השריפה בהרי יהודה, אוגוסט 2021

השבוע הוצת ונשרף איזור בלב הרי יהודה, אזור מקסים ויפהפה שביקרתי בו פעמים רבות, טיילתי בו טיולים מקסימים, פגשתי מאות סחלבים ואפילו יצאתי לשם פעם אחת לצפות בכוכבים נופלים באמצע הלילה.

אזור נחל כיסלון והר הטייסים כלל שטחים טבעיים יפהפיים שהיו בית לבעלי חיים רבים; כמה מושבים עם לולים ושטחים חקלאיים, מוסד לפגועי נפש והרבה הרבה שלווה – והנה, גם כאן בערה האש בעוצמה מזעזעת. השלווה הופרה, והוחלפה בהרס ואסון.

אפשר לראות בתמונה הבאה עד כמה האש היתה קשה. שימו לב לתוואי הכביש מימין, זהו כביש סובב שורש:

אפילו את השמש ראו רק דרך מסך העשן המחריד.

כל עוד בערה האש, גם לי היה קשה לנשום. אני מתגוררת כ50 ק"מ בקו אווירי מאזור השריפה, והעשן לא הגיע לאזור השרון – אבל הרגשתי כאילו אני שם. השריפה היתה כל כך חמורה, שראיתי תמונות שלה שצולמו ממישור החוף – דרומית לראשון לציון.

כך נראה הכביש המקיף את גבעת יערים בזמן השריפה: תמונה יפהפיה, ויחד עם זאת – מפחידה מאד. תארו לעצמכם לצאת מהבית, להתפנות ולראות את זה:

חברתי צביה מתגוררת בגבעת יערים – היא תושבת הסביבה הזו מאז ילדותה. היא מכירה את השבילים, המעיינות, והיא גם פונתה מביתה בזמן השריפה. היום אני מארחת אותה בבלוג – כל התמונות ברשומה הזו, תמונות השריפה ותמונות השטחים השרופים, הן תמונותיה של צביה. ביקשתי ממנה גם לכתוב כמה מלים:

ההר שלי – צביה אדלר

"שלי" זו מילה גדולה. מילה שמשייכת משהו להיות בבעלותי. הר לא יכול להיות שלי אבל זאת התחושה:  ההר הזה – האזור שנקרא בפי המועצה ההר הגבוה – הוא שלי. ולא רק שלי אלא גם של רבים אחרים. בשבילנו הוא לא רק נוף. רבים מאיתנו גדלו פה בהר ולמדו להכיר כל שביל, אבן ועץ. כאשר חזיר בר עובר בגסות ומבלגן את השטח נדע בדיוק מה יצא ונעלם מעינינו.

בשבילי היער המשובץ אין ספור צמחים ובעלי חיים הוא הבית שלי. מקום מפלט כשרע לי, מקום להעצים בו את הטוב שלי. מקום מעורר השראה למחשבה וליצירתיות ולצילומים שלי.

היער מלא חיים, דינמיות ותנועה וכך בעצם, עם השתנות העונות ומעבר בעלי החיים זכיתי לעקוב אחריו ואחרי צמחים ספציפיים ולראות כיצד הטבע כל פעם מצליח להתעלות על עצמו.

בימים שלאחר השריפה (ותכלס כבר ביום שלישי כשעוד היו לא מעט התלקחויות) יצאתי לראות מה נשאר ומה אבד והפחם שצבע את ההר חנק אותי מבפנים.

שבילים שהכרתי – ולא זיהיתי, עצים שהיו ולא נשאר להם זכר. פינות עם זיכרונות ילדות שנעלמו כלא היו ויער מלא חיים וציוץ ציפורים עומד דומם ושקט.

גם המושבים עצמם, נצבעו שחור ואדום, עם בתים שחלקם נפגעו ולולים שלא יהיו.

אני עדיין מעכלת. מצלמת הכל. רואה גם יופי בשחור, זו דרכי להתמודד.

כמוני, רבים מתושבי גבעת יערים (חברים ואף הוריהם) וצובה ואני בטוחה שגם משאר יישובי הסביבה, מתאבלים. לא רק על המשקים ההרוסים, הפחד על הסכנה שהייתה, אלא על ההר שכמוני הם מרגישים שהוא ההר שלהם.

אני מכירה את היער ויודעת שהטבע את שלו יעשה ואפילו לטובה, בתקווה שקק"ל יעשו את העבודה שלהם וכך היער יתחדש ויכסה שוב את ההר, ואולי הפעם ישתלו הרבה יותר עצי חורש רחבי-עלים ופחות אורנים, אבל עד שזה יגיע, אני וסביר שרבים כמוני, נמשיך להסתובב בין שאריות העצים בחיפוש אחר הירוק שיגיע עם התחדשות הטבע.

עד כאן דבריה של צביה, ואני מצטרפת לתקוות שלה, שנראה את ההתחדשות והירוק בטבע בקרוב – ולא את עקבות החומרים מעכבי הבעירה בורוד.

בשבוע לפני השריפה, צביה צילמה את הנוף באזור עין רזיאל. השבוע היא חזרה לאחר השריפה וצילמה את אותו אזור. ההבדלים פשוט כואבים:

ד"ר נעמה טסלר (שמתמחה בשריפות ובשיקום משריפות) כתבה בפייסבוק שעל פי המפות שהופקו השבוע, השריפה כילתה 11,000 דונם לערך. זו שריפת ענק, וללא ספק היא אחת משריפות היער הגדולות שהיו פה לאחרונה. היא גרמה נזק אקולוגי כבד, והשאירה שטח שרוף שחשוב לטפל בו, לנטר אותו ולעקוב אחריו. זו שריפה גדולה עם נזקים רבים, וחשוב לטפל בהם בצורה נכונה.

את התמונות כולן צילמה צביה אדלר, באזור מושב גבעת יערים בזמן השריפה ואחריה, בתאריכים 15-20.8.2021. תודה לצביה על הרשות להשתמש בתמונות, ועל כתיבתה היפה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.