אלון מצוי? מה מצוי פה?

אני בחלק הרביעי של הסקר בהר דב, בהר הבתרים. כבר בדרך אל אתר הברית התפעלתי מעצי האלון היפהפיים שהצלו על חלקים מהדרך, ויצרו פינות חמד מזמינות:

אלון מצוי (Quercus calliprinos) הוא אחד העצים הנפוצים בארץ, והוא אחד העצים המאפיינים את החורש הים-תיכוני במזרח הים התיכון – וכאן בהר הבתרים האלונים היו נהדרים, אחד-אחד.

כאן גם הרגשנו את חשיבות הצל והעצים ביום חם. הטמפרטורה בצל האלונים היתה להערכתי 3-4 מעלות פחות מאשר בשמש. תמיד זה מזכיר לי את השיר של נעמי שמר, "כיצד שוברים חמסין".

הגענו אל אתר הברית בין הבתרים – הבנין שנמצא שם היום הוא בנין מוסלמי שנבנה על שרידים ביזנטיים, וכנראה שגם הם נבנו על שרידים עתיקים יותר… ישבנו בצל האלונים כדי לשמוע מירוחם את סיפור המקום. החלק שהיה המעניין ביותר בעיני היה החלק של מציאת האתר בימינו, אחרי כל השנים. הפרופ. זאב וילנאי הגיע למסקנה שהאתר המוסלמי, משהד א-טיר (המקום הקדוש של הציפור) הוא כנראה אתר הברית לפי המסורת של יהודי צפת. לאחר מלחמת יום כיפור, פרופ. זאב וילנאי פנה אל המח"ט האחראי על האזור – שבמקרה גם היה בנו, מתן וילנאי – וביקש ממנו לנסות לאתר את משהד א-טיר. לאחר כמה זמן, בעת סיור שגרתי, החיילים מצאו מוסלמי זקן הולך לצד חמור שעליו שקים. כששאלו אותו לאן הוא הולך – הוא ענה להם שהוא הולך להקריב תרנגולת באתר משהד א-טיר! הם מיד הביאו אותו אל המח"ט, וכמו שירוחם מספר: "שבועיים אחר כך כבר ישבנו כאן, באתר."

הבנין עצמו מיוחד גם מבפנים, עם כל הקשתות: הוא לא מאד עתיק, ולפי השלט בכניסה אליו נבנה בשנת 1255 לספירה המוסלמית – חישבתי ומצאתי שזו שנת 1839, כלומר המבנה בן כ-180 שנים בלבד.

ליד האתר יש שני מאגרי מים – צילמתי את שניהם. הגדול יותר נראה מזמין ביום חם:

בקטן יותר המים נראו עומדים ולא מזמינים:

לצד המאגר הגדול מצאתי עכנאי מגובב (Echium glomeratum) פורח. העכנאי המגובב הוא צמח מאד נפוץ בגולן, ואני מכירה אותו גם מהגליל והכרמל, מרמות מנשה, ואפילו מחוף הכרמל. ראיתי עכנאים מגובבים שמתנשאים לגובה 2 מטרים ויותר, אך האחד שפגשתי כאן היה צנוע, בגובה מטר בלבד:

מצאנו נוצה יפה וגדולה – צילמתי אותה עם היד שלי, לקנה מידה. זוהי נוצה של חיוויאי הנחשים (Circaetus gallicus) – דורס יפהפה ולא נדיר, שניזון מנחשים.

כשישבנו בצל האלונים לשמוע את סיפור הברית (וגם לאכול ארוחת צהרים קלה), אמרתי שהאלונים כאן ממש נהדרים, וככל שהתקרבנו לאתר – האלונים היו גדולים ומרשימים יותר. ובמיוחד אלון אחד, שישבנו ממש במורד מעליו – ואח"כ הייתי חייבת ללכת ולצלם אותו, תראו איזה עץ ענק ויפהפה:

ירוחם אמר לי שעוד מעט, אחרי האוכל, הוא יקח אותנו לראות את האלון הגדול-באמת. זה שמגמד את כל השאר – כולל האלון שהתפעלתי ממנו… עץ אלון בסדר גודל של האלון הענקי של חורשת הארבעים, האם יכול להיות אלון מרשים יותר??

ובאמת, אחרי שאכלנו, שתינו, נחנו ושמענו סיפורים – קמנו מלאי מרץ והמשכנו עם השביל – אבל שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לקראת העץ שפגשנו…

הגענו אל העץ המופלא ומלא ההוד הזה:

בכוונה השארתי את האנשים בתמונה, רואים כאן את עפרה מצלמת את ירוחם שעומד ליד העץ. זהו עץ האלון הגדול ביותר שראיתי. הוא גדול פי כמה מהאלונים המרשימים של חורשת הארבעים בכרמל, הוא מסיבי ועצום.

כשביקרתי בפעם הראשונה את עצי הסקוויה הענקיים בקליפורניה, סיפרו לנו על "ענק הגריזלי" – העץ הגדול ביותר ביוסמיטי – שיש לו כמה ענפים שהם כל כך עבים וגדולים, שהם עצמם גדולים יותר מכמה מהעצים האחרים שאינם עצי סקוויה ביער. אז כך גם לגבי האלון הזה – היו לו כמה ענפים גדולים ומסיביים, שבעצמם היו גדולים יותר מהרבה עצים אחרים.

בספר מסלולי טיול בגליל ובגולן של מייק לבנה, הוא כותב שקוטר הגזע של האלון הזה הוא כשני מטרים. אז אמנם זה לא קוטר של 8 מטרים כמו ענק הגריזלי, אבל זה בהחלט קוטר מכובד ומרשים!

הקפתי את העץ מכל הכיוונים (דר ואיתי כמובן טיפסו עליו – זה באמת היה מתבקש) – ובצד השני מצאנו חדרון. ליבו של העץ כבר נרקב מזמן. בגלל זה, בעצם, אי אפשר באמת לדעת בן כמה הוא. ניסו לתארך את גילו של העץ מהחלקים שקיימים, והגיעו לכ-700 שנים. ההערכות הן שגילו של העץ בערך כפול.

דר מצא פתחים בגג החדרון ואפילו הצליח להשתחל דרכם (לא, דר – אני לא אשכח לך את זה…) כאן רואים את הרגליים שלו משתלשלות מטה:

הסתובבנו זמן רב סביב העץ הנפלא הזה, ובסופו של דבר, בצער מסוים, נפרדנו ממנו והתחלנו לחזור. אני באמת חושבת שהעץ הזה ניצב בשורה אחת עם העצים המרשימים ביותר שראיתי בחיי, וזה כולל את הסקוויה הנאה, הסקוויון הענק והאורנים העתיקים.

עוד מבט אחרון אליו, כי באמת קשה להפרד:

ועכשיו באמת כבר חייבים לחזור.

בדרך שמתי לב לתנועה בין הסלעים – זו היתה מניפנית גלילית (Ptyodactylus puiseuxi)! היא ברחה אל סדק בין הסלעים, אז צילמתי בלי שבאמת ראיתי מה אני מצלמת. בבית ראיתי – אם אני לא טועה – שיש בתמונה שתי מניפניות, רואים זנב נוסף מימין למעלה.

זהו בעצם סוף יום הסקר: מכאן המשכנו אל הצימר במג'דל שמס (פרט לעצירה אחת נוספת, שגם עליה אכתוב), ולמחרת עלינו לחרמון הגבוה!

את התמונות צילמתי בהר הבתרים, שהוא חלק מרכס הר דב בחרמון; בתאריך 20.6.2021. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מליוני תודות לאורי, ירוחם, עפרה, דר, איתי והילה שצרפו אותי ליום המרתק הזה!