ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשע"ז

לרגל יום השואה אני מארחת את ידידי אריק פלג. הוא כתב טקסט כואב, ולצערי – מאד מציאותי: 

בעוד כמה שנים יקרה משהו שמדינת ישראל חושקת בו כבר שנים. בעוד כמה שנים, לא שנים רבות האמת, יחיה בישראל ניצול שואה בודד, ניצול השואה האחרון.
כולם יעופו עליו, הוא יהפוך (בעל כורחו) לכוכב תקשורת, הוא יקבל כתבת שער במוסף סופהשבוע של ידיעות אחרונות, בחדשות ערוץ 10 ו2 יקיימו איתו ראיון וישאלו אותו מה הוא חושב על זה שהוא ניצול השואה האחרון שנשאר, הוא בטח גם יתארח בבית הנשיא ויקבל שם איזה אות הוקרה. ראש הממשלה יזמין אותו למעונו הצנוע וינצל את הבמה על מנת להזכיר לכולם שאוטוטו כבר לא יהיו ניצולי שואה אבל זה לא אומר שיש כאלה שהפסיקו לנסות להשמיד אותנו, במיוחד בדור הזה. ואז, גם ניצול השואה האחרון, העדות החיה האחרונה לזוועות הנאצים תלך לעולמה, ואז מדינת ישראל תנשום לרווחה, היא סוף סוף תפטר מהעול המציק והלא נעים הזה שנקרא ניצולי שואה, לא יהיו יותר מבקרי מדינה שיבקרו אותה על הטיפול בניצולי השואה, היא לא תצטרך יותר לקרוא כתבות על כמה היא הזניחה את אותם ניצולים, כמה עוול היא עשתה במשך כל השנים, כמה עסקנים מתועבים עשו הון על חשבונם, וכמובן, היא תפסיק לשמוע כמה ח"כים ושרים הבטיחו לתקן את העוול ולא עשו לא כלום בנידון.
היום הזה לא רחוק, והמדינה יודעת את זה.

עד כאן דבריו של אריק. לצערי, אני מאד מסכימה. ההבדל היחידי הוא שאני – בעקבות סבתא שלי ז"ל – קוראת להם שורדי שואה. סבתא שלי אמרה תמיד שהיא לא ניצלה מן התופת, היא שרדה אותו.

יהי זכר הנספים ברוך. ואני מקווה (אם כי לא אופטימית) שהמדינה תתעשת, ותטפל גם בחלשים ובזקנים (וכן, גם באילו שאינם ניצולי שואה. גם להם מגיע כלכלה בסיסית ותרופות). 

בתמונות אפשר לראות את פרפר סטירית הטבעת, שצלמתי הבוקר (23.4.17) בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב.