אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך

התכוונתי להמשיך לכתוב היום על פארק עץ יהושע – בדיוק הגעתי אל מסלול טיול נהדר שערכנו, אום נטע ואני, אל Lost Palms Oasis – נאת מדבר הדקלים האבודים. אבל אתמול שמעתי ב"ארבע אחרי הצהרים" שיר שאני מאד אוהבת, שתמיד גורם לי לחשוב – והחלטתי לכתוב רשימה על השיר הזה.  

אז במקום "הדקלים האבודים", קבלו עוד כמה עצי יהושע, ביחד עם צילה דגן: 

השיר הזה הוא שיר שכתב המשורר האידי איציק מאנגר (ביידיש כותבים מאנגער) שנולד באוקראינה. נעמי שמר תרגמה את השיר לעברית. המלים שלו תמיד ריגשו אותי. 

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 
אל דרום ומערב ואולי מזרחה, 
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה. 

אל אמי אני אומר: "נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו" 

בתור ילדה גם אני רציתי להיות ציפור, אם כי לאו דווקא על מנת להצמד לעץ אחד. רציתי לעוף למרחקים. לבדוק מקומות, לראות נופים מרשימים. 

אז אמי מוחה דמעה, "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי". 
-"אל תבכי, אמי, חבל על מאור עינייך, 
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים". 

סחה אמא ובוכה, "איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי. 
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף, 
אויה לי ואללי: כה קשה החורף". 

כאן כבר יש הבדלים ביני לבין איציק מאנגר. למרות שכילדה הייתי בטוחה שגם אמא שלי כזו  – חונקת מאהבה, ולא מאפשרת לי לפרוש כנפיים –
בתור ילדה אחד המשפטים השגורים אצלי היה "למה לכולם מרשים?"
אחרי שהתבגרתי קצת, הבנתי שאמא שלי בהחלט כן נתנה לי לפרוש כנפיים, ומפעם לפעם אפילו עזרה לי בזה. 

גופיה חמה תלבש אל נא תתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח. 

את המשפט הזה, על להתארח בין מתים, אני עדיין לא מבינה. אולי משהו אידי…
ואמא שלי הסבירה לי – הכוונה היא "שלא תמות לי, חס וחלילה!" – מאד פולני. למרות שהוא יליד אקראינה. 

כמה לי קשה עכשיו: איך כנף ארימה?
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך, אמא, אל עינייך:
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.

על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח. 

והיום, בתור אמא בעצמי, אני מתחברת אל השיר הזה אפילו יותר. אני רוצה רק לחבק את העננצ'יקים שלי, לעזור להם, לפתור את כל הבעיות… ולפעמים אני חייבת לעצור את עצמי בכח, להבין שיש דברים שהם חייבים להתמודד איתם בעצמם – כדי להתבגר, כדי להבין, כדי שידעו מה לעשות. 

אז לפעמים כל מה שאני יכולה לעשות (או כל מה שאני מרשה לעצמי לעשות) זה "בעצב לחייך אל עיניהם" – ולהגיד לעצמי שהאהבה שלי צריכה לתת להם לפרוש כנפיים. 

הרשומה של היום מוקדשת באהבה רבה לאמא שלי, וגם לילדים שלי. 

את התמונות של עצי יהושע צלמתי בתאריכים 11-13.3.2013
בפארק עץ יהושע – Joshua Tree National Park ובעיירה מקסימה לידו – Yucca Valley. בעיירה הזו בין כל שני בניינים יש חורשת עצי יהושע קטנה.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

* הערה לסיום: הרשימה הזו לא נכתבה בעקבות מקרה או אירוע, סתם מחשבות שעלו בראשי בעקבות השיר.