הרהורים על שנאה

רשומה לא שגרתית אצלי היום. בלי תמונות, בלי פרחים. אני לא יכולה לשים משהו אהוב ליד כל כך הרבה שנאה.

השבוע נתקלתי בשלושה ביטויי שנאה קשים באינטרנט. במיוחד בפייסבוק, אבל בעצם כל הרשת רחשה בנושא.

הנושא הראשון היה מחאת המילקי בברלין.
אנשים התעלמו לחלוטין ממה שניסה אותו אדם עלום שם לומר – לדעתי, מה שהוא רצה לומר זה "ישראל יקרה לי, ועצוב לי שאני לא יכול להרשות לעצמי לחיות כאן". ובסך הכל הוא צודק – יוקר המחיה כאן גבוה מאד. הרבה יותר גבוה מהמשכורות שאנשים מרוויחים.
כן, הוא עשה את זה בצורה מטומטמת (קריאה לאנשים לרדת מהארץ) – אבל אנשים ראו את המילה "ברלין" וקפצו להם הפיוזים. "לך, יא חתיכת בוגד!" "לא רוצים אותך כאן" "לך אל הנאצים, נראה מה הם יעשו לך" – זו רק רוח הדברים שהוטחו באותו אדם. הרבה ממה שנאמר לו היה קללות ואיחולי מוות בעינויים. כל כך הרבה שנאה וזעם הוטחו בו. אנשים מריצים תמונות של היטלר – פתאום חצי מהפייסבוק מלא תמונות של היטלר ימ"ש, שהעלו אותם נשמות טובות ש"בסך הכל מתנגדים לירידה מהארץ".
ומה בסך הכל הוא ניסה לומר? שיוקר המחיה כאן גבוה. במקום הסביר לו למה כדאי להשאר בארץ ולהלחם על יוקר המחיה, התנפלו עליו בצורה כל כך פראית – עד שנראה לי שהיום הוא פשוט מפחד לחזור לארץ.

הנושא השני היה גיא מרוז. אני מבינה שגיא – כאיש ציבור – נהנה פה ושם מפרובוקציות. הפעם הוא חלק עם המדינה את חתונת בנו, בניו יורק. הבן התחתן – "רחמנא לצלן" עם אמריקאית בת הדת הקתולית. החתונה נערכה כדת משה וישו, וכמקובל אצל אמריקאים – בנוכחות רב וכומר.
גיא, האב המאושר, העלה בפייסבוק מספר תמונות מהאירוע. הוא קיבל אלפי תגובות. חלקן באמת אמרו "מזל טוב" ודברים לגופו של ענין. אבל הרוב כללו קללות, איומים, קריאה לגיא ולכל משפחתו להתאבד, "השם ירחם ויציל! התבוללות!" "תמנון חזירי עם 49 זרועות טומאה שמכרו את נשמתם לשטן" ועוד כהנה וכהנה קללות ונאצות.
ואני שואלת, מי שמכם? האם האל שלכם מינה אתכם להיות שומרי ראשו ומגיניו? איך אתם מתיימרים לדעת מה האל שלכם רוצה? אם הוא היה מתנגד לחתונה הזו, בתור אל כל יכול, הוא יכול היה להכות את הנוכחים בברק או צונאמי או משהו כזה. אם הוא לא התנגד, באיזו זכות אתם יכולים לבוא ולטעון להסכמתו או סירובו של האל?

הנושא השלישי היה חברת הכנסת מרב מיכאלי. את ח"כ מיכאלי אני מאד מעריכה עוד מזמן שהיתה לה תכנית בוקר ברדיו, והייתי שומעת אותה בדרך לעבודה.
השבוע היא ביקרה בסוכת השומרונים בחולון, ומאד נהנתה. היא קצת בלבלה בין "יהודים" ו"שומרונים" (שכן, השומרונים חושבים עצמם לצאצאי שבטי ישראל ולא יהודה) – אבל בסך הכל הפוסט שלה בפייסבוק בנושא היה אופטימי וחביב.

ולא כך התגובות. אמנם היו כמה שדיברו לגופו של ענין ותיקנו את טעותה של ח"כ מיכאלי, אך היו הרבה תגובות בסגנון "בונים סוכה בבית? ההלכות שלהם אינם לפי הפסיקה היהודית!" "את מטומטמת רצינית, או רק עושה את עצמך?" "מי את בכלל שתחליטי דברים כאלה???את בכלל מאמינה בקב״ה?? לדברים האלו יש גדולי דור שמחליטים ולא את ושכמותך…ליצנית"  – בקיצור, שנאה, קללות ואיחולי מוות לח"כ מיכאלי ולכל העדה השומרונית.

ואני לא מצליחה להבין. כל האלימות המילולית הזו פשוט כואבת לי. למה? למה לקלל, למה לאיים? ומי שמכם שליחי האל ומפרשי דברו הבלעדיים? איזה יוהרה וחוסר נימוס זה, להתנהג כך! אתם חושבים שבעזרת ההתלהמות והבהמיות האילה תצליחו לשנות את דעתו של מישהו?

אתם מכירים את האמרה "אם אין לכם משהו טוב לומר – אז פשוט אל תאמרו!" ? – לפעמים נכון לשתוק. לא לכל דבר צריך להגיב.

אני ממליצה לכל אותם מגיבים לנסות להתאמן על המשפט הבא: "אינני מסכים עם דיעותיך, אך אלחם על זכותך להביע אותן." (את זה אמר הפילוסוף הצרפתי וולטר, במאה ה-18)

אני יודעת שאם אני אחליט לרדת מהארץ, זה לא יהיה לברלין, וזה לא יהיה בגלל מחירי מוצר זה או אחר. זה יהיה כשאני לא אוכל לחיות יותר מוקפת כל כך הרבה שנאה.