אפור, אפור הסלע במשלט, נוגים, נוגים הכוכבים עם ערב והוא אהב אותך ואת הלכת, והוא קטף לך פרח משולי הדרך.
שתק, שתק ירח בלילות זכר, זכר האיש את מכתבייך, ועת עבר בדרך החולות – הוא את דמותך ראה בענני שמים
הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.
נשב, נשב הרוח בשדות, עמום, עמום הקרב קולו השמיע, והוא היה יפה מאגדות, והוא כאגדה אליך לא יגיע.
ברזל, ברזל התיל מסביב, עצוב, עצוב העץ בבוא שלכת, ורק רעו "שלום" אחרון הביא, ורק הדם נטף מן הרובה הצ'כי.
הוא את דמותך ראה, ראה בענני שמים.
מכל הביצועים של השיר הזה, היפה בעיני הוא של אריק לביא עם שוקולד מנטה מסטיק:
יהי זכר הנופלים ברוך.
הפרחים בתמונות הם דמומית ארץ-ישראלית, שצילמתי בגולן ובצומת גולני בתאריך 10.4.22 ובשמורת אלוני אבא, בתאריך 16.4.22. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אני רוצה לספר היום על הגן הבוטני של אוניברסיטת תל-אביב, וליתר דיוק – החממה הטרופית בגן. הגן הבוטני הוקם בשנת 1973, בעקבות שתי תרומות משמעותיות: האחת היתה עזבונו של איש הצמחים נח נפתולסקי, שהיה מאנשי העליה השניה ועל שמו נקרא חלק הגן העוסק בצמחי ארץ-ישראל; והשניה – תרומה של משפחת קרסו, לזכר דפנה קרסו, הבת שנהרגה בתאונת דרכים. בזכות התרומה הזו הוקם גן טרופי בגן הבוטני, שמרכזו היה החממה הטרופית החדשנית – כלומר, חדשנית נכון ללפני 45 שנים בערך. את הגן הקים פרופסור יעקב גליל ז"ל, ואת דרכו המשיך פרופסור יואב ויזל ז"ל, ובוטנאים רבים וטובים המשיכו את דרכם וממשיכים גם היום. כשביקרתי בחממה הטרופית ראיתי חממה מיושנת ולא מאד גדולה, אבל תמיד אפשר היה להרגיש את האהבה מסביב – החממה טופלה בהמון אהבה ודאגה, והיתה מלאה בצמחים מיוחדים ונפלאים.
השבוע הוצת ונשרף איזור בלב הרי יהודה, אזור מקסים ויפהפה שביקרתי בו פעמים רבות, טיילתי בו טיולים מקסימים, פגשתי מאות סחלבים ואפילו יצאתי לשם פעם אחת לצפות בכוכבים נופלים באמצע הלילה.
לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה השנה אני חוזרת אל שיריו של חנוך לוין. אני חושבת שהכאב בשירים שלו, יחד עם הציניות, מאד מאפיינים את מה שקורה במדינה.
שוב הגיע היום העצוב והקשה ביותר בשנה, יום הזכרון לשואה ולגבורה. הפעם אני מציינת את היום הזה עם אחד השירים העצובים והיפים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד – אפר ואבק.
השנה, לראשונה בחיי הבלוג, לא פרסמתי רשומה ביום השואה. לכן כעת אני מפרסמת רשומה רטרואקטיבית, וזוכרת את בני משפחתי שנספו בשואה. יהי זכרם ברוך. להמשיך לקרוא יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ט
השנה, לכבוד יום הזיכרון אני מציגה פרחי עולש מצוי, שמתחילים כעת לפרוח בשולי דרכים ובשדות.
פרחי העולש פורחים בבוקר, ולקראת הצהרים נובלים. וזאת כי העולש נותן למאביקים כגמול רק אבקה, ולא צוף.
פרחים שמייצרים צוף – מייצרים אותו במשך כל היום. האבקה, לעומת זאת, מבשילה יחד עם הפרח, ואין ייצור נוסף. לכן, כאשר נגמרת האבקה – פרח העולש (שאינו רמאי, ואינו רוצה למשוך מאביקים בלי לתת להם גמול) נובל.
התלבטתי בבחירת השיר השנה, ובסופו של דבר בחרתי בשיר "שלכת" של אמנון בקר.
השיר אמנם לא נכתב ליום הזכרון – הוא נכתב בעקבות מותו של המשורר ינון נאמן (ובשיר יש אקרוסטיכון עם שמו של ינון) – אבל המלים מתאימות מאד. השיר יצא מעט אחרי מלחמת יום כיפור (בביצועה של חווה אלברשטיין) ואומץ כשיר יום הזכרון.
שלכת / אמנון בקר
יך אלם הרוח, שלכת בעלים.
נומו ילדי שירי, כי אין יותר צלילים.
ושיר רק אחד נותר, שיר על עלה פתאם נשר,
נורא, מה זה אלי, עליו נגזר?
נוחי נפשי עלי, הסתו חרש יבוא.
אחרי נשור עלה, הנה נותר שירו.
מי לך בשירים יקשיב, אם את קולי בבוא אביב
נשא רוח צלמות מסביב?
יהי זכר הנופלים ברוך, ולבי עם בני המשפחות השכולות, שחיים כל השנה בצל האבל והכאב.
בתמונות: עולש מצוי – Cichorium pumilum – שצלמתי בהרצליה, באפריל 2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
אלי, אלי,
שלא יגמר לעולם
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
החול והים,
רשרוש של המים,
ברק השמיים,
תפילת האדם.
את השיר כתבה חנה סנש, שעלתה לארץ מהונגריה. חנה התגייסה לצבא הבריטי והתנדבה לקבוצת צנחנים שיועדו לצנוח באירופה ולחבור שם אל הפרטיזנים, על מנת להציל קהילות יהודיות שהיו נצורות תחת השלטון הנאצי. היא נתפסה ע"י השלטון ההונגרי, עונתה והוצאה להורג בהיותה בת 23 בלבד.
חשבתי שהשיר הזה מאד מתאים לתמונות שצלמתי, כי צילמתי אותן בחוף תל אביב, מעל החול והים, עם רשרוש של המים.
הצמח הזה דווקא מסמל הרבה תקווה ואופטימיות. זהו דרדר נמוך, וכבר כתבתי עליו. דרדר נמוך מוכר בארץ בתור צמח נדיר שגדל רק בחוף הכרמל.
ברשימות של האוניברסיטה העברית, נמצאו דיווחים על דרדר נמוך בחופי תל אביב משנות ה-20-30 של המאה ה-20. המדווחים היו פרופ. אייג, פרופ. פיינברון ופרופ. זהרי – ראשוני ענף הבוטניקה בארץ. ולא ברור אם הדרדר נמצא בחוף ת"א באופן טבעי, או שהוא הובא לשם כחלק מגינון בצמחי ארצנו שנעשה בהקמת גן העצמאות. בכל מקרה, זה באמת היה מזמן.
בראשית שנות ה-90 הגיע למקום אדם נוסף ששם לב אל הדרדרים. מן הסתם הם היו שם כל השנים – אבל אם תשאלו חובבי פרחים לאן ללכת על מנת לחפש פרחים נדירים, חוף תל אביב לא תהיה התשובה הראשונה. וגם לא השניה…
וכך חלפו השנים, ובשנת 2011 הגיע למקום ד"ר גדי פולק, כחלק מהמחקר לכתיבת "הספר האדום" של צמחים בסכנת הכחדה. גדי מצא את הדרדרים. בשנת 2015 נערך במקום סקר מסודר (ע"י ד"ר יובל ספיר), פורסמה כתבה מרתקת באתר "כלנית", ובעקבותיהם גם אני הגעתי למקום, אבל בקיץ… ראיתי את הדרדרים בפרי:
אתמול, רגע לפני יום הזכרון לשואה ולגבורה, הזדמן לי שוב לעבור בשטח, אם כי לזמן קצר מאד – והצלחתי לאתר שני דרדרים פורחים!
הגדר כאן היא גדר שנועדה לעצור אבנים מלהדרדר על האנשים ההולכים בטיילת למטה. והדרדרים שממשיכים לפרוח 95 שנים אחרי שאלכסנדר אייג מצא אותם לראשונה – בהחלט משדרים אופטימיות. ויחד עם זאת, הסמליות של הגדר שהפרחים מאחוריה מאד בלטה לי.
יהי זכר הנספים ברוך. אני מקדישה את הרשומה לזכר בני משפחתי, משפחות באטוס וגרין מקאליש, שנספו בשואה.
את התמונות צלמתי במצוק גן העצמאות בת"א, בתאריכים 19.8.2015 ו-11.4.2018
אני יודעת שהגרסה הזו היא לא ה"קלאסית", ובכל זאת, היא מיוחדת ומצאה חן בעיני.
אני בשלבים הסופיים של כתיבת התזה, והזמן לא מחכה לאף אחד.
בשבת לקחתי פסק זמן קצר, ונסעתי לבריכות הדגים של מעין צבי – שם פגשתי את הטריו בורוד שבתמונה מעל: לפופית החיצים וסם-כלב מזרחי שהם מינים נדירים בסכנת הכחדה יחד עם חנק מחודד, שהוא מין נפוץ.
וגם חמנית מצויה, שהיא בעצם מין גר שמוצאו באמריקה, ושלל עופות – שמתוכם בחרתי את חרטומית הביצות – עוף מים קטן ונחמד בעל מקור ארוך ומרשים; ואפילו דנאית הדורה (בתמונה למטה) – נקבה אחת מתוך כמות גדולה של פרפרים שריחפו סביב.
אני מאחלת לכל קוראי הבלוג שנה טובה, שנת גשמי ברכה ופריחה והצלחה – והרבה אושר!
את התמונות צלמתי בבריכות הדגים של מעין צבי, בתאריך 16.9.2017.
לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי:
בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון. כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.
עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.
יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות).
בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.
היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.
אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.
כך כתבה גיל:
אירוס הארגמן – גיל ירדני
דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.
אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.
בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.
בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.
עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה. תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך.
הלילה תסתיים שנת 2016, וכמנהגי אני בודקת מה צילמתי ומה פרסמתי השנה.
פרסמתי הרבה פחות – רק 35 רשומות, אפילו לא אחת לשבוע, וזאת בעיקר בזכות העיסוקים האחרים שלי, ובראשם העבודה על התזה.
אז… מתחילים:
בינואר – פרסמתי את הדו-פרית התמימה שפרחה בעציץ שלי. לצערי, השנה היא לא פרחה שוב.
ובאוגוסט המשכתי לכתוב עליה, במיוחד על פארק טירגארטן הגדול במרכז העיר
בספטמבר פרסמתי רשומות עם תמונות שצלמה אמא שלי באיסלנד, מקום אליו אני חולמת להגיע. היא פגשה שם "תוכי ים" – פאפין אטלנטי:
אבל הספקתי גם להגיע אל אחו בנימינה, לפגוש פרח נדיר במיוחד – הנטופית הרפואית (שהיא המקור למרשמלו!)
באוקטובר כתבתי על פרח קטן, עדין וכמעט בלתי נראה – העוגנן הנימי:
בנובמבר הלך לעולמו לאונרד כהן, הגשמים התעכבו – ואז פרצו השריפות בכל הארץ. אותי הטרידה במיוחד השריפה ליד בית אמי.
ובדצמבר, כשסוף סוף הגיעו הגשמים – כיוון שעוד לא היתה פריחה משמעותית, סיפרתי על החוגלה.
ועם הקידה הקלה של החוגלה מסתיימת שנת 2016, שלמען האמת לא היתה שנה מדהימה במיוחד. אני מקווה לשנה טובה יותר בשנה הבאה, ומאחלת לכולכם שנה מוצלחת!
С Новым годом!
אני אוסיף עוד תמונה אחת, שלא פרסמתי עדיין בבלוג: עגורים על רקע השלג בחרמון, שצילמתי השבוע באגמון החולה:
ביחד עם כמה פרחים: סביון אביבי שפורח בעציץ שלי, ושלושה פרחים מהגן הבוטני: איריס הסרגל, כרכום השבכה וזמזומית המדבר.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא, ומוזמנים לבקר גם ברשומה מאתמול.
אני מרגישה צורך לכתוב משהו על השריפות האיומות שהיו בשבוע שעבר. הכותרת, למי שלא זיהה, היא משירו של ג'וני קאש.
שבוע מלא שריפות, מהלילה בין ראשון לשני שאז פרצה האש במושב טל-אל בגליל העליון, ועד היום – אפילו היום עוד היתה שריפה בקרית שמונה.
אנשים רבים אבדו את ביתם – יהודים וערבים.
מדינות רבות שלחו לנו עזרה – כולל, למשל, טורקיה, ירדן, מצרים והרשות הפלשתינית. ותגידו מה שתרצו על יחסים בינלאומיים, על שלום ומלחמה. עצם העובדה שכל אילו שלחו עזרה ברגע שהיינו צריכים אותה – זו חברות אמת. חברות בעת צרה.
שמעתי סיפורי גבורה של חבריי בזכרון ובנטף (וכן, לארגן משמר שכונתי – או להיות מנותקת מהילד שלך שנמצא בישוב – זה בהחלט דורש גבורה), התפעלתי מהעזרה ההדדית – ואז הציתו את חיפה שלי.
נכון, עזבתי את חיפה כבר לפני 26 שנים בערך (תלוי איך סופרים), אבל חיפה עדיין בלבי. אני עדיין מתייחסת אל עצמי כאל חיפאית המתגוררת במקום אחר…
הפחד, הדאגה והכאב היו לי קשים מאד. עברו עלי יומיים בהם לא יכולתי לאכול, לישון או להתרכז. רק זפזפתי בין הערוצים, וכשראיתי את כתב ערוץ 10 משוטט ברחוב בו גדלתי – כמעט פרחה נשמתי.
ביום חמישי השבוע פינו את משפחתי מהבית, יחד עם עוד כ-60 או 70 אלף בני אדם (תלוי את מי שואלים) – בגלל השריפות. הרבה בתים בשכונת ילדותי ובשכונות בהם גרו חבריי – נשרפו.
ביום שישי בבוקר משפחתי חזרה הביתה. למזלנו הרב, הבית שלנו לא נפגע. הוא עומד יציב ושלם, כבר מעל 65 שנים.
בת-אחותי היא כבר הדור החמישי ממשפחתנו הגר בבית הזה: מסבתא של אבי ועד לבת אחותי. זהו ה-בית שלנו.
לרבים אחרים לא היה מזל כשלנו, והם אבדו את כל רכושם.
אני כל הזמן חוזרת ואומרת לעצמי: כל כך הרבה שריפות גדולות וקשות – ואין אבידות בנפש. זה מה שחשוב.
ויחד עם זאת… בשבת ביקרתי בחיפה, והלכתי להסתובב בשכונה. העצב גדול מאד. בתמונה הבאה רואים את מה שנשאר מהחורשה מתחת לבית של חברים של הורי. בשטח הזה אני ושאר ילדי הרחוב נהגנו לשחק הרבה פעמים:
וזה השטח של הרחוב המקביל ממול, מעבר ל"ואדי":
הופתעתי לגלות עץ יוקה – אולי אפילו עץ יהושע – חרוך למחצה בחצר בית. תראו כמה הוא גדול ומרשים:
ועכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה. מה הלאה.
ברור לי שצריך לפצות ולשקם את הבתים ואת האנשים שנפגעו. אבל אני מסתכלת גם מסביב.
חיפה היתה מלאה שטחים פתוחים. חורשות קטנות. כן, חורשות אורנים. חורשות קק"ל.
ונכון, האורן כנראה אינו העץ המתאים והנכון לחורשות קטנות בתוך הישוב. אבל עכשיו – כשהאורנים נשרפו – מה הלאה?
שמעתי אנשים מדברים על זה ש"ממילא אין שם כלום, אז כדאי לבנות…"
ואני אומרת – בניגוד למה שאמרתי לפני 6 שנים לאחר השריפה בכרמל – בואו לנטוע! בואו לנטוע עצים!
העצים הם חלק חשוב מהעיר. הם מווסתים את הטמפרטורה (שנוטה להיות גבוהה יותר מאשר מחוץ לעיר), הם מעלים את רמת החמצן, הם מורידים את זיהום האוויר. הם חשובים מאין כמותם.
אני משערת שרצוי למצוא עצים עמידים יותר בשריפות. למשל, עצי אלון מצוי – הם נהדרים, יפהפיים ועמידים יותר בשריפות. או למשל, עץ החרוב (בתמונה הבאה) – העלים שלו נחרכו, אך העץ עצמו נשאר עומד ולא נשרף. בואו לנטוע חרובים ואלונים, קטלבים ואשחרים, כליל החורש, אלה ולבנה – כל אילו עצים שיהיו עמידים יותר בשריפה, ויתנו לנו את החמצן והאוויר שאנחנו צריכים.
מעבר לזה, אמרתי שלא היו פגיעות בנפש – התכוונתי, כמובן, לבני אדם. בעלי חיים רבים נפגעו. בחיפה ראיתי גירית מפוחמת שלא הצליחה להמלט (אני חוסכת לכם את התמונה העצובה). חברתי בנטף סיפרה על קמטנים ונחשים שראתה, ומן הסתם, בעלי חיים רבים נשרפו.
אני מקווה שלפחות חלק מהשטחים הפתוחים שנשרפו ישוקמו בתור שטחים פתוחים, יישארו כריאה ירוקה בין השכונות – שתאפשר לבעלי החיים לחיות שם, לילדים לשחק שם – ולכולם לנשום שם.
את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 27.11.2016
ויש לי עוד 2 הערות –
האחת – היום, כ"ט בנובמבר הוא יום השנה השישים ותשעה (69!) להכרזת האו"ם על ישראל בתור בית לאומי לעם היהודי. ההצבעה ההיסטורית שפתחה את הדרך להקמת המדינה.
היום הוא גם יום השנה החמישה עשר למותו בטרם עת של אחד הזמרים הנהדרים. הוא מת מסרטן, ואני מצרפת את אחד השירים היפים שלו –
אני מקווה שהמדינה כן תדאג לכל אילו שאבדו את בתיהם, וכן תשקם את השטחים בצורה חכמה. אם כי אני לא מאד אופטימית.
הבוקר קמתי שוב לבשורות עצובות, בקנה מידה גלובלי: לאונרד כהן הלך לעולמו.
חיפשתי שיר שיתאים לי, ומבין כל השירים היפים שכתב, נזכרתי ב-Bird On a Wire
לכן ליקטתי ציפורים שצילמתי לאורך השנים על חוטי חשמל, כבלים וגדרות. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר להנציח את לאונרד כהן היא בשיר:
Like a bird on the wire,
Like a drunk in a midnight choir
I have tried in my way to be free.
Like a worm on a hook,
Like a knight from some old fashioned book
I have saved all my ribbons for thee.
If I, if I have been unkind,
I hope that you can just let it go by.
If I, if I have been untrue
I hope you know it was never to you.
Like a baby, stillborn,
Like a beast with his horn
I have torn everyone who reached out for me.
But I swear by this song
And by all that I have done wrong
I will make it all up to thee.
I saw a beggar leaning on his wooden crutch,
He said to me, "You must not ask for so much."
And a pretty woman leaning in her darkened door,
She cried to me, "Hey, why not ask for more?"
Oh like a bird on the wire,
Like a drunk in a midnight choir,
I have tried in my way to be free.
והנה השיר המלא –
לאונרד כהן היה משורר נפלא, השירים שלו יישארו איתי לתמיד
בתמונות אפשר לראות:
לבניות גדולות ממעין צבי
קאקים מכפר סבא
חכלילית עצים מת"א
שלדג לבן-חזה, פרפור עקוד ושלדג גמדי ממעין צבי ומגן שמואל
תור הצווארון מכפר סבא
דוחל שחור גרון (נקבה) מגן שמואל
נחליאלי לבן מעמק חפר
עורבני שחור-כיפה מכפר סבא
דאה שחורת כתף מאגמון החולה
פרחון של צופית בוהקת מירושלים
חנקן אדום גב מעמק חפר
תנשמת לבנה מאגמון החולה
סלעית אירופית מנחל הבשור
בז מצוי מפארק אפק ומעמק חפר
ועפרוני מצוייץ מהוד השרון.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
לפני שאני כותבת עוד קצת על ברלין, יש לי כמה דברים חשובים לספר.
השנה עבדתי – כחלק ממלגת התמחות – בחברה להגנת הטבע, בקהילת תל אביב.
התפקיד שלי היה לקחת את מפת "50 אתרי טבע עירוני במחוז תל אביב" שהקהילה הפיקה בשנה שעברה, ולמחשב אותה. אני שמחה לומר שהצלחנו:
כאן נמצא הקישור הישיר למפה, וכאן למפה בדף החברה להגנת הטבע, שם אפשר גם להוריד את הpdf של המפה המודפסת. אם אתם רוצים עותק מודפס של המפה, תצטרכו להטריח את עצמכם את משרדי הקהילה – רחוב רבניצקי 4 בת"א, ותמסרו להם ד"ש ממני.
ואני ממליצה במיוחד על אתר המערות השומרוניות בכפר שמריהו – לא מוכר, מאד מעניין מבחינה ארכיאולוגית ובחורף ובאביב יש שם פריחה משגעת.
עוד אירוע מעניין – או נכון יותר, שורת אירועים שיוזמת קהילת תל אביב – ים על הבר. סדרת הרצאות בחינם בברים על חוף תל אביב. ממש מממש רעיון מוצלח: לצאת בערב לבר תל אביבי על חוף הים, לשתות בירה קרירה ולשמוע הרצאה – על החי והצומח בים ובחוף, או לחילופין על האיומים על החופים – שכן בעלי ההון מנסים כל הזמן להפוך את חופי ישראל לנדל"ן ולמכור אותם לעשירים.
לדעתי, חשוב לבוא להרצאות הללו – מצד אחד, להכיר טוב את הסביבה, להבין למה הים חשוב לנו כל כך; ומצד שני – לראות איך אפשר להגן עליו, להשאיר אותו כמו שהוא צריך להיות: משאב ציבורי, נחלת הכלל, לרווחתנו כולנו – ולא חוף פרטי לעשירים בלבד. הפרטים המלאים – כאן.
אם נרצה או לא, הרבה מההחלטות במדינה לא נלקחות בצורה מקצועית מושכלת וראייה ארוכת טווח של טובת הציבור כולו, כי אם מתוך לחצים פוליטיים וכלכליים של בעלי עניין. לחץ ציבורי חזק על הפוליטיקאים המעורבים, הדואגים לשמם הטוב יכול לעזור לשנות את המצב. תבחרו משהו ששווה לכם להילחם למענו ותצטרפו להגנה על הים והחופים.
עוד אירוע נחמד של קהילת תל אביב, וגם הוא קשור לים: ביום שבת הקרוב, 6.8.16 יהיה סיור בחוף גבעת עליה בין יפו לבת ים – בסיור אפשר יהיה לפגוש כמה מבעלי החיים שחיים בטבלאות הגידוד בחוף. הסיור הוא בחינם ובהרשמה מראש – אפשר להרשם כאן. סיור מיוחד ומומלץ.
עד כאן העדכונים שלי להיום.
תמונות הים הן מחוף הבונים, השחפים הם שחפי אגמים.
השדה הפורח הוא במקווה ישראל, המערות בכפר שמריהו והעץ הוא שיזף קוצני ממערות אפקה.
פרחים, פרפרים וכל מיני 
