לטם מרווני – Cistus salviifolius

היום אני כותבת על אחד הפרחים הנפוצים והנהדרים בארץ – ובכלל באגן הים התיכון – לֹטֶם מרווני. 

הלטם בולט בשטח, מתפשט בכתמים נהדרים וממלא את החורש בפריחה נהדרת. 

הלטם המרווני פורח במרץ-אפריל, מהשפלה וצפונה עד לחרמון. במישור החוף לפעמים אפשר למצוא אותו כבר בפברואר. 

הוא אוהב בתות עם אדמות קירטוניות בכל האיזורים הים תיכוניים, וכיון שזו אדמה החביבה גם על הסחלבים – פעמים רבות אני פוגשת אותו קרוב אליהם. 

ובאביב השיח הפורח הוא פשוט נפלא, הפרחים הלבנים נהדרים ומאירים

בנוסף, הם גם מלאי אבקה – ומושכים דבורים וחיפושיות  – שמשום מה לא צלמתי… אני אוהבת את הלטם לבן ונקי. 

 

הלטם נפוץ סביב הים התיכון ובדרום אירופה, וממשיך גם מזרחה לאסיה.
הוא נמצא גם כמין פולש בקליפורניה.

השם מרווני הוא בגלל העלים של הלטם, הדומים לעלי מרווה. 

בכרמל ובגליל, אפשר למצוא לעתים בין הלטמים, ליד השורשים,  גושים קטנים ואדומים כמו זה – 

זוהי רימונית הלטם, מין טפילי שגדל על שורשי הלטם. כתבתי על הרימונית בעבר, ממש כאן. 

בארץ גדל גם מין נוסף של לטם, אבל עליו אני אספר ברשומה הבאה. 

את הלטמים צלמתי –
בכרמל, בתאריכים 23.3.2013, 17.3.2014 וגם 22.3.2014
את הרימונית צלמתי בכרמל בתאריך 24.3.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

איריס החרמון – Iris hermona

איריסי ההיכל, כידוע למי שקורא בבלוג שלי, הם סקציה מיוחדת בסוג איריס – הכוללת איריסים יפהפיים במיוחד, בעלי פרח גדול ויחיד על כל עמוד תפרחת. 

איריסי ההיכל גדלים רק באיזור המזרח התיכון וסביבותיו – מהקווקז (ארמניה, אזרבייג'ן) ועד אלינו. 

אצלינו גדלים שמונָה* מינים של איריסי ההיכל – שבעה מתוכם כבר סקרתי. היום אני (סוף סוף) מגיעה אל השמיני.

זהו איריס החרמון – או איריס הגולן. השם הרשמי הוא איריס החרמון, אבל רוב האוכלוסיות שלו בארץ הן דווקא בגולן, ולכן קוראים לו לפעמים איריס הגולן. 

פגשתי אותו במקום מאד מיוחד: על גג של קבר שייח עתיק: 

זהו קבר שייח מרזוק ברמת הגולן, עליו פורחים מקבצים נהדרים של איריס החרמון (יחד עם עריוני צהוב, כלך מצוי ועוד כמה) 

תראו כמה האיריסים נראים גדולים ומרשימים מנקודת מבטו של הצהרון המצוי: 

האיריסים על גג המבנה הם, כמובן, שתולים. וכאן התחלתי לתהות – מי שתל אותם, ומדוע?
את התשובה למדתי במאמר של פרופ. אמוץ דפני, על צמחי בתי קברות במזרח התיכון. 

המוסלמים נהגו לשתול פרחים בהירים או לבנים בבתי הקברות – כי לבן הוא צבע הטהרה, והוא מעיד שהאדם הקבור ליד הפרחים הלבנים – הוא טהור. 

חברתי סאקרה הוסיפה וסיפרה לי, שאיריס – אלת הקשת בענן היוונית – קבלה בשלב מסוים בפולקלור תפקיד נוסף – הובלת נשמות הנפטרים לעולם הבא ולכן שתלו איריסים בבתי קברות. 

ובנוגע לאיריס החרמון – הוא דומה מאד לאיריס נצרתי: הדגם של ההיכל הבהיר (עם פסים עדינים ונקודות) והעלים התחתונים המנומרים-כהים. לכן תהיתי מה ההבדלים בינהם. 

וכשיש לי שאלה לגבי איריסים, אני פונה אל חוקר האיריסים יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א. 

יובל הסביר לי שההבדל הראשון הוא בגודל – לאיריס הגולן פרח גדול יותר, גבעול גבוה יותר – גבוה משמעותית מהעלים שלו. אצל האיריס הנצרתי, הפרח הוא בד"כ בגובה העלים ולפעמים אף נמוך מהם.
כמו כן, איריס הגולן יוצר גושים צפופים של עלים ופרחים – ואילו באיריס נצרתי יש רווחים גדולים בין שושנות העלים והגוש יכול להגיע לקוטר של כמה מטרים.

את התמונות צלמתי ברמת הגולן, על גג קבר שייח מרזוק, בתאריך 20.3.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

* לפי דוד שחק, מגדל האיריסים והאחראי על גן האיריסים ברמת הנדיב, יש בארץ תשעה מינים של איריסים, שכן האיריס השומרוני – שבאופן רשמי נחשב לאיריס הדור, תת מין שומרוני – לטענתו הוא מין נפרד. הוא מסביר שאיריס זה לדעתו התמיין מאיריס הגלבוע, ואינו דומה לאיריס ההדור.

סומקן מעוצה – Onosma frutescens

ברשימה על הסומקן הענקי הזכרתי שאני מכירה מהכרמל את הסומקן המעוצה. הפעם אני אספר עליו. 

הסומקן המעוצה הוא בן-שיח, כלומר – צמח שיש לו בסיס מעוצה, אך יחסית לשיחים (ולמען האמת, גם יחסית לסומקן הענקי) הוא נמוך – גבהו מגיע ל-40 ס"מ. 

שמו של הסומקן מאד הולם אותו, ואם מסתכלים על הפרחים, אפשר להבין: 

הם מתחילים לפרוח בצהוב, ולאחר שהפרח מזדקן – הוא מאדים. מסמיק. 

כתוצאה מזה, הצבעוניות של צמח הסומקן היא ממש מקסימה!

הסומקן המעוצה פורח בכרמל ובגליל, באיזורים מוצלים. 

השנה כמעט לא ירד גשם, אבל לפני שנתיים צלמתי את הסומקן בתקריב, עם טיפת גשם – 

פרט לטיפה, רואים יפה את השערות הזיפניות המכסות את הצמח. הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים, והמאפיין העיקרי של בני המשפחה הזו הוא השערות הזיפניות המכסות את הצמח. 

השם הלטיני של הסומקן – Onosma – משמעותו "ריח חמור"… כנראה הוא מגיע בגלל הריח הנובע מהשורשים של חלק מהמינים. 

לכל הפרחים במשפחת הזיפניים יש חמישה עלי כותרת.
במקרה של הסומקן – הם מאוחים יחד לפעמון מקסים, עם שולים מעוגלים ועדינים –

בעולם יש בערך 90 מינים שונים של סומקנים, הצבעים הנפוצים לפרחים הם לבן וצהוב – ולרוב, הפרחים מאדימים אחרי כמה ימים. 

הסומקן הענקי שהצגתי ברשימה הקודמת יוצא דופן – הפרחים שלו נשארים צהובים לאורך כל הדרך. 

מנגנון שינוי הצבע מופיע בהרבה מינים במשפחת הזיפניים – המטרה היא לסמן לדבורים חכמות מתי כדאי לגשת לפרח ולהאביק אותו, ומתי להתעלם ממנו – כי הפרח הואבק. 

את התמונות צלמתי בכרמל – בעיקר לאורך הדרך לגבעת וולפסון – בתאריכים:
2.3.2013, 24.3.2013, 31.3.2013, 17.3.2014. 22.3.2014

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

סומקן ענקי – Onosma gigantea

הרשימה של היום מתחילה בעקבות פרסום בפייסבוק. ידידי, ליאור אלמגור (שיש לו אתר יפהפה ומצגות טבע נהדרות, כדאי לבקר) – העלה כמה תמונות של מין נדיר בסכנת הכחדה – סומקן ענקי. 

הסומקן הוא צמח ממשפחת הזיפניים, שלא הרבה ידוע עליו. ידוע שהוא רב שנתי, אך לפי הכתוב הוא "רב שנתי קצר חיים" – כלומר, חי שנים מעטות. 

הסומקן הוא ממשפחת הזיפניים – רואים היטב את השעירות הרבה על הגבעולים, גביעי הפרחים והעלים.
הוא "ענקי" – יחסית לסומקנים אחרים. הצמח הוא בערך בגובה 60-70 ס"מ, והפרח באורך של 3 ס"מ.

אני מכירה מהכרמל מין קרוב, ששמו סומקן מעוצה (ומתכננת רשומה גם עליו). את הסומקן הענקי פגשתי עד כה בעצם רק פעם אחת בחיים. הוא גדל באיזורים של קרקעות כבדות, בעיקר בהרי יהודה, בשפלת יהודה ובעמקים הצפוניים – עמק בית שאן ועמק יזרעאל.

בהודעה בפייסבוק, ליאור סיפר שבאיזור בו עומדת להבנות שכונה חדשה של העיר מודיעין – שכונת "נופים", התגלו אלפי פרטים של סומקן ענקי! שאלתי אותו כיצד מגיעים למקום – והוא בשמחה קבע איתי פגישה, ולקח אותי לראות את הפריחה. 

הגעתי לשדה והתפעלתי – הסומקנים הבהיקו בשמש, בין כל הדגניים (בעיקר שעורה ושיבולת שועל) שצמחו שם – 

את המקום מצא מנחם אדר, והוא הראה אותו לליאור, שהראה אותו לי. 

פרט להמוני סומקנים – מעל אלף פרטים באוכלוסיה – יש בשדה הזה עוד מינים מיוחדים, למשל – בתמונה הבאה אתם יכולים לראות מרווה מנוצה – שכמו הסומקן, אוהבת לגדול בקרקעות כבדות ואזורי חקלאות מסורתית – ואילו מקומות שמאד מתמעטים בארץ שלנו. 

אבל… סומקנים, כידוע, לא משלמים ארנונה. 1800 המשפחות שיגורו בשכונה שתיבנה עליהם – ישלמו הרבה ארנונה לעירית מודיעין. ולכן מתכוונים לבנות את השכונה על הסומקנים.
רשות הטבע והגנים מעורבת בנושא, והם שלחו נציג שידאג להעתיק את הצמחים למקום מקלט.

העבודות לא מחכות – הנה, אתם רואים את הטרקטור המתקרב לשדה הסומקנים… 

דיברנו מעט עם האחראי מטעם רשות הטבע והגנים, אך לצערי הוא היה מהוסס ולא באמת ידע מה לומר. הזכיר משהו על איסוף זרעים, אם עוד יהיה ממה לאסוף בעוד חודשיים…
שלחתי שאלה לרשות הטבע והגנים, ואני מבטיחה לעדכן כשאקבל תשובה.

עדכון: קיבלתי אישור שמתכוונים לחכות עם הבניה עד אשר הזרעים יבשילו וניתן יהיה לאסוף אותם.
הפרחים הפורחים הם בעלי שורשים מאד עמוקים (מטרים לעומק), ולכן יש בעיה לוגיסטית לנסות לעקור אותם. לכן – עוקרים רק פרטים צעירים, ומעבירים אותם לגני מקלט. 

אחת הבעיות היא, שלא יודעים הרבה על הצמח הזה. כנראה הוא מגדל עלים במשך כמה שנים, עד שהוא מתחזק – ואז פורח, מניב פירות וזרעים – ומת.
לפי הספר האדום, "לא ידוע כמה שנים חולפות ממועד התפתחות שושנת העלים ועד הפריחה, והאם צמח שפרח אכן סיים את חייו."

עדכון: יובל ספיר סיפר לי שבגן הבוטני באוניברסיטת ת"א יש פרטים הפורחים כמה שנים ברצף.

ולכן, בעצם כנראה אין טעם להעתיק את הפרטים הפורחים. צריך להעתיק רק את אילו שעדין לא פרחו. לעומת זאת, אם אפשר להמתין עם הבניה עד שהפורחים יניבו פרי, ולאסוף זרעים – זה יכול להיות מועיל.
וכמו שכתבתי, עודכנתי שאכן מתכוונים להמתין עם הבניה עד שהזרעים יבשילו. 

ושוב, לצערי, מדינת ישראל מתעלמת מהטבע הנפלא שיש לה – פרחים נדירים ומיוחדים – ומקיימת את דבריו של אברהם פורז, שהיה שר הפנים בשנת 2004: "רוצים טבע? סעו לחו"ל!" 

את התמונות צלמתי בפאתי מודיעין, בתאריך 19.3.2014
המון תודה לליאור אלמגור שלקח אותי לראות את הפריחה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

 

מצילות ארוכות עוקץ – Leopoldia longipes

בארץ גדלים שלושה סוגים ממשפחת השושניים (בעצם, כיום הם הופרדו למשפחת האספרגיים) בעלי עמוד תפרחת עליו פרחים מרובים וקטנים שמאוחים לפעמון קטן. קיים גם סוג רביעי קרוב – יקינתונית, אך ממנו יש רק מין נדיר אחד – יקינתונית מעורקת – ולא אתייחס אליו ברשומה זאת.

שלושת הסוגים דומים מאד – כדן, זמזומית ומצילות. ההבדלים ביניהם לא תמיד בולטים. התיאורים שלהם במגדיר מאד דומים.
בעיקרון, לכדן תמיד יש פרחים עקרים בראש התפרחת שנועדו למשוך מאביקים, וצורת הפרחים היא מעוגלת יותר – דומה לכד.
לזמזומית אין פרחים עקרים – כל הפרחים פוריים.
אצל המצילות – זה משתנה. יש ויש.
הפרחים של המצילות והזמזומית מאורכים וצרים. 

כבר סקרתי בבלוג את שלושת מיני הכדן הגדלים בארץ (כדן סגול, כדן נאה וכדן קטן-פרחים) וכמה ממיני הזמזומית (זמזומית מצויה, זמזומית סגולה וזמזומית המדבר).(סקרתי גם את היקינתונית –  יקינתונית מעורקת. היא נדירה וגדלה בבקעת הירדן.)

והנה הגיע תורו של המין השלישי – מצילות. 

כמובן, לא אתחיל עם אחד מהמינים הנפוצים – אלא עם אחד הנדירים: מצילות ארוכות עוקץ. 

הסיבה שבחרתי במצילות ארוכות עוקץ היא… שבשבוע שעבר פגשתי אותם לראשונה בחיי! 

מצילות ארוכות עוקץ הן מין לא-נפוץ, שגדל בהר הנגב. 

אני אוהבת את הצורה החרוטית של הפרח. בזמן הפריחה לפרחים יש בערך אותו גודל – בין 10 ל-12 מ"מ. 

הפרחים מחוברים לגבעול בעוקצים, וככל שהפרח נמצא נמוך יותר לאורך הגבעול – העוקץ שלו ארוך יותר. כשהפרחים מתיבשים – העוקצים מתארכים בהתאמה. התחתונים יותר, העליונים פחות. 

כשהפרחים גומרים לפרוח והופכים לפרי – הצמח מתייבש ושומר על צורת החרוט 

הגבעול ניתק מהקרקע, ומתחיל להתגלגל – וכך הוא מפיץ את הזרעים. צורת החרוט מאפשרת לו להמשיך להתגלגל ולא להתקע. 

ישנו תת מין של מצילות ארוכות עוקץ, שהעלים שלו רחבים הרבה יותר (לפעמים מתבלבלים ביניהם לבין עלי חצב!) – הוא הוגדר ע"י פרופסור דנין ופרופסור פיינברון, בתור "תת מין נגבי".
אותו לא פגשתי עדיין – ויש טענות שמגיע לו מעמד של מין נפרד. 

את המצילות צלמתי בשמורת איריס ירוחם, בתאריך 10.3.2014 

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

קשת לפורים

אני כל כך שמחה שירד הגשם! 

השבוע הגשום הזה היה פשוט יפהפה ומקסים! 

ועם הגשם, מגיעות הקשתות. הפעם ירדתי לצלם את הקשת המיוחדת של שמורת איריס ירוחם.
…טוב, אולי לא קשת במובן המסורתי – אבל לפחות במובן הצבעוני. 

ובאמת שנהניתי מהצבעוניות שם! תראו בעצמכם – 

סגול-אדמדם 

חום-צהבהב עם נגיעות ורודות 

ורוד-חום 

סגול כהה עם סגול מאד בהיר – 

אדום 

צהוב

לפני שנתיים, חיפשתי ולא מצאתי את האיריסים הדו-גוניים. הפעם פגשתי אותם, תראו כמה הם נפלאים – אדום-לבן: 

אבל היפים ביותר היו בצבע זהב-חום, שזהרו בשמש בצורה נהדרת. מיד התחלנו לשיר להם:

Golden brown, texture like sun
Lays me down with my mind she runs
Throughout the night
No need to fight
Never a frown with golden brown

אני אזכיר כמה מהדברים שסיפרתי כבר בעבר לגבי איריסי ההיכל – 

קודם כל, לגבי השם: איריס או אירוס.
השם הלטיני הוא איריס, על שם אלת הקשת בענן. זה מאד ברור כשרואים את התמונות כאן.
כיון שזהו לא שם עברי, חיפשו בעבר שם עברי מקביל, ומצאו במשנה צמח ששמו "אירוס". 

ה"אירוס" המשנאי ודאי שאינו איריס. באתר מכללת הרצוג מצאתי מאמר מעניין שכתב יצחק ספיר בנושא. המסקנה של המאמר היא שה"אירוס" המשנאי איננו האיריס שלנו.
אך כיון שהשם רווח בארץ, האקדמיה ללשון העברית קבלה את שתי הצורות, ומותר לקרוא להם "איריס" וגם "אירוס". 

השם הערבי של האיריס הוא סאוסן – כלומר, שושן – וכנראה השושן המקראי הוא בעצם איריס. 

בסוג "איריס" ישנם כ-300 מינים שונים (ואם שכחתם מה זה "סוג" ומה זה "מין" – אתם מוזמנים להציץ כאן) – ולכן חילקו אותם לתת-חלוקה – סקציות.
הסקציה המיוחדת ביותר היא, כמובן, סקצית איריסי ההיכל – האיריסים המיוחדים לאיזור המזרח התיכון. ישנם מעל 50 מינים שונים, מתוכם שמונה פורחים בארץ – ועוד אחד במרומי החרמון.

המאפיינים של איריסי ההיכל – פרח גדול, ותמיד רק פרח אחד לכל גבעול. העלים התחתונים לרוב כהים, ויש כתם כהה במרכזם, כמו שטיח כניסה אל תעלת ההאבקה. 

הכתם הכהה והחלק התחתון הכהה מאפשרים לתעלת ההאבקה לשמור על טמפרטורה גבוהה יחסית לסביבה גם בלילה, וזכרי דבורים מסוג מחושית באות ללון שם.
זכרי הדבורים מקבלים הגנה, חדר חמים לישון בו, אפשרות להתחמם מהר ולקום מוקדם לעבודת היום – ובתמורה הם מאביקים את פרחי האיריס.
אגב, הנקבות חופרות לעצמן מאורות בקרקע. 

כל האיריסים בכל הצבעים בתמונות ברשימה זו הם איריס ירוחם.
את התמונות צלמתי בתאריך 10.3.2014, בשמורת איריס ירוחם.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ועם עוד Golden-Brown אחד אני מאחלת לכולם פורים שמח! 

מחרוזת קשתית – Enarthrocarpus arcuatus

הרשימה הזו מוקדשת לתזזאיטית, שהזכירה לי פרח קטן ונחמד – מחרוזת קשתית. 

המחרוזת היא בת למשפחת המצליבים. משפחת המצליבים היא משפחה שממש קל לזהות את הפרחים שלה: תמיד יש ארבעה עלי כותרת,  ששה אבקנים ועמוד עלי. 

הצבעוניות של המחרוזת עדינה ונעימה – צהוב קרמי, ובמרכז הפרח יש כתם סגול שנועד למשוך את המאביקים. 

 המחרוזת הקשתית היא מין נדיר בסכנת הכחדה. אפשר לפגוש אותה בחוף הכרמל, ובמישור החוף הצפוני – בין עכו לראש הנקרה. היא גדלה תמיד קרוב לחוף. 

היא גדלה אך ורק צמוד לחוף, והאזורים שבהם היא פורחת נמצאים בסכנת פיתוח – כבר סיפרתי על נסיונות הבניה בחוף הבונים, ובעצם, לכל פיסת חוף טבעית בארץ יש יזם שרוצה לבנות בה משהו: כפר נופש, שכונה לעשירים, מלון מפואר… דרכים נהדרות להרוויח כסף. הרי המחרוזת – ושאר דיירי החוף – לא משלמים ארנונה או שכר דירה.

ובעצם, למה קוראים לה "מחרוזת"? הסיבה היא הפרי – הוא נראה כמו תרמיל שעשוי מחרוזים קטנים מחוברים זה לזה. הפעם צלמתי רק מחרוזות טריות. כשהפרי מבשיל, החרוזים בולטים יותר. 

זוהי מחרוזת קשתית – התרמילים המחורזים שלה אינם צומחים ישר, אלא בצורת קשת. 

בארץ יש עוד מין של מחרוזת – מחרוזת משונצת, שגדלה במדבר. היא נפוצה למדי. 

את התמונות צלמתי בחוף נחשולים, בתאריך 8.3.2014
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אגדת הפרחים האדומים

היה היו שלוש אחיות יפהפיות, נחמדות  ומקסימות. שלושתן היו בעלות שיער שחור ומקסים. הן היו ידועות בתור האחיות היפות ביותר בכל הממלכה בה הן גרו. 

שמותיהן היו: 

כלנית –

נורית – 

פרג – 

האחיות היו חברות טובות והסתדרו מצוין זו עם זו.
יום אחד, נסיך הממלכה הודיע שהוא עורך נשף לכל הבנות בממלכה, כדי למצוא לעצמו כלה. 

כל בנות הממלכה – וכמובן, גם שלוש האחיות – התרגשו למשמע ההודעה. כולן התחילו להתכונן – לחשוב מה הן תלבשנה, לתכנן שמלות נשף מיוחדות לאירוע, תסרוקות, תכשיטים… 

האחיות החליטו להפתיע זו את זו. כל אחת תדאג לתפור לעצמה את השמלה שלה, ובערב הנשף כולן תפגשנה ותצאנה יחד.
ואכן, כך היה. בערב הנשף יצאו שלוש האחיות מחדרן – ו…שוד ושבר! שלושתן לבושות שמלות אדומות!
"גם כך מבלבלים בינינו כל הזמן, כי אנחנו אחיות! עכשיו מה נעשה? "

אמא שלהן באה לעזרתן.
היא שלפה צעיף קטיפה לבן, ונתנה אותו לכלנית:   

היא לקחה ספריי מבריק, וריססה את כל השמלה של נורית – 

ולפרג היא ענדה עגילי אוניקס שחורים – 

הבנות שמחו מאד, ויצאו לנשף. כצפוי, הן היו היפות ביותר בנשף – הנסיך רקד איתן שוב ושוב, והתאהב בהן.
וכיון שהוא הנסיך, והאגדה הזו היא לא מופת לשוויון זכויות – הוא החליט להתחתן עם שלושתן. האחיות קיבלו את ההצעה. 

האידיליה לא נמשכה זמן רב – האחיות החלו לריב זו עם זו על זמן האיכות שלהן עם הנסיך. "אתמול היית עם פרג" "אבל בשבוע שעבר היית עם נורית" "למה כלנית תמיד ראשונה?" 

בסופו של דבר הנסיך נשבר, והלך להתייעץ עם אביו המלך.
המלך המליץ לנסיך לחלק את השנה. בשליש הראשון הוא יהיה עם כלנית, אח"כ עם נורית, ובסוף עם פרג. כך לכל אחת תהיה תקופת איכות משלה, בלי מריבות וויכוחים.
וכך היה – ומאז הנסיך והנסיכות חיו באושר. 

והיום אנחנו יכולים להבדיל בין הכלנית – שיש לה צעיף לבן, והיא הראשונה שפורחת – 

לנורית המבריקה, שפורחת שניה –

ולפרג בעל העגילים השחורים, שפורח אחרון –

ולמען האמת, יש עוד כמה סימנים.
לכלנית יש מרקם קטיפתי רך ועדין. אם מסתכלים עליה מלמטה – אין לה עלי גביע, והעלים נראים אדומים חלקים.
מספר עלי הכותרת שלה בד"כ הוא בין חמישה לעשרה, אבל יש גם יותר – כלומר, לא קבוע.
כשהכלנית צעירה, הצעיף הלבן עוד לא ניכר.

לנורית – ששמה בא מן הנור, הוא האש – יש גוונים מבריקים, שנוטים לפעמים לכתום.
אם מסתכלים עליה מלמטה – יש לה צווארון ירוק – עלי גביע.
גם אצלה מספר עלי הכותרת (וגם מספר עלי הגביע) לא קבוע. 

לפרג יש מרקם משי, ותמיד יש לו בדיוק ארבעה עלי כותרת.
אם מסתכלים מלמטה – רואים את העגילים השחורים על עלי הכותרת. גם לפרג אין עלי גביע. גם אין לו עלים בחלק העליון של הגבעול.
הוא גם היחיד מהשלושה שהוא צמח חד-שנתי, ולא גיאופיט. 

עד כאן האגדה והסיפור – אני מקווה שנהניתם. זו אגדה ותיקה שאני מכירה מילדותי.
עכשיו אפשר לראות נוריות ופרגים במישור החוף, כלניות ונוריות בכרמל ובהרי יהודה,
בגליל העליון ובגולן עדין רק כלניות. האביב מגיע בקצב שונה למקומות השונים, גם השנה כשהחורף דילג עלינו. 

בתמונות יש כלניות שצלמתי השנה בכפר סבא, בכרמל וברמת הנדיב,
נוריות שצלמתי השנה ברמת הנדיב ובשנה שעברה בהרי יהודה
ופרגים שצלמתי השנה בכפר סבא.     

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

תוספת: מוטי כתב גרסא פמיניסטית מעודכנת לאגדה. מוזמנים לקרוא!