היום אני מציגה צמח מאד נפוץ באיזורים הים-תיכוניים בארץ – שלהבית דביקה.
אני חושבת שהשם מאד ברור: שלהבית, כי הפרחים נראים כמו שלהבות צהובות.
דביקה – כי על העלים יש שערות בלוטיות מעט דביקות.
השלהבית הדביקה היא שיח, שגבהו יכול להגיע עד 150 ס"מ. וכשהיא פורחת – היא מאירה את סביבתה בצהוב:
הפרחים של השלהבית גדולים (כמעט 3 ס"מ!) ומזכירים מעט את פרחי המרווה.
הם מסודרים בדוּרים, עם רווח בין דוּר לדוּר
דּוּר – כמו שכבר סיפרתי – משמעותו עיגול, הקפה – למשל, הקפה שמקיפים השומרים במסלול השמירה שלהם, או שורה של קליעה בסל קלוע. בבוטניקה – המשמעות היא שורה של פרחים או עלים המקיפים את הגבעול באותו גובה.
אפשר לראות שאצל מרווה מצויה, מרווה כחולה ובעצם, אצל הרבה מרוות – הפרחים פורחים בדורים, בניגוד לחטמית הזיפנית – למשל – ששם הפרחים פורחים לאורך הגבעול, בצורה אקראית.
וכמו אצל חלק מהמרוות גם כאן ישנו מנגנון האבקה שמיועד לדבורים גדולות – צריך להכנס אל הפרח בשביל לקבל את הצוף, ואבקנים החבויים בכובע הפרח יורדים וממלאים את גב הדבורה באבקה.
בתמונה הבאה אפשר לראות דבורת-עץ סגולה – אחת הדבורים הגדולות בארצנו – נכנסת אל הפרח, כדי למצוא צוף ולהאביק אותו.
אבל לא רק דבורים מגיעות אל השלהבית. בכמה וכמה מקרים מצאתי פרפרים על שלהביות – פרפרים שאפילו התאימו את הצבע לפרחי השלהבית.
הפרפרים הללו הם לימונית האשחר – פרפר ממשפחת הלבניניים, שצבעו צהוב-לימוני. לזכר (השמאלי בתמונה מעל ובתמונה הבאה) יש צבע צהוב עז יותר, במיוחד בצד העליון של הכנפיים.
לנקבה (מימין בשתי התמונות) – צבע צהוב-ירקרק עדין יותר.
כמו שאפשר לראות, הפרפרים מנצלים את החדק הארוך שלהם, ולא באמת נכנסים לתוך הפרח. אני חושבת שהם לא שימושיים לפרח, כלומר לא מאביקים אותו.
אבל הם נתנו לי שפע הזדמנויות לצילומים מוצלחים.
השלהבית פורחת בארץ בכל האזור הים תיכוני, בעיקר בהרים – מהרי יהודה ועד לחרמון, לרום 1400 מטר.
ברום גבוה יותר מחליף אותה מין קרוב אליה – מין ויקארי ששמו שלהבית צהובת עלים; ובמדבר – מין ויקארי אחר, ששמו שלהבית המדבר.
(על מינים ויקאריים כבר הסברתי בבלוג כמה פעמים)
את התמונות צלמתי –
בכרמל בתאריכים 25.4.15, 3.5.13, 30.4.12
במירון ב-29.5.12
בנחל כזיב ב-12.5.12