לזכרה של נילי פרידלנדר

היום נודע לי שנילי פרידלנדר הלכה לעולמה לפני יומיים, ב-1.5.2023
אני עוד מנסה לעכל את מותם של מאיר שלו ויהונתן גפן, שני אנשים שהשפיעו עלי מאד בכתיבתם וגם הם כתבו הרבה לעיתונים – אבל את נילי הכרתי מאז שהייתי ילדה קטנה.

נילי ליד סן-סירק לה פופי, דרום צרפת, 10/2012. צילמה: אראלה הרי

כשהכרתי את נילי הייתי ילדה, והיא היתה עיתונאית ב"מעריב". עבורי היא היתה חברה של אמא שלי, הבת הגדולה של השכנים הנחמדים שלנו, ויטה ויוסף זכרונם לברכה; וגם הדודה של חברתי לעט לינדה מקנדה – בתקופה שהיינו שולחות מכתבים פיזיים בדואר.

נילי היתה מבחינתי הדבר הקרוב ביותר ל"סלבריטי" שהכרתי – מישהי שאנשים הכירו את שמה! שהיה לה מדור קבוע בעיתון! ועד היום אני עוד שומרת (בתוך הספר שלה) את הטור שלה שבו היא הזכירה את השם שלי…

אני חושבת שמקצוע ה"עיתונאי" קצת נשחק היום, כמו הרבה מקצועות אחרים. אבל עבור נילי העיתונות היתה גם שליחות. נילי אהבה אנשים, אהבה לדבר איתם, אהבה לספר להם ועליהם.

נילי מטיילת למרגלות פונט דו גארד, דרום צרפת, 10/2012. צילמה: אראלה הרי

ואחד הדברים שהיו חשובים בעיניה היה ללמד אנשים כמה טבע וכמה יופי יש להם קרוב לבית – וכך היא הגיעה לכתוב את מדור הטיולים שלה, שכלל טיולים קצרים, מקומות יפים לבקר בהם – וגם מסעדות וחנויות מומלצות בסביבה. וכמובן, כל המקומות עליהם היא המליצה באו מהכרות אישית שלה עם הבעלים של החנויות והמסעדות…

נילי היתה אישה מקסימה ונהדרת. מבחינתה, היו שני סוגי אנשים: אילו שהם חברים שלה, ואילו שהם הפוטנציאל להיות חברים חדשים. היא היתה מסוגלת לפתוח בשיחה עם אדם אקראי ברחוב שנראה לה מעניין, ותוך כמה דקות היא כבר היתה מוציאה ממנו סיפורים מעניינים, והם היו יושבים לכוס קפה ושיחה כאילו הם מכרים ותיקים…

נילי מאד אהבה טיולים, ואהבה להנגיש את הטבע לאנשים. לא היה לה רשיון נהיגה – ובכל זאת היא הצליחה להגיע לכל פינה. כולם שמחו לקחת אותה לכל מיני מקומות, להראות לה מקומות חדשים, לגלות לה את הסודות הכי כמוסים… היא הכירה את כל הפקחים של הרשות, את כל המדריכים של החברה להגנת הטבע, והרבה מאד נהגי מוניות.

אנחנו נסענו לטייל איתה פעמים רבות כשהייתי ילדה – ולמדנו ממנה על כל מיני מקומות מיוחדים – בעיר או בשדה. נילי לא חיפשה בהכרח את הפרחים הנדירים או המיוחדים, ושדה כמו בתמונה הבאה – שדה פורח של פרחי שדה מצויים כמו תגית מצויה, פשתה שעירה, חלבלוב השמש ואיזה דרדר כחול פה ושם – היה משמח אותה וגורם לניצוצות אושר בעיניים.

אני זוכרת שהיא סיפרה לי שאחת המשימות הראשונות שלה כעיתונאית היתה לראיין את לאה גולדברג. לאה גולדברג היתה כבר מבוגרת, ונילי הצעירה נשלחה לראיין אותה, ובקושי הצליחה לדבר מרוב התרגשות… אבל תוך זמן קצר השיחה הפכה לנינוחה ונעימה, ולנילי נשארה חוויה נפלאה של שיחה עם המשוררת האהובה.

אני רוצה לומר תודה לנילי על הטורים, על הידע והשמחה והטוב שהפיצה לכל עבר. אני כבר מתגעגעת.

נילי בסיינה, איטליה, 2009. צילמה: אראלה הרי.

אני שולחת תנחומים וחיבוקים חמים לכל המשפחה.

התמונות הן של כל מיני פרחים שצילמתי לאורך השנים – בעיקר באזור רמות מנשה וזכרון יעקב, שם טיילנו עם נילי פעמים רבות.
את התמונות של נילי אמא שלי צילמה בטיולים שלהם, ותודה לה על הזכות להשתמש בהם.

נילי בשיט על נהר דורדון, צרפת, 10/2012. צילמה: אראלה הרי