צמריר הקדד – Tomares nesimachus

כיוון שאני לא יכולה לצאת לטבע, החלטתי לעבור על חוצצי התמונות שלי ולמצוא נושאים שרציתי לכתוב אודותיהם, אבל לא יצא לי.

להמשיך לקרוא צמריר הקדד – Tomares nesimachus

האבקת זמזום – Buzz Pollination


אני ממשיכה עם רשומות מהטיול לבקעה, והפעם חוזרת אל פרח נפלא שכבר הצגתי פעמיים בבלוג: צמרורת בואסייה.

להמשיך לקרוא האבקת זמזום – Buzz Pollination

כי כאן האביב הוא בן יומיים

אני ממשיכה עם רשומות פרחוניות, ומתגעגעת לצאת החוצה לפריחה…

להמשיך לקרוא כי כאן האביב הוא בן יומיים

אסקפיזם בהר הנגב: איריס טוביה – Iris regis-uzziae

אז במצב הנוכחי, שלא הכל הכי הכי – ובעצם, אני בכלל לא יכולה לצאת מהבית ולחפש את הפרחים האהובים עלי כל כך – 

להמשיך לקרוא אסקפיזם בהר הנגב: איריס טוביה – Iris regis-uzziae

שְׁלַחְלַח האַלָּה – pseuderucaria clavata

השנה היו משקעים יפים בהר הנגב, והספקתי להגיע לנחל צין ולראות מחזות מרהיבים כאלה:

כל הגבעות והמורדות בקניון הנהדר של נחל צין – שהוא יפהפה גם בלי פריחה – פתאום נצבעו בסגול, אזורים אחרים בצהוב: המדבר החליט להראות לנו למה הוא מסוגל!

את הצבעים המרהיבים קיבלנו מפריחה מדהימה של בני משפחת המצליבים. בצהוב פרח גרגריון ערבי (שנמצא מאחור, בתמונה הבאה) ואת עיקר הצבע הסגול נתן גיבור הרשומה שלי להיום: שלחלח האלה. 

מכל האנשים שהיו במדבר וצילמו אותו – את התמונה היפה ביותר, שמדגימה הכי טוב כמה הכל נראה נהדר, צילמה אמא שלי. לדעתי זו תמונה מושלמת. וכיוון שזו אמא שלי, היא הרשתה לי להציג בבלוג את התמונה הנהדרת הזו:

 אז מי הוא שלחלח האלה, מה זה השם המוזר הזה?

שלחלח האלה הוא צמח חד-שנתי ממשפחת המצליבים, שבאופן עקרוני נראה דומה לצמח אחר, ששמו שלח הערבות, וגם הוא גדל במדבר. כבר יש סוג אחר ששמו בן-שלח – לכן לסוג הזה קראו שלחלח.

ומהי האלה? אם תסתכלו בתמונה הבאה (שגם אותה צילמה אמא שלי), תראו את הפירות של השלחלח, שנראים כמו מוט דק עם גולה בקצה. הפרי הזכיר למגלי הצמח אלה משטרתית. 

במדריך פרחי הבר בישראל כרך ב' אבי שמידע כותב: "משטחי פריחה של שלחלח האלה נוכל לפגוש בעיקר בדרום מדבר יהודה ובערבה. לאחר חורף גשום בנגב מומלץ לנסוע בכביש ולהנות ממרבדים מרהיבי עין של השלחלח"

אמנם פרופסור שמידע דיבר על אזור הערבה ומעלה עקרבים, אבל מסתבר שגם בנחל צין ישנם מופעי צבע נהדרים!

כתמי הצבע הנהדרים הללו מושכים לא רק אותנו – הרבה חרקים באים לחפש צוף ותוך כדי כך גם להאביק את הפרחים. 

יחד עם זאת, כתמי הפריחה מושכים גם בעלי חיים – חרקים, יונקים וזוחלים – שרוצים לאכול את כל הצמח. לשלחלח יש הגנה מהם – בעלים שלו יש חומרי טעם חריפים, כמו לצנון או חרדל. לנו זה לפעמים טעים, אבל לבעלי חיים זה חריף, והם נמנעים מלאכול את הצמח.

לא צילמתי חרקים בין פרחי השלחלח, אבל כאן צילמתי סלעית אירופית – ציפור נודדת העוצרת אצלינו בדרכה מהדרום המאד רחוק לצפון המאד רחוק – כן, הציפור הקטנה הזו נודדת מהקוטב הדרומי לצפוני וחזרה.

מרבדי הפריחה במדבר הם קצרי מועד – שבוע-שבועיים והכל נעלם.

כך שאם תסעו עכשיו – תוכלו רק למצוא את פירות השלחלח שהתפזרו על הקרקע. שאר הצמח כבר נבל.

כמו לרבים מצמחי המדבר, לזרעים של השלחלח יש חיוניות ארוכת טווח: כל הזרעים הללו יישארו בשטח, יבשים. הם יכולים להמתין כך שנים. בעוד כמה שנים (הממוצעים מדברים על 5 עד 10 שנים) תהיה שוב שנה גשומה במיוחד, ושוב יצוצו מרבדים צבעוניים. בינתיים יפרחו שלחלחים בודדים פה-ושם, בנקודות אליהן יזרמו יותר מים.

את התמונות צילמנו – אמא שלי ואני – בנחל צין, בתאריך 22.2.2020
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

פשתנית ססגונית – Linaria haelava – פעם שניה

לפני 10 שנים סיפרתי בבלוג אודות הפשתנית הססגונית, וכמה היא מקסימה. 

והנה, השנה הזדמן לי לפגוש מרבדי פשתניות בשני מקומות – סיבה נהדרת לחזור אל הפשתנית!

בתחילת ינואר נסענו לאזור עזוז. זהו ישוב קטן בסוף העולם בערך, ממש על גבול מצרים. המטרה היתה למצוא את עץ השיטה בתמונה פה מעל, שדיווחו לנו שהוא מוקף פשתניות.


כמו שאפשר לראות בתמונות, בסופו של דבר מצאנו את העץ. ואפילו היתה לנו חווית ספארי מרהיבה בדרך, שכבר כתבתי אודותיה.

הפשתנית מזכירה בצורתה את לע הארי, ובאמת הכרתי אותה (וגם את לע הארי) בתור בת למשפחת הלועניתיים. 

אבל… מסתבר שבשנת 2016, בעקבות מחקרים גנטיים, פרקו את משפחת הלועניתיים והעבירו חלק מהסוגים למשפחות אחרות. הלוענית, על שמה נקראת המשפחה – נשארה במשפחת הלועניתיים. 

אבל לע הארי והפשתנית עברו משפחה, והיום הם במשפחת הלחכיים. בעיני זה קצת תמוה, וקצת קשה לי לקבל את הרעיון שפשתנית קרובה יותר ללחך – זה הצמח החום הקטן בקדמת התמונה מעל, מצד ימין – מאשר ללוענית… זו מין הרגשה של "הורדה בדרגה", למרות שזו הרגשה סובייקטיבית שלי וכלל לא משהו רציונלי. 

הפשתניות פורחות ברוב הנגב בגווני צהוב, כמו בתמונה מעל. אבל אם יורדים לים המלח – הן מתחילות להשתולל. הצבע השולט שם הוא הסגול-ורוד הזה:

ואפשר למצוא שם גם לבנות, ורודות בהירות, סגולות כהות ובכלל, מגוון מרתק. 

בערך חודש אחרי שהיינו בעזוז – נסענו לבקעה, והגענו אל צפון ים המלח.

דיברו השנה הרבה בתקשורת על הפריחה בצפון ים המלח… לשמחתי, אנחנו הגענו לפני הכתבות וההמונים. היינו שם כמעט לבד… רק אנחנו ומרבדי הפשתניות. 

בינתיים התחיל כבר חודש מרץ, ואני לא מספיקה להגיע לכל המקומות והפריחות שאני רוצה להגיע אליהם…

את הפשתניות צילמתי באזור עזוז, בתאריך 4.1.2020 ובים המלח בתאריך 1.2.2020
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!