאנו בדיוק מכיכר סן מרקו. 

הלכנו בין הסמטאות וראינו גונדולות וגונדוליירים,  זה משעשע במיוחד בתעלות הצרות יותר, כשהם נעזרים בקירות הבתים לדחוף את הגונדולות קדימה –

רוב הגשרים מעל לתעלות היו גשרי עץ או אבן, אבל צלמתי גם אחד יפה ממתכת –

פגשנו בדרך חנות שבה אפשר לקנות כל מה שרוצים לכלב – רצועות, מזון, כלי אוכל, בובות, מיטות – ומה שכל כלב ונציאני הגון צריך: בגדי גונדולייר. כמעט הצטערנו שאין לנו כלב… 

המטרה שלנו היתה הגטו היהודי. כשמתקרבים – אפשר למצוא את השילוט אל הגטו, אפילו בעברית!

 הגטו היהודי בונציה הוא הגטו הראשון בעולם. שם הומצא המושג גטו.
באיטלקית, ג'טו זה איזור חרשי הברזל. כשהיהודים ערכו הסכם עם שליטי ונציה, במאה ה-16, הם קיבלו את הג'טו נואובו – האיזור החדש של חרשי הברזל, להתיישב בו. היהודים שיבשו את השם, ומ"ג'טו נואובו" השם הפך להיו "גטו נואובו" – הגטו החדש.
אחרי כמה שנים הגיעו יהודים נוספים, והם קיבלו אישור לגור בג'טו וקיו – האיזור הישן. וכך נוצר המצב המגוחך, שה-Ghetto Nuovo, כלומר הגטו החדש, נוסד באמצע המאה ה16, ואילו ה-Ghetto Vecchio, הגטו הישן, הוא חדש יותר – מראשית המאה ה-17.
זוהי הכיכר המרכזית של הגטו החדש (כלומר, הותיק יותר) :

בגטו ישנם חמישה בתי כנסת, כולם נבנו במאות ה-15-16. כל קהילה שהגיעה לגטו – בנתה לעצמה בית כנסת, וכך ישנם בגטו בית כנסת איטלקי, אשכנזי, צרפתי, לבנטיני (כלומר, של יהודי טורקיה-יוון) וספרדי.
בעקבות הבטחה שהבטחתי לגיסי, הלכנו למוזיאון היהודי ונרשמנו גם לסיור בתי הכנסת. הסיור עובר בבתי הכנסת האיטלקי, האשכנזי והספרדי.
בגלל מחסור בשטח, בתי הכנסת נבנו בתור הקומות העליונות של בתי המגורים – הרעיון היה שהם יהיו קרובים לאלהים. אסור היה ליהודים להשתמש במתכות יקרות או בכל מיני סממני עושר, לכן בתי הכנסת בנויים בעיקר מעץ וצבועים בסגנון מפואר.
בית הכנסת הצרפתי סגור לקהל – הכניסה אליו היא דרך בית מגורים של משפחה.
צילמתי את התקרה המפוארת ומרפסת עזרת הנשים של בית הכנסת האיטלקי, אבל אז מדריכת הסיור שלנו הודיעה לי שאסור לצלם – ולכן אני לא אגיש רשימה שלמה של סיור בבתי הכנסת, למרות שהיה מאד מעניין.

אני בהחלט ממליצה על הסיור בבתי הכנסת של הגטו היהודי בונציה. לדעתי הוא היה מעניין לא פחות מכנסית סן-פטרוס ברומא, או הקתדרלה של סיינה.
לאחר הסיור חזרנו לכיכר – שם ראינו את קיר הזכרון לזכר יהודי ונציה שנספו בשואה.
בסך הכל, לרבים מיהודי ונציה היה מזל – תושבי העיר לא מיהרו להסגיר אותם לידי הנאצים. הם סגרו אותם בגטו, ומובן שיהודים קיבלו יחס רע – אך רוב שנות המלחמה הם פשוט יכלו לקיים את חייהם בינם לבין עצמם. רק בסוף המלחמה הם הוסגרו לידי הנאצים, וכך קרה שרובם נצלו.

 

בגטו ישנם מספר שלטי זכרון ליהודים שלחמו במלחמות – זהו לוח זכרון ליהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. 

הצפיפות בגטו תמיד היתה גדולה. ברוב ונציה, ניתן למצוא בניינים בני 3-4 קומות. רק בגטו היהודי ניתן למצוא בניינים רבי קומות, בני 7-8 קומות.
ללא מעלית, כמובן…

 

ונציה ידועה גם בגלל פסטיבל המסיכות שלה. אמנם הפסטיבל הוא בפברואר – כלומר, יש סיבה לחזור – אבל החנויות המוכרות מסיכות ותלבושות לפסטיבל פעילות כל השנה.
בעיני מצאה חן המסיכה הזו, עם כיכר סן-מרקו מצויירת עליה:

בונציה יש גם רחובות, מלאי מסעדות ודוכנים – ובהם המוני הולכי רגל.

ראינו גם הרבה חנויות ממתקים… כמו זו למשל: 

ורציתי לומר לאמא שלי, שהיא טעתה. כשהייתי ילדה, אחרי המקלחת היא תמיד היתה מתלוננת: "איזה ונציה עשית פה?" –
חדר האמבטיה בביתנו מעולם לא נראה דומה לונציה. אפילו לא קצת.

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Venezia, Mio Amore – חלק ראשון

בקיץ האחרון הייתי בונציה בפעם הראשונה בחיי, ומה אומר? התאהבתי.

הסמטאות הצרות, התעלות, הסירות, החנויות, האנשים – זו באמת עיר מקסימה.

אז בואו איתי לטיול בעיר הקסומה הזו.

התעלה המרכזית בונציה היא התעלה הגדולה – Canal Grande. זו תעלה שחוצה את העיר לשניים, והיא הרחבה והגדולה ביותר.
משני צידי התעלה ישנם ארמונות, בניינים מפוארים ותעלות קטנות יותר שמזמינות אותנו לצלול לעיר.

כיון שגם ספינות גדולות יחסית עוברות בקאנאל גראנדה, עד למאה ה-19 היה רק גשר אחד שחצה את התעלה: גשר הריאלטו המפורסם – Rialto.
במהלך המאה ה-20 נבנו עוד שני גשרים, ובשנת 2008 נבנה גשר חדש – ליד פיאצלה רומא (שזו תחנת האוטובוסים של ונציה, והמקום האחרון אליו מגיעים כלי רכב על גלגלים).
זהו הריאלטו:

ליד גשר הריאלטו נמצא שוק הפירות והירקות של ונציה. ראינו אותו מרחוק.
על הגשר יש חנויות, עמוסות תיירים; וגם מלאכים – הנה אחד מהם:

הסמטאות של ונציה מאד צרות ומבלבלות. נורא קל ללכת לאיבוד שם. בגלל זה, ברחבי העיר תלויים שלטים צהובים עם חיצים, המכוונים לכמה נקודות מרכזיות.
אז גם אם התבלבלתם בדרך, פשוט תמשיכו – עד שתראו שלט צהוב שיכוון אתכם לאחת מהנקודות המרכזיות בעיר.
כאן בתמונה אפשר לראות שילוט Alla Ferrovia – שזו תחנת הרכבת של ונציה, ו-Per Piazzale Roma – אל תחנת האוטובוסים.
יש גם שילוט אל הריאלטו, כיכר סן מרקו ועוד.

ואם כבר הזכרתי את כיכר סן-מרקו…
בספר "מלך הגנבים" של קורנליה פונקה, היא כותבת:
"כמו שאומרים תמיד, כל מי שנמצא בונציה – מבקר לפחות פעם אחת ביום בכיכר סן מרקו" – גם אנחנו ביקרנו שם.
הכיכר יפה ומרשימה, ומלאה יונים. כמובן, האכלנו אותם – והן טיפסו עלינו.

העמודים של ארמון הדוג'ים (הדוג'ים היו שליטי ונציה) מפוסלים בשלל צורות. כמעט לכל עמוד יש תבליטים אחרים, ואין שימוש ברעיונות הקלאסיים היווניים. אספתי כמה דוגמאות – 

גם כאן לא נערכנו מראש עם כרטיסים, אז לא נכנסנו לקתדרלה, למגדל הפעמונים (שדוקא יש בו מעלית) או לארמון הדוג'ים.
זהו מגדל הפעמונים:

הכנסיה – כנסית סן מרקו – נקראת על שם מרקוס המבשר – קדוש נוצרי מהמאה הראשונה לספירה, שנקבר במקור באלכסנדריה.
זהו מרקוס, שניצב בראש הכנסיה: 

במאה התשיעית לספירה, אנשי ונציה – שרצו להגדיל את עירם ולהפוך אותה לחשובה יותר, חיפשו פטרון לעיר. פטרון שיהיה מוצלח יותר מהקדוש הקודם שהיה להם, שכנראה לא היה מרשים במיוחד.
הם נסעו לאלכסנדריה, חטפו את שרידי גופתו של מרקוס, והביאו אותו לקבורה בונציה. על מקום הקבר נבנתה הקתדרלה של העיר – כנסית סן מרקו.
זהו הפסיפס בן המאה ה-11, המתאר את הבאת שרידי סן מרקו לונציה –

כאמור, לא נכנסנו לקתדרלה אלא יצאנו לסייר בעיר – אבל הרשימה הזו מתארכת, לכן המשך יבוא. 

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פירנצה, על קצה המזלג

העיר המרכזית בטוסקנה, ואחת הערים החשובות באיטליה היא פירנצה. לכן, כמובן, ביקרנו גם בה.

התחלנו את הביקור בפיאצלה מיכאלאנג'לו – Piazzale Michaelangelo – שנמצאת מדרום לנהר הארנו. מהכיכר הזו, שלצערי ממש בלתי אפשרי למצוא בה חניה, יש תצפית מרהיבה על מרכז פירנצה – הדואומו, נהר ארנו, והגשרים החוצים אותו –

הגשר הידוע ביותר בפירנצה הוא הגשר הישן – פונטה וקיו – Ponte Vecchio.
ישנו תיעוד של גשר בנקודה זו בדיוק כבר מהמאה העשירית לספירה. הגשר הנוכחי נבנה בשנת 1345.
בשנת 1565 נבנתה הקומה העליונה של הגשר: זהו מעבר שמיועד למשפחת מדיצ'י – שליטי פירנצה לאורך השנים – כשהם הולכים מהארמון במרכז העיר, Palazzo Vecchio – לארמון החדש שמדרום לנהר הארנו – Palazzo Pitti.
הלא לא יעלה על הדעת שהם יעברו יחד עם פשוטי העם באותו גשר, נכון?
בקומה התחתונה נמצאות הרבה חנויות – כולן חנויות תכשיטים. בעבר היה שם שוק – אך שוק הוא דבר מסריח ולא יאה לאפם המעודן של משפחת מדיצ'י. לכן הם סילקו את הסוחרים למקום אחר, והחליפו אותם בצורפים – וכך זה נשאר עד היום.

הגשר עמוס בתיירים ובחנויות, ובהחלט מעניין להסתכל שם. המחירים, כמובן, בהתאם לציפיות: גבוהים מאד.
הסתכלנו מהגשר מערבה, לגשרים הבאים על הארנו – זהו Ponte Santa Trinita.

מדרום לו נמצאת אחת הגלידריות הטובות ביותר שביקרנו בהן – Gelateria Santa Trinita, שגם מוטי כתב עליה.

אנחנו הלכנו לבקר במוזיאון האופיצי – Uffizi – אני חושבת שזהו המוזיאון הידוע ביותר בפירנצה.
על התור הארוך והבלגן מוטי כבר כתב…
ובכל זאת היה שווה להכנס למוזיאון. התפעלנו מאד מתמונותיהם של בוטיצ'לי, מיכאלאנג'לו, טיציאן, קאראווג'יו, רמבראנדט ועוד.
לצלם בפנים – כמובן אסור, אבל הבנין עצמו מעוטר בפסלים של כל מיני אנשי אומנות, מדע ורוח מההיסטוריה האיטלקית. צלמתי חלק מהם וקיבצתי אותם יחדיו:

בכיכר המרכזית של פירנצה – Piazza deI Duomo – נמצאת ה-Duomo, כלומר – הקתדרלה המרכזית של פירנצה. שמה הרשמי הוא  Basilica di Santa Maria deI Fiore – קתדרלת סנטה מריה של הפרחים.
בכיכר ניצבים עוד שני בניינים חשובים (וגם כל מיני ארמונות וכיוצא בזה) – ה-Battistero di San Giovanni – בית הטבילה; ומגדל הפעמונים של ג'וטו – Campanile di Giotto

אנחנו טיפסנו אל מגדל הפעמונים, שגבהו כ-85 מטרים, כלומר – כ-30 מטרים יותר מהמגדל הגבוה של סן ג'מיניאנו
המגדל נבנה במאה הארבע-עשרה, במקביל לקתדרלה. הסיבה לבנית המגדל היתה פשוטה: יחסי ציבור. כיון שלקח זמן רב לבנות את הקתדרלה, אחרי כמה עשרות שנים תושבי העיר התעצבנו על כך שאינם רואים את סוף הפרוייקט.
לכן, הוחלט לבנות מגדל פעמונים מרהיב, שיהיה תואם לכנסיה ויעמוד לצידה. את המגדל תכנן האדריכל והצייר המוכשר ג'וטו, והוא נקרא על שמו.
המדרגות צרות ותלולות – זה קטע רחב יחסית:

ישנן שתי מרפסות בהן ניתן לעצור ולהשיב את הנשימה, כי על המדרגות עצמן צריך רוב הזמן לפנות מקום לבאים מולכם…
מאחת המרפסות צילמתי כלפי מעלה…

בקומה העליונה ישנו פתח מסורג, שדרכו צילמתי את פנים המגדל כלפי מטה. מוטי והעננצ'יקים ירדו קומה אחת – הם נשענים על הקיר העליון בתמונה:

מראש המגדל צילמתי את בית הטבילה – צורתו מתומנת, כנראה כי הוא נבנה (במאות ה-11-12) על חורבות של מקדש פגני שהיה שם לפני עידן הנצרות.
בית הטבילה ידוע בעיקר בזכות דלתות הארד שלו – הדלתות שפונות לכיוון הקתדרלה.

כשירדנו למטה, ניסיתי לצלם את הדלתות גם מקרוב. אך כל הזמן ניצבים אנשים לפניהן, קבוצות עומדות ומדריכים מספרים, אנשים עוצרים מולן…
את הדלתות הללו פיסל לורנצו גיברטי בראשית המאה ה-15. מיכאלאנג'לו, שהתפעל מהן מאד, קרא להן "דלתות גן העדן", וזהו שמן גם היום.

כמובן, צילמתי גם את כיפת הקתדרלה – הקתדרלה הזו נבנתה במשך 150 שנים – התחילו לבנות אותה בסוף המאה ה-13, וגמרו רק במאה החמש עשרה.
הקתדרלה היא מאד מפוארת וגודלה.

אנשים רבים עולים אל ראש הכיפה שלה, בשביל לצפות על העיר מסביב:

גם החזית שלה מאד מרשימה ומקושקשת. הקתדרלה, בית הטבילה ומגדל הפעמונים בנויים מאותם סוגי שיש והם בעלי קישוטים דומים.
התוצאה מרהיבה, אם כי קיטשית ועמוסה מאד.

וסוף סוף הגענו לראש המגדל… ואנחנו צופים סביב אל פירנצה –

מה שמאד בלט לי היה הבניה הצפופה, האופיינית לערי איטליה.
אך הפעם – בניגוד לערי טוסקנה הקטנות – זוהי עיר גדולה, שגרים בה כ-370 אלף בני אדם. היא נמשכת ונמשכת לכל הכיוונים…

עד כאן ההצצה לפירנצה,
התמונות צולמו ב-31.7.2012 – 1.8.2012, בפירנצה.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

פרחים, מגדלים וכל מיני

כן, אני עדין בטוסקנה. מתפעלת ממרפסות פרחוניות. אפשר גם לתלות עציץ פטוניות ליד הכניסה הביתה. לא חייבים רק במרפסת!

 

חלק מהאנשים מעדיפים גרניום…

לחתול לא ממש אכפת באילו פרחים מדובר – העיקר שיהיה לו צל לישון בו.

מאד אהבתי את השימוש בחורשפים יבשים בחנות כלי החרסינה הזו, בפיאנצה –

החנות הזו במונטפולצ'יאנו היתה ממש מרשימה. כלומר, בכלל לא נכנסנו פנימה – אז אני לא בטוחה מה מכרו בה, אבל בכניסה היו שלוש קסדות צבאיות עתיקות, מעל נעליים ישנות שצופו בעיסת נייר והפכו לעציצים.
זה היה כל כך מקסים בעיני, שצילמתי את כולם! הקקטוסים בנעלים, הקסדות – מוטי הסביר לי לאיזה צבא שייכת כל קסדה. ממש מיוחד בעיני!

והיו גם סמלי אצולה, חרוטים, מגולפים ומצוירים על בניינים פה ושם. הנה כמה לדוגמא –

האצילים – וגם פשוטי העם – רכבו על סוסים. וכשהם עצרו במקומות מסויימים, הם קשרו את הסוס ליד הבנין. בשביל זה קבעו בקירות טבעות לחבלי הסוסים. אבל כאן זה טוסקנה, סתם טבעת לא תספיק לנו. אנחנו בעד טבעות-דרקונים!
הנה כמה מהן:  

 

ואם כבר ראשי דרקון – ברוב הערים היו ברזיות לרווחת הציבור. הברזיה הזו מצאה חן בעיני:

 

ברשימה על נופי טוסקנה, הזכרתי את הכיכר המרכזית של סיינה – Piazza deI campo. הבנין החשוב בכיכר הזו הוא בית העיריה של סיינה, עם מגדל השעון שלהם – עליו דוקא לא טיפסנו…

בחלק העליון של הכיכר נמצאת מזרקה – מזרקת השמחה – Fonte Gaia. המזרקה נבנתה במאה ה-15, לחגיגות סיום בנית האקוודוקט שהוביל מים לעיר. המזרקה היא בריכה מוקפת זאבים שיורקים מים.
נהנינו לראות את היונים עומדות בתור על ראש אחד הזאבים, וזו אחר זו מתכופפות לשתות מהמים.

לפי האמונה המקובלת, סיינה הוקמה על ידי סייינוס, שהיה בנו של רמוס – אחד ממייסדי רומא. לכן, אפשר למצוא גרסאות רבות של פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס פזורות ברחבי העיר.

מאד התרשמתי גם משעונים רבים שראינו – לא תמיד בראשי מגדלים.

מגדל השעון הקטן בתמונה השמאלית מעל נמצא במונטפולצ'יאנו, ובראש המגדל נמצא הטיפוס החביב הזה –  שהוא הליצן פולצ'ינלה – Pulcinella מתוך הקומדיה דל'ארטה – Commedia Dell'Arte.
לכאורה הוא אמור להכות בפעמון, אבל עברנו ליד כשהפעמון צלצל – ולא ראינו אותו זז…

 בסיינה ביקרנו גם בקתדרלה. זו אחת הקתדרלות הגדולות והחשובות – היא מלאה ביצירות אומנות, פסלים, פרסקות, פסיפסים ועוד ועוד. גם ספרית פיקולומיני שהזכרתי נמצאת בקתדרלה.
הקתדרלה הזו היא גדולה ומרשימה. היא נבנתה במאה ה-13. במאה ה-14 רצו להרחיב ולהגדיל אותה – להפוך את הקתדרלה הנוכחית לאגף בלבד בקתדרלת ענק שתפאר ותרומם – את מי? ישו? בוני הכנסיה? החשמנים שציוו על זה? זה לא באמת משנה. העיקר שיהיה להם "גדול יותר מלפירנצה".
העבודות, שהיו צפויות להמשך עשרות שנים, התחילו – אבל אז פרצה המגיפה השחורה שקטלה בערך 60% מתושבי האיזור ופגעה קשות גם בכלכלה ובתעשיה. העבודות נזנחו, והכנסיה נותרה בגודל המקורי. והיא בהחלט לא קטנה.

 

במונטפולצ'יאנו פגשנו כנסיה קטנה יותר – מצאו חן בעיני ה"אצטרובלים" המגולפים על המשקוף

וזו הכנסיה של פיאנצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
פיאנצה, מונטפולצ'יאנו וקולה די ואל ד'אלסה 29.7.2012
סיינה 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

סן ג`מיניאנו – San Gimignano

אחת הערים שמאד רציתי לראות בטוסקנה היא סן ג`מיניאנו – San Gimignano. אמא שלי סיפרה לי פעמים רבות על "מנהטן של ימי הביניים", כמה העיר מרהיבה ומיוחדת.
היא עצמה הגיעה אל סן ג`מיניאנו לראשונה בחייה רק לפני שלוש שנים. את הסיפורים שמעתי עוד קודם לכן.

אז הגענו אליה, ובאמת זו עיר מיוחדת!
עוד בדרך אליה, בכבישים המתפתלים, חיפשתי נקודת תצפית טובה לעמוד בה ולצלם תמונה של העיר ממרחק. לצערי, לא מצאנו נקודה טובה לעמוד בה.
ולכן אין לי תמונה כזאת. אני הסתפקתי בציור על צלחת חרסינה גדולה, באחת החנויות –

חנויות דווקא יש הרבה בעיר. חנויות מקסימות לדברי חרסינה ושיש, חנויות של תכשיטים וכלים… והמון המון אנשים.
וגם סמטאות קסומות –

אבל העיר ידועה בעיקר בזכות המגדלים שלה –

סן ג`מיניאנו, כמו הרבה ערים אחרות באיזור, התחילה בתור כפר אטרוסקי קטן בסביבות המאה השלישית לפני הספירה. האטרוסקים היו תושבי צפון איטליה ומרכזה לפני הרומאים.
במאה העשירית שינו את שמה לסן ג`מיניאנו, לכבוד הבישוף ג`מיניאנו ממודנה, שהציל את העיר מהתקפה של אטילה ההוני.

בימי הביניים חיו בעיר כמה משפחות אצולה, שעל מנת להראות את כוחן – בנו מגדלים, וניסו לבנות מגדלים גבוהים יותר ויותר.

במקור נבנו בעיר 72 מגדלים, הגבוהים שבהם – גובהם יותר מ-50 מטרים. כיום נשארו ארבעה עשר בלבד.

הכיכר המרכזית של העיר נקראת כיכר הבאר – Piazza della Cisterna. זו כיכר משולשת, שנבנתה בשנת 1237, ובמרכזה ניצבת הבאר הגדולה של העיר.

שמו של המגדל הגבוה ביותר שעדין עומד הוא Torre Grossa – המגדל הגדול. ואפשר לטפס אליו עד למעלה!
מובן שטיפסנו!  אפילו שלא היתה מעלית, והחלק האחרון הוא רק סולם.

מלמעלה הנוף מרהיב – גם העיר וגם סביבותיה

ראינו את צורתה המשולשת של כיכר הבאר –

הבאר עצמה דווקא מתומנת –

הסתכלנו אל המגדלים האחרים

ובדקנו את הנוף היפהפה של טוסקנה, לכל הכיוונים.

שמחנו מאד לגלות גם… עץ תאנה! גדל לו למעלה, בסדקי המגדל! זה בהחלט היה מחזה מרשים –

ירדנו למטה וקנינו גלידה מצויינת בכיכר הבאר, והשקפנו עליה מזוית שונה מעט.

בעיר מתגוררים כיום כ-7,500 תושבים, הרבה מהם במבנים מתקופת ימי הביניים.

התמונות צולמו בסן ג`מיניאנו – San Gimignano – בתאריך 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

אם תרצי שאראה לך את העיר והנוף

לפני שאני מתחילה את הרשימה, אני רוצה לחלוק איתכם רגע של נחת והערכה: ב-8.9.2012, נועם גרשוני זכה במדלית זהב אולימפית לטניס בכסא גלגלים.
נועם גרשוני הוא נכה צה"ל – הוא היה טיס מסוקים שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה.
אמו היתה המחנכת של הבת שלי בכתה א', ולאחר האסון היא הפסיקה ללמד והשקיעה את מרצה בעזרה לבן, ובשיקום.
הנחישות של נועם, התמיכה של המשפחה והשיקום עשו את שלהם – והנה, נועם ניצח את אלוף העולם בטניס וזכה במדליה האולימפית.
אני מצדיעה לו, ומאחלת לו ולמשפחתו הרבה שנים של אושר!

הבטחתי רשימה על הנופים של טוסקנה. ובאמת, איך אפשר לא להתפעל? אמנם התמונה פה מעל היא מאורבייטו, שנמצאת – כזכור – באומבריה, אבל הרעיון דומה. הבתים הצפופים והישנים, מרפסות המתכת והחלונות היפים…
ופנסי הרחוב – בכל מקום היו פנסים יפים שכאילה –

הנוף בטוסקנה הוא מאד נעים ומזמין – גבעות עגלגלות, שדות חרושים, בתי חוה ושורות של ברושים 

זה נראה מקסים במיוחד אם מסתכלים לכיוון הנוף מבין הבתים –

וגם אם עוברים את הסמטא האחרונה, ומגיעים למרפסת התצפית…

גם נוף עירוני יותר אפשר למצוא – למשל, זו הכיכר המרכזית של סיינה – פיאצה דל קאמפו – Piazza DeI Campo. זו כיכר ענקית במיוחד, מוקפת ארמונות ובנייני ממשל. היא בנויה בצורת מניפה או צדף.
הכיכר תמיד מלאה אנשים, אם כי כשהיינו שם – רובם התגודדו באיזורים המוצלים – ואנחנו הצטרפנו אליהם…

פעם בשנה הכיכר הזו מתמלאת בהמוני אדם – נערך בה המרוץ Il Palio – מרוץ הסוסים הגדול של סיינה. בהיקף הכיכר בונים מסלול חול, ובמרכז מתקבצים אלפי אנשים לצפות במירוץ.
כל סוס מייצג שכונה של סיינה – הסוס ורוכבו לבושים בצבעים של השכונה, ויוצאים לרוץ. אתם מוזמנים לראות כתבה של ערוץ דיסקברי –

 יש מקומות בהם לא מצטופפים אנשים, כמו האיזור הזה במונטפולצ'יאנו –  

או כמו בסמטא הקסומה הזו – (אתם חושבים שזהו הפנס הבודד בקצה השכונה?)

 לפעמים אפשר לקחת כמה צעדים מחוץ לעיר, ולראות אותה יחד עם הנוף – כאן, למשל Colle di Val D'Elsa – קולה די ואל ד'אלסה.

או פשוט לשלב את גגות הבניינים של העיר בנוף –

 בימי הביניים, התושבים בנו חומות שחצצו בינהם לבין הנוף – כמו החומה של סיינה.

ועם הבתים של אורבייטו לקראת השקיעה אני מסיימת את הרשימה, אבל לא את הטיול בטוסקנה…

התמונות צולמו במקומות הבאים –
אורבייטו 28.7.2012
פיאנצה, מונטפולצ'יאנו וקולה די ואל ד'אלסה 29.7.2012
סיינה 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

Vicoli di Toscana

דוד שלח לי הערה לגבי רשימת הדנאיות מאתמול – הוספתי אותה (ועוד תמונה נפלאה אחת) לרשימה. אתם מוזמנים להסתכל ולקרוא.
אבל היום אני חוזרת לאיטליה, ולא סתם – אל הסמטאות הצרות והמקסימות של הערים היפהפיות בטוסקנה.

לערים אנחנו נכנסים דרך השער, כמובן – השער בתמונה מעל הוא של מונטפולצ'יאנו, ובתמונה הבאה – של פיאנצה.

כשעוברים את השער, רואים את רחובות העיר – Colle di Val D'Elsa במקרה הזה.

ליתר דיוק, אפשר לומר שאילו סמטאות העיר.

פה ושם מגלים הפתעות – פיאצה קטנה ובה פסל. כאן – זהו עמוד האריה של מונטפולצ'יאנו, שהזכרתי ברשימת האריות שלי.

מה שמאד בלט לי היה השמירה על נקיון ואסטתיקה. בכל מקום יש עציץ פורח, והרחובות נקיים. כלום לא זרוק.

רוב הערים העתיקות הללו – כל אילו שאנו ביקרנו בהן – בנויות על הרים. כיון שכך, הרבה מהסמטאות הן תלולות מאד.

ולפעמים יש זויות שנראות ממש בלתי אפשריות…

גם בסיינה – שהיא עיר גדולה יותר – אפשר למצוא זויות מעניינוות. הרחוב הזה – שכן, זה רחוב רחב ולא סמטה – יורד ממרכז העיר העתיקה אל איזור החניונים והעיר החדשה.

 ישנן סמטאות שממש לא נראה לי שכדאי להכנס אליהן עם רכב. לאיטלקים, לעומת זאת, יש דיעה אחרת…
הנה, למשל, רחוב באורבייטו:

ויש רחובות, שאפילו לאיטלקים הם צרים מדי – ואין בהם מכוניות.

אבל אם יש מכונית, כדאי שתהיה חניה ליד הבית…

בזכות המיקום, לכל עיר ישנם נופים מרהיבים – עוד אחזור אליהם ברשימה אחרת.

הסמטאות מתפתלות להן, ובמונטפולצ'יאנו שמענו לפתע מוזיקה קלאסית – נדמה לי שזה היה קונצ'רטו של ויולדי.
אחרי כמה פיתולים מצאנו את מקור המוזיקה – רביעית נגניות כלי מיתר.

אבל גם הרכבים קטנים יותר מפיקים מוזיקה נעימה…

זהו, עד כאן סיורנו בסמטאות – הנה שער היציאה מהעיר  

התמונות צולמו בערים הבאות –
Orvieto – אורבייטו – 28.7.2012 – אגב, אורבייטו היא דרומית יותר ואינה בטוסקנה, אבל מבחינת מבנה העיר – היא דומה מאד.
Pienza – פיאנצה – 29.7.2012
Montepulciano – מונטפולצ'יאנו – 29.7.2012
Colle di Val D'Elsa – קולה די ואל ד'אלסה – 29.7.2012
Sienna – סיינה – 30.7.2012
כתמיד, מומזנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

גילוי אריות באיטליה

אחד מבעלי החיים המרשימים ביותר בעולם הוא האריה. הוא הרשים ועניין את בני האדם לאורך השנים, ומשפחות אצולה רבות השתמשו באריה כסמל שלהן.
כיון שכך, אפשר למצוא הרבה אריות באיטליה – בעיקר מאבן.

ברשימה הזו אציג כמה מהאריות שפגשנו.
ברומא פגשנו שלל אריות. פסלים ברחבי העיר ובגנים, מזרקות – ותבליט בכנסיית Santa Maria in Trastevere – כנסיה שנבנתה במאה ה-12 משרידים של מבנים עתיקים יותר שהיו בשטח. תבליט האריה הוא משם.

במזרקת ארבעת הנהרות של ברניני, בפיאצה נאבונה (שכבר הזכרתי) – ראינו את האריה הזה שעצר ללגימת מים:

במוזיאון הותיקן היו שלל אריות ובעלי חיים ממשפחת החתוליים – במרכז זהו אחד האריות המצריים שמפארים את חצר המוזיאון, וסביבו – שלל פסלי משפחת החתוליים, מאולמות פסלי בעלי החיים

המקום הראשון בו בקרנו כשיצאנו מרומא הוא אורבייטו – Orvieto. עיר מקסימה מתקופת ימי הביניים, שיש לה קתדרלה ענקית. הקתדרלה נבנתה בין המאה ה-13 למאה ה-16, היא מפוארת ומלאת קישוטים. (ואתם יכולים לראות תמונה שלה ברשימה של מוטי)
היום אני מתמקדת בפסלים על החזית שלה – שמחנו לראות את האריה המכונף, אבל הופתענו מעט מהפרה המכונפת.
בסופו של דבר, מוטי אמר: אריה מכונף צריך לאכול! וכמו שאריות טורפים פרות – אריה מכונף יטרוף פרה מכונפת!

הצמד הבא הם שני אריות שנמצאים בכניסה למרפסת הפסלים היפה – לוג'יה די לנצי – Loggia dei Lanzi בכיכר המפוארת של פירנצה – Piazza della Signoria – פיאצה דלה סניוריה.
האריות הללו נקראים "אריות מדיצ'י" – שכן הם שייכים למשפחת מדיצ'י, שהיו שליטי פירנצה. האריה השמאלי הוא פסל רומאי מהמאה השניה לספירה ששופץ ותוקן במאה ה-16, ואילו הימני הוא פסל שפוסל בהשראת האריה הרומאי, במאה ה-16 על ידי פסל ששמו ואקה (Vacca).
מאחורי האריה של ואקה אפשר לראות חלק מחזית הפאלאציו וקיו – הארמון הישן של משפחת מדיצ'י, שגם עליו ישנם אריות.

לא רחוק מהכפר בניו ויניוני ישנה עיר חביבה ששמה מונטפולצ'יאנו – Montepulciano. בכיכר בכניסה לעיר העתיקה ניצב עמוד גבוה, ובראשו אריה אבן. זהו  Colonna deI Marzocco – עמוד אבן ובראשו אריה, שהוצב במקום בשנת 1511 בעקבות חתימת ברית בין מונטפולצ'יאנו לבין פירנצה.
צילמתי אותו משתי זויות – האחת בה רואים אותו על רקע השמים (ולחברי חובבי הטבע: לא קטפתי! מבטיחה!  ) ובשניה פשוט האריה נראה בזוית מוצלחת יותר.
מול העמוד הזה היה ארמון שבקירותיו היו תבליטי אריות – אחד מהם הוא האריה בתמונה השניה מלמעלה.

בכיכר המרכזית – Piazza Grande – במונטפולצ'יאנו,  ליד הקתדרלה ישנו שער שעליו ישנם פסלים נוספים – עם סמל פירנצה המלא –

 

בעיר המרהיבה סן ג'מיניאנו (San Gimignano) לא פגשנו הרבה אריות. היה תבליט אחד על הקיר, שלא לגמרי ברור אם זה אריה או דרקון או שילוב של השנים,

ובחצר המגדל הגבוה – Torre Grossa – ראינו את סמל האצולה הזה, שאינו עתיק במיוחד, אבל הוא נחמד.

בעיר סיינה מצאנו בעיקר זאבים. סיינה מתהדרת בכך שמייסדיה הם צאצאיו של רומולוס, מייסד רומא – ולכן אפשר למצוא שם העתקים רבים של פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
בכל זאת, על הקתדרלה המרהיבה והעצומה שלהם מצאנו אריות –

בתוך הקתדרלה ישנו דוכן נואמים – Pulpit – מעוצב ומפוסל, שנחשב ליצירת אומנות בפני עצמו. אני התפעלתי בעיקר מהעובדה שהדוכן נישא על ידי ארבעה אריות

והנה הגענו לונציה…

הסמל של ונציה הוא האריה המכונף, ואכן מצאנו פה אריות בכל פינה. החל מאריה הארד בראש העמוד בכיכר סן מרקו, אריה מוקף כוכבים בראש הכנסיה ובמגדל מולה, ושלל אריות ברחבי העיר.

בחנויות הרבות בונציה, לעומת זאת, מעדיפים חתולים – אבל מלבישים אותם במיטב אופנת המאה ה-18, לכבוד קרנבל המסיכות.
באי מוראנו, הידוע בתעשית הזכוכית, מצאנו את האריה המכונף מזכוכית. לא הרשו לי לצלם מבפנים, נאלצתי לצלם דרך החלון.

באי מוראנו מצאנו גם תבליט של האריה המכונף

את האריה המכונף המשעשע ביותר מצאנו בכיכר המרכזית של האי בוראנו. זהו אי קטן יותר ממוראנו, שידוע בתעשית התחרה שלו. בכיכר המרכזית, מול הכניסה למוזיאון התחרה, ישנו עמוד ובראשו האריה המכונף של ונציה.
בניגוד לעמוד המרשים עם האריה הגדול במונטפולצ'יאנו, פה זהו עמוד מתכת צר, והאריה הוא יותר פסלון מפסל…

 על מגדל באי בוראנו מצאנו את האריה הזה – גם מכונף וגם מלומד!

ועם האריה המכונף של כנסית סן מרקו אני חותמת את הרשימה.
התמונות צולמו ברחבי איטליה, בתאריכים 25.7.2012 – 3.8.2012
כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אריות מיד מזכירים לי את הסיפור הזה – רציתי את הגרסא של שושיק שני, אבל מצאתי רק את טליה שפירא. תהנו:

 

בניו ויניוני – Bagno Vignoni

אחד המקומות היפים והמיוחדים בהם ביקרנו הוא בָּנְיוֹ וִינְיוֹנִי – או באיטלקית – Bagno VIgnoni.

בניו ויניוני הוא אתר של מעינות חמים, שידוע עוד מהתקופה הרומאית. ויה פרנסיגנה – Via Francigena – שהיתה הדרך הראשית מאנגליה, דרך צרפת ושוויץ ועד לרומא – עברה ליד מעינות בניו ויניוני, ורבים מהנוסעים לרומא עצרו למנוחה במעינות, וטבלו את הרגלים במים החמים – ממש כמו הפסל הזה:

במאה ה-16 תחמו את מעין המים החמים – אגב, הם באמת חמים! 52 מעלות! – בבריכה, וסביבה צמח הכפר.

זהו כפר קטן ונעים. הקפנו את הבריכה המרכזית. כיון שהיינו שם ביום ראשון בבוקר, המקום היה שקט מאד והיו רק מעט מאד אנשים. החנות היחידה שהיתה פתוחה היתה חנות הספרים.

המעינות באיזור הם מעינות חמים, שנבעו בראש ההר – וירדו מטה ממנו אל הנהר. האנשים באיזור ניצלו את העובדה הזו, תיעלו את המים ובנו טחנות קמח שמופעלות על ידי זרם המים.

הנוף מלמעלה הוא נוף יפהפה, טיפוסי לטוסקנה – שורות ברושים, שדות חרושים, בתי חווה בודדים – פשוט ומקסים.

כיום, טחנות הקמח כבר לא פעילות. עדין אפשר לראות שרידים שלהן במקום. זהו ראש המפל – כשהמים מגיעים אליו הם כבר פחות חמים, וראינו אנשים שעלו להתרחץ במפל –

כמובן, ירדנו למטה לראות את האיזור. בדרך מצאנו פרחים – אמנם זה סוף יולי, אבל בזכות המים בסביבה עדיין יש צמחיה.
למשל, דרדר – Centaurea

או ציפורנית נפוחה (Silene vulgaris) – אני מכירה אותה מהגליל, הכרמל והרי יהודה

בהמשך המורד פגשנו מקבצים גדולים של הפרח הלבן הזה – כנראה זו זלזלת, קרובה לזלזלת שגדלה אצלינו.

היו עוד כל מיני פרחים, בעיקר קטנים, אך נחמדים.
לא הצלחתי לזהות מיהו הציפורני שפגשתי, אבל מיד זיהיתי את החווארית החרוזה (Blackstonia perfoliata) שאותה אני מכירה מהכרמל והגליל. היא קרויה כך על שם החוואר עליו היא פורחת – ובאמת כל ההר היה בנוי מסלעי חוואר.
חדי העין ודאי ישימו לב לאכילאה, שקרובה לאכילאה שפורחת אצלינו.

המים זורמים מראש ההר למטה, לכיוון הנהר, דרך סדרה של בריכות קטנות ומקסימות.
לבריכות יש צבע מיוחד מאד – הוא נוצר כתוצאה משילוב המינרלים במים ואדמת החוואר.

 ליד אחת הבריכות פגשתי פרח נוסף שנראה לי מוכר – זהו קוצן – Cirsium – והוא הזכיר לי קוצן מכונף, מין נדיר שגדל לצד מקורות מים בארץ.

באחו, בתחתית המורד פרחו עכנאים. על אחד מהם פגשתי פרפר ממשפחת הכחליליים.
אלכס עוז מאגודת חובבי הפרפרים זיהה לי אותו בתור IDAS BLUE –  (בלטינית – Plebejus lidas) . הוא קרוב של כחליל ניקול, שמרחף בחרמון.

אם אתם מתכננים טיול לטוסקנה ורוצים לבקר במעינות חמים, יש כמה המלצות מקסימות באתר של דלית.

התמונות צולמו בבניו ויניוני, ביום ראשון שקט – 29.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

עם הספר בארץ המגף

אנחנו אוהבים ספרים, ואוהבים לקרוא.
משום כך, ביקור בחנויות ספרים נחשב בעינינו בילוי מוצלח, ומקום טוב לנוח בו בעת טיול רגלי ארוך.

בערך שבועיים לפני שטסנו לאיטליה, הר הקסמים פרסמה בפייסבוק קישור לכתבה – "20 חנויות הספרים היפות בעולם". הסתקרנתי, ונכנסתי לקרוא. בהתחלה חשבתי שבטח לעולם לא אגיע אל החנויות הללו. אבל… אז חשבתי על הטיסה לאיטליה, וחזרתי להסתכל על הכתבה. הפעם לא רק התפעלתי מהתמונות, אלא ממש בדקתי.

מיד מצאתי שהחנות השניה ברשימה היא Bookabar, ברומא! לכן, כשתכננתי את המסלולים שלנו ברומא – הוספתי את החנות הזו כיעד באחד הימים. ואכן, הגענו אליה. אמנם שמה שונה – היום שמה הוא Arion ולא Bookabar, וזה בלבל אותנו לרגע…
(כנראה החנות נקנתה ע"י רשת Arion – רשת חנויות ספרים איטלקית)
אך החנות היא אותה חנות –

עם העיצוב המודרני, המדפים המוארים והמזמינים, התקרה המעניינת וקירות לגו שחוסמים את המעבר משטח החנות למחסנים ולאיזורים הפרטיים

העננצ'יקים דיגמנו לי על אחד מספסלי הישיבה, ואפילו קנינו שם ספר קומיקס ללא מילים (Simon's Cat – מומלץ לכל אוהבי החתולים)
בקיצור, נהנינו מהביקור – מהחנות ומהספרים.

ברומא ביקרנו במוזיאונים הקפיטוליניים – musei capitolini – שם היתה תערוכה אחת מיוחדת בשם Lux In Arcana – הארכיבים הסודיים של הותיקן. התערוכה כללה אוסף גדול ומרשים של מכתבים (וגם כמה ספרים) שנשלחו לותיקן באלף השנים האחרונות.
מאד התרשמתי, כמובן, ממכתבים מגדולי האומנים – מיכאלאנג'לו וברניני כתבו מכתבים אל האפיפיורים בנושא העבודות שלהם.
היו שם עוד המון דברים מיוחדים – מכתבים של קרדינלים בני אלף שנים, מכתבים שכתב ראש שבט האוג'יבווה האינדיאני, פתק שכתבה מארי אנטואנט מהכלא, לפני הוצאתה להורג; מכתבים מכל מלכי אירופה לדורותיהם – למשל, הנרי השמיני, ולואי הארבעה עשר,
דיונים בנושא המשפט של גלילאו גלילי, מכתבים מלינקולן ומנפוליאון, מכתבים עם חותמות חימר מחוברות בשרוכי משי, מכתבים בערבית ובפרסית… תערוכה מרתקת.
לצערי גם שם אסור היה לצלם – אבל יש תמונות נהדרות שהעלו EMC – הספונסרים של התערוכה. כדאי להקליק ולדפדף שם.

מרומא נסענו לטוסקנה. ביקרנו בעיירה קטנה וחמודה ששמה בניו ויניוני – Bagno Vignoni. ביקרנו בעיירה הזו בחנות ספרים אחת, קטנה ומקסימה.

למען האמת, אני חייבת לציין שהחנות הזו נראית לי יפה יותר ומזמינה יותר מהחנות ברומא. אמנם העיצוב פחות מודרני, החנות קטנה מאד – בעצם בתמונה מעל רואים את רובה. חסר רק המוכר, שיושב ליד שולחן מאחורי קיר הספרים הימני.
ואז גיליתי את הפסל מתחת למדרגות – נו, מה עוד צריך ?!

היא כנראה קטנה מדי ונידחת בשביל להגיע לרשימת  "עשרים החנויות היפות ביותר" – אבל זו חנות מזמינה, נוחה, נעימה, עם בעלים שמכיר כל ספר באופן אישי, ושמח לדבר ולהמליץ ולעזור.

גם בפירנצה נכנסנו לחנויות ספרים… בעצם – לשתיים בדיוק.
הראשונה היתה חנות גדולה, שתי קומות מלאות בכל טוב – גאדג'טים אלקטרוניים וכלי כתיבה, וגם המון ספרים. העננצ'יקים ישבו לראות איך נראים פרסי ג'קסון וקטניס אוורדין באיטלקית…

השניה היתה – לטעמי – החנות היפה ביותר מבין חנויות הספרים שביקרנו בהן. חנות הספרים של האקדמיה לאומנות – מול האקדמיה, שם שוכן לו דוד המלך.
בכניסה לחנות יש איזור ישיבה קטן מאחורי חלון ראווה קטן, ומסדרון מוקף ארונות ספרים שמוביל אל בית קפה בקצה.
מהכניסה לבית הקפה יש ירידה כזו – בחזרה לכיוון היציאה –

כאן נגלה לפני עולם מקסים וחינני, מלא ספרים – בעיקר ספרי ילדים, ובעיקר בנושאי אומנות שונים.
ספרים על ציירים, פסלים וצלמים, ספרים שמלמדים לצייר, ספרים על מחול, בלט וגם בישול, ספרים על איורים ומאיירים, ספרים על ילדים שחולמים…
חנות מיוחדת ומקסימה במיוחד.
העננצ'יקים מיד מצאו ספרים של Simon's Cat וישבו לקרוא…

ואם כבר ספרים, לפני 600 שנים הם היו הרבה יותר גדולים…

מה שמביא אותי אל ספרית פיקולומיני – Libreria Piccolomini – בסיינה.

סיינה היא אחת הערים החשובות בטוסקנה. היא נחשבה תמיד ליריבה הגדולה של פירנצה – כיון שפירנצה היתה בעד השלטון החילוני, סיינה תמיד תמכה באפיפיור.
אחד האנשים החשובים בסיינה במאה החמש עשרה היה הקרדינל אנאה סילביו פיקולומיני
cardinal Enea Silvio Piccolomini – שהפך להיות האפיפיור פיוס השני.
לפיוס השני היה אוסף ספרים מרשים, ולאחר מותו – אחיינו, פרנצ'סקו טודסקיני פיקולומיני – Francesco Todeschini Piccolomini, שהיה גם הוא אפיפיור – פיוס השלישי – לקח את ספריו וסדר אותם בספריה, בקתדרלה המרשימה של סיינה.

הקתדרלה של סיינה היא קתדרלה גדולה מאד ומרשימה, יש בה רצפה מפוארת ואוסף של יצירות אומנות – מומלץ להכנס ולטייל בה.
הספריה היא חדר צדדי המחובר לאולם המרכזי של הכנסיה.


באתר 360cities אפשר לראות את חדר הספריה בתצוגה מלאה – באמת מרשים. ציורי הקיר – הפרסקאות – כוללים סצנות מחייו של פיוס השני, וצייר אותם פינטוריקיו – Pinturicchio

במרכז החדר ניצב פסל שבור – זהו העתק רומי של פסל יווני שנקרא "שלוש החאריטות"  או "שלוש הגראציות" – שלוש עלמות שהיו מלוותיה של אפרודיטה – הזוהר, השמחה והעליזות.

הספרים מאד מרשימים, סגורים בארונות זכוכית – מה שהקשה עלי את הצילום. אפשר לראות שכל הזמן יש השתקפויות בספרים, כי התקרה נראית כך:

בכל זאת, ניסיתי להתמקד בפרטים – כי האיורים בספרים הללו מרשימים ומיוחדים.

הספרים באותה תקופה הועתקו על ידי נזירים, בכתב יד, ואוירו אחד אחד. כל ספר הוא יצירת אומנות בפני עצמו, ולא פלא שרק עשירים יכלו להרשות לעצמם ספרים באותה תקופה (מישהו אמר ארבעה במאה?)

לסיום הרשומה – שתי תמונות של חנות ספרים מיניאטורית, שמצאתי בחלון של חנות כלי כתיבה, צרכי נייר ושאר הפתעות בונציה.
שימו לב שבתמונה הראשונה מופיע ילד – הוא עמד מעבר לרחוב ונשען על הקיר, וההשתקפות שלו יצאה בגודל מושלם, כאילו הוא נשען על שולחן הכתיבה…

התמונות צולמו ברומא, סיינה, פירנצה וונציה בתאריכים 24.7.2012-2.8.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

יש ערים בעולם שברגע שאתה עובר בשעריהן הן מחבקות אותך

כך כתב לי סבא של דנדן על רומא, בתגובה לרשימת החתולים ברומא.
ומיד אמרתי שאני מבינה אותו. גם אני הרגשתי ככה – מין חיבוק חם של עיר ענקית, ומצד שני – ביתית.

ולכן אני מקדישה עוד רשימה אחת לרומא – לסמטאות, לרחובות – לעיר.
אחד הרחובות המקסימים בעיר הוא ויה ג'וליה – Via Giulia. רחוב שנבנה לפאר את שמו של האפיפיור יוליוס השני. שם, כזכור, ניצבת מזרקת המסיכה (שהראיתי ברשימת המזרקות) – וגם כנסית סן אוגוסטינו, שבה רפאל ניסה את כוחו בציור בסגנון מיכאלאנג'לו.

לא רחוק מויה ג'וליה נמצא קאמפו די פיורי – Campo di Fiori – משמעות השם היא "שדה הפרחים", וזהו השוק העירוני. המלון שלנו היה באחת הסמטאות היוצאות מהשוק, ולכן עברנו בו פעמים רבות.
השוק נפתח בשעות הבוקר המוקדמות – כשיצאנו בבוקר הדוכנים עמדו מלאים כל טוב – ובצהרים סוגרים ומפנים הכל. בערב, כשעברנו בכיכר – היא נראתה כמו כל כיכר אחרת ברומא – נקיה, עם פסל במרכז – ללא שום רמז לדוכנים, למזון, לקופסאות שהיו שם במשך היום.
מאד התפעלנו מהסדר והנקיון. זה, למשל, דוכן העגבניות –

אני ממליצה ללכת לטייל לאורך הטיבר בשעות הערב. בקיץ השמש שוקעת מאוחר – את התמונה הזו צלמתי אחרי 8 בערב, ובמדרגה התחתונה לצד הנהר יש דוכנים ומסעדות שנחמד לטייל בינהם.

 אחת הכיכרות הבולטות בעיר זו פיאצה ונציה. את המבנה הענקי שבכיכר רואים למרחקים – והוא לא אהוב על הרומאים. דלית סיפרה לנו שהם קוראים לו בלעג "עוגת החתונה" או "השן התותבת" – בגלל צבעו הלבן המבהיק.
זהו מונומנט אימתני שנבנה לכבוד ויטוריו עמנואל השני – Vittorio Emanuele II – שהיה המלך הראשון של איטליה המאוחדת. במרכזו נמצא קבר החייל האלמוני.

את תמונת "Il Vittorio" צלמתי מהמרפסת שבתמונה הבאה:
המרפסת הזו ממקומת בקצה המערבי של הגנים הגדולים ברומא – גני וילה בורגזה – Villa Borghese. כבר הזכרתי את הגנים, שיש בהם מזרקות נחמדות, מוזיאונים מעניינים וגם גן החיות של רומא נמצא שם.
בקצה המערבי ישנה מרפסת תצפית – לכיכר שם קוראים Piazzale Napoleone I (מה שמביא אותי לשאול את דוברי האיטלקית – מה ההבדל בין Piazza ל-Piazzale? )
וממנה אפשר לראות את כנסית סן-פטרוס, את הטיבר, את בתי המשפט ועוד ועוד.
אם תסתכלו במרפסת שבקומה התחתונה, תראו שגם שם יש מזרקה… מאד רציתי לעלות אל המזרקה הזו – אך זהו שטח סגור לקהל.

מהמרפסת יורדות מדרגות אל אחת הכיכרות הגדולות בעיר – Piazza DeI Popolo – כיכר העם.
וכדרך אגב – מהמדרגות היורדות לכיכר מגיעים אל מרתף טחוב שבו יש תערוכה מקסימה – ההמצאות של לאונרדו דה-וינצ'י. הם לקחו את השרטוטים שלו, ובנו על פיהם את המכונות של לאונרדו – מנופים, מכונות יריה, מצנחים, חליפת צלילה, מנועי בוכנות, אופניים, ואפילו פסנתר אישי. מעניין מאד לראות את המוצגים – ואת חלקם אפשר גם להפעיל – מה ששימח מאד את הילדים.

הכנסיה העיקרית בכיכר הזו היא כנסית Santa Maria DeI Popolo, שבה יש תמונות נהדרות שצייר קאראווג'יו. הפעם נאלצנו לוותר, כי הילדים סרבו לעלות לכנסיה.

מאד נהניתי לטייל בסמטאות – לראות מרפסות נפלאות עמוסות עציצים:  

או בתים חבויים לגמרי מאחורי סבך מטפסים –

ביקרנו גם במדרגות הספרדיות – אחת הכיכרות הידועות ביותר בעיר – Piazza Di Spagna, שנבנו על מנת להסדיר את הדרך בין שגרירות ספרד לותיקן.

ותמיד טוב לסיים את הביקור בפיאצה נאבונה. זו כיכר גדולה ומרשימה, שתכנן ברניני. היא מוקפת ארמונות מפוארים ובתי קפה יוקרתיים, ומלאה בציירים, אומני רחוב, רוכלים ותיירים.

עד כאן הטיול ברומא – אני מקווה שנהניתם מהחיבוק, וממליצה לכם ללכת לטייל בסבך הסמטאות…
התמונות צולמו ברומא, בתאריכים 24-28.7.2012

מוזמנים לקחת לעצמכם איזו גלידה טובה, ולהקליק על התמונות כדי לראותן בגודל מלא.

מיכאלאנג`לו בואונרוטי – Michaelangelo Buonarroti

הפעם הראשונה שלי היתה בפריז, בשנת 2005.

הלכנו למוזיאון הלובר. מובן שהלכנו! אי אפשר לוותר על הלובר אם כבר מגיעים לפאריז. ראינו את המונה ליזה (כן, התמונה לא מאד גדולה. כן, החדר תמיד צפוף ומלא אנשים. לא, לא תשכנעו אותי שהתמונה הזו לא מושלמת. היא מדהימה ולאונרדו היה גאון.) ועוד כמה תמונות של לאונרדו, הצטערנו שהאגף המצרי סגור לשיפוצים – ואז הגענו לאולם ארוך ארוך, ומלא מלא פסלי שיש.

בקצה המרוחק מאיתנו, במרכז החדר, נצבו שני פסלים – וכבר מרחוק הם דיברו אלי. ממש קראו לי.

"חכי רגע, לאן את רצה?" מוטי קרא אחרי. "יש כאן המון פסלים בחדר, אני רוצה לראות אותם…" – אבל אני לא יכולתי. הלכתי קודם אל שני הפסלים הללו – אפשר לומר שחציתי בסערה את האולם כולו – וראיתי לראשונה בחיים פסלים חיים ואמיתיים שפיסל מיכאלאנג'לו.  הנה הם: העבד המתמרד מימין, והעבד הגוסס משמאל.

מיכאלאנג'לו תמיד אמר שלכל גוש שיש יש חיים. הוא פשוט מוציא את החיים מתוך השיש. בגלריית האקדמיה בפירנצה ישנם כמה פסלים נוספים שהוא התחיל – פסלים לא גמורים של אנשים המנסים להשתחרר מהסלע. הם מדגימים יפה את האמירה הזו שלו.
מאז שראיתי את שני הפסלים הללו, הבנתי שיש שני סוגים של פָּסלי-שיש – ישנם אילו שמפסלים פסל – וישנם אילו שמחלצים את החיים מתוך השיש. הרשימה השניה היא קצרה למדי – כבר סיפרתי על הפָּסלים מרודוס שפיסלו את "לאוקון ובניו", והזכרתי גם את ג'אן-לורנצו ברניני שהעריץ את מיכאלאנג'לו ובעצמו היה פסל מדהים.
היום אני מתמקדת במיכאלאנג'לו – וביצירות שלו שראיתי בפריז, ברומא ובפירנצה. יש עוד רבות וטובות…

מיכאלאנג'לו בואונרוטי –Michelangelo di Lodovico Buonarroti Simoni – נולד בשנת 1475 בכפר קפרזה – Caprese ליד העיר ארֵצו בטוסקנה. לאחר הולדתו, משפחתו עברה לגור בפירנצה – ושם הוא גדל.
הוא התייתם מאמו בגיל 6, ועבר לגור אצל משפחה של סתתי אבן – מהם למד כל מה שאפשר על אבנים ושיש.
בגיל 13 הוא הפך לשוליה של הצייר הפירנציאני גירלנדאיו.
הוא למד פיסול וציור, ובגיל 21 עבר לרומא. שם, הוא הוזמן לפסל פייטה – Pietà – פסל שבו מרייה מבכה על מות ישו, לאחר הורדתו מהצלב. בגיל 23 מיכאלאנג'לו פיסל את הפסל המופלא הזה, שניצב כיום בכנסית סן פטרוס – הכנסיה הגדולה של הותיקן:

הפסל היפהפה, הרוך בפניה של מריה, הדהימו את הרומאים שלא הכירו את מיכאלאנג'לו. זמן לא רב לאחר הצבת הפסל, מיכאלאנג'לו שמע קבוצת אנשים מדברים על הפסל ותוהים מי פיסל אותו. הם ייחסו אותו לפסל אחר.
מיכאלאנג'לו התרגז – הוא היה אדם חם מזג ומלא תשוקה בכל דבר שעשה. בלילה הוא חזר אל הכנסיה, ועם אזמל חרט את שמו באותיות דפוס על הסרט האלכסוני על גופה של מריה.
זו הפעם היחידה שמיכאלאנג'לו חתם על עבודתו.

פסל מרשים נוסף שמיכאלאנג'לו פיסל עוד לפני גיל 30 הוא פסל דוד. הוא עבד עליו שלוש שנים – בין 1501 ל-1504. רפובליקת פירנצה הזמינה ממיכאלאנג'לו את הפסל.
זהו אולי הפסל הידוע ביותר של מיכאלאנג'לו. הפסל הוא ענק – גובהו מעל חמישה מטרים. היציבה, הדמות ומבנה הגוף מוכיחים לנו שמיכאלאנג'לו הכיר את האנטומיה האנושית – ולמד הרבה מהפסלים של הקדמונים היוונים והרומאים.
דוד הזה הוא אפולו – היפה בין האלים.
הפסל, כמובן, עורר מחלוקות רבות. נושאים תנ"כיים – דמויות מהתנ"ך – היו מאד פופולריים בפיסול ובציור. אבל מיכאלאנג'לו העמיד את דוד עם מבט גאה ובטוח בעצמו, ערום ועריה לעיני כל.
דוד גאה בעצמו, בגופו, בהצלחתו. הקלע שמוט על כתפו – נראה לי שגלית נפל כבר.
זו פעם ראשונה שמישהו העז להפשיט את דוד – וזה, כמובן גרם בלגן שלם. היה אפילו נסיון לנתץ את הפסל – לשמחתי, הנסיון נכשל.
דוד הוצב בפיאצה דלה סניוריה – בכניסה לארמון של משפחת מדיצ'י – שליטי פירנצה – פאלאצו ווקיו, ועמד שם עד לשנת 1882, שאז הועבר לגלרית האקדמיה, כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר.
בכיכר ניצב כיום העתק של הפסל.

בגלרית האקדמיה ישנם עוד כמה פסלים של מיכאלאנג'לו – הפסלים הלא-גמורים שהזכרתי קודם, וכן עוד פייטה – הוא פיסל ארבע פייטות שונות בחייו.
הבעיה היא… שאסור לצלם. בגלריה מסתובבים שומרים וצועקים על האנשים: "No Foto! No Film!"
זה לא באמת עוזר – המון אנשים פשוט שולפים את הסמארטפונים שלהם ומצלמים. לכן החלטתי שהפעם אני כן אצלם. בגלל זה בעצם יש לי רק שתי תמונות מזוויות צדדיות – צילמתי אותן בהחבא, בלי שהשומרים יראו אותי…
אבל הוא כל כך יפה. לא יכולתי להתאפק.

מיכאלאנג'לו בנה לעצמו שם.
הוא היה אדם מלא תשוקה – בכל פרוייקט שהיה לו הוא השקיע את כל כולו. אבל הוא היה אדם קשה – רב עם הסובבים אותו, לא הסתדר עם אנשים.
הוא התעניין בעיקר בפיסול – ציור נראה לו אומנות מסוג נחות יותר. גם התמונות שצייר הן פיסוליות מאד – בגלריה אופיצי, עוד מקום שבו אסור לצלם – ראינו את "המשפחה הקדושה עם סנט ג'ון הבפטיסט" – Doni Tondo – שהוא צייר בשנת 1507.
זהו ציור שבנוי בחשיבה פיסולית. האנשים שריריים, אפשר ממש לחוש בנפח שלהם. יש בו תנועה מעגלית – מרים מסתכלת אל ישו ומרימה אליו את ידיה, אך ברכיה מופנות לצד השני. ישו התינוק שולח ידיו אל ג'ון שתומך בו מאחור.
זו תמונה גדולה ומרשימה – קוטרה הוא מטר ושישים, ומאחורי המשפחה הקדושה ישנם… חבורה של בחורים צעירים, ערומים ושריריים, שממש יצאו מתוך כמה פסלים יווניים.
מיכאלאנג'לו לא הסתיר את נטיותיו וטעמו – בחורים צעירים ושריריים בהחלט היו בדיוק מה שהוא אהב.

בשנת 1506, מיכאלאנג'לו הוזמן על ידי האפיפיור, יוליוס השני, לתכנן עבורו מאוזולאום – אחוזת קבר גדולה ומרשימה. זה היה אמור להיות פרוייקט גדול ומרשים. אך יוליוס שינה את דעתו, והוא ומיכאלאנג'לו רבו. מיכאלאנג'לו עזב את רומא.
לאחר שנתיים הוא אולץ להתנצל בפני האפיפיור ולחזור, ואכן עשה זאת.
אמרתי כבר שהיו לו הרבה יריבים, ואילו שכנעו את האפיפיור להכריח את מיכאלאנג'לו לצייר. ולא סתם ציור – אלא פרסקו, ציור קיר.
ולא משהו קטן – אלא את התקרה של הקפלה הסיסטינית. 1,000 מטר רבוע.
המטרה שלהם היתה לגרום לו להענות לאתגר ולהכשל בו, ואז להיות מוקע ככשלון. (האופציה לסרב לאפיפיור פשוט לא היתה קיימת)

בספר "מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור" מתוארת העבודה הקשה של מיכאלאנג'לו. הוא לא הכיר טוב את הטכניקות של הפרסקו, הוא סרב להעזר ביריביו או באנשי האפיפיור – אפילו חלק מהצבעים הוא הזמין במיוחד מפירנצה.
הוא השתעבד למלאכה השנואה עליו למשך 4 שנים תמימות – משנת 1508 ועד 1512.  

אז מה אני יכולה לומר על הקפלה הזו? אני מקווה שכל היריבים של מיכאלאנג'לו אולצו לאכול את הכובעים שלהם כשהוא גמר.
הקפלה הזו היא יצירת מופת מרהיבה, תקרה חיה ומלאת צבע, חיים, תנועה ועוצמה. קשה להתנתק ממנה.
פעמיים בחיים הייתי בקפלה הסיסטינית – בפעם הראשונה היינו שלושת-רבעי השעה בפנים, והסיבה היחידה שיצאנו היתה כי עמדו לסגור את המוזיאון ופשוט זרקו את כולם החוצה.
הפעם הייתי יותר זמן, ושמתי לב לפרטים. הבאנו איתנו משקפות קטנות, ויכולנו להעזר בהן ולראות חלקים מסויימים בהגדלה.

מיכאלאנג'לו בנה לעצמו את הפיגומים, ושיפר אותם עם הזמן.
את החלק הראשון הוא צייר לפי "הכללים"  שהיו באותה תקופה. אבל עם הזמן הוא למד – ובסוף התקופה הזו, כבר לא היה מישהו שיכול היה להתחרות בו בפרסקו. אפילו לא רפאל.
למען האמת, רפאל כל כך התפעל מעבודתו של מיכאלאנג'לו, עד שהוא ניסה להעתיק אותה – בכנסיית סן אוגוסטינו בויה ג'וליה ברומא ישנו פרסקו של רפאל – "הנביא ישעיה", והוא מושפע מאד מהנביאים של הקפלה הסיסטינית.

יוליוס השני לא הספיק להנות מהקפלה זמן רב – בשנת 1514 הוא הלך לעולמו.
20 שנים מאוחר יותר, האפיפיור קלמנס השביעי החזיר את מיכאלאנג'לו לקפלה, והכריח אותו לצייר את הקיר שלה – זהו ציור יום הדין המפורסם של מיכאלאנג'לו.

במרכז התמונה ניצב המלאך מיכאל, גוזר את הגורלות – מי לגהנום ומי לגן העדן. התמונה מלאה אימה, בעיקר את אימת החוטאים והעונשים המוטלים עליהם.

וכן, גם בקפלה הסיסטינית אסור לצלם – אבל בקהל של כמה מאות אנשים, שכולם מוציאים מצלמות, סמארטפונים, טאבלטים ושאר מכשירים אלקטרוניים – וכולם מצלמים – די בלתי אפשרי לאכוף את האיסור הזה…

לאחר שמיכאלאנג'לו סיים את תקרת הקפלה הסיסטינית, הוא חזר לתכנוני המאוזולאום של יוליוס השני. הוא הספיק לפסל פסל אחד לפני מותו של יוליוס – פסל משה רבנו.
אך כיון שיורשיו של יוליוס לא רצו להמשיך את התכנית הגרנדיוזית, הפסל ניצב כיום בכנסיית "סן פטרו אין וינקולי" – San Pietro in Vincoli – שבה (לכל חובבי הביזאר) נמצאים גם האזיקים בהם היה קשור פטרוס הקדוש.
הפסל ניצב כחלק ממבנה שאמור היה להיות בחזית של הקבר.

משה הזה גם הוא המשך, בעצם, של הקפלה הסיסטינית. המבט, הגוף, תנוחת הישיבה – כולם באים כהמשך ישיר לנביאים בקפלה.
וכמובן, הקרניים על הראש – כי "קרן עור פניו" של משה, והמתרגמים ליוונית ולטינית מן הסתם לא ידעו עברית מספיק טוב.

משני צידיו של משה ניצבות רחל ולאה – שהן בעצם שני פסלים מאוחרים יותר של מיכאלאנג'לו, הוא פיסל אותן בשנת 1545.

עוד פסל אחד של מיכאלאנג'לו שפגשתי בשנת 2007, ולא השנה – הוא "ישו הגואל". מיכאלאנג'לו פסל אותו בשנת 1520, והוא ניצב בכנסיית סנטה מריה סופרה מינרווה – Santa Maria Sopra Minerva ברומא – כנסיה שידועה יבעיקר בגלל העובדה שבפיאצה לפניה ישנו פסל פיל, שפסל ברניני – ועליו תקוע אובליסק מצרי עתיק.
"סמרטוט" הארד שמסתיר את מבושיו של ישו בפסל זה הוא תוספת מאוחרת. כבר ראינו שמיכאלאנג'לו אהב ערום גברי ולא נרתע ממנו.

בשנת 1546 מיכאלאנג'לו מונה לאדריכל הראשי של כנסיית סנט פול, והוא תכנן את הכיפה המרשימה שלה.
הוא מת בגיל 88 (בעצם, שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-89) ברומא, וגופתו הועברה לקבורה בפירנצה.

את התמונות צלמתי –
בלובר, בפאריז ב-8/2005
ברומא, 11/2007 וגם 7/2012
בפירנצה, 1/8/2012

את המידע על התמונות ועל חייו של מיכאלאנג'לו לקחתי מהספרים הבאים –
מיכאלאנג'לו / ג'יל נרה, הוצאת Taschen
מיכאלאנג'לו ותקרת האפיפיור/ רוס קינג, תרגמה: צילה אלעזר. הוצאת דביר
רומא, פירנצה – מדריך למוזיאונים / יורם רווין, הוצאת הקיבוץ המאוחד
Michaelangelo Buonarroti / Raffaele Monti בהוצאת Firenze Musei – ספר שקניתי באקדמיה בפירנצה
The Vatican Masterpieces / Enrico Bruschini בהוצאת Scala – ספר שקניתי במוזיאון הותיקן
וגם ערכים שונים בויקיפדיה.

התמונות שקישרתי אליהן הן תמונות שצילמו אנשים אחרים, בעיקר של היצירות שלא יכולתי לצלם בעצמי.
מוזמנים להקליק על התמונות שלי על מנת לראותן בגודל מלא.

רומא – קרית הותיקן

קרית הותיקן היא בעצם מדינה עצמאית בתחומי העיר רומא. יש לה ממשל ושגרירים בעולם – כולם כמרים וחשמנים; יש לה שליט – שהוא האפיפיור.
אין לי הרבה ענין בדת הנוצרית, ובטח שלא באפיפיור. אני – מתעניינת באומנות.
האפיפיורים, לאורך השנים, אגרו בותיקן כמות של חפצי אומנות, תמונות ופסלים שאין כמוה בעולם. כמה מיצירות האומנות הגדולות והמיוחדות ביותר בהסטוריה האנושית נמצאות שם.
ולכן הכנתי את העננצ'יקים לעובדה שזה יהיה יום ארוך, עם הליכה רבה – ומבחינתם גם עם הרבה מאמץ להתנהג יפה.
אבל ההכנה השתלמה – קנינו כרטיסים באינטרנט מראש – אז חסכנו את התורים הענקיים; הסברנו לילדים על יצירות האומנות, נחנו, ויתרנו על כמה תערוכות (יום אחד אני אגיע גם לתצוגה האטרוסקית…)  והתמקדנו בחיפוש בעלי חיים בתמונות ובפסלים השונים (יש הרבה!) – ובסך הכל היה סיור מצוין,
ששיאו, כמובן, בקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו.

אני מתחילה עם החצר הגדולה של מוזיאון הותיקן – במרכזה ניצב פסל מודרני – Sfera con sfera של הפסל ארנאלדו פומודורו (Arnaldo Pomodoro) משנת 1991. הפסל מעניין, ונחמד לראות אותו מזויות שונות. אפשר גם לסובב אותו.
בחצר הותיקן מסתובבים אנשים רבים – קבוצות תיירים, מטיילים בודדים… אבל אין צל, ולא נעים לשבת בשמש הקופחת.

פרט לחצר, נכנסנו להמון תערוכות. הפינקוטקה – Pinacoteca – גלרית הציורים היא נהדרת, עם ציורים מרהיבים מתקופת ימי הביניים ועד הברוק. יש שם כמה תמונות נהדרות של רפאל, תמונה לא גמורה של ליאונרדו דה וינצ'י – הירונימוס הקדוש עם האריה,
אבל בחרתי להציג דווקא את "ההורדה מהצלב" שצייר קאראווג'יו הגדול – ציר מדהים שהדוגמנים שלו היו אנשים מהשכבות הנמוכות  – שיכורים, זונות, פושעים… ובכל זאת, הוא ידע למצוא את הנעלה והאלוהי ולצייר אותו.

אחרי הפינקוטקה, עברנו לגלריה של פסלים רומאיים עתיקים. העננצ'יק עזר לנו לזהות את האלים (אחרי שקרא את ספרי פרסי ג'קסון ואת רוב המיתולוגיה היוונית, הוא מומחה לעניין) – והעננצ'יקית שמחה לגלות ששמה הרומאי של אלת החכמה אתנה הוא מינרווה, ולחפש את פסליה.
היינו גם בגלריה המצרית – גם כאן העננצ'יק שולט בחומר, אחרי שקרא את סדרת "משפחת קיין והאלים המצריים" של ריק ריורדן. הוא נהנה לגלות את הורוס, איזיס, אוזיריס – וגם את האלים הפחות ידועים, אך מוכרים לו מהספר, כמו אנוביס ובֶּס.
ראינו גם אומנות מודרנית יותר במוזיאון – תמונות של מארק שאגאל, "האדם החושב" של רודן, וכמה מגזרות נייר של אחד האומנים הנהדרים בעיני – מאטיס.

אבל ללא ספק, החדרים המפורסמים ביותר במוזיאוני הותיקן הם הקפלה הסיסטינית של מיכאלאנג'לו, וחדרי רפאל. אל הקפלה הסיסטינית, ובכלל אל מיכאלאנג'לו -אני אגיע ברשימה נפרדת.
בזמן שמיכאלאנג'לו צייר את הקפלה, רפאל צייר עבור האפיפיור יוליוס השני ארבעה חדרים, שהיו החדרים הפרטיים שלו.  היום הם ידועים בשם "חדרי רפאל" – Stanze Di Raffaello.
החדרים מצויירים מהרצפה עד לתקרה, והם מרהיבים ומיוחדים. הם כוללים בעיקר סצנות דתיות, קומפוזיציות מעניינות, שימוש בפרספקטיבה – המיטב של הרנסנס.
אני אתמקד בידועה שבהם – "אסכולת אתונה" – תמונה מרהיבה המתארת, את כל חכמי אתונה העתיקה יחדיו – כל הפילוסופים הגדולים.
אבל בתור "דוגמנים" – רפאל צייר את האנשים שהכיר והעריך – ציירים, אנשי מדע ורוח שהיו מוכרים בזמנו.
וכך, במרכז התמונה ניצבים אפלטון ואריסטו, אך אפלטון בעל הגלימה האדומה-ורודה הוא בעצם לאונרדו דה-וינצ'י. מאחור, מימין בגלימה אדומה נוספת ניצב פלוטינוס, בדמותו של הפסל דונטלו.
מלפנים, במרכז העניינים, ויחד עם זאת, בודד ולא מביט אל אף אחד יושב הרקליטוס, בדמותו של מיכאלאנג'לו. מיכאלאנג'לו היה ידוע כמתבודד, לא אהב חברת אנשים (ועוד פחות מזה חברת נשים).
רפאל לא פסח גם על עצמו. מתוך נימוס הוא צייר את עצמו בצד, מימין ולא בולט – בכובע שחור. אך הוא מוקף אנשים, ומסתכל עלינו ישירות. רפאל היה ידוע כאיש רעים, שהיה מוקף חברים – והרבה מעריצות.
הדמות בלבן לידו – היא הצייר היווני הקדום פרוטוגנס – בדמותו של הצייר הרנסנסי פרוג'ינו.

מהחלון של אחד הבניינים ראינו את הגנים הפרטיים של הותיקן – אם אני אגיע לרומא עוד פעם בחיי, הבטחתי לעצמי שאני אנסה להגיע לסיור מאורגן בגני הותיקן. הם נראים לי מקסימים ומיוחדים, והייתי שמחה לטייל בהם.

אחרי הקפלה הסיסטינית – הדרך ליציאה עוד ארוכה, ומלאה יצירות אומנות, גלובוסים ענקיים, כלי נשק ועוד. אבל קשה מאד לקלוט את כל השפע הזה ביום אחד.
בסופו של דבר מגיעים אל המדרגות הללו – המדרגות אל היציאה. המראה הספירלי נפלא:

אחרי שיוצאים מהמוזיאונים, אנחנו ממשיכים ללכת ליד חומות הותיקן, לכיוון כנסית סן פטרוס. בדרך ראינו את חיילי משמר הותיקן, שומרים על הכניסות השונות לקריה.
חיילי משמר הותיקן – המשמר השוויצרי – הם כולם חיילים שוויצרים – גברים נוצרים קתוליים בעלי אזרחות שוויצרית, גובהם לפחות 1.74 מטר, והם בגילאים 19-30.
המדים שלהם עוצבו במקור עוד בתקופת הרנסנס, והיום הם נראים… פשוט מגוחכים. יש להם גם מדים פשוטים יותר, בצבע כחול אחיד, שנועדו למשימות לא טקסיות.
ומכאן אנו לומדים שש.ג בותיקן – זו משימה טקסית.

והנה היא, כיכר סן פטרוס. ענקית ומרשימה, והיום גם כוללת מסכי ענק – עליהם מקרינים את נאומיו של האפיפיור בעת הצורך.
מה שעוד יש בכיכר זה גדרות מודולריות בשביל תורים. היום אי אפשר להכנס באופן חופשי לכנסייה – זה אמנם לא עולה כסף (עדיין?) – אבל בגלל ארועי הטרור בעולם – מעבירים את כל באי הכנסיה שיקוף, לוודא שאין להם כלי נשק.
כתוצאה מכך, גם פה יש תור.

במאה השבע עשרה, מינה האפיפיור אלכסנדר השביעי את ברניני לבנות מחדש את הכיכר שלפני כנסית סן פטרו. ברניני בנה שני פורטיקו – שתי אכסדרות עמודים ענקיות, כל אחת בצורת חצי מעגל, שיוצאות מהכנסיה ומקיפות כיכר ענקית ומרהיבה.
המטרה של ברניני היתה שכל מי שנמצא בכיכר יחוש שהוא "בין זרועותיה המחבקות של אמא כנסיה".
זו Piazza San Pietro. בראש האכסדרות הללו ניצבים פסלי קדושים רבים ושונים.
במרכז הכיכר ניצב אובליסק מצרי עתיק, שהובא לרומא עוד בימי הקיסר אוגוסטוס.

בסופו של דבר נכנסנו גם אל הכנסיה – בזיליקת פטרוס הקדוש –  Basilica Papale di San Pietro in Vaticano.
זו כנסיה ענקית – הגדולה בעולם – היא מסוגלת להכיל כ-60,000 איש בבת אחת.
לפי אמונת הנוצרים, פטרוס הקדוש – אחד משנים עשר השליחים של ישו – קבור מתחת למזבח הכנסיה. כיון שכך, אפיפיורים רבים נקברו אף הם בכנסיה.
הכנסיה בצורת הנוכחית נבנתה במאות ה-16-17, ורבים תרמו לצורתה. את התכנון המקורי ערך האדריכל ברמנטה, אך פסגת הפאר והיצירה של הבזיליקה היא הכיפה המפוארת והעצומה שלה – אותה תכנן מיכאלאנג'לו.

בדיוק מתחת לכיפה של מיכאלאנג'לו, ניצב מזבח עץ עצום מעוטר זהב וארד. הארד נלקח מהפנתיאון (שהזכרתי ברשימה קודמת) – ואת המזבח בנה ברניני.

הפסל המפורסם ביותר בכנסיה הוא הפייטה של מיכאלאנג'לו – אני עוד אגיע אליה.
אחרי שיצאנו מהכנסיה, הלכנו בשדרה הראשית – Via Della Conciliazone – לכיוון הטיבר. שם פגשנו מבצר – Castel Sant'Angelo.

המבצר הזה נבנה במאה השניה כמאוזוליאום – קברו של הקיסר הרומאי הדריאנוס. במאה הרביעית הוא הוסב למבצר, ושולב בחומות העיר – להגן עליה.
במאה הארבע עשרה הוא הפך למצודה אפיפיורית, והוא נחשב חלק מקרית הותיקן גם היום.
הטירה נקראת "טירת המלאך הקדוש" – Sant Angelo – בגלל פסל המלאך הניצב בראשה.
מאז שנת 1901, יש בטירה מוזיאון.

וממש אחרי טירת סנטאנג'לו – אנחנו חוזרים לרומא על גשר סנטאנג'לו. גם את הגשר הזה תכנן ובנה מיודענו ברניני. את פסלי המלאכים המעטרים אותו פיסלו תלמידיו של ברניני, והשחפים מודים להם על כך יום יום.

עד כאן הסיור שלי בקרית הותיקן.
אני  מקווה שנהניתם, אני יודעת שלי הסיור הזה היה מרתק.
התמונות צולמו בקרית הותיקן, רומא, 26.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

רומא העתיקה, חלק שני: עתיקות ואומנות

אני ממשיכה את הסיור בין העתיקות של רומא – ומגיעה לבנין העתיק ביותר שעדיין ניצב שלם ועדיין בשימוש: הפנתיאון. את הפנתיאון ראינו עוד מגבעת הקפיטול. זה נראה כך: גג עגול מושלם בין הבניינים ודודי השמש.

הפנתיאון נבנה במקור ע"י הקיסר אגריפה, בשנת 25 לספירה, כ"מקדש כל האלים" – אך הוא נשרף בשנת 80 לספירה, ונבנה מחדש ע"י הקיסר הדריאנוס בשנת 125 לספירה. ואותו מבנה עומד איתן מאז שנת 125 לספירה. 1887 שנים.
במאה השביעית – כשאלי רומא ירדו מגדולתם, והנצרות כבר היתה מבוססת למדי – המבנה הוקדש למריה והפך לכנסיה. כנראה משום כך הוא נותר עומד עד היום – הוא משמש ככנסיה.

המבנה עצמו עגול, עם חזית יוונית-רומית קלאסית, מכוסה כיפת ענק מדהימה – שהיא בפני עצמה הישג אדריכלי מרשים. בראש הכיפה ישנו צוהר עגול – וכן, אם יורד גשם – אז נרטבים.
בפנתיאון קבורים כמה אישים חשובים לאיטליה ולרומא – החשוב בינהם, בעיני, הוא הצייר רפאל.

הכיפה הזו היא מרשימה ומדהימה. בעבר, כל הריבועים הללו היו מצופים בריקועי ברונזה – אך במאה ה-17 הם הוסרו במצוות האפיפיור, ונלקחו לקישוט כנסית סן פטרוס.
ברניני השתמש בחלק מהם למזבח הגדול בכנסית סן פטרוס.

הפסל הרומאי המפורסם ביותר הוא, כמובן, פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
לפי האגדה, סבם של רמוס ורומולוס – נומיטור – היה המלך החוקי של העיר אלבה לונגה. אחיו הדיח אותו מהשלטון, הרג את בניו והכריח את בִּתו להפוך לכוהנת וסטילית – מה שכלל גם התנזרות ממין.
אך מארס, אל המלחמה בא אליה – והיא ילדה לו תאומים: רמוס ורומולוס.
התאומים נזנחו לטבוע בנהר הטיבר – אך אל הנהר השיט אותם אל מקום בטוח, שם אספה אותם הזאבה והניקה אותם. מאוחר יותר מצא אותם רועה צאן, והוא גידל אותם.
כשהם גדלו, הם חזרו לאלבה לונגה, נקמו במלך והחזירו את סבם לשלטון. לפי המסורת הרומית, בשנת 753 לפני הספירה הם התחילו לבנות עיר חדשה על גבעת הפאלאטין.  היחסים בינהם התערערו, ורומולוס רצח את רמוס. הוא קרא לעיר החדשה "רומא" על שמו, והמליך את עצמו למלך העיר.
במוזיאון הקפיטוליני פגשנו את הפסל המפורסם מהמאה הראשונה לספירה – הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
ואם כבר אני מזכירה את האגדה הזו – לא מזמן סיפרתי אותה, בהקשר של פרח קטן ונחמד שקרוי על שם רומולוס – הרומוליאה.

וזהו מבט אל גבעת הפאלאטין, ממש ליד גבעת הקפיטול – ששם ייסדו רמוס ורומולוס את העיר –

שבוע לפני שטסנו לאיטליה, הזדמן לי לראות את הסרט "חופשה ברומא" עם אודרי הפבורן (שזכתה באוסקר על המשחק בו) וגרגורי פק. זהו סרט חביב, נעים ומקסים גם היום, כמעט 60 שנים אחרי שיצא לאור. אחת הסצינות הבלתי נשכחות בסרט היא זו:

אחרי הסצנה המקסימה הזו (אגב, גרגורי פק אלתר את הקטע הזה והפתיע את אודרי הפבורן לחלוטין – היא באמת נבהלה מהיד שלו שנעלמה!) – היינו חייבים לבקר את ה-Bocca della Verita, פה האמת. כולנו הכנסנו ידיים פנימה, בזה אחר זה.
הפרצוף הזה הוא חלק ממזרקה רומאית עתיקה מהמאה הראשונה לספירה, שמתארת, לפי ההשערה, את האל אוקיאנוס. הוא הועבר אל כנסית Santa Maria in Cosmedin, וניצב ב-Portico של הכנסיה – כלומר, במרפסת הכניסה.

בדרך לפה האמת פגשנו את המקדש הזה –  מקדש הרקולס המנצח – Tempio di Ercole Vincitore (או באנגלית – Hercules Victor)

זוהי רומא: בכל פינה מוצאים עתיקות. אחת הכיכרות היפות, האופנתיות והמרשימות ביותר היא פיאצה נאבונה. כבר הזכרתי את המזרקות שבה ואת העובדה שתכנן אותה הפסל הגאון ברניני. אבל הוא לא התחיל מאפס. במקום היה היפודרום – זירת מרוצי סוסים – שנבנה במאה הראשונה לספירה. המשיכו להשתמש באתר גם אחרי שכבר לא היו בו מרוצי סוסים – עד שברניני בא והפך אותו לאחת הכיכרות היפות והמרשימות ברומא.
אבל גם היום, אם תיגשו אל שולי הכיכר – אפשר לראות מתחת לאחד הבניינים, את שרידי שערי הכניסה להיפודרום –

ממש ליד תיאטרון מרצ'לו, שסיפרתי עליו ברשימה הקודמת, יש שרידים של מבנה שמתחבר לבניינים חדשים יותר. זהו Portico di Ottavia – הפורטיקו שבנה הקיסר אוגוסטוס, לכבוד אחותו, אוקטביה.

באחד הרחובות הראשיים של רומא, Via DeI Corso, מצאנו כיכר נוספת – Piazza Collona – כיכר העמוד. בכיכר ניצב עמוד ניצחון של הקיסר מרקוס אאורליוס מאז שנת 193 לספירה. את פסל הברונזה של סנט פול הוסיפו במאה השש עשרה…

 יש לי עוד המון מה לספר על רומא העתיקה. אבל אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג שלי לבלוג ארכיאולוגיה, אז אני אוסיף בינתיים שלושה פסלים – שהיו מהפסלים המרשימים והיפים שראיתי ברומא, ובכלל.
ראשונה היא ונוס – ונוס הקפיטולינית.
ונוס, אלת היופי, עומדת כאן בתנוחה שידועה בשם "Venus Pudica" – ונוס הצנועה – ונוס שמנסה להסתיר את העירום בעזרת ידיה. הפסל הוא העתק רומאי של פסל יווני המאה השלישית לפני הספירה.
את הפסל היווני המקורי פיסל Praxiteles היווני – הוא המציא את התנוחה הזו של Venus Pudica. הפסל המקורי שלו פרקסיטלס נהרס, כנראה, בשריפה בקונסטנטינופול במאה החמישית לספירה.

פסל מדהים נוסף שראינו במוזיאון הקפיטוליני הוא פסל הגאלי הגוסס – זהו העתק רומאי של פסל יווני מרהיב מהמאה השניה או השלישית לפני הספירה.
הפסל הזה הוא מרשים ומיוחד – מעביר את כל הכאב של האדם על סף המוות, לוחם אמיץ. השפם, התסרוקת ותווי הפנים הם ברורים ומאד "גאליים" – לא רומאיים ולא יווניים.

הפסל האחרון להיום הוא אחד החשובים בתולדות האומנות. גם הוא מתחיל בסיפור – סיפור מלחמת טרויה.
כולם מכירים, אני משערת, את סיפור מלחמת טרויה, פאריס והלנה.
בסוף המלחמה, היוונים הכינו סוס עץ גדול שבו התחבאו מיטב הלוחמים, בעוד רוב הצבא עשה עצמו נסוג. הטרויינים חשבו שניצחו, ורצו לקחת את הסוס כשלל ציד.
רק כוהן אחד – לאוקון, ושני בניו יצאו וקראו לאנשי טרויה לא להכניס את הסוס.
האלים, שדנו את טרויה לכליה – שלחו שני נחשי ענק שהתקיפו את שלושת האומללים וטרפו אותם.
הפסל מראה את לאוקון ובניו המופתעים והמותקפים. הם מביעים תחינה בפני האלים, אך גם כאב ותימהון. הפסל מלא תנועה וחיים – למרות שהוא משיש, ההרגשה היא שאני צופה בסצנה חיה, וצריכה להחזיק את עצמי שלא לרוץ לעזור להם…
הפסל פוסל במאה הראשונה לספירה, על ידי שלושה פסלים בני האי רודוס – agesander,  athenodoros and polydorus. הוא מוזכר בספר "תולדות הטבע" של הסופר וחוקר הטבע בן המאה הראשונה – פליניוס הזקן.
בשנת 1506, איכר איטלקי מצא אותו בפרבר של רומא. הוא נרכש ע"י האפיפיור יוליוס השני והוצב בותיקן.
אחד הראשונים שראו את הפסל, זה שזיהה אותו כפסל לאוקון היה הפסל הגדול מיכאלאנג'לו. הפסל הזה הרשים אותו מאד – התנועה, החיים, הקומפוזיציה של הפסל פשוט מושלמים.
הפסל הזה השפיע על מיכאלאנג'לו כפסל וכצייר (הוא התחיל את ציור הקפלה הסיסטינית שנתיים אחרי שהפסל נמצא), וממשיך להשפיע על פסלים ואומנים מאז ועד היום.

זהו, עד כאן סיורנו ההסטורי ברומא…
התמונות צולמו ברחבי רומא, בתאריכים 24-28.7.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

רומא העתיקה

אני יוצאת לסיור ברומא, ומזמינה אתכם להקשיב לחלק השני בטרילוגיה של רספיגי – אורני רומא – Pini Di Roma.

כשמתחילים סיור ברומא, אני חושבת שהמקום הידוע ביותר להתחיל בו הוא הקולוסיאום.

אותו תיאטרון גדול מימדים, שבעבר נערכו בו קרבות גלדיאטורים, קרבות ימיים ושאר חגיגות – כל המיטב של המאה הראשונה לספירה.

את הקולוסיאום בנו במשך כ-10 שנים, ובעבר הוא יכֹל היה לאכלס מעל 50,000 צופים. בראש המבנה ישנם מקומות שבהם הוכנסו תרנים – עליהם הולבשו מפרשים כדי להצל על הקהל.
בקומת המרתף ישנו מבוך של חדרים – שם הוחזקו הגלדיאטורים ובעלי החיים שאולצו להלחם בזירה.

היום המקום שלו יותר – אמנם עוברים בו אלפי תיירים מדי יום, אך חית הטרף הקטלנית ביותר שראינו רצתה בעיקר לנוח בצל…

מקום חשוב נוסף הוא הפורום הרומאי – Foro Romano.

הפורום היה לבה של האימפריה במשך כמעט 1,000 שנים: המקדשים החשובים, בנייני הציבור ובתי הנבחרים היו פה.
בית הסנאט, מרכזי המסחר – המקום להיות בו בשביל להיות במרכז העניינים העולמי.
היום נותרו רק הריסות – ובכל זאת, הסיור בינהן מעניין ומיוחד.

בתמונה מעל זהו מקדש סאטורנוס – Tempio di Saturno, שהוא מהעתיקים בפורום – בערך מהמאה החמישית לפני הספירה.
ובתמונה הבאה – חצר מקדש הבתולות הוסטיליות – Atrium Vestae – כאן שמרו הבתולות הוסטיליות, שהיו כוהנות האלה וסטה, על אש התמיד – סמל לנצחיותה של רומא.

אחת הדרכים לפאר נצחונות (ולרומאים היו הרבה נצחונות) היתה על ידי בנית שערי ניצחון, עליהם תוארו הנצחונות.
השער הקרוב ביותר אל גבעת הקפיטול של רומא הוא שער ספטימיוס סוורוס. באיטלקית קוראים לו Arco di Settimio Severo, אבל העננצ`יקים מיד קראו לו – שער היפסנייפ. הנה הוא לפניכם:

השער הידוע ביותר לנו – הוא, כמובן, שער טיטוס – Arco di Tito, אותו בנה הקיסר טיטוס כדי לפאר את נצחונו על היהודים.

אני משערת שרובכם ראיתם את התבליט הזה בעבר –

ממש לפני בנין הקולוסיאום, מחוץ לתחומי הפורום, ניצב השער השלישי – שער קונסטנטינוס – Arco di Constantino
זהו שער מאוחר יותר – הוא נבנה במאה הרביעית לספירה, ובעצם רוב התבליטים שבו נבזזו ממבנים עתיקים יותר, שנועדו לפאר קיסרים אחרים…

במרכז הפורום נמצא המזבח, עליו שרפו את גופתו של יוליוס קיסר לאחר שנרצח. הופתעתי לגלות פרחים (בעיקר מפלסטיק, אבל גם נבולים אמיתיים) על המזבח –

אבל אחד הדברים שהרשימו אותי מאד ברומא, הוא שהחיים נמשכים. ולפעמים ישנם מבנים עתיקים ששונו, או שופצו – ועדיין עושים בהם שימוש.
למשל, תיאטרון מרצ`לו – Teatro di Marcello.

תיאטרון מרצ`לו נמצא ממש בשולי הגטו היהודי, ונבנה ע"י הקיסר אוגוסטוס, לזכר אחיינו – מרקוס מרצ`לוס – Marcus Marcells. הבניה הסתיימה בשנת 11 לפני הספירה.
בימי הביניים – במאות העשירית והאחת-עשרה הוא שופץ על ידי משפחת פאביי. הם הפכו אותו למבצר שנועד להגן על סביבתו.

בתקופת הרנסנס – במאה ה-16, התיאטרון היה בבעלות משפחת אורסיני, והם ערכו שיפוץ נוסף – ובנו בראשו בית מגורים, שאפשר לראות גם היום

מבנה התיאטרון מרשים מאד, ואפשר לעבור בחצר שלו ולהתפעל. התיאטרון עצמו משמש כיום כמקום לקונצרטים.

התמונות צולמו ברומא, בתאריכים 24-28.7.2012
מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 וטיפ חשוב למבקרים ברומא:

התור לקנית כרטיסים לקולוסיאום הוא ארוך ומייגע! אם לא התכוננתם, אתם עלולים למצוא את עצמכם עומדים יותר משעה בתור!
איך נמנעים מהתור?
אפשרות אחת היא ה-Roma Pass, כרטיס המקנה כניסה לכמה אתרים נבחרים וכן נסיעה באוטובוסים. מצוין למי שאוהב מוזיאונים ואתרים ארכיאולוגיים, ורוצה באמת למצות את רומא.
אפשרות שניה היא לגלות שהכרטיס לגבעת הפאלאטין, לפורום ולקולוסיאום – הוא כרטיס משולב. בפורום התור קצר יותר (רק כחצי שעה), ואני משערת שבגבעת הפאלאטין אפילו יותר. קנו את הכרטיס שם, ואז תעברו בשמחה במסלול המהיר, לצד כל העומדים בתור אל הקולוסיאום…

וחוץ מזה, אני רוצה להמליץ על אתר של מדריכת טיולים מצויינת לאיטליה – דלית קצנלנבוגן – ויוה איטליה.
דלית עזרה לנו רבות בתכנון הטיול, ואנחנו מודים לה.

המזרקות של רומא – חלק שני

אני ממשיכה עם עוד כמה מזרקות של רומא,
ומזמינה אתכם להקשיב ל- Le Fontane Di Roma, של רספיגי, ולהנות מהמזרקות.

אחת הכיכרות המפורסמות והיפהפיות היא פיאצה נאבונה. כיכר אובלית עצומה, שנבנתה על חורבותיו של היפודרום רומאי. הכיכר תוכננה ע"י ג'אן לורנצו ברניני, שהיה פסל מחונן וארכיטקט מוכשר לא פחות.
הוא תכנן את המזרקה המרכזית בכיכר – מזרקת ארבעת הנהרות.

כמו שאפשר לראות, הוא השתמש באובליסק מצרי מקורי מעל החלק המפוסל.

אבל פיאצה נאבונה היא כיכר מאד גדולה, ויש בה עוד שתי מזרקות נוספות, אותן לא תכנן ברניני.

 

המזרקה המוּרית – בדרום הכיכר,

ומזרקת נפטון, בצפון:

נפטון מוקף ביצורים שהעננצ'יק שמח לספר לנו עליהם: היפוקמפוסים: יצור מיתולוגי שחציו סוס וחציו דג, הוא נברא על ידי נפטון (או פוסידון) – ופרסי ג'קסון וידידיו רכבו על כמה כאילה…

אם כבר הזכרתי את ברניני, יש עוד מזרקה מפורסמת שלו ברומא – מזרקת הטריטון בכיכר ברבריני:

ובעצם, כמה טוב שיש משפחה: את המזרקה המפורסמת בתחתית המדרגות הספרדיות, "מזרקת הספינה הישנה", ג'אן לורנצו ברניני תכנן ובנה ביחד עם אביו, פייטרו ברניני.
כמו הרחבה של מזרקת טרבי, גם הכיכר הזו – Piazza di Spagna –  כיכר ספרד – היא נקודה מאד ידועה וחשובה ברומא, ובאים אליה אלפי אנשים מדי יום.

עוד כיכר גדולה ומרשימה היא פיאצה דל פופולו – כיכר העם.
במרכז הכיכר ניצב אובליסק מצרי גדול, מוקף בארבעה אריות בסגנון מצרי, והאריות יורקים מים. כל המבקרים עולים על האריות ומצטלמים עליהם, וגם העננצ'יקית עשתה זאת (את הפנים טשטשית בכוונה).

 ליד כנסית Santa Maria In Cosmedin (שאני אזכיר בהמשך) פגשנו את המזרקה הזו –

 וככה סתם ב-Via Venetto פגשנו את מזרקת הדבורים – שימו לב שהמים יוצאים מפיהן של שתי דבורים, ויש דבורה שלישית ש"מפקחת" עליהן…

התמונות צולמו כולן ברומא, בתאריכים 24-28.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מזל טוב לצפורן חתול ליום ההולדת! 

 

המזרקות של רומא – חלק ראשון

רומא ידועה במזרקות שלה. בכל כיכר – אפילו הקטנה ביותר – יש מזרקה,  ובגדולות יש יותר מאחת.
בחלק מהן המים הם מי שתיה מצוינים – Acqua di Roma ידועים באיכותם ובטיבם.

אוטורינו רספיגי – מלחין איטלקי שחי לפני 100 שנים – הלחין קטע מיוחד על המזרקות – זהו החלק הראשון ב"טרילוגיה הרומאית" שלו.
ולכן אני מזמינה אתכם להקשיב ל- Le Fontane Di Roma, ולהנות מהמזרקות.

התחלתי עם שתי מזרקות שניצבות בגני בורגזה – הגנים הגדולים בצפון העיר, שם נמצאים כמה מוזיאונים נפלאים וגם גן החיות של רומא. שתי המזרקות עושות שימוש בפסלים רומאיים עתיקים שנמצאו באיזור.
גם המזרקה הבאה היא מאותם גנים – ולמרות שהיא בשמש, אנשים מנצלים אותה לשכשוך: המים קרירים ונעימים, וראיתי גם מישהו ששתה הישר מפי הארנב!

המזרקה הבאה, ללא ספק, היא המזרקה המפורסמת ביותר והמזוהה ביותר ברומא: מזרקת טרבי.
Fontana Di Trevi  היא המזרקה הגדולה ברומא, היא נבנתה במאה ה-18 ע"י האדריכל ניקולא סלבי, לאחר בקשה אישית מהאפיפיור, בנקודה בה נפגשות כמה אמות מים רומאיות. זו מזרקה מאד ברוקית ומקושקשת…

אלפי אנשים באים אל מזרקת טרבי בכל שעות היממה, מסתובבים עם הגב אליה, מטילים מטבע ומביעים משאלה – לחזור לבקר שוב ברומא.
קראתי שמדי יום אוספים במזרקה מטבעות בשווי אלפי אירו. בכסף משתמשים לסופרמרקט מיוחד שמספק מצרכים לנזקקים.

הרחבה סביב המזרקה הומה אדם בכל שעות היממה: זה ממש לא דומה ל"Dolce Vita" של פליני, שם אניטה אקברג – ומרצ'לו מסטרוייני בעקבותיה – נכנסים למזרקה ואין איש סביבם…

אחד הרחובות היפים ברומא הוא ויה ג'וליה – שנבנה לכבוד האפיפיור יוליוס השני. שם השתמשו במסיכה רומאית עתיקה והפכו אותה למזרקה. רק שמזמן לא ניקו אותה, יש הצטברות גדולה של אצות שנוזלות לה מהפה…
המזרקה נקראת מזרקת המסיכה הגדולה – Fontana deI Mascherone .

המזרקה הבאה היא מזרקה שפגשנו במקרה: מזרקת הצבים – Fontana delle Tartarughe – היא נמצאת לא רחוק מהגטו היהודי, ונבנתה בסוף המאה ה-16 ע"י האדריכל ג'אקומו דלה פורטה והפסל תדאו לנדיני.

אני חוזרת אל עוד אחת מהכיכרות המפורסמות  של רומא – פיאצה פרנזה – Piazza Farnese – לשם הביאו שתי אמבטיות ענק ממרחצאות קרקלה, והפכו אותן למזרקות:

בחצר הגדולה של מוזיאון הותיקן נמצא הבחור הזה: הוא החלק התחתון של מזרקת האצטרובל – Fontana della Pigna – שבמקור היתה מזרקה רומאית. 

אפילו  בגנים הבוטניים של רומא פגשנו מזרקה. המזרקה היפה הזו, שזורמת כמפל, נקראת מזרקת הסילונים – Fontana degli zampilli.

התמונות צולמו כולן ברומא, בתאריכים 24-28.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
המשך יבוא!