אצא לי אל היער, לפגוש את הקוקית!

אחת הציפורים הידועות יותר בפולקלור אותה מעולם לא פגשתי היא הקוקיה. 

השנה במיוחד שמתי לב אליה: בתחילת אפריל יצאנו לטיול לשומרון, לראות את האיריס ההדור בשומרון, ועוד שלל פרחים מיוחדים. את האיריס פגשנו, משקיף על הסרטבא בתמונה הבאה. אבל לאורך כל אותו היום שמענו קוקיות קוראות סביבנו – ואני לא ראיתי אפילו אחת מהן. 

יומיים לאחר מכן יצאתי להרי יהודה, לטיול משפחתי. הלכנו ליער ברושים נטוע שיש בו הרבה בני-סחלב צריפיים. הם היו רק בתחילת הפריחה, אבל נחמד היה לפגוש אותם. ואת מי שמענו קוראת מעלינו ביער? נכון. קוקיה. שמענו – אך לא ראינו. 

ביום שני השבוע יצאתי לסקר טבע עירוני, הפעם ביקנעם עילית. הסתובבתי בשטח פתוח למדי, ולפתע חלפה מעלי בטיסה ציפור גדולה. ראיתי אותה היטב – וזיהיתי מיד! זו היתה קוקיה! לצלם, כמובן, לא הספקתי. המשכתי במסלול, ואחר הצהרים הגעתי לאזור חורבת קירה בשולי העיר. עמדתי מעל הקניון של נחל סנין, ולפתע – חלפה מולי ציפור בתעופה מהירה! הפעם המצלמה היתה מוכנה, וצילמתי: קצת מטושטש, אבל ברור מאד: זו קוקיה!

הקוקיה המשיכה הלאה, והתיישבה לה על עץ, במרחק 20 מטרים ממני! עכשיו יכולתי לכוון ולצלם! וכעת אני יכולה לספר על הקוקיה המצוייצת, ששמה הלטיני Clamator glandarius. 

הקוקיה – כידוע – היא עוף טפיל. כמו שכתבה לאה גולדברג:
"בקומה השניה גרה קוקיה.
כל היום מהלכת, עושה ביקורים –
כי בניה גרים בקינים אחרים."

למען האמת… הקוקיה לא באמת מבקרת את הצאצאים שלה. ולא כל בני משפחת הקוקיתיים הם טפילים, ישנם גם הורים מסורים במשפחה. לעומת זאת, טפילות כמו של הקוקיה יש גם במשפחות ציפורים אחרות. 

הקוקיה מטילה את ביציה בקינים של ציפורים אחרות. לקוקיה המצוייצת יש גם העדפה ברורה לקינים של עורבים אפורים וקאקים.

התופעה הזו, של טפילות חברתית היא מאד מפתיעה. למה שהקוקיה תסמוך יותר על עופות אחרים שיגדלו את הדבר היקר לה ביותר, את דור ההמשך שלה? 

ובכן, יש לזה כמה יתרונות: האחד, "לא לשים את כל הביצים בסל (או בקן) אחד" – היא מפזרת את הביצים וכך מגדילה את הסיכויים שמישהו מהצאצאים שלה יגיע לבגרות. גם אם קן אחד ייטרף – עדיין יש צאצאים במקומות אחרים. יתרון נוסף הוא יתרון הכמות – אמא עורבת מטילה 6-4 ביצים כל שנה, הקוקיה יכולה להטיל 20 ואף 30 ביצים בעונה אחת!

המפתיע הוא שהעורבים לא מזהים את הביצים השונות משלהם. העורבים נחשבים לעופות חכמים, והם יודעים לזהות וללמוד הרבה דברים. יחד עם זאת, מחקר שנערך בארץ גילה שעורבים לא מצליחים להבדיל בין הביצים שונות. לביצים שלהם עצמם יש גדלים ודגמים שונים, וביצי הקוקיה מספיק דומות כדי שהם לא יבדילו. לכן הם לא זורקים את הביצים הזרות מהקן שלהם. ציפורים אחרות שזיהו ביצים שונות משלהן – כן השליכו אותן מהקן.

גוזל הקוקיה בוקע לרוב כמה ימים לפני גוזלי העורבים, ומתפתח מהר יותר מהם. יש מינים אחרים – כמו קוקיה אירופית, שפשוט דוחקים מהקן את שאר הגוזלים, הילדים ה"חוקיים". אבל גוזל הקוקיה המצוייצת לא עושה את זה, הוא נותן לעורב לגדל אותו יחד עם ה"חוקיים" – רק כיוון שהוא מתפתח מהר יותר, ההורים לרוב יטפלו בו יותר. 

הגוזל יודע גם לחקות את הקולות של גוזלי העורבים. והם מגדלים אותו לתפארת. לרוב הם מצליחים גם לגדל אחד או שניים מהגוזלים הפרטיים שלהם.לעתים נדירות הם מצליחים לגדל את כולם. 

על מנת להטיל את הביצה בלי להתגלות, הקוקיות מרמות את העורבים: הם מחכות שכבר תהיה ביצה אחת לפחות בקן, ואז הזכר עושה רעש ומושך את העורבים. כשהם עוזבים את הקן על מנת לגרש אותו, הנקבה מתגנבת אל הקן ומטילה בו את הביצה שלה במהירות. 

יש עוד שאלות לא פתורות בנושא הקוקיה. איך, למשל, הקוקיה יודעת שהיא קוקיה ולא עורב? עופות לומדים מי הם ומה הם באמצעות החתמה – הם מקבלים את כל המידע ממי שגידל אותם. איך הקוקיה מבינה שהיא לא עורב?
או למה העורב ממשיך לגדל את גוזלי הקוקיה גם כשהם כבר גדולים יותר, וברור שהם שונים מהגוזלים שלו?
לשאלות הללו אין לי תשובות… 

אני ממליצה לקרוא מאמר שכתב יורם שפירר על הקוקיה. וכמובן לשמוע את השיר: 

את התמונות צילמתי במקומות הבאים:
את האיריס ההדור בשומרון, בתאריך 4.4.2019
את בן-הסחלב הצריפי בהרי יהודה בתאריך 6.4.2019
ואת הקוקיה ביקנעם, בתאריך 13.5.2019
ותודה לחברתי האהובה Mamma Quail שלימדה אותי גם על שיר של ג'ניס ג'ופלין: