And it Burns, Burns, Burns…

אני מרגישה צורך לכתוב משהו על השריפות האיומות שהיו  בשבוע שעבר. הכותרת, למי שלא זיהה, היא משירו של ג'וני קאש. 

שבוע מלא שריפות, מהלילה בין ראשון לשני שאז פרצה האש במושב טל-אל בגליל העליון, ועד היום – אפילו היום עוד היתה שריפה בקרית שמונה.
אנשים רבים אבדו את ביתם – יהודים וערבים.
מדינות רבות שלחו לנו עזרה – כולל, למשל, טורקיה, ירדן, מצרים והרשות הפלשתינית. ותגידו מה שתרצו על יחסים בינלאומיים, על שלום ומלחמה. עצם העובדה שכל אילו שלחו עזרה ברגע שהיינו צריכים אותה – זו חברות אמת. חברות בעת צרה. 

שמעתי סיפורי גבורה של חבריי בזכרון ובנטף (וכן, לארגן משמר שכונתי – או להיות מנותקת מהילד שלך שנמצא בישוב – זה בהחלט דורש גבורה), התפעלתי מהעזרה ההדדית  – ואז הציתו את חיפה שלי. 

נכון, עזבתי את חיפה כבר לפני 26 שנים בערך (תלוי איך סופרים), אבל חיפה עדיין בלבי. אני עדיין מתייחסת אל עצמי כאל חיפאית המתגוררת במקום אחר…
הפחד, הדאגה והכאב היו לי קשים מאד. עברו עלי יומיים בהם לא יכולתי לאכול, לישון או להתרכז. רק זפזפתי בין הערוצים, וכשראיתי את כתב ערוץ 10 משוטט ברחוב בו גדלתי – כמעט פרחה נשמתי. 

ביום חמישי השבוע פינו את משפחתי מהבית, יחד עם עוד כ-60 או 70 אלף בני אדם (תלוי את מי שואלים) – בגלל השריפות. הרבה בתים בשכונת ילדותי ובשכונות בהם גרו חבריי – נשרפו. 

ביום שישי בבוקר משפחתי חזרה הביתה. למזלנו הרב, הבית שלנו לא נפגע. הוא עומד יציב ושלם, כבר מעל 65 שנים.
בת-אחותי היא כבר הדור החמישי ממשפחתנו הגר בבית הזה: מסבתא של אבי ועד לבת אחותי. זהו ה-בית שלנו. 

לרבים אחרים לא היה מזל כשלנו, והם אבדו את כל רכושם. 

אני כל הזמן חוזרת ואומרת לעצמי: כל כך הרבה שריפות גדולות וקשות – ואין אבידות בנפש. זה מה שחשוב. 

ויחד עם זאת… בשבת ביקרתי בחיפה, והלכתי להסתובב בשכונה. העצב גדול מאד. בתמונה הבאה רואים את מה שנשאר מהחורשה מתחת לבית של חברים של הורי. בשטח הזה אני ושאר ילדי הרחוב נהגנו לשחק הרבה פעמים: 

וזה השטח של הרחוב המקביל ממול, מעבר ל"ואדי": 

הופתעתי לגלות עץ יוקה – אולי אפילו עץ יהושע – חרוך למחצה בחצר בית. תראו כמה הוא גדול ומרשים: 

ועכשיו נשאלת השאלה, מה יהיה. מה הלאה.
ברור לי שצריך לפצות ולשקם את הבתים ואת האנשים שנפגעו. אבל אני מסתכלת גם מסביב. 

חיפה היתה מלאה שטחים פתוחים. חורשות קטנות. כן, חורשות אורנים. חורשות קק"ל.
ונכון, האורן כנראה אינו העץ המתאים והנכון לחורשות קטנות בתוך הישוב. אבל עכשיו – כשהאורנים נשרפו – מה הלאה? 

שמעתי אנשים מדברים על זה ש"ממילא אין שם כלום, אז כדאי לבנות…"
ואני אומרת – בניגוד למה שאמרתי לפני 6 שנים לאחר השריפה בכרמל – בואו לנטוע! בואו לנטוע עצים!

העצים הם חלק חשוב מהעיר. הם מווסתים את הטמפרטורה (שנוטה להיות גבוהה יותר מאשר מחוץ לעיר), הם מעלים את רמת החמצן, הם מורידים את זיהום האוויר. הם חשובים מאין כמותם.  

אני משערת שרצוי למצוא עצים עמידים יותר בשריפות. למשל, עצי אלון מצוי – הם נהדרים, יפהפיים ועמידים יותר בשריפות. או למשל, עץ החרוב (בתמונה הבאה) – העלים שלו נחרכו, אך העץ עצמו נשאר עומד ולא נשרף. בואו לנטוע חרובים ואלונים, קטלבים ואשחרים, כליל החורש, אלה ולבנה – כל אילו עצים שיהיו עמידים יותר בשריפה, ויתנו לנו את החמצן והאוויר שאנחנו צריכים. 

מעבר לזה, אמרתי שלא היו פגיעות בנפש – התכוונתי, כמובן, לבני אדם. בעלי חיים רבים נפגעו. בחיפה ראיתי גירית מפוחמת שלא הצליחה להמלט (אני חוסכת לכם את התמונה העצובה). חברתי בנטף סיפרה על קמטנים ונחשים שראתה, ומן הסתם, בעלי חיים רבים נשרפו. 

אני מקווה שלפחות חלק מהשטחים הפתוחים שנשרפו ישוקמו בתור שטחים פתוחים, יישארו כריאה ירוקה בין השכונות – שתאפשר לבעלי החיים לחיות שם, לילדים לשחק שם – ולכולם לנשום שם. 

את התמונות צלמתי בחיפה, בתאריך 27.11.2016

ויש לי עוד 2 הערות –
האחת – היום, כ"ט בנובמבר הוא יום השנה השישים ותשעה (69!) להכרזת האו"ם על ישראל בתור בית לאומי לעם היהודי. ההצבעה ההיסטורית שפתחה את הדרך להקמת המדינה. 

היום הוא גם יום השנה החמישה עשר למותו בטרם עת של אחד הזמרים הנהדרים. הוא מת מסרטן, ואני מצרפת את אחד השירים היפים שלו –

אני מקווה שהמדינה כן תדאג לכל אילו שאבדו את בתיהם, וכן תשקם את השטחים בצורה חכמה. אם כי אני לא מאד אופטימית.