אצבוע אירופי – Caralluma europaea

כל שנה ביום ההולדת שלי יש לי מסורת – אני לוקחת יום חופש, ויוצאת לטייל לראות פרחים. בד"כ עם חברים ומשפחה, אבל היתה גם שנה שיצאתי לבדי. 

היום, לצערי, בגלל בעיות הברכיים, אני לא יכולה לצאת לטייל. במקום זה, אני נזכרת בפרח קטן ומיוחד, לא מוכר ומאד חביב עלי – אצבוע אירופי. 

האצבוע הוא סוקולנט – כלומר, צמח בשרני שאוגר מים ברקמות. אין לו עלים, והגבעולים שלו נראים כמו אצבעות שמנמנות 

הוא מזכיר לנו את הקקטוסים, אך הוא שייך למשפחה אחרת – משפחת האסקלפיים (כמו תפוח סדום, למשל). 

הפרח שלו – בגוונים צהבהבים-בורדו – הוא  בשרני, וקטן מאד. קטרו בערך סנטימטר. לטעמי הוא מאד יפה – גם אם הוא בהיר – 

וגם אם הוא כהה – 

הפרי של האצבוע נראה כמו אצבעות מוזרות שמזדקרות מעלה – 

האצבוע צומח בסדקי סלעים ובמצוקים, בהרי יהודה ובהרי הנגב. 

האצבוע פורח פעמיים בשנה – בסתיו (בסביבות נובמבר) ובאביב (בסביבות אפריל). אבל כיון שהוא אוגר נוזלים ולא תלוי בגשמים, יש סיכוי מסויים לראות אותו פורח כל השנה. 

הרי יהודה והנגב אילו איזורים שאני מכירה פחות טוב – יחסית לכרמל למשל – ולכן את כל האצבועים פה פגשתי בזכות אנשים טובים ונחמדים.
כיוון שאני מאמינה גדולה בנתינת קרדיט לאנשים הראויים לו – אזכיר את כל אותם אנשים מצויינים: 

את האצבוע הראשון שפגשתי ראיתי בגן צמחי ארץ ישראל של עָתָי יפה בנתיב הל"ה.  הייתי שם במסגרת השתלמות רת"ם, בתאריך 11.10.2007.
מעט אחר כך, בתאריך 30.11.2007 נפגשתי עם מספר אנשים לסיור אחרי-הגשם בנחל כסלון, בהנחיית פרופסור דנין. שם פגשתי את האצבוע פורח בפעם השניה.
אל נחל כסלון חזרתי כמה וכמה פעמים, לראות אם האצבוע פורח. אבל לרוב פגשתי רק את האצבעות, ללא פריחה.  

הפעם האחרונה שראיתי אותו פורח היתה בחודש מרץ האחרון – 28.3.2013 – יצאנו לטיול פסח משפחות בנחל חלילים, עם אנג'ולי ועם גגג האחת ומשפחותיהם. בשלב מסוים, כשכל הילדים טיפסו אל המערה – אני דיברתי עם ד"ר רון פרומקין – אקולוג ואדם נהדר, והוא ירד במיוחד מביתו על מנת לטפס איתי על המצוק ממול ולהראות לי אצבוע פורח.

ועוד פעם מיוחדת אחת היתה בדיוק היום לפני שנה – 29.12.2012 – בטיול יום ההולדת שלי לצפון הנגב. היינו אז בחולות משאבי שדה, באיזור ממשית ובעוד כמה נקודות. בשלב מסוים ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקח אותנו לאיזור שהיו בו כמה מצוקי אבן – ושם בחריצי הסלע צמח האצבוע.

אני רוצה להודות לפרופסור דנין, לעתי יפה, לד"ר פרומקין ולד"ר ספיר – שלימדו אותי על הפרח המקסים והמיוחד הזה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פרחים לצד הכביש בקליפורניה – חלק שני

אני ממשיכה עם כל מיני פרחים שפגשתי לאורך כביש 1, בהרי Big Sur. 

את הרשימה הקודמת גמרתי עם תות שדה, ולכן הפעם אני מתחילה עם חמוציות.
יש כמה וכמה מיני חמוציות באמריקה, הם גדלות על שיחים – 

לחמוציות הללו קוראים Flowering Currants, והשם הלטיני הוא Ribes sanguineum. משמעות השם הלטיני הוא חמוציות אדומות כדם.
מן הסתם, הכוונה היא לפרי האדום. 

למשפחת המורכבים יש נציגים רבים ביבשת אמריקה, וצהוב זה הצבע הנפוץ אצלם. 

הפרח הזה הזכיר לי את האכילאה שלנו, אבל אין לו ריח ייחודי כמו לאכילאה. שמו Eriophyllum staechadifolium  ושמו העממי seaside woolly sunflower, כלומר חמנית חוף צמירה. 

עוד מורכב שפגשתי,  ואני מכירה כבר מקניון סולסטיס – הוא הלבדנית, הדומה לדם המכבים. 

אני לא בטוחה לגבי המין המדויק, החברים ב-California Native Plant Society מתלבטים גם הם – האם זו לבדנית קליפורנית (Pseudognaphalium californicum)  או לבדנית דו-גונית (Pseudognaphalium biolettii)

החמציץ הנטוי, שאצלינו הוא מין פולש שחונק צמחים רבים – הוא מין פולש בעייתי גם בקליפורניה. לא צלמתי אותו. במקום זה, צלמתי את החמציץ הקטן המקומי שלהם – Oxalis albicans – חמציץ מלבין

בתמונה הבאה אפשר לראות את עלי החמציץ הנטוי (בצורת לבבות) חונקים פרח מקומי יפה – חבלבלן 

באנגלית קוראים לו Morning Glory – תהילת הבוקר. שמו הלטיני –  Calystegia macrostegia. 

אחד הצמחים הידועים במערב ארה"ב הוא ה-Indian Paintbrush. כתבתי עליו בעבר, לפני 4 שנים – סיפרתי אז את אחת האגדות על הפרח הזה, ואתם מוזמנים להציץ ולקרוא אותה. 

ה-Indian Paintbrush הוא ממשפחת העלקתיים, וכיון שיש מינים רבים – אני לא בטוחה מי מהם פגשתי. אני מתלבטת בין שני מינים – Castilleja affinis או  Castilleja applegatei.

עוד פרח שמוכר לי כבר הוא ה-Bush Monkeyflower הכתום. שמו הלטיני – Mimulus aurantiacus, והוא נראה יפה במיוחד על רקע צבעי האוקיאנוס. 

אחד הצמחים הנפוצים והמסוכנים בקליפורניה הוא ה-Poison Oak. שמו הלטיני – Toxicodendron diversilobum.
תרגום השם העממי ייתן לנו אלון ארסי, אך כיון שזהו צמח ממשפחת האלתיים (כלומר, קרוב יותר לאוג ולאלה) – התרגום המקובל לעברית הוא אוג ארסי.
זהו צמח משתרע – לעתים מטפס, לעתים גדל כבן-שיח מעוצה, וממש לא כדאי לגעת בו. 

העלים והענפים של הצמח מצופים בשמן מיוחד, שגורם תגובה אלרגית – פריחה, וגירוי עז של העור. רוב בני האדם אלרגיים לצמח, וגם אילו שאינו אלרגיים – עלולים לפתח אלרגיה אם הם מרבים במגע איתו.
זהו צמח נפוץ ולכן – בכל מקום במערב ארצות הברית, אם אתם מטיילים ופוגשים צמח כזה – הזהרו ואל תגעו בו! 

הצמח הבא מכיל גם הוא שמנים, אבל מסוג אחר לגמרי – זוהי דפנה קליפורנית, קרובה של הדפנה (הער האציל) שלנו. 

הפרחים שלה קטנים, ונחמדים מאד. לעלים יש ריח נפלא – אם כי אני חייבת להודות שהדפנה שלנו בעלת ריח נעים יותר.
שמה הלטיני – Umbellularia californica, והשם העממי הוא California Laurel. 

את השיח האחרון שלי להיום אתם בטח זוכרים…. מה, לא? 

זהו ה"לילך" הקליפורני – סיאנותוס – השיח הריחני שכל כך התלהבתי ממנו. שיח ממשפחת האשחריים, עם פרחים קטנים בגווני תכול-סגול, וריח נהדר! שמו הלטיני – Ceanothus. 

וכאן אני גומרת את סקירת הצמחים המקומיים שפגשתי לאורך הכביש. את הצמחים צלמתי בתאריך 14.3.2013, לאורך Highway One,
כולם מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא,
ותודה לחברי California Native Plant Socierty  שעזרו לי לזהות את הצמחים! 

פרחים לצד הכביש – Highway One

כמו שכתבתי, היו לנו כל מיני עצירות לצד הכביש, בהן מצאנו שלל פרחים מקסימים.
ולכן יהיו לי כמה רשימות של פרחים שפגשנו. אני מתחילה עם פרחים מקומיים, אחר כך יהיו גם מינים פולשים. 

כיון שברשימה הקודמת דיברתי על תורמוס, נראה לי טבעי להמשיך עם משפחת הפרפרניים. 

הפרח הראשון להיום הוא טופח פסיפי – Common Pacific Pea – או בשמו הלטיני – Lathyrus vestitus. כבר פגשתי אותו בקניון סולסטיס, הוא נפוץ למדי ובולט בשטח. זהו טופח גדול ומרשים. 

פגשתי גם תורמוס נוסף – גדול יותר מתורמוס הואדיות. זהו מין רב שנתי. 

שימו לב לעלים שלו, הם בעלי גוון כסוף, ובאמת, שמו של התורמוס הזה הוא תורמוס כסוף – silver Lupine, ששמו הלטיני  Lupinus albifrons.

הפרח הבא הוא מין נוסף של Acmispon – פגשתי מינים קרובים לו במדבר, בפארק עץ יהושע. 

המין הזה יפה יותר, כשהפרחים מזדקנים הם משנים צבע לאדום וזה מאד יפה בעיני. שמו הלטיני הוא Acmispon glaber ושמו העממי – Deerweed

וממשפחת הפרפרניים, אני עוברת למשפחת השפתניים. את הפרח הזה פגשתי בטיילת פילי הים – 

זהו אשבל נפוח – שמו הלטיני Stachys bullata.  

השפתני הנוסף הוא מין של מרווה – שמה העממי הוא Black Sage, כלומר מרווה שחורה; ושמה הלטיני Salvia mellifera שבעצם, פרושו – מרווה דבשית. 

פרח נוסף שפגשתי קרוב לחוף, הוא הפרח הזה – ממשפחת הארכוביתיים. 

זהו Eriogonum parvifolium, ששמו העממי  – Seacliff Buckwheat, כלומר – כוסמת מצוקי הים. 

הצמח הבא הוא שבטבט – שמו הלטיני Equisetum (יש כמה מינים ואני לא בטוחה איזה מהם פגשתי) – 

השבטבט הוא מאובן חי. צמח ללא פרחים, קרוב לשרכים – שלא השתנה מאות מליוני שנים.
בארץ יש שני מיני שבטבט – שבטבט גדול ושבטבט ענף.

עוד פרח נחמד הוא תות שדה – ובקליפורניה הוא פורח בר.  הוא מאד נחמד – 

תתארו לכם כמה נחמד יהיה להגיע אל החלקה הזו חודש אחרי הפריחה, כשהכל מלא תותים אדומים וטעימים: 

הרשימה מתארכת לי, ולכן עם עוד תמונות של המרווה והטופח אני אגמור להיום.
את התמונות צלמתי לאורך ה-Pacific Coast Highway, בתאריך 14.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
תודה רבה לחברי California Native Plant Society שעזרו לי לזהות את הפרחים!

תורמוס סוקולנטי – Lupinus succulentus

במהלך הנסיעה בכביש, ראינו בצד הכביש מפעם לפעם משטחים כחולים-סגולים. מובן שבקשתי מאום נטע לעצור.
ובאמת – כשהיא מצאה מקום נוח, עצרנו ואני עליתי על גבעה קטנה וכחולה… 

גבעה כחולה מתורמוסים! תורמוסים יפים ומרשימים ממש כמו תורמוס ההרים שלנו! 

שמחתי לגלות שהתורמוס הזה הוא מין מקומי ששמו Lupinus succulentus, כלומר תורמוס בשרני. סוקולנטים הם צמחים שאוגרים מים ברקמות, כמו למשל הקקטוסים. 

התורמוס הזה לא מאד בשרני ולכן מקור השם לא ברור לי. אבל התורמוס עצמו יפהפה. הוא מעט גדול יותר מתורמוס ההרים (טוב, באמריקה הכל גדול יותר).

זהו תורמוס חד שנתי, כמו התורמוסים שלנו. כלומר, הזרע נובט בראשית החורף (דצמבר-ינואר), גדל ומעלה עמוד פריחה, פורח במרץ-אפריל, הפרי מבשיל במאי-יוני, ואז הצמח מפזר זרעים ומת – כדי לא לסבול בעונת היובש.
כאן אפשר לראות פרט אחד שכבר התחיל לגדל פירות – 

פרחי התורמוס פורחים מלמטה למעלה. כל פעם נפתחת שורה חדשה של פרחים, מעל הקודמת. לשורת הפרחים קוראים דוּר – דור פרחים,  הנה דור אחד: 

ולסדר הפריחה הזה – כמו שקוראי הותיקים ודאי זוכרים – קוראים סדר אָקְרוֹפֶּטָלִי. 

עצרנו ליד התורמוסים בשעה מוקדמת יחסית של הבוקר – בגלל הערפל, הם עדיין עוטים טיפות טל, ולדעתי זה ממש מקסים: 

השם העממי של התורמוס הזה הוא Arroyo Lupine. חיפשתי מה משמעות השם – Arroyo. זה שם שמקורו בספרדית, ומשמעותו בעצם ואדי – נחל אכזב. 

התורמוס הזה נפוץ בקליפורניה, באיזורים של קרקעות כבדות – בשולי ערוצים של נחלי אכזב, שיורדים מההר. כלומר, השם העממי שלו הוא "תורמוס הואדיות". 

נהניתי להסתכל עליו גם ישירות מלמעלה – הגוש הכהה באמצע הוא ניצנים שלא נפתחו עדיין. 

עוד דבר בולט בתורמוס, הוא גוונים שונים לפרחים. לחלק מהם, באמצע המפרש (עלה הכותרת העליון) יש כתם לבן, ולחלק – סגול-בורדו.
זה דבר שאפשר לראות גם בתורמוסים בארץ. 

הרעיון הוא, עזרה למאביקים. פרח שהואבק מחליף את צבעו לורוד-סגול, וכך המאביקים יודעים לדלג עליו, ולפנות רק לאילו שהם לבנים עדיין. 

את התמונות צלמתי לאורך Pacific Coast Highway בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

עורבני סטלר – Steller`s Jay – Cyanocitta stelleri

הנסיעה לאורך Highway 1 היא לא קצרה – במיוחד אם עוצרים לראות כל מיני דברים בדרך – ואנחנו עצרנו גם בכמה פינות שפשוט היתה בהם פריחה נחמדה. 

בשלב מסוים, נעשינו רעבות – זמן לארוחת צהרים. אז נכנסנו לפארק מקסים – Julia Pfeiffer Burns State Park, שאום נטע תכננה להראות לי בכל מקרה והתיישבנו ליד שולחן אוכל.
ישבנו להכין סלט – ומיד הם התקרבו אלינו, מכל כיוון: 

ציפורים כחולות-שחורות מבריקות ונפלאות! ואני כבר מכירה אותם – פגשתי אותם בפארק יוסמיטי, לפני ארבע שנים.
זהו עורבני סטלר – Steller's Jay. 

לפני ארבע שנים ראיתי אותם בעיקר מציצים בסבך. הפעם אמנם הם התחילו בין הענפים – 

אבל מהר מאד הם ירדו אל השולחן שלנו, הסתובבו מסביב וניסו לשכנע אותנו לתת להם אוכל. הסלט שלנו לא מאד עניין אותם – הם רצו פחמימות…
בינתיים אום נטע הצליחה לצלם פורטרט מצוין של אחד העורבנים הללו, עם כתר הנוצות הנהדר שלו – 

ויכולנו לראות גם את הנוצות הנפלאות שעל הגב שלו – גווני הכחול הבוהקים הם פשוט נהדרים!

באתר "All About Birds" כתוב שהעורבנים הללו הם חצופים, סקרנים, אינטיליגנטיים ורעשנים. אילו שאנחנו פגשנו בהחלט היו סקרניים. ובררנים. 

בגלל הצבעים הכחולים הבוהקים שלו, אנשים נוטים לשבש את שמו – לקרוא לו "Stellar Jay", כלומר "עורבני כוכבי" (או מבהיק כמו  כוכבים) במקום עורבני סטלר – Steller Jay.
העורבני הזה קרוי על שם זואולוג גרמני בשם גיאורג שטלר, שגילה את העורבני הזה באלסקה, בשנת 1741. 

כלומר, בעצם הייתי אמורה לקרוא לו עורבני שטלר…
שטלר הסתובב רבות באיזור הקוטב הצפוני במאה ה-18, וגילה שם בעלי חיים שלא היו ידועים עד אז. כמה מבעלי החיים הללו קרויים על שמו – פרט לעורבני, אפשר למצוא את עיטם שטלר, אריה-הים של שטלר, ברווז ששמו אדרית שטלר – ופעם היתה גם פרת הים של שטלר. 

אני רוצה לספר רגע על פרת הים – כי זה סיפור עצוב ומכעיס במיוחד. שטלר גילה את פרות הים האילו באיים בים ברינג – הים המפריד בין סיביר ואלסקה.
הפרות הללו היו יצורים ידידותיים להפליא – יצור ענק שמשקלו מגיע ל3.5 טונות, וניזון מאצות.
בני האדם הגיעו לאיים הללו – ותוך 27 שנים קצרות ניצלו את חוסר הפחד וקוצר הראיה של הפרות, צדו את כל פרות הים שהיו באי והכחידו אותן לחלוטין.
כיום נשארו החיבורים של שטלר אודות פרת הים, כמה איורים שהוא אייר וכמה שלדים במוזיאונים ובאוניברסיטאות. 

פרות הים אמנם פחות מפורסמות מהדודו, שהתגלה בשנת 1601 ונכחד 80 שנים לאחר מכן – אבל סיפורן העגום מאד דומה.
היום, ממרחק של כמה מאות שנים, אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להתעורר ולשמור על מגוון המינים בעולם. כרגע אנחנו מכחידים עוד ועוד בעלי חיים, ופוגעים בכדור הארץ – עד שנכחיד גם את עצמנו. 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בתאריך 14.3.2013 ב- Julia Pfeiffer Burns State Park.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פילי ים – Northern Elephant Seal – Mirounga angustirostris

אחרי שנהנינו הלוטרות, המשכנו צפונה לאיזור העיירה San Simeon. שם עצרנו במפרץ חניה לצד הדרך – והלכנו לראות פילי ים. 

פילי ים הם יונקים ימיים, קרובים של כלבי הים ואריות הים – אך גדולים יותר. 

את השם "פילי ים" הם קבלו בגלל החוטם הארוך (והמשעשע) של הזכרים – שנראה כמו התחלה של חדק פיל. אספתי כמה חוטמים להנאתכם:

החוף שהגענו אליו הוא חוף צר וחולי, שמעליו יש מצוק. ישנה טיילת נוחה מעל המצוק – וכך אפשר לטייל בטיילת ולצפות בפילי הים בלי להפריע להם.
לחוף עצמו אסור לרדת – מצד אחד, כדי לא להפריע לפילי הים, ומצד שני – זה מסוכן! 

פיל ים זכר בוגר מגיע למשקל של שניים וחצי טונות, ולאורך ארבעה מטרים. והם אולי נראים מגושמים, אבל כשהם חשים מאויימים, הם מתקיפים.
פיל ים מסוגל להגיע למהירות 8 קמ"ש. בהתחשב בעובדה שמהירות הליכה ממוצעת של בני אדם היא 5 קמ"ש והחוף חולי –  אמנם אפשרי לברוח ממנו, אבל למה להסתכן בכך?

כשאנחנו היינו שם – רוב פילי הים על החוף היו צעירים. לפי מה שהסבירו לנו המתנדבים באיזור, זו עונה שבה רוב הבוגרים יוצאים למרחבי האוקיאנוס ומי שנשאר בחוף הם הצעירים שלא שוחים עדיין מספיק טוב. 

מספר מועט של בוגרים נשארים איתם – לצרכי הגנה וללמד אותם לשחות. אבל הרוב המכריע הוא באמת צעירים. 

רובם סתם מוטלים על החוף – כמו שקי עור גדולים ומוזרים. אבל פה ושם יש פעילות, שנחמד לצפות בה ולתעד אותה. למשל, פיל ים צעיר המתחזה לבלרינה, 

או זוג צעירים שמשחקים במים –

החוף שהיינו בו הוא שמורה שבה פילי הים יכולים להתנהג בטבעיות ללא הפרעה. לאורך הטיילת למעלה נמצאים מתנדבים מעמותת "Friends of the Elephant Seals" והם מסבירים לעוברים ולשבים על פילי הים, על אורח חייהם ועל השמורה הזו.
המתנדבים המליצו לנו לחזור בפברואר, כדי לראות את הזכרים והנקבות מזדווגים; וגם בדצמבר, כדי לראות את הנקבות ממליטות.
לפי מה שהם סיפרו, הנקבות ממליטות ממש על החוף – אפשר לעמוד לאורך הטיילת ולצפות בהן וזה מאד מרגש. 

אנחנו המשכנו עד קצה הטיילת ושם פגשנו כמה זכרים בוגרים. 

ראינו צמד זכרים עסוקים במאבקי כוח – שואגים זה על זה (הקולות שלהם הם בהחלט שאגות) ומאיימים זה על זה.
הסרטתי אותם, אבל לצערי המצלמה שלי הפסיקה להקליט קולות, אז אני נאלצת להסתפק בתמונה – 

בYoutube יש סרטונים רבים על פילי הים בסן סימאון, אני אצרף אחד נחמד של הBBC – 

ואם אתם רוצים עוד תמונות, עופר D ביקר באותו חוף לפני שנה וחצי. 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בחוף פילי הים ליד סן סימאון, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

לוטרת ים קליפורנית – California Sea Otter – Enhydra lutris

העצירה הראשונה בנסיעתנו ב-Highway 1 היתה בעיירה קטנה בשם Morro Bay. 

כמו שספרתי ברשימה הקודמת, בקצה המפרץ של העיירה הזו יש סלע גדול, שהוא שמורת ציפורים סגורה. 

אגב, משמעות "השמורה הסגורה" היא לא שהשמורה מוקפת גדר, אלא שבנקודה אחת ליד הסלע המסיבי יש שלט המסביר את העובדה שזו שמורה סגורה ואסור לטפס על ההר.
ואתם יודעים מה? זה עובד! אף מבקר לא מטפס.
ראינו אנשים חמושים במצלמות בעלות עדשות ענק וטלסקופים לצפיה בציפורים ניצבים על חצובות – צופים לכיוון הסלע ולכיוון המפרץ, ותרים אחרי ציפורים מיוחדות. אבל אף אחד לא טיפס על הסלע עצמו. 

אנחנו הסתכלנו על מי המפרץ, קרוב יותר אלינו. ובמים ראינו המון תנועה – יצורים קטנים שוחים מצד לצד, משתוללים ומשתובבים להם במים. 

וזה גרם לנו אושר גדול, שכן היצורים המקסימים הללו הם לוטרות-ים! 

לוטרות הים הם יונקים ימיים קטנים – בגודל של כלב בינוני –  והן חיות לאורך החופים הצפוניים של האוקיאנוס השקט. 

לוטרות הים הן היצורים הגדולים ביותר במשפחת הסמוריים. הלוטרות ניזונות בעיקר מחסרי חוליות ימיים – כמו קיפודי ים, סרטנים, צדפות.
הן צוללות לקרקעית על מנת לחפש מזון, ואז חוזרות למעלה, לאכול אותו על פני המים.
הדבר המדהים הוא, שהלוטרה מסוגלת להעזר בכלים! אם הצדפה קשה מדי לפיצוח, היא תשתמש באבן על מנת למחוץ אותה אל החזה ולסדוק אותה. 

הלוטרות הן מין בסכנת הכחדה, ולשמחתנו פגשנו במפרץ קבוצה ממש גדולה – כ-15 לוטרות.

הן שחו להן במים, שיחקו זו עם זו, רדפו אחת אחרי השניה, השתוללו… והכל במי המפרץ השקטים והנעימים. 

למשל זו, שעסוקה בניקוי הזנב – 

בניגוד ליונקים ימיים אחרים (כמו אריות ים, לוויתנים וכיו"ב) השומרים על חום הגוף באמצעות שכבות שומן מסיביות, הלוטרות משתמשות בשכבת פרווה צפופה ומבודדת.
כמובן, הפרווה המצויינת והייחודית הזו גרמה לכך שהלוטרות ניצודו בהמוניהן – ובראשית המאה ה-20 נותרו רק אלפים בודדים. 

בשנת 1911, הלוטרות הוכרזו כמין מוגן בינלאומי – הציד נאסר, נערכו מאמצי שימור – גידול בשבי והשבה לטבע.
המאמצים נשאו פרי – אוכלוסית הלוטרות התאוששה. יחד עם זאת, עדין הלוטרות זקוקות להגנה. 

לפני 4 שנים, בטיול המשפחתי שלנו לקליפורניה, חיפשנו את הלוטרה כשהיינו בשמורת Point Lobos. בסופו של דבר – ראינו שם לוטרה אחת, ממש מרחוק.
את התמונה שלה פרסמתי בבלוג. 

הפעם זו היתה ממש חגיגה – הלוטרות היו ממש קרובות  אלינו, אנחנו עמדנו והסתכלנו עליהן בהנאה רבה במשך זמן ארוך. 

לפי מה שקראתי, כשהלוטרות יוצאות לאכול – הן מעדיפות לצוד לבד. אבל בעת מנוחה, הן מתלהקות לשם משחק ומנוחה משותפים.
הלהקות הללו נקראות באנגלית Raft, ובלהקה אחת אפשר למצוא זכרים או נקבות – אין להקות מעורבות. 

על מנת לא להסחף לאוקיאנוס הפתוח, הלוטרות נעזרות באצות הענקיות הגדלות באוקיאנוס- ה-Kelp.
בתמונות כאן רואים רק את קצות האצות. אילו אצות ענקיות – אורך כל צמח יכול להגיע לכמה וכמה מטרים!
אפשר לראות תמונות של אצות Kelp שנסחפו לחוף בבלוג של אבי וגם בבלוג של עופר (שם יש גם תמונה עם גל בתור קנה מידה)

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, במפרץ מורו – Morro Bay בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
​תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אום נטע הזכירה לי שגם הסרטתי אותן! לצערי, המצלמה שלי מצלמת רק תמונה ללא קול – ובכל זאת זה נחמד:

California's Highway 1 – כביש מספר 1 של קליפורניה

בסוף הטיול שלנו למדבריות, עלתה השאלה באיזו דרך נחזור הביתה, כלומר – לביתה של אום נטע (באיזור המפרץ – Bay Area – כלומר, לא רחוק מסן פרנסיסקו). 

קיימת הדרך המהירה והמשעממת – I-5 – כביש מהיר שחוצה את קליפורניה מצפון לדרום. הנוף בו אחיד ומשעמם למדי, אין הרבה נקודות עניין.
אבל אפשר גם לנסוע על Highway 1 – כביש מספר 1.
כיוון שבעבר נסעתי רק בחלק קטן מאד מהכביש הזה – ממש התבקש לבחור בדרך הזו.  

כביש מספר אחד של קליפורניה הוא אחד הכבישים הידועים בעולם – בזכות הנוף הנפלא, ובעלי החיים שאפשר לפגוש לארכו.
אחד הקטעים המיוחדים בו עובר בהרי Big Sur – צפונה מלוס אנג'לס לכיוון מונטריי וסן פרנסיסקו. משם נסענו.
האמריקאים קוראים לזה "Scenic Route" – אום נטע, שדואגת לתרגם הכל – קוראת לזה "דרך סינית". 

עצרנו בכמה נקודות אטרקטיביות, ויש לי חומר לכמה וכמה רשומות שתגענה בהמשך – אני מתחילה עם הנופים הנהדרים. הירידה הדרמטית של ההרים אל הים, 

וכמובן – הערפל…
חופי קליפורניה ידועים בערפל שמכסה אותם. הערפל שבזכותו משגשגים שם עצי הRedwood וברושי מונטריי.

העצירה הראשונה שלנו היתה ב-Morro Rock – סלע וולקני גדול בשולי העיירה Morro Bay. על הסלע עצמו אסור לטפס או לטייל – זו שמורה סגורה, מיועדת לציפורים. הסלע טבל בערפל ולכן לא ראינו שם הרבה ציפורים. 

אבל במי המפרץ פגשנו הפתעות מרגשות – שעליהן אני אכתוב רשומה נפרדת. בינתיים – הנה שחפים מקננים על מדרונות הסלע: 

הערפל לא מונע מכל מיני אנשים אמיצים לצאת לגלוש בחוף! 

ראיתי אפילו מישהו שמשייט על גלשן דמוי חסקה – ונזכרתי שגל סיפר לנו על החסקה בחופי לוס אנג'לס – 

הנסיעה בכביש מספר 1 היא איטית למדי – הכביש מתפתל, עולה ויורד.  

יש פה ושם יישובים קטנים או נקודות עצירה, אבל הם מעטים. 

כמו למשל "Rugged Point, California" – נקודת עצירה שכוללת תחנת דלק, מסעדה, מוטל קטן – ושביל שיורד מטה אל הים… 

כך נראית תחילת השביל – בערפל מאד לא בטיחותי לרדת לטייל שם. לכן נאלצתי לוותר על הירידה ולהשאר למעלה:

גם הדנאית – Monarch Butterfly – העדיפה להשאר על עץ הברוש ולא לרדת למטה.

קצת אחר כך עברנו ליד השדה הזה – הפרות העומדות במסדר וצופות בדבקות במכוניות הנוסעות שעשעו אותי: 

הכביש הזה מלא פינות חמד – לא בכולן אפשר לעצור, כי זה לא בטיחותי. פה ושם אפשר למצוא מפל קטן וחמוד –

או סלע עטור ברושי מונטריי שבולט לכיוון הים –

אורן מרשים לצד הכביש – 

וכמובן, עצי Redwood נפלאים – 

כאילה שממש חובה לחבק… 

יערות ה-Redwood הם מיוחדים לחופי קליפורניה ואני מאד נהנית מהם.

כשהערפל נסוג, האוקיאנוס פתאום נראה כחול יותר והכל ממש נפלא –

וגם בקטעים שבהם לא רואים את האוקיאנוס, הנוף מרהיב!

הנסיעה לאורך הכביש ארכה יום שלם והיתה חוויה נהדרת. צלמתי ביום הזה מעל 700 תמונות.

כמה עשרות מהתמונות הללו יעטרו את הרשומות הבאות בבלוג.  

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, לאורך כביש מספר 1 בקליפורניה, בתאריך 14.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

יונקי הדבש – Hummingbirds

אחת ממשפחות הציפורים המיוחדות של "העולם החדש" – כלומר, יבשות צפון אמריקה ודרום אמריקה – זו משפחת יונקי הדבש – Hummingbirds. השם הרשמי הוא "קוליברי".
יובל ספיר מציע לקרוא להן בעברית "ציפורטט"  – כי הן רוטטות מול הפרחים. 

זו משפחה של ציפורים קטנות – רובן בגודל 8-12 ס"מ, ומשקל ציפור ממוצעת 4-6 גרמים. 
הציפור הקטנה ביותר בעולם היא יונק הדבש הקטן ביותר – שמה Bee Hummingbird – כלומר, יונק דבש דמוי דבורה. כל גדלה הוא 5 ס"מ, ומשקלה של ציפור בוגרת הוא מעט יותר מ-2 גרם. אפשר למצוא אותה בקובה. 

יונקי הדבש מוצצים את הצוף מהפרח בעזרת לשון ארוכה ודקה, ולכן השם "יונק דבש" מתאים להם הרבה יותר מאשר לצופית שלנו, שמלקקת דבש מהפרח ולא יונקת אותו.  

מצד שני, יש הרבה נקודות דמיון בין הצופיות – שגרות באפריקה ובאסיה – לבין יונקי הדבש האמריקאים.
שני ענפים אבולוציונים, שלא היה קשר בינהם – ובכל זאת התפתחו באופן דומה: ציפורים קטנות, צבעוניות ומבהיקות – וניזונות מצוף. (אם כי הצופית לא תבחל גם בחרקים קטנים, לכשיזדמן לה)  

לתופעה הזו, של התפתחות של שני יצורים שונים – במקביל זה לזה – לצורה דומה – קוראים אבולוציה מתכנסת. דוגמא נוספת לאבולוציה כזו אפשר למצוא גם בפרחים – הסתווניות, החלמוניות והכרכומים – כולם בני משפחות שונות, וכולם התפתחו בצורה דומה: פרחי סתיו וראשית החורף, צמודי קרקע, בעלי פרח גביע גדול ובולט.

אבל היום אני מתמקדת ביונקי הדבש: משפחה של ציפורים קטנות, בעלות צבעים בוהקים ומקסימים – ובחודש מרץ האחרון היה לי העונג לפגוש כמה וכמה מינים מתוך המשפחה. 
כדרכי, אני נעזרת גם בתמונותיהם הנפלאות של אום נטע ואבו נטע. 

הראשונה – Anna's Hummingbird – יונק הדבש של אנה. לפני ארבע שנים צלמתי אותה בחצר ביתם של אום נטע ואבו נטע. האחת הזו היא חברה טובה של ידידנו גל.  היא מבקרת יום יום בחצרו – הנקבה נהנית מצוף פרחי ציפור גן עדן.
זו בהחלט אחת התמונות הנפלאות ביותר שצולמו בטיול שלנו – וכמובן, אבו נטע הוא זה שצלם: 

הזכר של Anna's Hummingbird מקסים גם הוא – יש לו נוצות ורודות-מבהיקות על הצוואר והעורף: 

בטיולנו באגם ספולבדה, קלטנו יונק דבש אחד מרחף מעלינו: מרחף למשך כמה שניות, ואז צולל מטה, עושה לולאה מסובכת – ועולה חזרה לרחף.
כשהראינו אותו לאבו נטע, הוא סיפר לי שזהו מעוף שנועד לעזור ליונקי הדבש לאתר זה את זה. הם כל כך קטנים, וקשה להם למצוא אחד את השני (ובמיוחד את השניה). התנועה המהירה במעוף הזה מושכת את העין, וכך הם מאתרים זה את זה.  

לפי מה שקראתי באתר "עולם יונקי הדבש", זוהי תצוגת צלילה – הזכר עורך אותה בפני הנקבות בסביבה, כדי למשוך אותן אליו.
בזמן הצלילה, הוא גם יוציא קולות מפתים שונים – זמזומים, שריקות, פצפוצים – גם בעזרת הנוצות והכנפיים, וגם בעזרת מיתרי הקול שלו.
הדבר המדהים הוא, שלכל מין יש לולאה שונה. אם עוקבים אחרי צורת הלולאה – אפשר לזהות את מין יונק הדבש. כנראה לפי צורת הלולאה הם גם מזהים האחד את השני. 

עוד יונק דבש יפהפה שפגשנו באגם ספולבדה הוא Allen's Hummingbird – יונק הדבש של אלן. הצבעים שלו חומים יותר מאשר אילו של אנה, 

אבל את עיקר יופיו הוא מקבל מהצווארון שלו. תראו איזה שילוב צבעים נהדר: ראש וכנפיים ירוקים, חזה וצוואר חומים-אדומים, וצווארון באדום בוהק. 

בפארק הלאומי עץ יהושע, לעומת זאת, פגשנו מין אחר של יונק דבש. כזה שמתהדר בראש שחור וצווארון סגול: 

זהו Costa's Hummingbird – יונק הדבש של קוסטה. הנקבה היא ירקרקה אפרפרה, ופגשנו אותה מנקה את נוצותיה בין ענפי שיח: 

עמדנו דקות ארוכות, ונהנינו להסתכל על יונקת הדבש נהנית לה מניקיון שלו, בשעת בין הערביים. 

​

אני חייבת להודות שיונקי הדבש הללו מקסימים בעיני. כמו אבני חן צבעוניות מרפרפות באוויר.
במאה ה-19 היתה אפנה – לשים פוחלצים של יונקי דבש על כובעים של גברות מפונפנות. לשם כך, ניצודו המוני יונקי דבש, ורבים מהם הגיעו לסף הכחדה.
למזלם (ולשמחתי), האופנה הזו די חלפה מן העולם, וכיום ברוב המקומות – שימור בעלי החיים חשוב יותר מקישוט לכובע. 

את התמונות צלמנו, אבו-נטע, אום-נטע ואני –
באגן ספולבדה ובחצר של גל – בתאריך 3.3.2013
בפארק הלאומי עץ יהושע – בתאריך 12.3.2013
ובשמורת Big Morongo בתאריך 13.3.2013
תודה רבה לאום נטע ואבו נטע על הרשות להציג את תמונותיהם!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ולסיום, עוד מבט על נקבת Anna's Hummingbird המקסימה, נהנית מצוף פרחי ציפור גן העדן: 

כמה טוב שבאתי הביתה

את החדשות על מותו של אריק איינשטיין שמעתי בחדר מיון. 
באותו יום, באופן פתאומי למדי, הברך שלי התחילה לכאוב כאבי תופת. באותו לילה אושפזתי בבית חולים. 

ולכן, את החדשות על אריק והעצב – לא הספקתי לעכל ורק עכשיו אני מתחילה להתאבל על מותו של הזמר האהוב עלי כל כך.

אתמול השתחררתי, אחרי ששה ימים ארוכים בבית החולים. ששה ימים שבהם העיקר עבורי היה הכאבים והקושי ללכת. ששה ימים שבהם הייתי מנותקת לחלוטין מכל מה שקורה מחוץ למחלקה האורתופדית (ב'). 

הברכיים שלי עדיין במצב רגיש, ואני לא יודעת מתי אוכל לחזור לטייל – אל הסחלבים האהובים עלי ואל ההרים האהובים עלי. 
למשל, הר מירון – בדיוק גמרו לפרוח שם החלמוניות, הסתווניות והכרכומים. 

רגע לפני שכל הבלגן התפרץ, עוד הספקתי לבקר בחממה הטרופית של הגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב, ולפגוש בחממה פרח מדהים – אמורפופאלוס קוניאק, ממשפחת הלופיים.

זהו קרוב גדול של הלוף שלנו, שגדל במזרח אסיה ובפיליפינים. בחממה באוניברסיטת ת"א משה פרי מגדל אותו ומטפח אותו. 

הוא פורח אחת לעשר שנים – בארץ זו הפעם הראשונה שהוא פרח. הוא מוציא גבעול גדול ועבה בגובה של מטר בערך, ועליו פורחת תפרחת לופית שגודלה מעל חצי מטר נוסף. זה מאד מאד מרשים, אפילו אם זה רק בעציץ: 

גם השם הלטיני – אמורפופאלוס – "איבר מין גברי חסר צורה" הוא מרשים, ולדעתי הולם מאד את צמח הזה… 

אז כעת אני צריכה להחלים ולחזק את הרגל, כדי שאוכל לחזור למירון ולכרמל, לגולן ולהרי יהודה, לחרמון ולנגב – ולפגוש שם את כל חביבי נפשי, הפרחים.

רציתי לומר תודה לצוות האחיות והאחים המוצלחים של המחלקה האורתופדית ב' בבית חולים מאיר – צוות של אנשים טובי לב ונעימים, שבאמת מנסים להקל על החולים את השהות הלא-נעימה במחלקה; ולרופאים הרבים שעברתי דרכם – שבדקו אותי, ניתחו אותי, ניתחו את המידע לגבי… 

בינתיים, אני חושבת שאריק איינשטיין מסכם היטב את מה שאני מרגישה:  

בתמונות, לפי הסדר אפשר לראות:
סתוונית בכירה, כרכום נאה חלמונית גדולה ונוף מהמירון – כולם מהר מירון, מתאריך 2.11.2013
אח"כ אמורפופאלוס קוניאק וגולנית ערב מהגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 18.11.2013
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.