שנה טובה תשפ"א

עוד שנה חלפה, והפעם שנה קשה במיוחד. ואין לי תקוות לעתיד בהיר יותר: אנחנו ניצבים בפני תקופה קשה אפילו יותר, מבחינה כלכלית, בריאותית ומדינית.

בכל זאת, אכתוב כמה איחולים…

להמשיך לקרוא שנה טובה תשפ"א

בלוגולדת 12: סחלב חדש נמצא בארץ!

היום לפני 12 שנים פתחתי בלוג לתמונות פרחים. בינתיים הוא הפך להרבה יותר מזה, ולראיה הרשומה היום: אני חוגגת בלוגולדת עם סחלב חדש ומיוחד שנמצא בארץ לראשונה ממש לא מזמן.

לפני שבועיים בערך טיילה חברתי סאקרה בגולן. סאקרה היא (בין שאר כשרונותיה) מדריכת טיולים חדת-אבחנה וכל טיול איתה הוא חוויה מרתקת.
בצפון הגולן, בנקודה אליה היא עלתה לצפות על הנוף היא ראתה לפתע סחלב נבול שנראה אחר, שונה מהסחלבים המוכרים בארץ.

להמשיך לקרוא בלוגולדת 12: סחלב חדש נמצא בארץ!

יום הזכרון לחללי צה"ל, תש"פ

לכבוד יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה השנה אני חוזרת אל שיריו של חנוך לוין. אני חושבת שהכאב בשירים שלו, יחד עם הציניות, מאד מאפיינים את מה שקורה במדינה.

להמשיך לקרוא יום הזכרון לחללי צה"ל, תש"פ

יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"פ

שוב הגיע היום העצוב והקשה ביותר בשנה, יום הזכרון לשואה ולגבורה.
הפעם אני מציינת את היום הזה עם אחד השירים העצובים והיפים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד – אפר ואבק.

להמשיך לקרוא יום הזכרון לשואה ולגבורה, תש"פ

ערב פסח תש"פ

שוב מגיע פסח, חג האביב – החג שבו אני אוהבת לחגוג את הפריחה, לצאת להרים, למדבר, לכל מקום – כי הכל פורח!

והשנה היא שנה מדהימה במדבר – אבל בגלל מגיפת הקורונה, אנחנו סגורים בבית –

ואני נאלצת להתנחם בקצח הריסני הפורח בעציצים שלי.

אז למרות הכל, חג שמח. השנה כולנו בני חורים: כל אחד בחור שלו. מקווה שנוכל לצאת בקרוב, ושנספיק להנות מסוף האביב.

סיכום 2019 בתמונות

עוד שנה מסתיימת, וכדרכי אני מסכמת את השנה בבלוג. בשנת 2019 התחלתי עבודה חדשה, ומצאתי איזון בין הישן לחדש – אני עובדת בחצי משרה בחברת מחשבים ובחצי משרה בגן הבוטני. בבלוג פרסמתי 40 רשומות,  והפעם הרבה מהן רשומות מחו"ל: סוף הרשימות מהטיול לקליפורניה, במאי 2018; סופשבוע קיצי ברודוס ביולי 2019 ושבוע (שלא גמרתי עוד לסקור) באמסטרדם בחודש ספטמבר.

להמשיך לקרוא סיכום 2019 בתמונות

שנה טובה, תש"פ

שוב עבר יותר מחודש, ולא כתבתי כלום… אבל ראש השנה זו סיבה טובה לשלוח אות חיים! 

אז רציתי לאחל לכל קוראיי (למי שנשאר כאן עדיין…) שנה טובה ומתוקה! שנה של הצלחות ובריאות, גשמי ברכה והרבה פריחה!

ולהזכיר שהשנה המתחילה היא שנת תש"פ, ולא שנת תשע"י, כמו שראיתי באיזו פרסומת… 😉
השנה לראשונה בחיי הייתי בחו"ל פעמיים בשנה אחת – ביולי חגגנו סופשבוע ברודוס, שם צילמתי את מרבדי הדובונים בתמונה הראשונה; ובספטמבר – שבוע באמסטרדם וסביבותיה, משם תמונות טחנות הרוח והאווזים האפורים. 

כלומר, יש לי כבר כמה "חובות" לפרסם 🙂 – אני מקווה שאגיע אל הכל…

שנה טובה! 

אנדרוסק חד שנתי – תיקון קישור

פרסמתי פוסט על אנדרוסק חד שנתי, ובגלל טעות ביטלתי את הפרסום ופרסמתי מחדש עם קישור שונה.

אני מתנצלת על הטעות, מוזמנים לעבור אל הפוסט הנכון: אנדרוסק חד-שנתי

 

חג אביב שמח – פסח תשע"ט

לכל קוראיי, אני מאחלת חג אביב שמח!

העונה הזו אני לא נחה כלל, ולא מספיקה לפרסם את המציאות שלי… לכן קבלו ברכות עם טעימות מהזמן האחרון:

מקבץ נהדר של נאוטינאה תמימה (Neotinea maculata) מהרי יהודה, 7.4.19:

איריס הדור (Iris lortetii) מהשומרון, 4.4.19:

וצבעוני רחב-עלים (Tulipa gesneriana) מטרסת הגיאופיטים של הגן הבוטני בירושלים:

חג שמח לכולם!

Homeward Bound

סן פרנסיסקו: מבט מגשר סן-מתיאו אל העיר

היום אני מפרסמת את הרשומה השמונים-וחמש והאחרונה מהטיול הגדול לקליפורניה במאי 2018. מדהים אותי שהיו לי שם כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה מה לראות – וזה בלי לפגוש שום סחלב…  להמשיך לקרוא Homeward Bound

סיכום 2018 בתמונות

עוד שנה מסתיימת, וכדרכי אני מסתכלת אחורה ובודקת מה צילמתי ומה פרסמתי. השנה התחילה באותו סימן כמו השנה הקודמת – עיסוקים רבים שלא קשורים לבלוג, ובאמת בחמשת החודשים הראשונים פרסמתי 12 רשומות בלבד. אבל אז טסתי לבקר את חברתי הטובה Mamma Quail בקליפורניה, וחזרתי עמוסת תמונות וחוויות, שגם עכשיו, חצי שנה אחרי, לא גמרתי לסקור. בסך הכל פרסמתי השנה 84 רשומות, 72 מתוכן הן בעקבות הטיול. להמשיך לקרוא סיכום 2018 בתמונות

עננת ושבעת הקלוכורטוס


השבוע, לכבוד סוף השנה ולכבוד יום ההולדת שלי (שיהיה בשבת הבאה) – אני חוגגת עם פרחים מסוג יפה במיוחד. להמשיך לקרוא עננת ושבעת הקלוכורטוס

עשור לבלוג שלי!

לפני 10 שנים פתחתי בלוג. 

אני קוראת את מה שכתבתי, וזה מפתיע אותי – כבר חלפו עשר שנים? עשור? עשור לבלוג שלי? 

כשפתחתי את הבלוג, כתבתי: "לא שיש לי מה לאמר לעולם – אבל רציתי קצת להתהדר בתמונות שאני מצלמת." ופרסמתי תמונות של הסחלב המצויר: Orchis israelitica:

הרשימה הראשונה: סחלב מצויר

עם השנים מצאתי מה לכתוב ומה לומר, ואני חושבת שגם איכות הצילום שלי השתפרה. 

בלוגולדת 1: נמפית היערה 

העשור האחרון היה מאד משמעותי עבורי. עברתי תהליך ארוך של שינויים, עשיתי הסבה מקצועית, היו לי הרבה רגעים קשים – אבל גם הרבה הצלחות ודברים יפים. 

בלוגולדת 2: הפארק הלאומי יוסמיטי בקליפורניה

כשפתחתי את הבלוג עבדתי במשרה מלאה בתור DBA, עמוק בעולם המחשבים. היום אני אקולוגית.

בלוגולדת 3: גיבתון שחור-ראש

עכשיו, עם השלמת התואר השני, אני חושבת שהמהפך הושלם – ובינתיים אני עובדת בכמה משרות קטנות אך מעניינות, ומחפשת משהו בעל הקף רחב יותר. 

בלוגולדת 4: רצועית הגליל

טבלת הסיכום המסורתית שלי: 

שנה 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
רשימות 160 169 131 122 106 105 98 56 42 24
כניסות 30,000 100,000 150,000 100,000 72,000 42,000 57,500 66,500 81,500 106,600

בלוגולדת 5: ברוש מונטריי, קליפורניה

בשנה שעברה פרסמתי רק 24 רשומות, כלומר – בערך פעם בשבועיים. כתיבת התזה לקחה הרבה זמן ומשאבים, ואני גאה בתוצאות. 

בלוגולדת 6: דרבנית סגולה

ובדיוק שמתי לב ש…זו הרשומה ה-1,005 שאני מפרסמת! כלומר, ממש לא מזמן פרסמתי את הרשומה האלף, ציון דרך מרשים שקצת פספסתי. היום זו הזדמנות לציין גם את הנושא הזה. ואם אתם שואלים את עצמכם על מה כתבתי באלף הרשומות שלי – אתם מוזמנים להציץ בתוכן העניינים של הבלוג.  

בלוגולדת 7: צבעוני ססגוני (חרמון)

ומה צופן העתיד לבלוג שלי? ובכן, כמו שכתבתי, חזרתי מקליפורניה – ויש לי חומר לרשומות רבות על המראות המופלאים שראיתי שם. 

בלוגולדת 8: לימונית האשחר בחיזור, על מרווה משולשת.

תודה לכם, הקוראים שלי, ובמיוחד אלה שגם מגיבים – תודה שאתם כאן, קוראים ואני מקווה שגם נהנים מהבלוג! 

בלוגולדת 9: אירוס הארגמן מעל נחל אלכסנדר

כל תמונה הפעם מייצגת בלוגולדת אחד, והנה אחת לשנה הבאה: Calochortus albus, פרח יפהפה מקליפורניה. 

בלוגולדת 10: Calochortus albus

 

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ח

השנה, לכבוד יום הזיכרון אני מציגה פרחי עולש מצוי, שמתחילים כעת לפרוח בשולי דרכים ובשדות. 

פרחי העולש פורחים בבוקר, ולקראת הצהרים נובלים. וזאת כי העולש נותן למאביקים כגמול רק אבקה, ולא צוף. 

פרחים שמייצרים צוף – מייצרים אותו במשך כל היום. האבקה, לעומת זאת, מבשילה יחד עם הפרח, ואין ייצור נוסף. לכן, כאשר נגמרת האבקה – פרח העולש (שאינו רמאי, ואינו רוצה למשוך מאביקים בלי לתת להם גמול) נובל. 

התלבטתי בבחירת השיר השנה, ובסופו של דבר בחרתי בשיר "שלכת" של אמנון בקר. 

השיר אמנם לא נכתב ליום הזכרון – הוא נכתב בעקבות מותו של המשורר ינון נאמן (ובשיר יש אקרוסטיכון עם שמו של ינון) – אבל המלים מתאימות מאד. השיר יצא מעט אחרי מלחמת יום כיפור (בביצועה של חווה אלברשטיין) ואומץ כשיר יום הזכרון. 

שלכת / אמנון בקר

יך אלם הרוח, שלכת בעלים.
נומו ילדי שירי, כי אין יותר צלילים.
ושיר רק אחד נותר, שיר על עלה פתאם נשר,
נורא, מה זה אלי, עליו נגזר? 

נוחי נפשי עלי, הסתו חרש יבוא.
אחרי נשור עלה, הנה נותר שירו.
מי לך בשירים יקשיב, אם את קולי בבוא אביב
נשא רוח צלמות מסביב?

יהי זכר הנופלים ברוך, ולבי עם בני המשפחות השכולות, שחיים כל השנה בצל האבל והכאב. 

בתמונות: עולש מצוי – Cichorium pumilum – שצלמתי בהרצליה, באפריל 2018. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

סיסילי שלי

אתמול הרדמנו לעד את סיסילי, החתולה הזקנה והנפלאה שלנו. סיסילי היתה בערך בת 19, 17 שנים מתוכן איתנו. 

איך מתחילים בכלל לסכם 17 שנים? איך נפרדים מחברה כזו טובה, שהיתה חלק מהמשפחה? סיסילי ליוותה אותנו בכל הדרך. העננצ'יקים בכלל לא זוכרים זמן בלעדיה – כשהיא הגיעה אלינו, העננצ'יקית היתה בת שנתיים, והעננצ'יק – בן שלושה חודשים. 

סיסילי מאד אהבה שמלטפים אותה. היא היתה באה ודורשת ליטופים, וכולם מיד נענו לה: 

לפעמים ליטוף ביד לא הספיק לה, והיא רצתה סירוק עם מברשת, וגם כאן, אם אפשר שתיים אז למה לא?! 

סיסילי היתה מומחית במציאת מקומות שינה מוצלחים. אחד המקומות החביבים עליה עד הסוף היה בין הכריות של מוטי ושלי, במיטה שלנו. וכן, היא דאגה להיות שם גם כשאנחנו היינו במיטה, ולהיות ה"משגיחה" על כל הפעילויות במיטה… 

כמובן, בתור בעלת הבית, לשתות מקערית על הרצפה זה לא התאים לה. 

ואם קניתי פרחים לשבת, אפשר לדחוף אותם קצת ולשתות מים שיש להם קצת טעם… 

מהר מאד היא הצליחה לאלף אותנו, ועל שולחן צדדי בסלון ניצב אגרטל שהיה מיועד למים עבורה. האגרטל בתמונה הבאה נשבר כבר מזמן, עכשיו יש אחר במקומו… 

בימי שמש, סיסילי אהבה לצאת לגג ולבדוק את הסביבה. 

או סתם לתפוס כתם שמש בין העציצים, ולהנות ממנו. 

מציאת כתמי שמש בימים חורפיים זו התמחות ידועה של חתולים, וסיסילי הצטיינה בה… 

סיסילי ליוותה אותי בהמון רגעים שמחים והמון רגעים קשים. היא הביעה דעה על התזה שלי (לפעמים בטרטורי אישור, לפעמים ביללה שדרשה ממני להפסיק להתעסק בשטויות ולתת לה משהו לאכול), 

היא שמעה את כל התלונות שהיו לי, והרבה פעמים טמנתי את הראש בפרווה שלה, רק בשביל לקבל חיזוק. 

סיסילי תמיד ידעה איפה לשבת כדי להיות בעניינים, להשקיף על הסביבה.

כשהיו הרבה אורחים, היא לרוב העדיפה להשקיף עליהם מהצד. ואז, במסיבת יום הולדת 18 של העננצ'יקית, היא הפתיעה את כולם – באה וישבה על הספה בין כל בני התשחורת, דרשה (וקיבלה) ליטופים ופינוקים, ובעצם נראה לי שהיא הבינה שזו מסיבה לכבודה, ולא לכבוד העננצ'יקית. 

בסופ"ש האחרון ראינו איך היא דעכה לנו. כמה שהיא תמיד היתה רזה, היא רזתה עוד יותר. כשלקחתי אותה לוטרינר אתמול, ובאיזה שלב התחלתי לבכות – והוטרינרית שאלה אם אני בסדר, עניתי: זאת החברה הכי טובה שלי. 

סיסילי, יפצ'וקית שלי, חתולונת מקסימה, אני יודעת שעכשיו את לא סובלת… 

בלילה היד שלי עדיין נשלחת אל הרווח בין הכריות, כדי לחפש אותה וללטף. קשה לי לקבל את העובדה שיותר לא אמצא את הפרווה הרכה והארוכה שלה שם. 

כל התמונות כאן הן תמונות של סיסילי, שצילמתי בבית. 

 

זכרונות מסופות שהיו

כל ההיסטריה והדיבורים על "סופה", כולל הורים שלא רצו לשלוח את הילדים לביה"ס או לגן בגלל "הסופה" גרמו לי להזכר בכמה סופות אמיתיות שעברו עלי. לכן, החלטתי להעלות זכרונות. אני מעטרת בתמונות שצילמתי הבוקר ב"סופה" על מרפסת הגג שלי.

לפני 20 שנים גרתי באלבני, ניו יורק (Albany, New York). אני זוכרת אותנו נוהגים בשלג כבד לעבודה. את רוב בתי הספר היסודיים לא פתחו ביום ההוא. יצאנו מהשכונה שלנו במהירות 10 קמ"ש, נוהגים מאד בזהירות על השלג, והגענו לכביש המהיר. שם נסעה מפלסת שלג. בזכות העובדה שנסענו אחריה, הצלחנו להגיע למהירות מסחררת של 40 קמ"ש בערך. 25 מייל לשעה.


באותו חורף היו בערך 5 סופות שלג רציניות. בין לבין גם ירד שלג שלא נחשב היה סופה. באחת הסופות – סופה שהפכה לסופת קרח – Ice Storm – סיפרו על אנשים שגרו במקומות מבודדים, ונאלצו לעקור את המרפסת הקדמית בשביל שיהיה להם מה לשים באח, והם לא ימותו (כן, ימותו ממש, לא סתם ביטוי) מקור.

בסוף שבוע לאחר אותה סופת קרח, נסענו לראות איזור Lake George. בעיקרון זו עיירת קיט, להרבה אנשים יש שם בתי קיץ, ובחורף רק מעטים גרים שם. לכן הם פינו רק את הרחוב הראשי – הרחובות הצדדיים היו מלאים בשלג בגובה מעל מטר. עד גובה הגדרות של החצרות. ראינו גם בריכת שחיה מלאה שלג…

האגם עצמו, לעומת העיר השקטה, היה שוקק חיים. טיילנו על הקרח, ראינו מרוץ כלבים ומרוץ אופנועים על האגם, וביתנים של אנשים שיצאו ל-Ice Fishing: אנשים שחוצבים חור קטן בקרח, משחילים דרכו חכה, ויושבים לדוג. אבל קופאים כשיושבים ככה סתם על הקרח, לכן יש להם מין ביתני פלסטיק – כמו בתי צעצוע גדולים של ילדים – שמגנים בפני הרוח, ובד"כ גם כוללים מקום לשמירת בירה. היה מאד מעניין.

אחרי החורף, הגיעה עונת הטורנדו. אלבני אינה חלק מה-Tornado Alley, אז לא חששנו. שמענו על סופה ששיטחה עיר בוויסקונסין,  נשמע לנו רחוק… הסופה התחילה במסעה מזרחה, אבל לא חשבנו שזה נוגע לנו. נסענו לנו ביום ראשון לטייל לכיוון דרום, באזור צפון ניו ג'רסי. כשחזרנו, התחלנו לשמוע דיווחים על סופות. ברדיו אמרו שמות של יישובים – אם אתם שם, Take Cover NOW!!. לאט לאט התחלנו לזהות שמות של ערים. ממש לא רחוק, שעתיים נסיעה מערבית מהבית שלנו, ואנחנו שעה נסיעה מדרום… כך המשכנו: אנחנו בכביש צפונה, הסופה לאורך הכביש מערבה, ונראה היה שניפגש איתה בסביבות הבית. התחלנו לתהות מה לעשות. לעצור בצד? לחפש מחסה? להתחבא מתחת לגשר? וכל הזמן הגשם מתחזק. הגענו לקו של הבית שלנו, ירדנו מהכביש המהיר לכביש הפחות מהיר, המוביל הביתה – והגשם התחזק כל כך, שלא יכולנו לראות 2 מטרים קדימה. ליד היו אורות של דיינר, ובלי לחשוב הרבה נכנסנו למגרש החניה שלו, ודהרנו פנימה. רצנו 5 מטרים, ונראה היה כאילו טבלו אותנו לחלוטין בבריכת מים. כזה גשם חזק עוד לא ראיתי. המלצרית שקידמה את פנינו בדיינר שאלה אם אנחנו רוצים מגבות…

בתוך הדיינר – היה עולם אחר. מוזיקה, אנשים אוכלים, שותים, מפטפטים – התעלמות מוחלטת ממה שבחוץ. שאלנו את המלצרית אם לא צריך להזהר, למצוא מחסה – בכל זאת, לדיינר היו חלונות גדולים מאד. היא אמרה: אל תדאגו… ישבנו לשתות קפה/תה ולהתייבש קצת. בחוץ, כמה שהגשם היה חזק, הכל פתאום החשיך לחלוטין. הגשם התחזק אפילו יותר, רוח מטורפת – והתווספו רעמים וברקים. אבל כל כך הרבה! הרעם נעשה פשוט רעש בלתי פוסק, והברקים? כמו הבזקי מצלמות במסיבת העיתונאים הגדולה ביותר שאפשר לדמיין. טירוף. והוא נמשך בערך רבע שעה. כל העצים מתנדנדים בחוץ, חושך, ברקים, רעמים – והמון המון המון גשם.

אחרי רבע שעה מזג האוויר נרגע. הברקים והרעמים התרחקו, הרוח התמתנה קצת, והגשם חזר להיות גשם כבד נורמלי. כבר לא היה חשוך כל כך. גמרנו לשתות, שילמנו ונסענו הביתה – הכביש היה מלא ענפים שנפלו מעצים, אבל בסך הכל היה רגוע יותר ממה שהיה קודם. אח"כ קראנו שהסופה ההיא התחזקה, ובאמת הפכה לטורנדו שגילח קיר של מפעל – בערך שעה וחצי נסיעה מזרחה לנו, והעיף משאית ענק לקומה השניה של בנין. 

בשנה אחר כך גרנו בארלינגטון, וירג'יניה (Arlington, Virginia). צמוד לוושינגטון די.סי. בחדשות דיברו על שרידי הוריקן שיגיעו ליבשה (מה שנקרא landfall) והבטיחו יום סוער. אנחנו רצינו לטייל, לכן החלטנו לנסוע צפונה – נסענו לבקר את עיירות האמישים בפנסילבניה. היה לנו יום נחמד ונעים, ואחה"צ התחיל גשם. התחלנו לנסוע הביתה – ככל שאנחנו מדרימים, הרוחות והגשמים מתרבים, יש יותר ברקים ורעמים… הגענו הביתה בשלום, בגשמים חזקים. באזור הבית ראינו שכל הכבישים מלאים עלים, פירות וענפים שנפלו מהעצים, אבל מסתבר שעד שההוריקן הגיע אלינו, הוא כבר התמתן ולא סבלנו ממנו יותר מדי.

בשבוע האחרון שלנו בארה"ב, יצאנו לטיול במכונית, לראות נופים ומקומות. אני זוכרת את היום שבו נהגנו מ-Provincetown בקצה קייפ קוד, ועד ניו ג'רסי (שם ישנו אצל חברים בלילה האחרון) – כל הדרך נהגנו בגשם. על גשרים, בכביש הראשי, בכבישים צדדיים… עצרנו במקדונלדס כי היה להם מעין ג'ימבורי סגור, כדי שהעננצ'יקית (שהיתה בת שנה) תוכל להוציא קצת אנרגיה. זו לא היתה סופה. סתם גשם יציב ורציף במשך 12 שעות 300 מייל בערך. גשם "מקומי".

אני מקווה שנהניתם מהסיפורים, אשמח לשמוע סיפורי סופה נוספים!

בתמונות, מלמעלה: בולבין שיחני (בכתום), עלי תורמוס ההרים (עם יהלומי מים), רקפת מצויה, כלנית מצויה, לובליה, מים בתחתית עציץ, תורמוס ההרים, שלוש תמונות של אספסת הכתרים: עציץ, פרח ופרי – ואני מסיימת עם עוד יהלומי מים על עלה תורמוס.
את התמונות צלמתי בכפר סבא, 19.1.2018

 

 

בלוגולדת תשיעי לעננת!

פתאום שמתי לב שהיום הוא הבלוגולדת התשיעי שלי! אז אני עושה הפסקה בחישובים הסטטיסטיים וה-GIS-ים, כי יש מאורעות שחייבים לציין. 

אני מתפעלת מזה שאחרי 9 שנים אני עדיין מחזיקה בלוג פעיל, זה בהחלט לא מובן מאליו. וגם כמות הכניסות אליו נאה – השנה נכנסו לבלוג כמעט 81,500 פעמים. ממוצע של מעל 220 כניסות ליום! 

מבחינת מספר הרשומות שאני מפרסמת – אני עדיין בירידה, אבל באמת שאין לי זמן, וכבר הסברתי למה. אני משקיעה את כל זמני במחקר איריס הארגמן. השנה, למשל, מצאתי את נקודת האיריסים שבתמונה הבאה: צופה אל נחל אלכסנדר. בשנה שעברה לא איתרתי אותה, וחשבתי שהיא נכחדה. השנה מצאתי אותה פורחת: 

אין לי הרבה זמן לטיולים, אבל לשמחתי לקחתי קורס סיורים בנושא אקולוגיה של הצומח בארץ ישראל, וכך יכולתי לפגוש את הסטירית המשויישת על דרדר גדול פרחים

טבלת הסיכום המסורתית שלי: 

שנה 1 2 3 4 5 6 7 8 9
רשימות 160 169 131 122 106 105 98 56 42
כניסות 30,000 100,000 150,000 100,000 72,000 42,000 57,500 66,500 81,500

וכיוון שאני חייבת סחלבים לנשמה, הנה מחזה נדיר: רצועית הגליל, בגשם! גשם בחודש מאי הוא מאד נדיר. אני שמחה שפגשתי את הרצועית דוקא בגשם.

אני מקווה שתמשיכו לבקר בבלוג שלי, אשמח לשמוע גם את דעתכם, וגם בקשות – אם יש צמח או נושא שאתם רוצים שאכתוב עליו, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות. 

התמונות ברשימה: 

כלנית ורודה שהפתיעה אותי בגן לאומי נחל אלכסנדר (בד"כ יש שם רק אדומות) בתאריך 21.2.17
איריס הארגמן בגן לאומי נחל אלכסנדר, 21.2.17
זיקית מובהקת שפגשתי… כן, גם אותה פגשתי בנחל אלכסנדר, 9.2.17
סטירית משויישת על דרדר גדול פרחים, ליד מושב מטע, 25.4.17
ורצועית הגליל הנפלאה מהמירון, 20.5.17

אירוס הארגמן – פוסט אורח

dscn6452

היום אני מארחת בבלוג את גיל ירדני. גיל היתה מסטרנטית במעבדה של ד"ר יובל ספיר לְפָנָי, והיום עושה דוקטורט באוניברסיטת וינה. היא כתבה פוסט רגיש ועצוב על אירוס הארגמן באופן פרטי ועל שמירת טבע באופן כללי, ואישרה לי לפרסם את דבריה.

dscn6465

אני מעטרת אותם בתמונות שצלמתי בשמורת אירוס הארגמן בנתניה, בתאריך 26.2.2017.  

כך כתבה גיל: 

dscn6497

אירוס הארגמן – גיל ירדני

dscn6480

דבר משונה הוא לצפות מהצד בדברים נעלמים והולכים, לחיות מספיק זמן כדי שהעולם ישתנה לבלי הכר בצעדים קטנים, בלתי מורגשים ובלתי הפיכים לחלוטין. שלוש שנים עבדתי כסטודנטית או עוזרת מחקר על קבוצת מינים קטנה ומרשימה: אירוסי ההיכל. במיוחד עבדנו על אירוס הארגמן המפורסם, הכריזמטי, הסקסי. כשאתה קרוב מספיק למשהו הוא משנה אותך ואתה משנה אותו. עבודת שדה היא עניין אינטימי, ניסיתי להסביר לחבר. אתה לומד ניואנסים והופך לאדם מוזר. אתה מזהה את משפחות הדבורים לפי הזמזום כשהן חולפות לידך, אתה מסדר את יומך לפי תזוזת הצל על הקרקע, אתה הופך ממבקר לשייך לנוף ומשתנה לתמיד.

dscn6493

אירוס הארגמן הוא מין אנדמי למישור החוף של ישראל. אנדמי, כלומר: גדל אך ורק שם. זוהי תפוצתו העולמית. וואלה, מזל רע להיות שייך לאיזור המאוכלס ביותר במדינה צפופה ומוכת פוליטיקה ובמיוחד כשאתה צמח ואינך יכול לארוז וללכת. לעתים שאלו אותנו למה המדגם כה קטן ואמרנו: כי אין יותר. זהו כל המדגם. אלו כל האוכלוסיות. 14, בערך שלוש בנות קיימא. גדלות בשטחים זעירים כעציצים בין שכונות מגורים למשפחות צעירות, מטעי אבוקדו ומחלפים חדשים של משרד התחבורה. זה בדיוק מה שיש, וכל שנה יש פחות.

dscn6474

בכל שנה קבלנים חדשים בונים, צעירים על טרקטורונים משטחים את הנוף, מטיילים רבים חסרי ידע דורכים או קוטפים. השנה האירוסים נגנבים בכמויות: מישהו בא ומוציא את הצמח עם מעדר. מכת מוות קטנה לאוכלוסיה עם מגוון גנטי נמוך. העודר שותל את הפרחים בגינה או משהו כדי שיהיה לו יפה ונחמד. אולי מוכר את הצמח עבור כסף: צמח נדיר מאוד. עוד מעט נדיר לחלוטין, כלומר בלתי קיים. צמח שלא קיים וודאי עולה הון בכסף. אפשר לדבר על שימושי האדם ועל חשיבות המגוון ועל כל המידע המדעי הרלוונטי אבל בעיקר זה נורא עצוב.

dscn6461

בוואטסאפ של הבוטנאים כועסים ויש מתח. אבל מי שלא הפנים עושה זאת כעת, המין תכף נכחד, עניין של גג 10 או 15 שנים. המטיילים שאלו: אבל אי אפשר לשים אותו בגן בוטני? אפשר, אמרתי, לשים במוזיאון. מוזיאון הנצחה. ותראו, האירוס הוא אחד. יש עוד עשרות דברים שגדלים פה, נסתרים מעין ואין להם תחליף. שמעו, זה נורא מוזר, לצפות בדברים הולכים ונעלמים, להציג את המידע המדעי הרלוונטי, לשמוע שדיברו עם הרשות ועם העיתונות ועם העירייה אבל אין אכיפה ובישראל אין לזה זמן. זה בסדר, גם לצמחים אין זמן ולצמח לא כואב ולא אכפת לו. הוא לא מצטער. זה רק אנחנו שעצוב לנו ומשונה לנו, לצפות מהצד בדברים שנעלמים והולכים.

dscn6498


עד כאן דבריה של גיל. אין לי מה להוסיף – אני, כמובן, מזדהה מאד ומסכימה עם כל מילה.
תודה, גיל, שהרשית לי לפרסם את דבריך. 

dscn6450

ציפורים מראש כל גג מבשרות את בוא החג

dscn5288

לפני חמש שנים סיפרתי בבלוג על עץ השקד בחצר הבית בו גדלתי – שקד מצוי (ובלטינית: Amygdalus communis)

dscn5290

בשבת שעברה ביקרנו את אמי בחיפה, והשקד המצוי – השקדיה בחצר – היתה בשיא פריחתה. ולכן, אין לי ברירה: אני חוזרת אל השקד הנפלא. (הו, כמה אני נאלצת להקריב כאן! 😉  )

dscn5294

ניחוחות הפריחה של השקדיה הם בעיני הריח הנפלא ביותר. ריח של בית, של שקט ושלווה. 

dscn5315

נעמדתי בחלון החדר, והתחלתי לצלם את השקדיה – ואת האורחים שבאו אליה. 

dscn5328

הראשונים היו צמד צופיות: צופית בוהקת (Nectarinia osea) הנקבה הסתובבה רוב הזמן נמוך יותר – אבל הצלחתי לצלם כמה תמונות נחמדות מאד של הזכר: 

dscn5329

צמד הצופיות היו מאד עסוקות בשתיית צוף מהפרחים. אבל הן בהחלט לא היו היחידות. 

dscn5333

מעץ האשחר הסמוך הגיעו צמד עלוויות – עלוית חורף (Phylloscopus collybita

dscn5318

העלווית היא ציפור שיר קטנה, שחולפת וחורפת בארץ. בקיץ היא חוזרת צפונה לאירופה. 

dscn5319

ומסתבר שגם העלוויות נהנות מצוף השקדיה.  

dscn5349

אגב, השם – עלווית – מגיע מנטייתה לשהות בין עלי העצים. משמעות שמה הלטיני הוא "הצופה מן העלים". 

dscn5349a

ציוץ נוסף העיד על ציפורים נוספות שבאו להנות מהשקדיה. אותן היה לי קשה יותר "לצוד" בעין המצלמה, אך בסופו של דבר גם אותן הצלחתי לצלם: 

dscn5354

זהו הירגזי המצוי (Parus major), ציפור שיר חביבה ויציבה בארץ. 

dscn5360

פרט לירגזים, לעלוויות ולצופיות – ציפורים נוספות היו בסביבה. עורבני, עורב ובולבול הגיעו – אבל לא עצרו מספיק זמן על העץ. מרחוק ראינו אפילו נקר בין עצי האורן… 

dscn5365

אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת מהריח הנפלא של השקדיה, אפילו באופן וירטואלי

s01

את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 11.2.2017. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

s02