ואלס להגנת הצומח

מזל טוב לתפוז! בדרך כלל, אני נוהגת להקדיש שיר לכבוד ימי הולדת של חברי – ואני חושבת שהשיר המתאים ביותר לבלוג שלי הוא "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר ולהקת הנחל. הוא באמת מייצג את הבלוג שלי נאמנה.
ולכן, לקחתי את השיר הזה – ועדכנתי מעט את המילים, כדי שיתאימו לי:
 


נרקיסים בת"א, 1/2010


 כבר פורחים נרקיסים בתל אביב?!?! ובשמורות הטבע
מרבדי פרחים לפורים בשפלת החוף (ובמדבר)
כלנית מצויה – זן סגול וכרכום צהבהב – Crocus ochroleucus, אלף גון וצבע
והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף!
 
רק עלי אין החוק משגיח
רק עלי איש אינו שומר
לו היו לי עלי גביע
אז, היה מצבי אחר.
 


חצוצרן מדבר בנגב, 12/2009


ציפורים נדירות כבר דוגרות בנגב
אלון תבור – Quercus ithaburensis וחמשן נדיר – Potentilla geranioides  נשמרים לחוד
איילות נבהלות מסתכלות בשלט
בו כתוב בפירוש שאסור לצוד!
 
רק עלי עוד לא שמו שלט
מסביב אין לי כל גדר
לו הייתי, נאמר,  פרסתנים בנגב – יעלים וצבאים
אז היה מצבי אחר!

 
איריס הארגמן, שמורת קדימה, 1/2010

אדוני, היזהר, אל תיגע באיריס הארגמן – Iris atropurpurea   !
צבעוני ססגוני – Tulipa polychroma  הוא מחוץ לתחום!
כל גבעה נישאה בשולי העיר היא –
שטח בר מגודר ואיזור רשום!
 
אז אני לפעמים חושבת
כי היה זה אולי רצוי
לו הייתי נרקיס אפיל – Narcissus serotinus   או רקפת מצויה לא כל כך מצויה
או אפילו איזה בן-חצב החורש – Scilla cilicica  
 
הסתכלו מה שקורה לי בדרך:
כל אחד עובר – חוטף – קוטף – קולע לו זר
לו הייתי פרפר ופרח
אז היה מצבי אחר!
 

ולתפוז אני אאחל עוד הרבה שנים פוריות, עם כמה שפחות תקלות ופרסומות, וכמה שיותר קידומים משובחים (ומינימום ראליטי, בבקשה!)


דווקא סחלבים חסרים בשיר הזה… סחלב קדוש, געש, 4/2010
 
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
רציתי להוסיף כאן עכשיו את השיר "ואלס להגנת הצומח" בביצוע המשובח של להקת הנח"ל, אבל לא מצאתי.
אז קבלו חזרה שערכה להקת הנח"ל, עם נעמי שמר, על השיר:
ושיר אחר של להקת הנח"ל, שמאד מתאים לי כרגע:

אל תבואו לשתול בכרמל!!!


אלון מצוי ומטייל בכרמל, נחל רקית, 9.92010

השריפה עוד לא תמה, הקק"ל מעריכים את השטח שנשרף ב-50,000 דונם, (אם כי ראיתי גם הערכות של 35-40 אלף) וכבר קמו אנשים טובי לב ובעלי רצון לעזור, והתחילו יוזמות שונות – בואו ונביא שתילים, ונשתול אותם בכרמל!

ואני קוראת לכם – עִצרו! אל תעשו את זה!
הצומח בכרמל הוא צומח ייחודי, ושתילה של צמחים שזרים לו – רק תפגע בו באופן חמור יותר.  אני מבינה מאד את הרצון לעזור, את חוסר היכולת לשבת ולהמתין: הלוא זה משגע! אם נעשה משהו, נוכל לפחות להרגיש שעזרנו קצת להלחם בקטסטרופה האיומה הזו, שנמשכת כבר שלושה ימים. תאמינו לי שאחרי שלושה ימים שבהם כל אתרי החדשות היו פתוחים אצלי על המחשב, ובמקביל זיפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה הישראליים – אני מאד רוצה לעזור, לתקן, להחזיר את הגלגל לאחור.
אני ילידת חיפה, אני גדלתי באיזור. כילדה, כמעט כל שבת הייתי יוצאת עם המשפחה לכרמל – לפעמים לטיול, לפעמים לפיקניק. היו שם עצים שהיו ממש ידידים אישיים שלי. אני כואבת מאד את מותם.
ויחד עם זאת, חשוב לעצור רגע ולחשוב, לראות מהי הדרך הנכונה לטיפול במשבר. אני יודעת שהמוטו של העם שלנו הוא "נעשה ונשמע" – אבל לשם שינוי, בואו נשמע, נחשוב – ורק אז נעשה.


פניתי למספר אנשים בעלי ידע בתחום האקולוגיה, ובקשתי מהם את תגובתם ליוזמה הזו.

 ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני באוניברסיטת ת"א, אמר:
החורש הים תיכוני הוא מערכת אקולוגית דינמית שתשקם את עצמה ברגע שהאש תכבה. תוך חודשים ספורים הכרמל יהיה ירוק שוב מהתחדשות של אלונים, אלות וחרובים שילבלבו מהשרשים, ונבטים של אורנים ולוטמים וקידות יצמחו באלפים בכל מקום שבו היו. לא צריך "לעזור" לטבע להשתקם, זה רק יפריע.
צריך לתת לאנשי המקצוע ליישם את מה שכל החוקרים כבר בדקו והסיקו אחרי השריפות הקודמות. יש הרבה ידע על איך חורש משתקם והדבר האחרון שצריך זה יוזמות שמונעות מניקוי מצפון ומנוגדות לידע המקצועי. במקום לקנות שתילים במשתלה, עדיף לתרום את הכסף לרשות הטבע והגנים שצריכה להתמודד עם הגן הלאומי שנשרף.

 ד"ר אורי פרגמן-ספיר, המדען הראשי של הגן הבוטני באוניברסיטה העברית בגבעת-רם  אמר:
"אני מבין את מצוקת האנשים מההרס האקולוגי הנוראי בכרמל.
יוזמות שתילה פרטיות רק יזיקו לסביבה. תנו לארגונים האמונים על זה לבצע זאת והם רשות הטבע והגנים והקק"ל. שם יתכננו תוכניות שיקום לטווח ארוך.
כדאי גם לזכור כי הטבע לרוב חזק ממה שנדמה לנו ובמקומות בהם הקרקע לא נשרפה (רוב האזורים) הצומח ישתקם באופן עצמאי".


 נעמה טסלר, דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה המתמחה בשריפות אמרה –
"המערכת האקולוגית בכרמל מותאמת לאש, ותדע להשתקם מעצמה. יש לתת לזמן לעשות את שלו. המערכת האקולוגית של הכרמל לא צריכה עוד עצים.
הכרמל יהיה ירוק. תוך 3 שבועות תהיה כבר הנצה של חוטרים מצוואר השורש, ואם ירד גשם – אחרי הגשם הראשון תראו נבטים של אורנים.
אני מאמינה שרשות הטבע והגנים תקים ועדה מדעית, שתטפל בנושא בצורה עניינית והגיונית – ותשקם את השטח בצורה הטובה ביותר. "
אם ראיתם הערב את תוכניתו של ערד ניר בערוץ 2, נעמה התראיינה שם, ואמרה בדיוק את הדברים הללו.


חצבים ואלונים בנחל רקית, הכרמל, 9.9.2010

נעמה גם נתנה לי קישור למאמר חשוב: סיכום הדיונים וההמלצות של הועדה המקצועית לפיתוח ולשיקום הכרמל. למי שלא זוכר, בשנת 1989 היתה בכרמל שריפה קשה מאד – מעל 5,000 דונמים של חורש טבעי נשרפו, החי-בר בכרמל סבל מאד והאש הגיעה לפאתי חורשת הארבעים.
השריפה היתה בספטמבר, ובדצמבר אותה השנה התפרסמו מסקנות הועדה. ההמלצות היו חד משמעיות –
הוועדה ממליצה כי:


 שיקום היער שנשרף יתבסס בעיקרו על טיפוח ועיצוב ההתחדשות הטבעית, שכבר החלה בשטח בממדים גדולים.
 לא יבוצעו נטיעות נרחבות, מפני שהנביטה הטבעית הצפופה של אורנים בשטח השרוף הופכת אותן למיותרות.
 תיערך פעולת הסברה מקיפה בארץ ובחו"ל על הדרכים האחרות, חוץ מנטיעה, הדרושות לשיקום יערות הכרמל.
 באתרי נופש אינטנסיביים בלבד תיבדק האפשרות של נטיעה או זריעה להשלמת ההתחדשות הטבעית או לגוונה, על-פי תוכנית מפורטת.
 לא יינטעו מינים או זנים זרים לכרמל בתוך שטחים שנשמר בהם צומח טבעי.
 ייבדק הצורך באיסוף וריבוי של צמחים נדירים או ייחודיים לכרמל שנפגעו בשרפות, ובמיוחד גיאופיטים, במגמה להשיבם לשטח. בהתאם לצרכים תבוצע תוכנית שימור.


 תיעשה היערכות מקצועית ארגונית, חינוכית ותקציבית לפעולה נרחבת וממושכת של שיקום יערות הכרמל ע"י ממשק הכולל טיפוח ועיצוב הצומח הטבעי, בשטח שנשרף ב-1989 ובשריפות קודמות.
 ייערכו ניסויים בהיקף נרחב לעידוד צמיחת עצי אורן צעירים ע"י דיכוי השיחים המתחרים איתם, בשיטות מכניות שונות.
 ייעשה דילול של אוכלוסיות צפופות של אורנים צעירים, לאחר מחקר ומעקב כדי לברר מתי ובאיזה קצב להתחיל בפעולות הדילול.
 ייעשו פעולות גיזום ועיצוב בעצים רחבי-עלים שהתחדשו מחטרים.


 תימנע רעייה בשטח שנשרף, בשנים הראשונות עד להתבססות העצים הצעירים.


 יסומנו שבילים ומסלולי טיול ולימוד בשטח שנשרף, ויוסברו לציבור הנזקים של דריכה מחוץ לשבילים.


בלוטי אלון מצוי, נחל רקית, כרמל, 9.9.2010

כאן יש כתבה מעניינת של ד"ר אבי בר מסדה – ישראלי שהוא מדען לאקולוגיה של יערות באוניברסיטת ויסקונסין. אני ממליצה לקרוא גם אותה.
אני רוצה שנעצור, ננשום לרגע, ניתן לטבע לעשות את שלו – ונשקיע את המרץ שלנו בתגבור מערך הכיבוי, שיקום מערך הרווחה, שיקום מערכת החינוך ומערכת הבריאות. בואו נדאג למה שאנחנו יכולים לדאוג.

תודה למי שקרא עד כאן.

זעקי, ארץ אהובה

ברגעים אילה עדיין משתוללת האש, ושורפת את הכרמל האהוב שלי, את דרך בית אורן ונחל אורן וכל סביבתם.

אני עדיין בשוק מוחלט – מהשריפה, וממותם של אנשי השב"ס האומללים. אנשים טובים שבאו לעזור, ומתו מוות מחריד וכואב. אני כל כך מצטערת על מותם, מבכה את האובדן הנוראי הזה.

חברה שלי – נעמה טסלר – מתגוררת בקרבת מקום. נעמה היא דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה, ונושא הדוקטורט שלה הוא שריפות יער, והשפעתן על הסביבה. היא צלמה את כל התמונות ברשימה הזו, ואשרה לי להשתמש בהן.
תודה, נעמה! אני באמת מקווה שלא אזדקק יותר ל"טובות" שכאילה ממך, שנוכל לחזור לטייל יחד ולצלם תמונות נעימות יותר.

נעמה גם שלחה לי מאמר שהיא השתתפה בכתיבתו, וממנו מצוטט רוב המידע פה.

בממוצע, מתרחשות בשטחים הפתוחים בישראל כ-1,000 שרפות בשנה, והיקף השטח השרוף מגיע בממוצע ל-37 אלף דונם בשנה. רוב השריפות בארץ הן מעשה ידי אדם. אין אצלינו סופות ברקים קיציות כמו באמריקה, והשריפות אצלינו נובעות מרשלנות – או מזדון.
53% מכלל השרפות המתרחשות בארץ מתחוללות בחודשים מאי-יולי, אם כי גם בתחילת הסתיו תועדו שרפות רבות. המחקרים גילו גם שמרבית השרפות מתרחשות בסמוך לכבישים, במרחק של עד 50 מטר מהדרך. כלומר – מעשה ידי אדם.
בארץ כמעט שאין שרפות ענק (מעל 10,000 דונם) אולם כיוון שהשטח הכולל של ישראל הוא 20 אלף קמ"ר לערך ושטחי היער שבה מצומצמים, מוגדרות שרפות יער כ"גדולות" החל משטחים של 200-50 דונם

בכרמל הוגדרה שרפה גדולה כשרפה ששטחה עולה על 1,200 דונם (טסלר ואחרים 2007)
בשנים 2009-1987 אירעו בכרמל למעלה מ-620 אירועי שרפות, ובהרי ירושלים למעלה מ-3,800 שריפות.
בממוצע מתועדים מדי שנה 30 אירועי שרפות בכרמל ו-170 בהרי ירושלים, אולם רק 1% מהם פוגע בשטחים הגדולים מ-1,000 דונם. מרבית השרפות הן שרפות הקטנות מ-100 דונם.
מצד שני, בגלל העוצמה והגודל – האירועים הגדולים הם אלה הגורמים לעיקר הנזקים הגאומורפולוגיים והאקולוגיים.

שרפות יער וחורש הופכות לתופעה בעלת השפעות משמעותיות בעיקר בעקבות צמצום השטחים הפתוחים בישראל ולאור המשך הפגיעה בהם.
מחקרים רבים מצביעים על מגמת עלייה במספר השרפות באזור הים תיכוני, בהתאמה לפעילות האדם. צפוי שתהליכים אלה יימשכו עם התגברות הלחצים הקיימים על השטחים הפתוחים בישראל.
דיווחים דומים על שינוי במספר השרפות מגיעים גם מאזורים ים תיכוניים נוספים, כגון ספרד, איטליה ויון.

פרק הזמן שבו יער בוגר חוזר לקדמותו הוא 40 שנה – וכיון שקצב השריפות גדל, הוא קרוב מאד לעלות על קצב תהליכי ההשתקמות.
שכיחות גבוהה של שרפות יער יכולה למנוע מצמחים המתחדשים מזרעים לחדש את המלאי בבנק הזרעים, ועלולה לרוקן את מאגר הניצנים אצל הצמחים המתחדשים מנצרים

אם בעבר התייחסו לשרפה כאל אירוע בודד בנוף, הרי שלמעשה ראוי להתייחס לשרפה כחלק ממערך רחב של אירועים המתרחשים מדי שנה. מרבית השרפות בארץ הן מצומצמות בשטחן, וקטנות יחסית לשרפות גדולות בארצות אחרות – אבל גם השטחים הפתוחים בארץ מצטמצמים.

המידע כאן מצוטט מתוך המאמר – "שרפות יער וחורש בכרמל ובהרי ירושלים – תיעוד וניתוח דגמים עיתיים" מאת נעמה טסלר, דן מלקינסון, לאה ויטנברג ונעם גרינבאום

תושבי ישובים רבים פונו מבתיהם, וכבאי כל המדינה נקראו להתייצב לדגל, ולעזור להחליף את כבאי חיפה וסביבותיה, שעובדים כבר מהבוקר.
גם יערני קק"ל ואנשי רשות הטבע והגנים באו לעזור ולנסות לנטר את המצב, לצפות לאן האש עלולה להתפשט.

12,000 איש כבר פונו מבתיהם נכון לשעה זו.
אני לא יודעת אפילו להתחיל להעריך את הנזק האקולוגי והזואולוגי – כמות בעלי החיים שנשרפו למוות…
בטלוויזיה אמרו שיקחו ימים שלמים עד שהשריפה תכובה. ומה יישאר לי מהכרמל בזמן הזה? מה ישרוד את להבות התופת האילו?

עוד לפני חצי שנה, אחרי השריפה האיומה שהיתה בגמלא, דובר על הצורך במטוסי כיבוי אש גדולים. בארץ ישנם מטוסי כיבוי קטנים, שמספיקים לשריפות לא גדולות. אבל שריפת ענק שכזו דורשת טיפול מסיבי הרבה יותר. לפני חצי שנה פרסם אביב לביא במעריב כתבה המספרת על נסיון להביא מטוסי כיבוי לארץ – שנופל שוב ושוב מאז סוף שנות ה80, בגלל… בעיות תקציב, חוסר אכפתיות, לך-תבוא וכן הלאה. מטוס שממלא 6,000 ליטר בפחות מדקה בים, ועולה ומוריד את המים על מוקדי השריפה – ואין לנו אותו, רק כי זה לא חשוב…
הלב שלי, לפחות, שבור כאן לרסיסים.

את כל התמונות פה צלמה נעמה טסלר, היום בשריפה האיומה הזו. 2.12.2010
תמונות נוספות וכואבות אפשר לראות אצל גיא שחר
שמעתי בטלוויזיה שמדינות רבות מאגן הים התיכון – בינהן יוון, קפריסין ספרד וצרפת – שולחות אלינו מטוסי כיבוי, שיעזרו בכיבוי השריפה.
בחדשות Ynet דברו גם על מטוסים שמגיעים מטורקיה – למרות העוינות מצדם לאחרונה. אם אכן כך הוא, אני בהחלט מתרשמת מהם לטובה.

בתקווה שיגיעו המטוסים במהרה, שהרוחות יירגעו ולא יפיצו את האש כל כך מהר – ושהכבאים יצליחו להתגבר על השריפה המחרידה הזו.

עצרת הזדהות עם משפחת שליט, 3.7.2010

מאתמול בערב נסענו לפארק רעננה, לעצרת הזדהות עם גלעד שליט.
העצרת היא חלק מהצעדה שעורכים בני משפחת שליט ממצפה הילה ועד לירושלים – בתקווה שיחזרו הביתה עם גלעד.

אני מצרפת כמה תמונות מהעצרת.


ראש עירית רעננה, מר נחום חופרי


מצלמים את אורחי הכבוד


אורי סלונים – פעיל למען שבויי צה"ל, ומיכי זייפה, דובר עמותת "ערים בלילה" – חיילי צה"ל שחזרו מהשבי.


רוחמה רז שרה כמה שירים


שקד חסון – נציגת הנוער


נועם שליט

כיון שהעננצ'יקים התעייפו מאד, יצאנו אחרי נאומו של נועם שליט.
כולנו מאחלים לגלעד שישוב הביתה במהרה.

התמונות צולמו בעצרת בפארק רעננה, 3.7.2010 – ובכוונה השתדלתי לטשטש פנים של מי שלא היה בין הדוברים.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אפשר לראות מהו המשך המסלול באתר התמיכה בגלעד – כולם מוזמנים להצטרף.

אני מצרפת את השיר הראשון שרוחמה שרה – חלומות, של רחל שפירא

גלעד שליט

בפעם הקודמת שכתבתי על גלעד שליט בבלוג שלי, זה היה כשמלאו 907 ימים לשבתו בכלא החמס.

והנה, חלפה יותר משנה – ושום דבר לא השתנה. גלעד עדיין שם.

  

אני לא באמת יודעת איך אפשר לתפקד ככה. איך ההורים שלו מצליחים לקום בבוקר, להישיר מבט, ולצאת שוב למלחמה למען הבן.

אני מעריצה אותם – על עוצמתם, על עדינותם, על העובדה שלמרות שחלפו ארבע שנים ארורות, והסוף לא נראה באופק – הם אנשים טובים יותר, נעימים יותר ומקסימים יותר.  הם לא נתנו לכעס ולצער לכלות אותם.

אני באמת חושבת שמשפחת שליט היא משפחה של גיבורים. גיבור אמיתי, הוא לא איזה מין אדם-על בעל כוחות, שעושה המון מעשים אקסטרווגנטים.

 

גיבור אמיתי הוא אדם כמוני וכמותכם, שברגעי משבר, ואסון, וכאב – חוזר לחיים ומצליח לתפקד. אדם שפועל בנחישות ובאחריות על מנת להגיע למטרה – ויחד עם זאת, רמתו המוסרית, האישית, והערכית נשארת גבוהה.

ומשפחת שליט – ההורים, הסבים, האחים – הם גיבורים. גיבורים בעל כורחם.
ואני מאחלת להם מכל הלב, שלא יצטרכו יותר להיות גיבורים. שיקבלו כבר את זרי הדפנה ויוכלו לנוח עליהם, יחד עם בנם – בנכם – בני – בננו. יחד עם גלעד.

אז אני מצטרפת פה לקריאה – החזירו את גלעד הביתה! הפסיקו לשחק בחייו ובנפשו של החייל המסכן הזה!


אם עוד לא שמעתם – ביום ראשון, 27.6.10 יוצאת צעדה ממצפה הילה, ביתו של גלעד – אל ירושלים, לבית ראש הממשלה, במטרה להזכיר לרה"מ את גלעד. משפחתו וחבריו של גלעד יצעדו את כל הדרך ממצפה הילה לירושלים, והם מזמינים כל מי שרוצה ויכול להצטרף אליהם – ולו רק לקטע קצר מהדרך.
ביום שני, 5.7.10 הם מתוכננים להגיע לתל אביב, להפסיק את הצעדה לאחר צהרים אחד, ולנסוע לאיזור גבול רצועת עזה, ליד קיבוץ כפר עזה וליד המקום בו נחטף גלעד. שם יערך קונצרט של התזמורת הפילהרמונית – קונצרט זעקה לעולם. קונצרט שנועד לזעוק את זעקתו של גלעד – שקולו חסום כבר ארבע שנים.

את התמונות צלמתי במהלך שנת 2010 בכל הארץ – מהחרמון ועד אילת, מבקעת הירדן ועד לחוף הים.
תודה רבה למוטי על הרעיון להכין רשימה עם פרחים צהובים!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

זכריני ליום הזכרון

(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 29.3.2008)
כמו שכבר כתבתי פה, יום הזכרון הוא יום מאד חשוב לי.

ולא, אני לא אציג את דם המכבים – כי השבוע אני מתמקדת הפרחים כחולים ולבנים.
הפרח שלי היום הוא זכריני – שמתאים, לדעתי, ליום הזה אפילו יותר מדם המכבים.

אני אציג היום שלושה מיני זיכריני – כולם נדירים וכולם זעירים, אבל זו לא חכמה, כי כל מיני הזכריני בארץ (יש ארבעה) הם קטנים וזעירים, וקשה להבדיל בינהם.
את ההגדרה הגדירו לי מומחים, ותאמינו לי שיש פה זכריני זקוף-עוקצים ( Myosotis  stricta ), זכריני מופשל (Myosotis refracta  ), וזכריני מאונקל (Myosotis uncata)  ואל תשאלו אותי מעבר לזה…
כדרכי, אני מצטטת פה שירים שמתאימים למצב הרוח.

 
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)
החול יזכור 
מילים: נתן יונתן
לחן: שלמה ארצי
החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר
זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר
מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
כמוהו גם על חוף ליבם רטט אז משהו חיור
והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר
האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.
היו שם קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים,
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב והקברים והשקמה.
הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן,
נרות הלילה דעכו הידידות האהבה
הנעורים שבאו פתע אל סופם.
 
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
באחת הפעמים, בהשתלמות רתם, עקרנו צמח זכריני (למטרות לימודיות)  ובדקנו אותו. נצלתי את ההזדמנות לצלם אותו על רקע מחברת שורה-אחת רגילה – בשביל קנה מידה. ככה אפשר להבין כמה הוא קטנטן:
(זכריני זקוף עוקצים, הר קטע, 15.5.2007)
ואם כבר, הנה עוד קנה מידה לגודל: החזקתי את הפרח (בלי לעקור!) ביד שלי:
(זכריני מאונקל, יער אודם, 25.4.2009)
שיר ארץ 
מילים: נתן יונתן
לחן: סשה ארגוב
ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

ארץ שמתקו לה רגביה
ומלוחים כבכי כל חופיה
שנתנו לה אוהביה
כל אשר יכלו לתת.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.
כל אביב שבים לה סביוניה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח קיץ עצב אבניה
ילטף באור.

שב הסתיו עם כובד ענניה
לעטוף אפור את כל גניה
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור.
שב החצב לבן לפרוח
שם בדרך יחידי
והיסמין ישיב ניחוח
שדות הזמן שלה האבודים.
(זכריני זקוף-עוקצים, הר קטע, 13.4.2007)

 

כשהייתי ילדה, תמיד חשבתי שיום הזכרון הוא סתם יום מעיק. למה בכלל מכריחים אותי ללבוש כחול לבן? מה הם רוצים מהחיים שלי?
אחרי שראיתי את יום הזכרון האמריקאי – שעבור משפחות מסוימות הוא עצוב ורציני כמו לנו, אבל לרוב האומה זה סיבה לעוד "Sales" והיום שבו בריכות השחיה נפתחות – פתאום ראיתי כמה זה חשוב שאצלינו עדין יש הרבה אנשים שמתייחסים בכבוד ליום הזה.
מצד שני, אצלינו כמעט אין אדם שלא איבד מישהו קרוב – במלחמה, בפיגוע או באסון זה או אחר.
אז אני מקפידה ללבוש כחול-לבן ביום הזה, ואני מקפידה לשיר את השירים הללו. ואני מרגישה גאה באנשים הללו, שכמו שכתב נתן אלתרמן (ותודה לאדי שהאיר את עיני ותקן אותי)  – "הם מגש הכסף עליו ניתנה לנו המדינה".
(הר קטע, 15.3.2006)

 

אני נושא עימי 
מילים: יעקב אורלנד
לחן: דוד זהבי
אני נושא עימי את צער השתיקה,
את נוף האלם ששרפנו אז מפחד,
הלא אמרת אלי: "העיר כל כך ריקה"
הלא אמרת אלי: "נשתוק מעט ביחד".
בחלוני קמלו כבר שושני הנוחם,
בחלוני נסתם חזון המרחבים,
רק הרחובות עוד מחייכים במלוא הרוחב,
אל כל אשנב מוצת באור הערבים.
בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו,
אל ספסלי האהובים בגן העיר.
אולי נפגוש עוד בפנים אשר ששכחנו,
אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.
בחלומות ההם על הספסל הקר,
בחלומות ההם נרדים את עברנו.
עד שיום אחד גבוה ומוכר,
יפול שוב בנשיקות על צוארינו.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – שיהיה פי כמה וכמה מהגודל הטבעי של הפרח הזעיר הזה.
(זכריני מופשל, הר חרמון, 15.5.2008)
 מילות השירים – מתוך "שירונט"

ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשס"ט

 

הפרפר / פאול פרידמן, נער מגיטו טרזינשטאט

הוא היה אחרון, האחרון שבהם.
צבעו הצהוב היה מר ומסנוור,
כדמעת החמה באבן צחורה כי תקיש,
צבעו כזה, כזה.
בקלות התעופף למרומים,
ודאי רצה לנשק עולמי האחרון.
 
זה שבעה שבועות אני פה,
"גטואיזירט"
יקיריי מצאוני פה,
גם מרגניות קוראות לעברי,
אף ענף הערמון הלבן בחצר:
ופרפר לא ראיתי.
 
הוא היה האחרון –
אין פרפרים בגטו.

פאול פרידמן נולד בפראג.
גורש לגטו טרזינשטאט ב26.4.1942
ונרצח באושוויץ, 29.9.1944
 
 



הפחד/ אורה ביקובה בת 12 שנרצחה באושוויץ

אני עוד חיה,דופק ליבי עדיין,
אך חברתי כבר בעולם אחר.
אולי גם טוב יותר למות. מאין אדע עכשיו מה טוב מה רע יותר?

לא… לא… אלי –  אנחנו עוד רוצים לחיות.
אל תדלדל כל כך את שורותינו.
אנחנו עוד צריכים עולם אחר לבנות,
יפה וטוב יותר. רבה עוד מלאכתנו.
 
מעט ילדים פה נשארנו
אין אבא, אין אמא, אין דוד
מעט ילדים לבדנו
שומעים מנגינות רחוקות.
יש ארץ כך שרה לי אמא
צומחים בה עצים מתוקים,
לארץ הזאת עוד נגיע-
נעופה כמו ציפורים.
שירים שם תלויים בשמים
ציפורים עליזות ושמחות
ולנו רק גדר ותיל
איך נעוף אל הארץ הזאת?



לכל איש יש שם  / זלדה מישקובסקי
 
לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים
ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו
ונתן לו האריג

לכל איש יש שם שנתנו לו ההרים
ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם שנתנו לו המזלות
ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם שנתנו לו חטאיו
ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם שנתנו לו שונאיו
ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שםשנתנו לו חגיו
ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם שנתנו לו תקופות השנה
ונתן לו עיורונו

לכל איש יש שם שנתן לו הים
ונתן לו
מותו.
 

 
במוזיאון השואה של יוסטון, טקסס בארה"ב הכריזו על פרוייקט בעקבות השיר של פאול פרידמן: מליון וחצי פרפרים, לזכר מליון וחצי הילדים שנרצחו בשואה. אנשים מוזמנים ליצור, לצייר, לצלם פרפרים כרצונם – ולשלוח אליהם. בשנת 2011 תיפתח התערוכה. בקישור יש פרטים, לאן לשלוח את הפרפרים.

 
הפרפר הוא כחליל האפון, על פרחי אספסת מצויה – צולם בכרמל, 9.4.2009
ואני מקדישה אותו לזכר משפחתי שנספתה בשואה – בני משפחתם של סבַי וסָבותַי.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
 
 

907 ימים

 
תרשו לי לצעוק לרגע.
 
לפני 907 ימים נחטף לנו בן.
ונכון, לא אני ילדתי אותו – אבל נכון להיום, הוא הבן שלי, הוא הבן שלך, הוא הבן שלנו.
והוא חטוף.
ברור שהשחרור שלו אינו פשוט, אך מצד שני – עבר כל כך הרבה זמן, ואין שום התקדמות, שום כיוון או דרך.
 
ביום ראשון, 28.12.2008, נר שמיני של חנוכה בשעה 17:00 תערך עצרת למען גלעד שליט בכפר סבא, בקניון ערים. בואו. הפגינו נוכחות. זכרו. אל תתנו לאף אחד לשכוח.
עוד יום עובר. ועוד יום. אני רוצה שהבן שלי יחזור לבית שלו.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נ.ב
מה אכפת לי ש-907 זה לא מספר עגול או משמעותי במיוחד? גם שבוע היה יותר מדי, אז 900 ימים ושבוע – על אחת כמה וכמה!
 
נ.ב.2
בתמונה – נמפית החורשף על דרדר מצוי, צולמה במירון, 23.5.2007

לזכר אייבי נתן

הלילה הלך לעולמו אייבי נתן.

חשבתי לכתוב משהו על זה, אבל קשה לי ואני לא ממש יודעת מה לאמר.

עצוב לי – שאייבי לא הצליח להגשים את חלומו. אני באמת מאמינה שאם כולם – משני צידי הגבול – היו עוצרים לרגע, ומקשיבים לו, ומנסים (לשם שינוי) לעשות את מה שהוא ביקש – אני חושבת שהחיים פה היו טובים יותר. גם לפלשתינאים, וגם לנו.
you may say I`m a dreamer – but I`m not the only one
I hope someday you`ll join us – and the world will live as one
(ואת זה, כמובן, כתב ג`ון לנון)
חיפשתי תמונה שתתאים לי, וחשבתי שאין כמו החצבים – הם ניצבים זקופים, כמו נרות זכרון.
גדעון לוי כתב ב"הארץ" מאמר מאד יפה. אני ממליצה לקרוא.
ויהונתן גפן כתב לכבוד אייבי כבר לפני הרבה שנים את השיר הנפלא "דון קישוט" –

תשים את השיריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט
תשתול כמה חבצלות בגן
ותשלם את המיסים בזמן
המלך מת ועל כתרו נפל
וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

יהי זכרו של אייבי ברוך. אני מקווה שאכן יזכרו אותו. אני מקווה מאד שיום אחד נצליח לקום, להסתכל בעיניים פקוחות קדימה, ולהגשים את חלומו של אייבי נתן.
התמונה האחרונה צולמה על שפת מכתש רמון, במצפה רמון, 30.9.2006.
כל השאר צולמו במזרח כפר סבא, 26.8.2008.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות  ואז F11 על מנת לראות אותן בגודל מלא.