חשפונית עדינה – Anogramma leptophylla

כשפגשתי את הפעמונית הקטנה, על מחשוף הכורכר, שמתי לב לצמח נוסף. קטן אפילו יותר. הנה, סימנתי אותו בעיגול: 

הצמח הזה הוא שׁרךְ קטן ועדין, העונה לשם: חֶשְׂפּוֹנִית עֲדִינָה. 

החשפונית, כמו הפעמונית הקטנה, אוהבת מחשופי סלע. 

וחשבתי שאולי מכאן בא שמה: חשפונית במחשופי סלע. אבל דרור מלמד כותב באתר צמח השדה שהשם "חשפונית" נובע מכך שהמנבגים שלה חשופים. 

במיני שרכים אחרים יש למנבגים מעין קשקש המכסה אותם, ונקרא "ציפית". אצל החשפונית – הציפית הזו איננה, והמנבגים חשופים. ומכאן – חשפונית. 

ואגב, למי שאומר שרך ב-שֹ שמאלית: בדקתי במילון אבן שושן. ההגיה הנכונה היא שָׁרָךְ, ב-שׁ ימנית. באמת.
הטעות נובעת כנראה, מקרבת הצורה של המילה שׁרך (כשהיא נכתבת בלי ניקוד) למילה משׂתרךְ. אבל מקור המילה שׁרךְ הוא בארמית – ולא קשור למשתרך, למרות השורש. 

שׁרכים הם צמחים פרימיטיביים – כלומר, עתיקים בעולם, שאין להם פרחים. הפרח – כידוע, הוא איבר המין של הצמח. השרכים מתרבים באופן אחר. 

על העלים שלהם (או על גבעולים יעודיים – כמו בלשון-האפעה שהצגתי בבלוג בעבר) מתפתחים מנבגים. 

המנבגים – שכאן נראים כמו כדוריות קטנות בשחור וירוק – הם מעין קופסאות שכל אחת מכילה אלפי נבגים מיקרוסקופיים. 

הנבגים הם גופיפי הרביה של השרך – הם מתפזרים באוויר, ויכולים להשאר במצב הנבג במשך שנים רבות. ואז, כשהם מרגישים שהתנאים בדיוק מתאימים להם – מבחינת לחות, קרקע, סביבה – הם נובטים והופכים לצמח חדש. 

החשפונית היא שרך חד שנתי – כלומר, הצמח נובט עם הגשמים הראשונים, ובקיץ מתייבש, מפזר את הנבגים ומת. 

בארץ היא נמצאת במחשופי סלעים מוצלים במרכז ובצפון. אפשר לפגוש אותה בחורף ובאביב – אם מחפשים ושמים לב למשהו קטן כל כך… 

בעולם היא גדלה באזורים הממוזגים בכל היבשות, אם כי לעתים אפשר למצוא אותה גם חודרת לאזורים טרופיים. 

את התמונות צלמתי בהרצליה, בתאריך 27.3.18.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

באיחור מסויים שמתי לב שהרשומה הזו היא הרשומה ה-1,000 שפרסמתי בבלוג! אז מזל טוב לבלוג שלי! סיכומים יגיעו ברשומת העשור.