מתפרפרים בפלורידה, חלק שני: זנב סנונית

אני ממשיכה עם הפרפרים בפלורידה, והיום אתמקד בפרפרי זנב-סנונית. בפלורידה ישנם שנים-עשר מינים שונים של זנב סנונית.
ראיתי ארבעה מתוכם, וצלמתי… רק אחד. 
והנה תקנו אותי: מסתבר שראיתי חמישה מינים, וצלמתי שניים מאד דומים!

לא פגשתי את היפה והנדיר ביניהם – זנב סנונית שאוס, שקרוי ע"ש אנטמולוג (חוקר חרקים) אמריקאי שחי בשנים 1858-1942. יש כמה תמונות יפות של הפרפר באתר Butterflies of America – כדאי להציץ. 

הפרפר בתמונה הראשונה ובתמונה הבאה הוא זנב-סנונית שחור: שמו העממי Black Swallowtail, ושמו הלטיני Papilio polyxenes:

שאר פרפרי זנב הסנונית השחורים שצלמתי הם זנב-סנונית פלמדס – Papilio palamedes. זהו באמת פרפר יפה, וראינו אותו בכמה מקומות.
אני חושבת שהתמונה הטובה ביותר שלו היא התמונה הבאה, בה רואים שני זנבות-סנונית מוצצים מינרלים מהקרקע – 

פרפרים רבים – לא רק זנבות סנונית – מוצצים מינרלים ומלחים מהקרקע – בהודו ידוע שהם מחפשים איזורים בהם פילים השתינו, ומוצצים את המלחים והמינרלים משם.
בדרום אמריקה נצפו פרפרים (בעיקר ממשפחת הנימפיתיים) שמוצצים דמעות מעיני תנינים וקיימנים.
גם בארץ ראיתי פרפרים מוצצים מינרלים – אפשר למצוא ריכוזים שלהם בשלוליות בוץ אחרי הגשם. אני ראיתי כחלילים. 

זנב סנונית נוסף שראיתי, אך לא הצלחתי לצלם, הוא זנב-סנונית מנומר מזרחי. באנגלית: Eastern Tiger Swallowtail ובלטינית: Papilio glaucus.
לשמחתי, צלמתי אותו לפני 3 שנים ליד פילדלפיה – אז אני יכולה להציג בפניכם שוב את התמונה שפרסמתי שם: 

זנב הסנונית השלישי שראיתי היה זנב-סנונית מרשים ומיוחד, הוא חלף על פני מאחורי המלון שהיינו בו ליד אורלנדו – ולא עצר. שמו זנב-סנונית הזברה, בגלל הפסים שלו. הוא כל כך יפה, ולכן אני מצרפת תמונה מויקיפדיה: 

"Zebra Swallowtail Megan McCarty10" by Meganmccarty – Own work. Licensed under Public domain via Wikimedia Commons.

זנב הסנונית האחרון שפגשתי חלף על פני בעת שניסיתי לצלם את ה-Ruddy Daggerwing מסוף הרשימה הקודמת. זה היה בשמורה ב-Keys שניסינו להכנס אליה, אבל כמות היתושים שתקפה אותנו גרמה לנו לברוח בחזרה לאוטו. אני עצרתי לצלם את הפרפר ההוא, ואז חלף על פני במעוף מהיר זנב הסנונית הגדול ביותר שראיתי בחיי: זנב סנונית ענק. הוא לא חיכה – כנראה גם הוא ברח מהיתושים… הנה תמונה שלו מויקיפדיה: 

"Giant Swallowtail, Shirleys Bay" by D. Gordon E. Robertson – Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons.

את התמונות צלמתי ברחבי דרום פלורידה – בפארקים, בשמורות, ואפילו סתם מאחורי המלון, בתאריכים 22.6.2014-9.7.2014
זנב הסנונית המזרחי צולם בפילדלפיה, בתאריך 22.7.2011
תודה לאנשים באתר Bugguide שזיהו עבורי את זנב הסנונית שפגשתי! 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מתפרפרים בפלורידה – חלק ראשון

בפלורידה ראיתי המון המון פרפרים.
הדגש במשפט הקודם הוא, כמובן, על המלה "ראיתי" – ראיתי הרבה, אך הצלחתי לצלם מעטים מתוכם.
וגם אילו שצלמתי ניסו לרוב לברוח: 

אחד הפרפרים הנפוצים שכן הצלחתי לצלם הוא הפרפר היפהפה הזה – שמו White Peacock – טווס לבן. תסכימו איתי ששמו הולם אותו מאד!

את הטווס הלבן – שמו הלטיני הוא Anartia jatrophae והוא שייך למשפחת הנימפיתיים – פגשתי לכל אורך הטיול. זהו פרפר חביב מאד, ונפוץ למדי בדרום פלורידה. 

עוד פרפר נפוץ ובולט ממשפחת הנימפיתיים הוא Zebra Longwing – ששמו הלטיני Heliconius charithonia 

הוא שייך לתת משפחה של משפחת הנימפיתיים, שיש להם כנפים מאורכות. פגשתי אותו וגם אחרים דומים לו במוזיאון Natural History בוושינגטון, לפני 3 שנים. 

וגם הוא נוטה לברוח כשאני מנסה לצלם – 

מאד רציתי לצלם את הפרפר Gulf fritillary – ראיתי תמונות שלו והוא נראה נהדר. שמו הלטיני Agraulis vanillae.
בסופו של דבר הצלחתי לצלם תמונה אחת שלו – אבל רק של הצד העליון… 

הצד התחתון, המיוחד, הזכיר לי את נמפית הפנינים שמבקרת אצלינו בחרמון וצלמתי אותה לפני כמה שנים.
כיון שהוא מיוחד כל כך, אני מצרפת כאן – בניגוד להרגלי – תמונה מויקיפדיה, כדי שתוכלו להתפעל מהפרפר המיוחד הזה 

"Gulf Fritillaries Mating 0019" by Wikipedia: User: Umbris – Own work. Licensed under CC BY-SA 3.0 via Wikimedia Commons.

עוד פרפר מקסים שהצלחתי לצלם רק תמונה מאד לא ברורה שלו הוא Phaon Crescent, ששמו הלטיני Phyciodes phaon.
הוא דומה מאד ל-Field Crescent שפגשתי בקליפורניה, לפני 5 שנים.

וכדי שתראו כמה הוא יפה, אני אצרף עוד תמונה מויקיפדיה – 

Source: http://commons.wikimedia.org/wiki/File:Phaon_crescent_(Phyciodes_phaon).jpg

עוד נמפית יפה שצלמתי תמונה לא טובה שלה – הפוקוס הוא על העצים מאחור ולא על הפרפר – שמה העממי של הנמפית הזו הוא ג'וליה, ואילו השם הלטיני Dryas iulia. 

והפרפר האחרון להיום הוא נמפית מחופשת לעלה יבש – הסתכלו נא על הפרפר המדהים הזה! ההסוואה שלו פשוט מצוינת. 

שמו העממי הוא Ruddy Daggerwing – בגלל הכנף התחתונה שנשלף ממנה "סכין". שמו הלטיני –  Marpesia petreus

וגם כאן אני מצרפת תמונה מויקיפדיה – כדי שתוכלו להנות מהצד העליון שלו, שהוא כתום מקסים – 

"Marpesia petreus" by Adrian198cm – Own work. Licensed under Public domain via Wikimedia Commons.

את התמונות צלמתי ברחבי דרום פלורידה – בפארקים, בשמורות, ואפילו סתם מאחורי המלון, בתאריכים 22.6.2014-9.7.2014

וכמו ששם הרשומה מרמז, המשך יבוא!

וכרגיל, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

    

Bottlenose dolphin – Tursiops truncatus – דולפינן מצוי

בבת אחת הפסיקו לתפקד ונמסרו לתיקון המחשב שלי, והדיסק שעליו היו כל התמונות שלי – 10 שנים של תמונות.
אני מקווה שיצליחו להציל הכל, ובינתיים נאלצת לחלוק את זמן המחשב עם הבן שלי (שבחופש מעדיף לשבת ליד המחשב). לתקלה האיומה הזו נוספו שלל עניינים אחרים – ובגלל זה כבר שבוע לא פרסמתי רשומה, למרות שיש לי הרבה מה לספר על פלורידה. 

החלטתי שאני צריכה רשימה חיובית – משהו מעודד ומקסים. אני חושבת שדולפינים הם מהיצורים המקסימים ביותר, החביבים ביותר והמעודדים ביותר על פני כדור הארץ. 

ובטיול בפלורידה פגשנו כמה וכמה. בטבע – ובשבי. אני מתחילה, כמובן, בדולפינים בטבע. 

כשהיינו בעיר היתושים, Everglades City, באיזור המערבי של פארק ה-Everglades, יצאנו פעמים לשיט בפארק – פעם אחת בסירת מנוע קטנה, אל יתושי המנגרובים – ופעם אחת בסירת מנוע גדולה, אל איזור האיים בצפון-מערב הפארק. בשני המקרים פגשנו דולפינים. 

קפטן סטיב, שהסיע אותנו בבוקר, סיפר לנו שהדולפינים הם חובבי שעשועים. אחד הדברים שהם נהנים לעשות – זה לשחות בשובל הקצף של סירות המנוע, ולקפוץ מעט דרכו. באנגלית קוראים לזה Breeching. 

ובאמת, תוך זמן קצר "אספנו" לנו דולפין שנהנה משובל הקצף של סירת המנוע. וכך הזדמן לי להיות מאד קרובה אל הדולפין. בתמונות אפשר לראות את המעקה האחורי של הסירה, שאני עומדת לידו תוך הצילום. היינו כל כך קרובים אליו, והוא פשוט היה מקסים – רדף אחרינו, נהנה ושיחק. זה היה הדולפין המקסים ביותר שיצא לנו לפגוש, וזה היה המפגש הקרוב ביותר שהיה לי עם דולפין בר. 

  אחר הצהרים, בשיט אל האיים, פגשנו להקה של 9 דולפינים – בוגרים וצעירים. בתמונה אפשר לראות סנפיר של הורה וגור. הם לא רצו לשחק איתנו, לא רדפו אחרי הסירה, אך נהנינו לצפות בלהקה החביבה הזו, שכללה לפחות גור אחד. 

השם הרשמי של הדולפין הזה הוא דולפינן מצוי – זהו הדולפין הנפוץ ביותר בכדור הארץ, ולעתים הוא מגיע גם לחופי ארצנו. אפשר לעקוב בפייסבוק אחרי מחמל"י, הם מדווחים שם על תצפיות דולפינים בחופי הים התיכון. 

הדולפין, אם אתם לא זוכרים, הוא יונק ימי – יונק ולא דג. ולכן הנקבה ממליטה גורים (ולא משריצה ולדות) וגם מטפלת בהם. התינוק יונק מאמו במשך שנה עד שנה וחצי, ונשאר לגדול לצידה עד גיל 6. 

דולפין בוגר ממוצע הוא באורך 2-4 מטרים, ובמשקל 150-650 ק"ג. זהו יצור גדול וחינני, בעל מוח הגדול ממוחו של האדם. אילו יצורים חכמים מאד – לכן ישנם הרבה דולפינים מאולפים. צבא ארה"ב מאמן דולפינים לאיתור פצצות עומק, ובמקומות רבים אפשר לראות מופעי דולפינים – הם לומדים לקפוץ, להביא חפצים, לסמן דברים. ישנם סיפורים רבים על דולפינים שדגים יחד עם בני אדם, וגם על דולפינים שהצילו את חייהם של אנשים שסירותיהם טבעו.
ב-Miami Seaquarium ראינו שלושה מופעי דולפינים – שניים של הדולפינן המצוי, ואחד של מין אחר – Pacific White-sided dolphins – שמוצאו בצפון האוקיאנוס השקט. כאן אני מתמקדת רק בדולפינן המצוי. 

 

מופעי החיות ב-Seaquarium היו בהחלט מרשימים – הדולפינים מזנקים לגובה עצום, משחקים בכדור עם הקהל, מטיילים עם המאמנות שלהם ועוד. ובכל זאת, התרגשתי יותר לראות את דולפין הבר ששחה מאחורינו מרצונו החופשי, ושיחק איתנו בעליצות.
עדיין, ה-Seaquarium משתמש בדולפינים בעיקר על מנת להעלות את המודעות לחיי האוקיאנוס, לשמירת טבע והגנה על הסביבה. גם המופעים השונים בנויים כהצגות עם מוסר השכל, שמטרתו היא "שמור על הטבע, אל תלכלך ואל תפגע". 

אמנם לדולפינים ישנם טורפים טבעיים –  כרישי ענק ואפילו לוויתן קטלן (אורקה) – אך הגורם העיקרי להרג דולפינים הוא כמובן האדם.
 בני אדם שחושבים שהדולפינים מתחרים איתם על הדגה הורגים דולפינים,
  לעתים דולפינים מסתבכים ברשתות הדיג ונחנקים מהן.
  זיהום האוקיאנוסים על ידי האדם – דולפינים בולעים בשוגג פסולת מוצקה ומתים מזה
  הרס קרקעית האוקיאנוס ע"י ספינות מכמורת (ספינות דיג שגורפות באמצעות רשת את כל קרקעית הים). 

אני מקווה שהאדם יתחיל להבין שהרס כדור הארץ – יביא להרס שלנו, ויתחיל לשמור על מארג החיים העדין והמקסים סביבנו. 

את התמונות צלמתי בפלורידה –
בפארק הלאומי אברגליידס, בתאריך 5.7.2014
וב-Miami Seaquarium בתאריך 11.7.2014

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואם למישהו יש תובנה – איך אפשר לשמור חצי טרה-ביית של תמונות, במחיר סביר, ובאמינות גבוהה – אני אשמח מאד לדעת. 

 

Airplants – אפיפיטים בביצות פלורידה

סיפרתי על עצי הטקסודיום, שגדלים במים ועל הביצות הרבות של פלורידה. השאלה היא, מה עושים צמחים שאינם עצים? איפה הם צומחים? 

ישנם צמחי מים, שגדלים ממש במים (כמו למשל, הנאדיד הסגול) – או צמחי ביצות, שגדלים באיזורים בוציים ולחים.
חלקם – כמו עלי הוניל בתמונה הבאה – גדלים על פני הקרקע, ונעזרים בעצים לטפס למעלה, להשיג חמצן ואור.
אגב – למי שתהה – וניל הוא ממשפחת הסחלביים, גדל באיזורים טרופיים, ואת התבלין מפיקים מתרמילי הפרי שלו. בפלורידה גדלים ששה מיני וניל – חמישה מיני בר, וגם הוניל המסחרי שפלש לטבע. 

יש צמחים שפשוט מוותרים על מגע עם הקרקע. מאילו יש שני טיפוסים עיקריים – טפילים ואפיפיטים. 

טפילים – כמו למשל הרנוג השיטים שגדל בנגב ובבקעת הירדן – מנצלים את העץ עליו הם צומחים, ולוקחים ממנו צרכי מחיה. 

אבל אפיפיטים – צמחי אוויר – הם משהו אחר ומיוחד. 

הם נעזרים בעץ רק בתור נקודת עיגון. מקום לחיות בו – ולאו דווקא לנצל אותו. 

האפיפיט קולט את צרכיו – המים והמינרלים השונים – מהלחות באוויר, ובפלורידה הלחות באמת גבוהה מאד. 

האפיפיטים מתיישבים להם על הענפים ובינהם, ופעמים רבות יש להם שושנת עלים צפופה ועמוקה. בתוך שושנת העלים הזו ייקוו מי גשמים, וזו דרך נוספת בה הצמח משיג מים ומינרלים. 

לצערי, למרות שבספרות כתוב שאפיפיטים רבים פורחים בקיץ – לא ראינו הרבה פרחים. כלומר, ראינו את הצמחים, אך לרוב ללא פרחים או לאחר פריחה. 

הרבה מהאפיפיטים שפגשנו הם בני משפחת הברומליים – אותה משפחה ממנה מגיע האננס. אחרים הם ממשפחת הסחלביים האהובה עלי, וכן שרכים שונים. 

ראינו את שרידי הפריחה של אחד ממיני הטילנדסיה – ממשפחת הברומליים – שמו העממי הוא Cardinal Airplant, כלומר צמח-אוויר קרדינלי (על שם האדום מבגדי הקרדינלים) ואילו שמו הלטיני Tillandsia fasciculata. 

מין אחר שאני חושבת שזיהיתי – בתמונה הבאה, בעל עלים רחבים זהו Catopsis berteroniana – קטופסיס. 

את הצמח עם העלים העדינים לא הצלחתי לזהות, זהו אחד ממיני הטילנדסיה. בפלורידה ישנם לפחות 13 מינים של טילנדסיה, ועוד כמה מיני כלאיים. לפחות לשלושה מינים ישנם עלים עדינים ודקים. 

את התמונות צלמתי בפלורידה – בעיקר בביצות האברגליידס (Everglades), אך גם סביב להן, בתאריכים 4-6.7.2014 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

Taxodium distichum – Bald Swamp-Cypress – ברוש ביצות קרח

אני חוזרת אל הביצות של דרום פלורידה – והפעם אל עץ מיוחד הגדל בביצות. 

זהו הטקסודיום, ממשפחת הברושים. כמו שאפשר לראות, הוא גדל במים – ולכן האמריקאים מכנים אותו Swamp-Cypress – ברוש ביצות. 

אם מסתכלים על העלים, רואים את הקרבה לעצי הברוש – העלה הוא מחטני, בעל מחטים עדינות. 

בסיס העץ הרחב במים הוא ממש מקסים ומיוחד – כמו חצאית קפלים נהדרת. 

תופעה מעניינת המאפיינת את עצי הטקסודיום אפשר לראות בתמונה הבאה – בין העצים הבוגרים ישנם גדמים – שנראים כמו חרוטים קטנים. 

חוקרים תהו מה המטרה של הגדמים הללו – אילו לא עצים צעירים, אלא שלוחות שיוצאות מהשורשים של העץ. ההשערה המקובלת היא שהם נועדו לאספקת חמצן, כמו שורשי אוויר בעצים אחרים.
התופעה הזו מכונה Cypress Knee – ברכי ברוש.

הפרחים של הטקסודיום הם קטנים מאד ולא מרשימים. כמו רוב משפחת הברושיים, הפרחים מואבקים על ידי הרוח – לכן הצמח לא משקיע בפרחים יפים במיוחד. הוא רק צריך הרבה אבקה, שהרוח תעיף לכיוון העצים האחרים בסביבתו.
אמנם קטנים, אך מקבץ הפרחים הוא חביב מאד –

עצי הטקסודיום צומחים בדרום מזרח ארצות הברית – באיזורי ביצות לאורך החוף מדלוור ועד פלורידה, וממשיך לאורך הביצות של אלבמה ומיסיסיפי עד לטקסס. 

העצים הללו – הטקסודיום – הם עצים עתיקים על פני כדור הארץ. אמנם העצים שאני פגשתי הם בני עשרות שנים בלבד, אך יש מבוגרים יותר. 

בשנת 2005, בעקבות הוריקן קטרינה, נתגלו שאריות של יער עצי טקסודיום תת-ימי בעומק 20 מטר מתחת לפני המים, לא רחוק מהעיר מוביל באלבמה.
העצים נבדקו ותוארכו – הצעירים שבהם הם בני אלפי שנים, המבוגרים בני עשרות אלפי שנים.

לפי הערכת החוקרים, האיזור היה נהר – מפרץ מקסיקו היה נמוך יותר. לפני כ-12,000 שנים, גובה הים עלה, והיער הוצף. עם חלוף השנים, רוב העצים מתו ונותרו רק גדמים וברכי ברושים מתחת לפני המים.

כיום זו סביבה משגשגת, הרבה דגים ואצות חיים בין גדמי העצים. אפשר לקרוא על היער הזה, ולראות כתבה מעניינת אודותיו כאן.

את התמונות צלמתי בביצות פלורידה, בסוף יוני ובתחילת יולי 2014. 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

נחשון אמריקאי – Anhinga anhinga

בשמורות הטבע בפלורידה, קראנו בשלטי ההסבר על עוף מים מקומי מעניין, ששמו Anhinga. 

קודם כל, התחלנו לתהות איך לכל הרוחות מבטאים את השם הזה… ה-h באמצע די מבלבלת, ובסופו של דבר החלטנו לקרוא להם "הנינג'ה"… ככה לפחות זכרנו את השם 

מאוחר יותר למדנו שהם מבטאים את השם "אָנְהִינְגָה" 

וכשחזרנו לארץ, ויכולתי להשוות למגדירים בעברית – למדתי שהשם העברי שלה הוא נחשון – כי היא נוהגת לשחות כך שרוב הגוף מתחת לפני המים, ורק הצוואר בולט – וזה נראה כמו נחש.
היא גם מסוגלת לפתל את צווארה כמו נחש: 

האנהינגה – או הנחשון – הוא ציפור דומה לקורמורנים, למרות שהוא ממשפחה אחרת. הוא גדול מהם ומרשים יותר. 

וכמו הקורמורנים, שגם הם שוחים כשרוב הגוף מתחת לפני המים – הוא נהנה ליבש את כנפיו בשמש –

ובעצם, השם הלטיני – Anhinga – הוא כלל לא לטיני. מקורו בשפה ברזיליאנית – שפת Tupi – ומשמעות השם "ציפור נחשית", כלומר – נחשון הוא שם מצוין! 

הסתבר גם שהנחשון לא נדיר בפלורידה. פגשנו נחשונים בשמורות הטבע השונות, וגם בפארק Epcot של דיסני – שם צלמתי אותו בגשם: 

הנחשון מתגורר באיזורי נהרות, ביצות וחופי ים מדרום ארה"ב, דרך מרכז אמריקה ובחלקים נרחבים של דרום אמריקה. 

בארץ חי פעם נחשון אפריקאי – קרוב של הנחשון האמריקאי, בביצות החולה. לצערי, עם יבוש החולה – הוא נכחד מהארץ. כיום הוא חולף נדיר מאד, ובסכנת הכחדה בכל המזרח התיכון.
באפריקה עדיין ניתן לפגוש בו. 

הנחשונים מקננים במושבות בשיחים באיזורים הביצתיים – כלומר, מנגרובים זה מקום מצוין עבורם. במושבת קינון אפשר למצוא מאות קנים שבהם יגדלו הנחשונים את אפרוחיהם, בממוצע ארבעה אפרוחים בכל קן. 

הזכרים הם הכהים יותר, ואילו לנקבות יש בדרך כלל צוואר בהיר יותר, בגוון חום בהיר. 

את התמונות צלמתי בפלורידה, בסוף יוני ובתחילת יולי 2014. 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

מנגרוב אדום, מנגרוב שחור

ברשימה הקודמת כתבתי על המנגרוב האדום – Red Mangrove – ששמו הלטיני Rhizophora mangle. 

המנגרובים האדומים נקראים כך, כי העלים שלהם מכילים טאנין – החומר שנותן את הצבע לתה וליין אדום. כאשר העלים נושרים, הטאנין מתפזר במים ולכן המים בביצות המנגרובים הם חומים-אדומים, בצבע תה.

המים לא מלוכלכים, הם פשוט צבועים. 

הפרח של המנגרוב האדום הוא מאד נחמד – פרח קטן למדי (קוטרו פחות מסנטימטר), בצבע צהבהב: 

הפרי בנוי מזרע ארוך וגדול, שמחובר בכובע קטן אל הענף. הזרע יחסית כבד ומחודד בקצהו. 

כאשר הפרי מבשיל והזרע מוכן להפצה – הוא נושר מהעץ. כזכור, המנגרובים גדלים במים – בבוץ.
הזרע המחודד נופל כמו חץ, נתקע בבוץ – ושם יכול להתפתח ולגדול. 

לפי מה שהסבירו לנו, כ-80% מהעצים בסבך המנגרובים של פלורידה – הם עצי מנגרוב אדום. אבל ישנם כמה מינים נוספים. 

עץ נוסף שפגשנו פורח הוא המנגרוב השחור – Black Mangrove, ששמו הלטיני Avicennia germinans – 

הפרחים שלו קטנים מאד, והפירות נראים כמו שלפוחיות מוזרות –

למרות שהשם העממי הוא מנגרוב אדום ומנגרוב שחור, אין בין העצים הללו קשר משפחתי. המנגרוב השחור הוא אביסיניה – קרובה של האביסיניה הימית שגדלה בדרום סיני, בסבך המנגרובים של ראס מוחמד. 

המנגרוב האדום מסוגל לגדול ממש במים, הוא לא צריך כמעט יבשה, ומספיק לו הבוץ בתחתית האוקיאנוס. 

המנגרוב השחור – האביסיניה – זקוק לסביבה יבשתית מעט יותר. לכן בדרך כלל הוא גדל עמוק יותר בסבך, באיזורים בהם יש מעטה יבשה מעל המים.
הוא נקרא מנגרוב שחור, כי הגזע וליבת העץ שחורים. 

את התמונות צלמתי בביצות המנגרובים בפארק אברגליידס, במהלך יולי 2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

 

 

 

 

בחזרה למנגרובים

עם כל העצב הממלא אותי כרגע, אני מנסה לחזור לשגרה ולספר על הטיול בפלורידה. סיפרתי באופן כללי על הביצות, ועכשיו אתמקד במנגרובים. 

המנגרובים הם עצים שגדלים במים, ולא סתם – במים מלוחים. בשולי האוקיאנוס, באיזורים יחסית רדודים – אפשר למצוא גושים של מנגרובים.
עצי מנגרובים גדלים באיזורים טרופיים וסב-טרופיים, בין קו רוחב 30° דרום לקו רוחב 30° צפון. 

המנגרובים יוצרים חורשות צפופות של שורשים וענפים, וסביבתם מהווה בית גידול לכמה מיני בעלי חיים. המנגרובים גדלים בדרך כלל בחופים רדודים או בשפכי נהרות.

 

בעצם כמעט אין אדמה סביב עצי המנגרובים. העצים יוצאים ישירות מהמים. לכן, רוב בעלי החיים שאפשר למצוא כאן הם עופות ובעלי חיים ימיים.
ראינו כמה וכמה קינים של עופות דורסים בין העצים, יש גם הרבה דגים במים – וכמובן, אי אפשר בלי יתושים.

האליגטורים מעדיפים איזורים של מים מתוקים. הם מגיעים אל איזורי המנגרובים לצוד שם, אך חוזרים לאיזורי הנהר.

לפי מה שספרו לנו הריינג'רים, כל מיני יונקים מגיעים למנגרובים, בחיפושי מזון. נצפו שם זאבים ואפילו פומות (Florida Panther).
בעלי חיים שכן אפשר למצוא בסבך המנגרובים הם נחש נדיר שנקרא נחש המנגרובים, ודביבונים – שמסתדרים בסבך, בלי לרדת לקרקע. הם ניזונים מדגים וחיים בין העצים. 

טיילנו בין המנגרובים בכל מיני דרכים –  שטנו בסירת מנוע רגילה, וגם ב-Airboat – סירה עם פרופלור ענק שעושה המון המון רעש: 

טיילנו ברגל על החוף וגם בתוך המים הרדודים – ואפילו טיפסנו אל מגדל תצפית, לראות חלק קטן מסבך המנגרובים העצום מלמעלה. 

בחוף פארק ביסקיין טיילנו לאורך הטיילת, ומצאנו מקום שנראה מקסים למנוחה – איזו שלווה, לשבת ככה מול האוקיאנוס, בצל המנגרובים: 

חבל רק שהטמפרטורה היא מעל 35 מעלות, הלחות בערך 90% ופה ושם יש גם יתושים… צלמתי את המקום, אך לא ישבנו. 

עצי המנגרובים התרגלו לחיות בסביבה קשה למדי: רוב המים הם מלוחים, לכן יש להם מנגנוני סינון מלח ופליטת מלח.
יש להם גם מנגנונים לחיסכון במים – הקטנת כמות האידוי למינימום.

השורשים שלהם נמצאים מתחת לפני המים – בסביבה ענייה בחמצן, לכן יש להם שורשי אוויר לקליטת חמצן,
וכיוון שאין הרבה אדמה – הרבה פעמים הזרעים מתחילים לנבוט צמוד לצמח האם, ורק בהמשך ניתקים ממנו, זורמים עם המים, ונאחזים במקום אחר.  

חורשות המנגרובים בפלורידה מורכבות בעיקר מעץ אחד ששמו העממי Red Mangrove. ישנם עוד כמה וכמה מיני צומח בסבך, אך בערך 80% מהסבך הוא המנגרוב האדום – Rhizophora mangle

יש לי עוד סיפורים על המנגרובים, ולכן תהיה רשומת המשך.
את התמונות צלמתי בדרום פלורידה – בסביבות ה-Everglades ובפארק Biscayne, ביולי 2014.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!