Owens Valley and Manzanar

השטח בין הרי הסיירה נבאדה במערב להרים הלבנים והרי איניו במזרח נקרא עמק אוונס – Owens Valley. העמק עצמו הוא די גבוה – הוא נמצא ברום 1,200 מ'. אבל כיוון שרכסי ההרים משני הצדדים גבוהים הרבה יותר – רום 3-4.4 ק"מ – הוא עמק די עמוק, והוא מדבר צל-גשם, כלומר חם ושחון.
עמק אוונס הוא גראבן – מונח גיאולוגי המתאר עמק שקוע בין שני העתקים. 

בעבר זרם פה נהר – נהר אוונס, אל אגם שהיה במחצית הדרומית של העמק – אגם אוונס. העמק היה פורח ופורה, וגרו בו שבטים אינדיאנים. העמק נקרא בפיהם "עמק המים הזורמים".

אך המים נלקחו לטובת תושבי לוס אנג'לס, האגם והנהר יובשו לחלוטין, ומעמק פורה הוא הפך ליבש מאד. כיום העמק מדברי, כל המערכת האקולוגית השתנתה לחלוטין. באביב עדיין יש פריחה נהדרת, אך מן הסתם זו פריחה מדברית יותר ממה שהיה כאן לפני 150-200 שנים. סופות האבק התרבו, המשקעים מעולם לא היו רבים – ונוצר מדבר חם. כיום גרים בעמק הרבה פחות אנשים.

וכאן בנו את מנזנר: 

אנחנו חוזרים לימי מלחמת העולם השניה. בתאריך 7.12.1941 יפן הפציצה את פרל הארבור באוקיאנוס השקט, וגררה את ארצות הברית למלחמה. אחת התגובות הראשונות של האמריקאים היתה חשד מיידי בכל תושבי ארצות הברית שמוצאם מיפן. משום מה, באנשים שמוצאם מגרמניה הם לא חשדו. רק באלה שהגיעו מיפן. גזענות? לא, מה פתאום… לפחות, לא באופן רשמי. 

כתוצאה מכך, שלטונות ארצות הברית ריכזו את כל האנשים שמוצאם יפני במחנות במקומות נידחים בארצות הברית. אנשים רגילים – שכל "פשעם" היה שהם או הוריהם נולדו ביפן – נאספו למחנות, ויכלו לקחת איתם רק מזוודה לכל אחד. את נכסיהם מכר השלטון הפדרלי, והכסף נלקח בתור "מס".  

בתמונה הבאה אפשר לראות את הכרזה עם ההוראה לכל האנשים ממוצא יפני להתפנות מבתיהם ולהגיע למקומות האיסוף: אם תקליקו עליה ותגדילו, תוכלו גם לקרוא את כל הכתוב, כולל האיסור לעבור דירה החל מנקודת זמן – כדי שאנשים לא "סתם" יעברו למקום שקשה יותר לאתר אותם בו. 

האווירה בכל האזור היתה עכורה: היה פחד גדול מפני מתקפה יפנית על החוף המערבי והפחד גרם לשנאה כלפי כל מי שמוצאו יפני. ראינו כמה תמונות של בתים יפנים שרוססו עליהם כתובות, חלונות שנופצו, חנויות שסרבו להכנס אליהן (או לתת לאחרים להכנס אליהן) בגלל שהבעלים היו ממוצא יפני: 

בסך הכל רוכזו מעל 110,000 בני אדם בעשרה מחנות, רובם נבנו בשטחי שמורות אינדיאניות, כמובן – בלי לשאול את האינדיאנים או לפצות אותם על זה. בנו להם צריפי מגורים בסגנון מחנות צבאיים, עם חדר אוכל מרכזי, שירותים משותפים ומיטות שדה. ריהוט נוסף לא היה, הם ליקטו קרשים ובנו לעצמם רהיטים. 

עמק אוונס, כאמור, אינו מקום מסביר פנים. מזג האוויר בקיץ חם מאד ומלא סופות חול, ובחורף – קר מאד. הצריפים הללו לא מאד מבודדים, ואנשים סבלו מאד במקום. גם בשאר המחנות היו תנאים גרועים באופן דומה. 

הביקור במקום עבורי היה מעניין ומוזר. בתור דור שלישי לשורדי השואה, אי אפשר שלא לחשוב על מחנות המוות שהסבים שלי והמשפחות שלהם נלקחו אליהם ונרצחו שם. היפנים במחנות אמנם היו במעמד דומה למעמד אסירים, אבל הם כן קיבלו מזון (פחות ממה שהיו צריכים – כן היה רעב), טיפול רפואי, בתי ספר, אפשרות לנהל חיי קהילה וגם אורח חיים דתי ותנאים בסיסיים. כמובן, אף אחד לא שלח אותם לתאי גזים או רצח אותם, אבל הם כן עבדו עבודות פרך.
בעצם, כמו שמוטי העיר, המחנות הללו דומים יותר למחנה המעצר של המעפילים בעתלית.

מגדלי השמירה שהוצבו סביב המחנות – במוזיאון ראינו דגם של אחד מהם – היו "רק בשביל לשמור על התושבים, להגן עליהם" – אבל בעצם נועדו למנוע מהם לצאת מהמחנות. אמנם לא ירו בבורחים (כמו שעשו בחומת ברלין, למשל) – אבל זה לא שיכולת לצאת מהמחנה ולבקר בעיירה הקרובה. בעצם, לא היתה עיירה ממש קרובה – העיירה Independence נמצאת כעשרה קילומטרים מהמחנה, והעיר Lone Pine – כששה עשר קילומטרים מהמחנה. וכלי רכב, כמובן, לא היו להם. 

המחנה כיום שוחזר – בנו מחדש את אחד הצריפים, ואפשר לראות איך חיו היפנים במקום, מה היו התנאים. בבנין המרכזי הוקם מוזיאון המרכז תמונות, שחזורים ומידע רב. אפשר גם לנסוע בשטח המחנה ולראות את מגרש הכדורסל המאולתר שלהם, גן הנוי וחלקות הירק שהם טיפחו – וכמובן, הגדרות המקיפות הכל. 

ההפרדה בין משפחות שונות בצריף היתה באמצעות שמיכות שתלו מהתקרה. 

מצאו חן בעיני הכפכפים המסורתיים שלהם: 

וגם בית בובות אחד, ממש יפה ובעל פרטים מקסימים: 

במחנות, לכל אדם היה מספר אישי. אבל אצלם לא קעקעו את המספר על האנשים, רק תייגו אותם ואת החפצים שלהם.

היחס במחנות היה שונה ל"איסיי" – Issei – האנשים שנולדו ביפן והגרו לארה"ב, לעומת ה"ניסיי" – Nissei – אלה שנולדו בארה"ב. האיסיי לרוב היו במעמד תושב קבע, ואילו הניסיי – כבר היו אזרחים. 

במהלך שנת 1943, העבירו השלטונות "שאלון נאמנות" למילוי בין כל האסירים במחנה (או "התושבים העקורים" – relocated population כמו שקראו לזה). המטרה היתה "להגדיר את רמת האמריקניות של התושבים". השאלון, כמובן, היה בלתי הוגן לחלוטין. השאלות הבעיתיות במיוחד היו השתיים הללו, שאפשר היה לענות להן רק "כן" או "לא", בלי שום תוספות:
שאלה 27: האם תסכים לשרת בצבא ארה"ב, בתפקיד לוחם, בכל עת שיורו לך?
שאלה 28: האם תישבע נאמנות לארה"ב ותגן עליה באופן מוחלט מפני כל התקפה, מבית או מחוץ, ותבטל את נאמנותך או צייתנותך לקיסר יפן או כל ממשל זר אחר? 

שאלה 27 היתה בעייתית, כי מי יסכים לשרת בצבא של המדינה שלקחה את כל רכושו וכלאה אותו במחנה שכזה? הרוב ענו לא, אך יחד עם זאת – היו הרבה צעירים שכן התנדבו לצבא, על מנת לקבל משכורת צבאית ובונוסים ששיפרו מעט את חיי המשפחות שלהם במחנות.
שאלה 28 היתה אפילו בעייתית יותר:
עבור האיסיי – הם אינם אזרחי ארה"ב. אם הם מבטלים את נאמנותם ליפן, הם יישארו אנשים ללא מדינה. ארה"ב יכולה לגרש אותם, ולא יהיה להם מקום לחזור אליו.
עבור הניסיי – זו היתה שאלה מעליבה. הם מעולם לא נשבעו נאמנות ליפן, רובם כלל לא היו שם. איך הם יכולים לבטל נאמנות שמעולם לא היתה להם? 

כמה חודשים לאחר תום המלחמה המחנות נפתחו, וניתנה הרשות לאנשים לעזוב – אבל בתנאים מסוימים:
ראשית, כל משפחה יפנית הייתה צריכה למצוא משפחה אמריקאית לא-יפנית (למשל מכרים מלפני המלחמה) שיהיו ה"חונכים" שלהם (ה-Sponsors). ללא "חונכים" כאלה, המשפחה היפנית נאלצה להישאר במחנה.
 למשפחות שמצאו "חונכים" לא אישרו  לחזור לכל מקום – אזור חוף האוקיאנוס השקט הוגדר בתור Exclusion Zone, ולשם אסור היה ליפנים לחזור לעוד כמה שנים, עד שהאמריקאים נרגעו ממלחמת העולם ועברו לפחד מהקומוניסטים.
המשפחות לא יכלו לחזור לבית שעזבו – שם לרוב גרו כבר אנשים אחרים. אבל הן יכלו לחזור לאזור מוכר, ולקבל פתרונות דיור ממשלתיים. בסופו של דבר, קרוב למחצית מהיפנים העקורים נשארו לגור באזורים הקרובים למחנה אליו הוגלו.

היפנים קיבלו פיצויים מזעריים, ומהר מאד העבירו חוק שמנע  קבלת פיצויים ממי שלא תבע אותם מהמדינה עד 1948. הנושא נשאר ככתם מכוער (ולא היחידי) בהיסטוריה האמריקאית: דוגמה להפרה גורפת של זכויות אדם, כגון הזכות לחופש תנועה והזכות להליך משפטי – בעת מלחמה, על ידי מדינה דמוקרטית.
בשנות ה-70 הנשיא פורד הודה שהפעולות הללו לא היו מוצדקות. הנשיא קרטר אחריו יזם ועדת חקירה לנושא. תוצאות החקירה הוגשו כבר לנשיא הבא – רייגן. הוא חתם על צו שנתן 20,000$ לכל אחד מהעקורים ששרדו כפיצויים. אולי לא תשלום הולם – אבל פיצוי מסוים, והדבר החשוב מבחינתם היתה ההכרה בעוול שנעשה להם.
האינדיאנים – שאדמותיהם נלקחו – כמובן לא קיבלו שום פיצוי. 

מחנה מנזנר עצמו נהרס – השלטונות הרסו את הצריפים ואת כל מה שהיפנים בנו שם. בית הקברות נשאר, ובו בנו אובליסק קטן בתור יד זיכרון. הוא נראה מרשים במיוחד עם הרי הסיירה נבאדה מתנשאים מאחוריו: 

בבית הקברות יש מעט מצבות, המצבה הבאה היא של פעוט – והשאירו עליה כמה צעצועים. אולי קרובי משפחה של אותו פעוט עדיין גרים באזור. 

בבית הקברות יש גם שרשראות של ברבורי אוריגמי – המסמלים מזל טוב בתרבות היפנית. 

המוזיאון, מרכז המבקרים והצריף המשוחזר נבנו ב-1992. הם כוללים גם מידע אודות שבט הפאיוט – האינדיאנים שחיו במקום.
אף יפני לא הועמד לדין וכמובן לא נמצא אשם בבגידה בזמן מלחמת העולם השניה או בעקבותיה.

ניתן (ואף מומלץ) לראות תמונות היסטוריות שצולמו במקום, בין השאר על ידי צלמים מעולם כמו אנסל אדאמס ודורותיאה לנגה – באתר האינטרנט של המקום. 

את התמונות צלמנו, Mamma Quail ואני, במחנה מנזנר בתאריך 18.5.18. מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.