שום אשרסון – Allium aschersonianum

אני חוזרת אל הטיול בבקעת הירדן, בסוף ינואר. בשמורת תלכיד-פיראן פגשנו פרח יפהפה, שרק התחיל לפרוח. 

זהו שום אשרסון, אחד ממיני השום היפים ביותר. עמוד תפרחת גבוה, ובראשו כדור פריחה ורוד עז ומרשים. 

אנחנו הגענו בתחילת הפריחה, וראינו בעיקר ניצנים: זהו ניצן אופייני לסוג שום – 

הפרחים מכוסים מעין קרום, שנקרא מַתְחָל – המגן על הניצנים טרם הפריחה.
ככל שהפרח נפתח, המתחל נסוג מטה 

כשהפרח בפריחה מלאה – המתחל עדין נמצא בבסיס עוקצי הפרחים 

ואפילו כשהוא גומר לפרוח, והפרחים הופכים לפירות (הכדורים הירוקים בתמונה הבאה הם פירות השום) – עדיין ניתן לראות את שרידי המתחל. 

המתחל אופייני לסוג שום. ישנם מיני שום בהם המתחל באמת נשאר צמוד לפרח לאורך כל הפריחה, אצל אחרים הוא נושר כשהפרח פורח. 

שום אשרסון הוא מין ויקארי לשום תל-אביב. על שום תל-אביב כתבתי כבר כמה פעמים בבלוג, זהו שום יפהפה, אנדמי למישור החוף. 

מינים ויקאריים הם מינים הקרובים זה לזה (בצורתם, בהתנהגותם) ומחליפים זה את זה באזורים שונים.
בהקשר זה כבר הצגתי בבלוג את חבצלת הנגב וחבצלת החוף, שהם מינים ויקאריים; ואת איריס הלבנון ואיריס הסרגל שגם הם ויקאריים.
וכך גם שום תל-אביב הפורח במישור החוף, ולעומתו שום אשרסון מהבקעה והמדבר. 

שום אשרסון נקרא על שם פאול אשרסון, שהיה בוטנאי גרמני בן המאה התשע-עשרה. אשרסון יצא למסעות באזור המזרח התיכון, במיוחד באזור מצריים.
הוא כתב את הפלורה המאויירת של מצרים באמצע המאה ה-19, והיה ממחפשי אם החיטה – אותה אם החיטה שבסופו של דבר מצא אהרון אהרונסון.  

את התמונות צלמתי בבקעת הירדן בתאריך 30.1.2015 וגם 26.3.2009. 

 

לשון-פר איטלקית – Anchusa azurea

ברשומה על לשון-הפר הסמורה הזכרתי שיש פרח מאד מאד דומה – לשון-פר איטלקית. לכן, פשוט מתבקש לכתוב רשומה על לשון הפר האיטלקית. 

במבט ראשון הן באמת דומות מאד.  

הפרח היפהפה, עם חמישה עלי כותרת וזיפים החוסמים את הכניסה בפני מאביקים לא מספיק חכמים – נמצא גם פה, אצל לשון הפר האיטלקית. 

שתיהן נפוצות באיזור הים-תיכוני בארץ, בעיקר בהרים ובספר המדבר. לשון הפר האיטלקית מעדיפה קרקעות חרסיתיות עמוקות, ולשון-פר סמורה מעדיפה קרקעות יובשניות (שהמים מתנקזים מהן בקלות). 

אמנם ללשון-פר סמורה יש שלל גוונים – מלבן ועד לכחול ואילו לשון-הפר האיטלקית היא רק בגווני כחול, אבל צבע – כידוע לקוראי הבלוג שלי – איננו סימן הגדרה. 

אז בכל זאת, מהם ההבדלים? 

ריכזתי את ההבדלים בתמונה הבאה, ואני אחדד: 

ללשון הפר הסמורה יש זיפים דלילים ודוקרניים על הגבעול. כמו מסמרים.
ללשון הפר האיטלקית – יש שערות דקות וצפופות יותר. לא ממש נעימות לליטוף, אבל עדינות יותר מהזיפים הסמורים של לשון הפר הסמורה. 

ההבדל הנוסף הוא בגביע הפרח. אצל לשון הפר הסמורה הגביע מגיע עד אמצע צינור הכותרת, ועלי הגביע מעוגלים;
ואילו אצל לשון הפר האיטלקית הגביע מכסה את צינור הכותרת עד הסוף, ועלי הגביע מחודדים בקצותיהם. 

שניהם פרחים נפלאים, והצבע הכחול הוא שמיימי לחלוטין. אצל לשון הפר האיטלקית הכחול הזה מאפיין יותר – שמה הלטיני הוא לשון פר כחולה. 

את התמונות צלמתי בגבעת זקיף מעל כרמיאל, בתאריכים 27.3.2012 וגם 6.4.2013
ושוב, תודתי שלוחה אל שמעון כהן-סיוון על הסבריו הברורים ונכונותו לעזור!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

לשון-פר סמורה – Anchusa strigosa

אחרי הרשומה על הצמרורה, החלטתי להמשיך עם פרחים כחולים ממשפחת הזיפניים. אחד הבולטים שבהם הוא לשון-פר סמורה. 

לשון-פר סמורה היא פרח גבוה, עם גבעולים זיפניים, ופרחים גדולים ומרשימים. 

לשון הפר הסמורה היא כחולה. או לבנה – או משהו בין לבין. היא פורחת בכל הגוונים בין כחול ללבן. 

השם – לשון-פר – מגיע מהעלים הזיפניים, שהזכירו לקובעי השם לשון מחוספסת של פר. 

למען האמת, מעולם לא בדקתי לשון של פר אמיתי מקרוב, אני לא יכולה להעיד עד כמה העלים דומים ללשונות.  

כפי שניתן לראות בתמונה הבאה – הפרח הוא פרח עגול מושלם, עם חמישה עלי כותרת. במרכזו נמצאים זיפים המונעים ממאביקים לא רצויים להכנס לפרח ולהגיע אל הצוף והאבקה. לשון הפר היא פרח בררן, היא רוצה שדבורים יאביקו אותה, ולא חרקים אחרים. ולכן הפתח סגור בצורה כזו שרק דבורים (שהן חכמות יותר מחרקים אחרים) יוכלו להגיע אל הצוף בפנים.

כשהתחלתי לאסוף תמונות לרשומה, שמתי לב שלשון הפר הסמורה דומה מאד למין אחר באותו סוג: לשון פר איטלקית. על לשון הפר האיטלקית אני מתכננת לכתוב בעתיד. 

אפשר לזהות שהפרח הוא לשון פר סמורה (ולא איטלקית) לפי הסימנים הבאים:
עלי הגביע – כלומר, הגביע הירוק בו יושב הפרח – מגיעים בערך עד לאמצע צינור הכותרת של הפרח ולא מכסים את כולו.
הקצוות שלהם מעוגלים ולא חדים.
אפשר לראות זאת יפה בתמונה הבאה –

ובנוסף, שימו לב לזיפים על הגבעול. לשונות-הפר שייכות למשפחת הזיפניים – משפחה שניכרת בזיפים בולטים בכל מיני חלקים של הצמח.
אצל לשון-הפר הסמורה הזיפים הם לא צפופים, אך נראים כמו קוצים או מסמרים קטנים.

לשון הפר הסמורה נפוצה בכל האיזור הים-תיכוני בארץ, ובשולי המדבר. 

תודה מיוחדת לשמעון כהן-סיוון, שטרח להסביר לי ולהבהיר לי את ההבדלים בין לשונות הפר הדומות! 

את התמונות צלמתי –
בבקעת הירדן, בתאריכים 28.1.2012 וגם 20.1.2015
ובגבעת זקיף בגליל העליון, בתאריך 27.3.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.  

 

  

צמרורת בּוּאַסְיֶה – Trichodesma boissieri

ושוב אני חוזרת אל פרח שכתבתי עליו בעבר – צמרורת בואסייה 

הצמרורה היא פרח נהדר ממשפחת הזיפניים, שצבעו תכלת שובה-לב. רק תראו כמה הוא נהדר על רקע השמים, כשמסתכלים עליו מלמטה: 

בארץ גדלים שלושה מינים של צמרורה. כולם מתרכזים באיזורי השבר הסורי-אפריקני –
הצמרורה האפריקנית גדלה בעיקר בערבה – מאילת ועד ים המלח. אותה טרם פגשתי.
לפני 5 שנים פגשתי באילת את צמרורת אהרנברג, (בתמונה הבאה) שהיא מין סודני נדיר. היא קטנה למדי והיא פורחת בעיקר באיזור אילת.

צמרורת בואסייה היא ללא ספק היפה והמרשימה בין השלוש. 

צמרורת בואסייה היא אנדמית לאיזורינו – כלומר, תפוצתה העולמית היא רק בבקעת הירדן. בין הגלבוע לים המלח.

בטיולנו האחרון לנחלים תלכיד-פיראן בבקעת הירדן פגשנו הרבה צמרורות. בתמונה הבאה אפשר לראות את מפתח נחל תלכיד מאחורי הצמרורה. זה הקניון בו ירדנו במסלול: 

בתמונה הבאה, לעומת זאת, צלמתי צמרורה מהתצפית בראש המסלול. ההרים ברקע הם הרי הגלעד, בממלכת ירדן. 

הפעם שמתי לב גם לבעלי חיים על הצמרורה. ברשימה הקודמת על הצמרורה, סיפרתי על האבקת זמזום, ועל הדבורים הגדולות המאביקות את הצמרורה.
הפעם גיליתי שהצמרורה היא פונדקאי לעש נחמד שאני כבר מכירה:

זהו, כמובן, הדובון היפהפה שהצגתי בבלוג ממש לא מזמן. ראיתי כמה וכמה דובונים נחים על הצמרורה. האחד הזה הרשים אותי בדוגמא היפה במיוחד על גבו: 

הופתעתי לראות גם את הדובון הזה – שהפיגמנט האדום חסר לחלוטין בכנפיו. שאלתי לגביו, אך לא קבלתי תשובה. אני משערת שזהו דובון יפהפה שיש לו בעית צבע. 

התרגשתי למצוא גם את הזחלים של הדובון היפהפה מטיילים להם על הצמרורה, ונהנים מהעלים: 

הצמרורות הללו הן פרחים יפים ומיוחדים. אני בהחלט מקווה לפגוש גם את הצמרורה האפריקנית. 

את התמונות צלמתי בבקעת הירדן, בנחלים תלכיד-פיראן בתאריך 30.1.2015
את צמרורת אהרנברג צלמתי באילת, בתאריך 15.3.2010

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

מרווה דגולה – Salvia viridis

בראשית ימי הבלוג שלי, ממש לפני 6 שנים, העליתי רשומה אחת מיוחדת – הרשומה היחידה בבלוג שלי שבעצם לא אני כתבתי.
זו היתה רשומה שכתב ידידי שלמי אהרון, מדריך טיולים מוכשר ובחור מקסים – שהתפעל מאד מהמרווה הזו. אני ממליצה לכם להעיף מבט על הרשומה ההיא. 

היום אני חוזרת אל המרווה הזו. 

המרווה הדגולה היא אחת המרוות הנפוצות בארצנו – אפשר לפגוש אותה מהגולן ועד לנגב, מהירדן ועד לים. 

המרווה הזו היא חד-שנתית, בד"כ בגובה 20-30 ס"מ, אם כי ראיתי כבר מרוות שטוב להן והצליחו לגדול לגובה 40 ס"מ ויותר. 

המאפיין הבולט שלה הוא ה"דגל" הסגול בראש עמוד הפריחה –

הדגל הזה הוא בעצם פרחים מנוונים שצבעם סגול ומטרתם למשוך את המאביקים אל הפרחים, כמו שלט פרסומת.

ישנם כמה וכמה פרחים שמשתמשים ב"פטנט" הזה – בבלוג הצגתי כבר את האזוביון הדגול, הכדן הסגול והכדן הנאה.

אבל… לא בכל מקום פוגשים את הדגל הזה. לפעמים המרווה נראית כך: דומה מאד, רק בלי דגל. 

במאה ה-18, החוקר השבדי לינאוס (שהמציא את מערכת השמות הבינומיים ובעקרונות שלו משתמשים בכל עולם הטבע עד היום) הגדיר את שתי הצורות הללו כשני מינים נפרדים. בעברית, המרווה ללא הדגל נקראה מרווה ירוקה, והמרווה עם הדגל – מרווה דגולה. 

פרט לדגל, ישנם עוד כמה הבדלים בין המרווה הירוקה לדגולה – למשל, צבע הפרחים של הירוקה (בתמונה מעל) הוא לרוב סגול אחיד, וצבע הפרחים של הדגולה (בתמונה מתחת) – לבן עם סגול. 

מצד שני, יש אוכלוסיות מעורבות, ויש מעברים בין הצורות הללו. 

ובאמת, בדיקות במאה ה-20 הוכיחו שבעצם אילו אינם שני מינים שונים. הם אוחדו למין אחד.
במקרים כאלה, כדי לא להתחיל להתווכח איזה שם ראוי יותר – נותנים לצמח את השם הראשון. הישן יותר. ובמקרה הזה – נבחר השם הלטיני של המרווה הירוקה – Salvia viridis. 

בעקבות איחוד המינים בעולם המדעי – גם בארץ החליטו לאחד אותם. אבל אצלינו נבחר דווקא השם מרווה דגולה. 

אני מאד מסכימה עם הבחירה הזו: הצורה בעלת הדגל נפוצה יותר בארץ מהצורה חסרת-הדגל, והמרווה הדגולה מוכרת יותר מאשר הירוקה. 

במורדות הגולן ובבקעת הירדן, המרווה הדגולה נוטה לגדול בכתמים – כלומר, מקבצים גדולים ומרשימים. עכשיו הזמן לחפש את המרבדים הסגולים שם. 

את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
יער דודאים, 5.3.2010
איזור בארי, 23.2.2012
בין הכלניות בשוקדה, 24.1.2015
ובבקעה, בשמורת תלכיד-פיראן, 30.1.2015 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

מרווה מצרית – Salvia aegyptiaca

בארץ גדלים 23 מיני מרווה, 8 מתוכם כבר סקרתי בבלוג: בין השאר, את המרווה המשולשת הנפוצה והמוכרת בזכות תכונותיה הרפואיות הרבות, ואת המרווה הכחולה, שהיא ללא ספק אחת הגדולות והיפות. 

היום אני מציגה את אחת המרוות הקטנות ביותר: מרווה מצרית. 

המרווה נקראת "מצרית" כי היא  הוגדרה לראשונה במצרים.
בארץ אפשר למצוא מרווה סורית, מרווה ארץ-ישראלית, מרוות יהודה ומרוות ירושלים – הן נקראות על שם האזור או המדינה, אך לא מחויבות לגדול רק שם. 

המרווה המצרית היא צמח קטן, עם פרחים תכולים-סגולים זעירים – בגודל חצי סנטימטר בערך. כשמסתכלים מקרוב, רואים שיש דוגמאות עדינות על הפרח. 

המרווה הזו היא צמח תרמופילי – כלומר, אוהב חום. 

ובאמת, בארץ היא פורחת בעיקר במדבר: בנגב ובמדבר יהודה, ובספר המדבר – בבקעה. 

הפעם הראשונה בה פגשתי את המרווה הזו היתה בנחל פארן, בדרום הנגב – לפני 6 שנים. 

מאז התאהבתי בה, ועדיין אני חושבת שהמרווה הזו היא יפהפיה אמיתית: 

אני מסוגלת לשבת הרבה זמן להסתכל על הפרחים הקטנים והעדינים הללו. 

כמובן, קצת קשה למקד את המצלמה עליהם. אז מכריזים על עצירת שתיה, מתישבים ליד המרוות – ולא עוזבים עד שמרוצים מהתוצאות (וחשוב לזכור גם לשתות מים!) 

המרווה המצרית היא בן-שיח, כלומר צמח שבסיסו מעובה – אבל בניגוד לשיח, שהוא גדול ומרשים, בן-שיח יכול להיות קטן. המרווה המצרית היא בגובה 20 ס"מ בערך. 

את התמונות צלמתי –
במצפה חגי ליד שדה בוקר, בתאריך 1.10.2014
בראש נחל פיראן בבקעת הירדן, בתאריך 30.1.2015

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

מציץ סורי – Podonosma orientalis

 

היום אני מציגה פרח נחמד ממשפחת הזיפניים – מציץ סורי 

המציץ הוא בן-שיח בעל בסיס מעוצה, ופרחים כחולים. הוא נפוץ במקומות רבים בארץ, ואוהב לגדול באיזורים סלעיים. 

פעמים רבות אפשר לראות אותו בסדקי המצוקים, תלוי מעלינו – 

אפשר למצוא אותו פורח ברוב הארץ, פרט לדרום הנגב והרי אילת. 

בעולם, המציץ הוא צמח של מזרח הים התיכון – גדל בארץ, בלבנון ובסוריה. 

לפרחי המציץ יש צבעוניות נפלאה. בדרך כלל, הפרח הוא כחול-סגול, עם שוליים צהובים: 

אבל כמובן, צבע הוא לא סימן הגדרה. לכן אספתי כמה מציצים צבעוניים:
הראשון כחול, בלי השוליים הצהובים:

הנה אחד בתכלת ממש בהיר – 

ולזה יש פרחים צהבהבים, בכלל בלי כחול: 

כאן הפרחים צהובים-לבנים – 

והנה אחד ורוד לגמרי: 

ולפרח הבא אמנם יש פרחים בצבעים "רגילים" – אך אונות גביע הפרח גדולות ויפות יותר מאשר בפרחים הממוצעים: 

תמיד חשבתי שהשם 'מציץ' מגיע בזכות ה"מקור" שמציץ מתוך הפרח – בעצם ה"מקור" הזה הוא הארכה של מאבקי הפרח. אבל מסתבר שטעיתי.
הסיבה היא כמויות הצוף הגדולות של המציץ שמושכות חרקים רבים לבוא ולמצוץ את הצוף ממנו.

המציץ פורח בעיקר באביב – בין פברואר לאפריל, אבל אפשר למצוא פרחים שלו לאורך כל השנה. בראשית החורף הרבה דבורים מנצלות את הפריחה שלו, ומוצצות ממנו צוף. 

ומסתבר שלא רק דבורים! בטיולנו האחרון בבקעה, עוד אנחנו מטפסים במצוקי נחל פיראן – שמתי לב לתנועת ציפורים גבוה על המצוק. כיוונתי את המצלמה, וצלמתי בלי לדעת מה באמת אני מצלמת שם: 

בבית, על מסך המחשב גיליתי שצלמתי זכר צופית מצויה שהיה עסוק במציצת צוף מפרחי המציץ. אמנם לא תמונות איכותיות – אבל בכל זאת, סצנה נהדרת.  

את התמונות צלמתי בבקעת הירדן, במסלול תלכיד-פיראן, בתאריך 30.1.2015
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.