דאה שחורת-כתף – Elanus caeruleus

לפני שאני מתחילה, הפעם אתן אזהרה:
 בהמשך יש תמונות טריפה, מאד "גרפיות" – כלומר, אם נפשכם עדינה ויש לכם בעיה עם יצורים טורפים המפרקים את טרפם, שימו לב שהמחצית השניה של הרשימה תכיל תמונות כאילה בדיוק. אני אזהיר לפני התחלת התמונות הקשות – אם כי בעיני הן מרתקות. 

לפני 3 שנים כתבתי רשימה על דאה שחורת כתף.
זו היתה רשימה בדגש שמירת טבע וסיפור הדאות בישראל, ולמרות שהתמונות היו לא מוצלחות וצולמו ממרחק רב מאד – אני ממליצה לקרוא את הרשומה. 

בינתיים הדאות התרבו בארץ. בעוד שבעבר הן היו "מזדמן נדיר" שקשה היה לפגוש – בשנת 2011 היה הקינון הראשון באגמון החולה ומאז הן התחילו להגיע לכאן.
נרשמו קינונים שלהם בכמה מקומות – מאגמון החולה ועד שפלת יהודה. מצבן בארץ משתפר. 

לכן מאד שמחתי שהצלחתי לצלם תמונות טובות של הדאה בביקורי האחרון באגמון החולה.
זה התחיל בכלל מאנפה… ראינו מישהו עומד על עץ (מעבר לתעלה) והתקרבנו בנסיעה איטית לראות מי זה. זו היתה אנפה, אך לידה היה קן, שלא הצלחנו לראות מה יש בו.
פתאום הגיע מישהו אל העץ – 

דאה שחורת כתף!
הדאה היא דורס קטן, מעט יותר גדול מבז. היא ניכרת בצבעיה היפים – לבן-אפור, ובעיניה האדומות. בעיני, שילוב של גווני אפור עם אדום הוא שילוב צבעים נעים מאד לעין. 

צלמתי גם את הקן, אבל התמקדנו בעיקר בדאה היפהפיה שעמדה מולנו.
אחרי כמה זמן, נמאס לדאה לדגמן לנו, והיא עפה לה הלאה, לעץ ברוש. 

בבית הסתכלתי בתמונת הקן, וראיתי שגם שם – מוסווית על ידי הענפים – יושבת דאה. אולי בת הזוג של הדאה שראינו.
אני לא מעלה את תמונת הקינון משיקולי שמירת טבע. אמנם צלמתי אותה ממרחק גדול, מהכביש בו עוברים יום יום הרבה מטיילים בשמורה – אבל צילום קינון הוא בעיה כאובה בשמירת טבע. 

מצד אחד, ממש מקסים לראות תמונות כאלה. אמא-ציפור דוגרת או מאכילה את הגוזלים.
אבל קרו מקרים רבים בהם בנסיון להשיג תמונה טובה יותר – צלמים שאכפת להם רק מהתמונה פגעו בקן, או הפחידו את ההורים.
ציפור שהתקרבו אל הקן שלה יותר מדי עלולה לנטוש את הקן. היו מקרים רבים של קינונים שננטשו או נהרסו, רק למען תמונה יפה. ולכן, לו רק למען החינוך – אני משתדלת לא להעלות תמונות קינון.
בינתיים הדאה התרחקה מהברוש, ואנחנו המשכנו הלאה…. 

פתאום עלה מהשדה מישהו… דאה נוספת! הוא (אני החלטתי להתייחס אליו בלשון זכר, אני לא באמת יודעת להבדיל בין הזוויגים) נעמד על עץ, והצלחנו לראות שיש לו נברן אחוז בטפריו.
הדאה ניסה לאכול את הנברן, אבל על ענפי העץ הדקים לא היה לו נוח.
התפעלנו מהעובדה שכל פעם הוא בודק שאף אחד לא בא לגנוב לו את הטרף: הוא מסתכל לכל הכיוונים, ומסובב את ראשו בזוויות מאד מרשימות 

הדאה החליט לעבור לקו-נוע להשקיית השדה הסמוך – וכאן התחיל לאכול ברצינות.
שימו לב:  התמונות הגרפיות יבואו עכשיו.

הוא נעמד על אחד הצינורות הדקים, והתחיל לקרוע את קרביו של הנברן ז"ל שתפס 

אבל כנראה גם על הצינור הדק לא היה לו באמת נוח… כל הזמן הוא הניף כנפיים על מנת לשמור על שיווי משקל 

ולכן הוא עבר לצינור העבה של קו-הנוע. פה כבר היה לו מקום להניח את הטרף ולפרק אותו לגורמים… 

באחת התמונות הצלחתי לקלוט גם את הלשון שלו בחוץ – נימוסי השולחן שלו לא מרהיבים… הכל מרוח בדם. 

גם כאן, הדאה המשיך להסתכל מפעם לפעם לכל הכיוונים, לוודא שאף אחד לא בא לגנוב לו את הטרף. 

מספר הדאות בארץ עולה – באגמון החולה אפשר לצפות בהן כבר כמה שנים. ראיתי דיווחים עליהן בעמק בית שאן ואפילו באיזור כפר הבפטיסטים, ליד פתח תקווה.
בעולם הדאות חיות בעיקר באפריקה, דרומית לסהרה, בדרום מערב אירופה (חצי האי האיברי) ובאסיה (איזור הודו). נראה שבשנים האחרונות הן הרחיבו את תפוצתן אלינו. 

את התמונות צלמתי באגמון החולה (בלי לרדת מהכביש!) בתאריך 28.12.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא – אני ממליצה לפחות להגדיל את תמונת התקריב, על מנת לראות את העיניים האדומות המדהימות.