החור בקיר – Hole In The Wall Canyon

בסוף הרשומה הקודמת הגעתי אל הכניסה לקניון החור בקיר – Hole In The Wall. את הכניסה אפשר לראות בתמונה מעל. 

מסביב צמחו הרבה צמחי יוקה – Mojave Yucca (השם הלטיני הוא Yucca schidigera). הם פורחים באפריל, והייתי שמחה לראות את האיזור הזה בפריחה מלאה.

אנחנו נכנסנו לקניון והתחלנו להתפעל מהסלעים המחוררים… 

לקניון הזה יש בעצם שני שמות – "Hole in the Wall" וגם "Banshee Canyon". 

השם "קניון באנשי" – Banshee – הוא על שם מפלצת מהמיתולוגיה האירית, באנשי, המופיעה בדמות אישה, וצורחת בקול גבוה. היא מסמלת מוות ואסונות.
הרוחות שעוברות בקניון הצר שורקות בקול גבוה, ונשמעו לאנשים שטופי האמונות התפלות כצווחה של באנשי. 

לעומת זאת, השם "החור בקיר" הוא די ברור – קירות הקניון מלאים חורים, נקיקים, מערות ומאורות.
בעצם, השם "Hole in the Wall" הוא לא ייחודי – במערב ארצות הברית ישנם כמה וכמה אתרים בשם זה, הידוע ביניהם הוא מקום המחבוא של פורע החוק ג'סי ג'יימס וחבורתו, בוויאומינג. 

אבל איך בעצם נוצרו הקירות המחוררים הללו? 

הקירות נוצרו על ידי פעילות וולקנית: לפני 18.5 מליון שנים היתה באיזור הזה התפרצות מסיבית של הר געש.
לאוויר נפלטו גזים רבים וכמויות ענקיות של אפר געשי.  לבה לא נפלטה כאן. 

האפר הגעשי כיסה וחנק כל מה שהיה סביבו, שטח בקוטר 650 קמ"ר. כלומר, שטח שווה בגדלו בערך לכל איזור השרון בארץ – מחוף הכרמל ועד תל אביב. 

עם הזמן (מליוני שנים זה הרבה זמן), האפר התקרר, נדחס מטה והתאבן – הוא הפך לסלעים שאנו רואים. החורים הם בועות גז שנלכדו באפר.
הרוחות והגשמים התחילו תהליך בליה של הסלעים, והם חושפים את בועות הגז. 

התוצאה היא קניון מרהיב ומיוחד, מלא נקיקים מזמינים ומקומות לטיפוס. 

אנחנו הגענו אל הקניון הזה בשעות אחר הצהרים המאוחרות – ולא רצינו לחזור לאוטו בחושך, לכן לא חקרנו את כל מסתרי הקניון ונקיקיו, אלא הלכנו בשביל הראשי.
אבל בהחלט ראינו עדויות לכך שאנשים עברו שם בכל מיני פינות… 

בדרך התפעלנו מכל מיני צורות סלע מיוחדות – כמו ה"טיפי" (אוהל אינדיאני) הזה – 

ראש השור המסתער – 

גארגוייל (Gargoyle), ממש כמו בקתדרלת נוטר-דאם בפאריז – 

והנחמדים מכולם – צמד ראשי אבן מסתכלים זה על זה. לנו הם הזכירו את עטיפת האלבום "Division Bell" של פינק פלויד

טוב, נכון… יש שם אחד שהוא יותר "פרצופי" מהשני. לקחתי אותו ושכפלתי בשביל שיהיה כמו באלבום: 

הקניון הזה אינו מאד גדול, אך הוא באמת יפהפה ונעים לטייל בו. 

מעט אחר כך הקניון נעשה צר מאד, ושומעים היטב את הרוחות השורקות בו. 

ואז צריך לטפס למעלה… לשמחתנו, דאגו לטבעות מתכת שנוכל לטפס בעזרתן – 

כשמסתכלים מלמעלה, זה נראה ממש כאילו נולדנו מתוך ירכי אבן… 

אספתי כמה חורים נחמדים יחד, להנאתכם: 

בסוף המסלול עלינו אל מרפסת תצפית, וממנה צפינו אל "חצר פטיו" סגורה –

ה"פסל" במרכז יפה באופן מיוחד, משום מה הוא הזכיר לי את הפסל של פיקאסו מגן הפסלים במוזיאון ישראל. 

בסוף המסלול, ליד מגרש החניה מצאנו ברז-משאבה לרווחת המטיילים – הוא מאד מצא חן בעיני: 

וכאן בעצם נגמר המסלול המקסים הזה… מכאן המשכנו אל פארק עץ יהושע – אבל לפני אני עוד אספר על הצמחים ובעלי החיים שפגשנו בשמורת מדבר מוהאבי. 

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – בקניון Hole In The Wall במדבר מוהאבי, בתאריך 10.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ואם הזכרתי את פינק פלויד ואת ה-Division Bell – 

יום בשמורת מדבר מוהאבי

עזבנו את עמק המוות, והמשכנו אל שמורת מדבר מוהאבי – Mojave Desert National Preserve.
איזור דרום מערב יבשת אמריקה הוא איזור מדברי, שמחולק לשלוש מדבריות שונות – בצפון – Great Basin Desert, אחריו Mojave Desert, ובדרום יותר – Sonora Desert.
ההבדלים בין המדבריות הם בגלל שינויי מסלע וצמחיה.
פארק עמק המוות נמצא בחלקו במדבר האגן הגדול, ובחלקו – במדבר מוהאבי. שמורת מדבר מוהאבי היא (כמשתמע משמה) כולה במדבר מוהאבי. 

הדבר הבולט ביותר כאן הוא כמות הצמחיה. אחרי עמק המוות ונופי המדבר המרשימים, בהם רק צמחים בודדים מעזים לצמוח – כאן האיזור ממש מלא צמחיה.
בדקתי את כמות המשקעים השנתית הממוצעת – בעמק המוות יורדים כ-50-60 מ"מ גשם בממוצע בשנה (להשוואה, באילת יורדים כ-30) ואילו כאן, בשמורת מדבר מוהאבי – יורדים בין 80 ל-200 מ"מ לשנה, תלוי באיזור. (להשוואה, בבאר שבע יורדים כ-180 מ"מ לשנה). 

נסענו לנו, ופתאום ראינו כמה מכוניות שעצרו בצד הדרך. בתור ישראלית טובה שכנעתי את אום נטע לעצור "לראות מה יש כאן".
פגשנו חבורה של סטודנטים מסנט לואיס (מיזורי), שבאו ללמוד על קיימות ואקולוגיה. הם סיפרו לנו שבהמשך השביל יש פטרוגליפים. אז עלינו בשביל!

פגשנו אבן שנראית ממש כמו בצק שהתקשה באמצע הבחישה:
אתם מתארים לכם כמה חם היה כאן כשזה קרה??? 

האיזור בו עצרנו הוא איזור געשי – Lavabeds – כלומר, איזור שהיתה בו בעבר פעילות געשית. במרחק ראינו חרוטי-אפר געשי, כמו זה שפגשנו לפני ארבע שנים בפארק לאסן – אך קטנים יותר.
מצאנו כמה סלעי לבה מיוחדים בדרך אל הפטרוגליפים. 

פטרוגליפים הם תחריטים בקירות ובאבנים, שנעשו על ידי אנשים מתרבויות פרהיסטוריות. כבר הראיתי בבלוג פטרוגליפים שנמצאו בנגב, מתקופת הברונזה התיכונה.
אני משערת שהפטרוגליפים פה הם מאוחרים יותר, אבל לא הצלחתי לברר ממתי הם. 

הדבר המיוחד בעיני בעצירה הזו לא היו הפטרוגליפים – אלא הטחבים והחזזיות: 

טחבים הם צמחים פרימיטיביים, שגדלים לרוב ככריות ירוקות על סלעים או עצים – כמו בתמונה מעל. ראינו טחבים רבים על העצים בהר טמלפייס. 

חזזיות הן אורגניזמים מיוחדים – סימביוזה בין אצה ופטריה. האצה (שבד"כ צבעה ירוק או כחול) מכוסה על ידי הפטריה – שהיא צבעונית.
הפטריה מגנה על האצה ועוזרת לה לשמור על הלחות, ואילו האצה מזינה את הפטריה. יחד נוצר אורגניזם סימביוטי.
פגשנו שלל צבעים נהדרים – 

הצבעוניות והמרקמים שלהם פשוט נפלאים. חוץ מזה, הם הזכירו לי את ציוריו של ג'קסון פולוק. מעניין אם הוא הושפע מסלעי חזזיות כמו אילו. 

פה ושם ראינו כל מיני תצורות סלע מרשימות – 

אחרי האיזור הגעשי, המשכנו למרכז המבקרים של הפארק, ומשם – עלינו אל אחד מאתרי הקמפינג, לראות אם כדאי להשאר שם ללילה.
האתר היה נעים, וכמעט נטוש – אבל… היה שם ממש קר, אפילו היו בו שלוגיות!
לכן הסתפקנו בנוף שנשקף ממנו – 

והמשכנו בדרך דרומה. צמחי יוקה גדולים מילאו את השטח, אך לצערנו עדיין לא פרחו. היו גם עצי יהושע, להם אקדיש רשימה נפרדת. 

 בדרך, על קבוצת סלעים יפהפיים ראינו מישהו – שמים לב? עוד אקדיש רשימה לבעלי החיים שפגשנו בשמורה. הצ'יפמנק כאן הוא אחד הנחמדים יותר: 

בעקבות ההמלצה במרכז המבקרים, נסענו אל איזור ששמו Hole In The Wall, לטייל שם במסלול קצר ונחמד מאד.

המסלול מתחיל כשביל נעים ופתוח, לצד ההר – ושם גם פגשנו כמה צמחים מעניינים, שאני אכתוב עליהם בהמשך. 

במורדות לצידנו ישנם המוני קקטוסים מסוג Barrel Cactus – קקטוס החבית. שימו לב שקוטרו של כל כדור קקטוס בתמונה הבאה הוא בערך מטר: 

בהמשך הגענו אל כמה סלעים עטורי פטרוגליפים – 

הפעם היה מגוון נאה וציורים מעניינים יותר –
התושבים הקדמונים של האיזור השתמשו בפטרוגליפים כדרך תקשור – להודיע זה לזה לאן הלכו, או מתי ישובו. 

ואז התחיל האיזור הסלעי יותר –

אבל הרשימה הזו מתארכת לה, ולכן את החורים בסלע תוכלו לראות מקרוב ברשימה הבאה!

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, ב- Mojave Desert National Preserve, בתאריך 10.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

מים רעים בעמק המוות

אחר הצהרים, אחרי הטיול בקניון הפירמידה, וביקור בכמה מנקודות התצפית הרשמיות – הגענו אל Badwater Basin – אגן המים הרעים. 

המים שראינו הם שלוליות, שנותרו מהגשם שירד. רוב הזמן האגן הזה יבש – אנחנו זכינו להנות מההשתקפויות בשלוליות: 

בעבר – לפני כעשרת אלפים שנים, שכנה פה ימה מלוחה שמילאה את רוב עמק המוות. בשיאה, היא מילאה את כל העמק – ימה באורך 130ק"מ, ובעומק 100מ' ואף יותר.
הימה התיבשה באופן הדרגתי והפכה למלחה רדודה, בעומק כחצי מטר.
עם חלוף השנים, הכל התייבש, ונותר מישור מלח – 

קילומטרים על קילומטרים של מלח! בתמונה הבאה אין טיפת מים: 

פה ושם נותרו מעיינות קטנים בשטח, אך בגלל כמויות המלח, המים לא ראויים לשתיה – ומכאן השם Badwater. 

ויש שם המון המון מלח! אפשר לרדת לשטח ולטייל על גבישי המלח. 

אפשר גם לראות מרקמים שונים וגבישים שונים של המלח: 

אגן זה הוא הנקודה הנמוכה ביותר בחצי הכדור המערבי. את הנקודה הנמוכה ביותר בכל כדור הארץ, אנחנו מכירים היטב – ים המלח.
אגן המים הרעים בעמק המוות נמצא בערך 90 מטר מתחת לפני הים. גובה פני הים מסומן על ההר ממול:

השלט מסומן בחץ צהוב בתמונה מעל. הנה הוא מקרוב: 

השמש התחילה לשקוע – צילמתי את השקיעה משתקפת בשלולית –

אום נטע צלמה את הצלליות המתארכות שלנו – לדעתי זו יצאה תמונה נפלאה: אני בצד ימין, מנופפת ביד: 

ותמונה שתעזור להבין את מרחבי המלח: 

אפשר אפילו לראות את המרחבים הללו בתמונת לווין – בGoogle Maps:
אגב, יפה מאד לטייל בעמק המוות גם עם Google Maps – הצבעוניות, המרקמים השונים של ההרים והעמק נראים נפלא גם כתמונת לווין! 

 

התפעלנו מאד מצבעי השקיעה, יחד עם ההשתקפות בשלולית –

השמש כבר ממש שוקעת, ואנחנו מתחילות לנסוע דרומה – 

היה שלום, עמק המוות! לילה טוב!

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני – בעמק המוות, בתאריך 9.3.2013
ותודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

היא תביט אלי, טובה וחכמה

 

כשנוסעים לעמק המוות, יש כמה נקודות שפשוט חייבים לבקר בהן… 

למשל, נקודת זבריסקי – Zabriskie Point.
זהו קטע יבש כמעט לחלוטין – אין שום מים, ופרטים בודדים מאד של צמחיה יבשה.

אבל יש נוכחות ועוצמה, שרק אמא אדמה יכולה לתת. 

האיזור הזה, נקודת זבריסקי, נקרא על שם כריסטיאן זבריסקי – איש עסקים אמריקאי, שהיה מנכ"ל וסגן נשיא של חברת Pacific Coast Borax Company. הוא היה מאילה שעזרו להפוך את עמק המוות מאתר מכרות – לפארק לאומי. 

נקודת התצפית הקרויה על שמו היא מאד אופיינית לעמק המוות – איזור צחיח, שכלום לא גדל בו – אבל הנופים מדהימים ומרתקים.
הבמאי האיטלקי מיכאלאנג'לו אנטוניוני ביים סרט שלם שנקרא "Zabriskie Point", ופינק פלויד הלחינו את הפסקול עבורו.

אחרי נקודת זבריסקי, המשכנו למסלול חביב ששמו Golden Canyon. 

אמנם לא היה לנו זמן ללכת את כל המסלול הזה – אבל גם ההתחלה שלו יפה. 

ערוצים קטנים שיורדים מההר, ססגוניות נהדרת של הסלעים מסביב… תענוג!
השיר ממש התנגן מעצמו.

היא תביט אלי טובה וחכמה
כמו בבן השב הביתה מן הדרך
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה… 

היא תגיד – "אתה עייף מן המסע
אל תפחד אני חובשת את פצעיך"
היא תיקח אותי אליה כשאקרא בשמה
אמא אדמה 

היא תביט אלי טובה וחכמה
היא שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת
תחבק אותי אליה בנשימה חמה
אמא אדמה.

טוב… אולי רכות וחיבוק זה לא הדבר הראשון שחושבים עליו כשרואים את הנופים הללו. עוצמה ופאר הן מלים שמתארות טוב יותר את החוויה. 

מצאה חן בעיני פטריית האבן הזו – למרות שאום נטע טענה שהצורה שלה מזכירה יותר משהו אחר, ולא פטריה… 

אספתי כל מיני מרקמי סלע וצבעים ביחד, כדי שתוכלו להנות מהם: 

מהקניון המוזהב המשכנו אל פלטת האומן – Artist's Palette – קטע כביש שעובר בין הרים בעלי צבעוניות נהדרת. 

כלומר, כמה שהתפעלתי קודם מהצבעים – עכשיו אפילו יותר. 

פה ושם אפילו פרח משהו – זוהי  שוב חמנית המדבר – Desert Sunflower – (שמה הלטיני – Geraea canescens) וכבר פגשנו אותה, אתמול בבוקר. 

בכל עמק המוות, ההרים והגבעות מסביב הם מיוחדים, מעניינים, צבעוניים. 

אבל באיזור הזה, של פלטת האומן – אפילו יותר. 

פה כבר פגשנו אנשים רבים, שעלו כמונו אל נקודת התצפית, להנות מהצבעים הנפלאים 

וכמובן, צלמנו ללא הכרה… 

וכיון שכך, אם לא מספיק לכם המבחר שאני מפרסמת פה – אתם מוזמנים להקליק כאן ולראות את שאר התמונות. 

התפעלתי במיוחד מהגבעות הללו, בצבע טורקיז חיוור מעורב עם ורוד: 

לכל כיוון שהסתכלנו – המראות היו מדהימים. 

רחוק במערב – מעורפל למדי – רואים את רכס Panamint

ולכיוון דרום, רואים את איזור Badwater – שעליו אני אספר ברשימה הבאה. 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בעמק המוות, בתאריך 9.3.2013.
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ולא לשכוח לשיר יחד עם אריק: 

פרחים בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon

כששאלנו במרכז המבקרים ב-Furnace Creek איפה כבר יש פריחה, הם אמרו לנו לנסוע לכניסה המזרחית לפארק. וכך יצאנו לטייל באיזור – בקניון הפירמידה. את הנופים והסלעים כבר הראיתי ברשימה קודמת, – היום אני מקדישה רשימה לפרחים שפגשנו שם.

כבר בשולי הכביש ראינו מקבצי פריחה צהובים: זיהינו אותם בתור אותם Golden Suncup שפגשנו כבר במפלי דארווין. שמם הלטיני – Camissonia brevipes והם ממשפחת נר הלילה. 

ליד כוסות-השמש הזהובות, היו גם בני משפחה נוספים, אך לבנים – אני חושבת שאילו Camissonia Claviformis – ששמם העממי הוא Brown Eyes – עיניים חומות. כאמור, גם הם ממשפחת נר-הלילה: 

הפרח הבא עוד לא פרח: פגשתי רק ניצן. הוא ממשפחת המורכבים, ואני חושבת שזהו Chaenactis – פרח עדין ששמו העממי הוא "כרית סיכות" – Pincushion. 

נציג נוסף למשפחת המורכבים הוא חיננית הסלעים שזכורה לנו ממפלי דארווין –  Emory's rock daisy – והשם הלטיני הוא Perityle emoryi. 

בין כל הפרחים הבולטים יותר (באופן יחסי… גודלם של רוב הפרחים כאן הוא פחות מ-2 ס"מ….) היו הרבה נציגים קטנים של משפחת הזיפניים – לבנים וקטנים.
לאחר חיפושים רבים, הגעתי למסקנה שכולם שייכים לסוג Cryptantha  – אותו האמריקאים מכנים "הזכריני של המדבר".
לדעתי, ראיתי לפחות שלושה מינים שונים: 

הראשון הוא בעל הפרחים הקטנים ביותר – כל פרח בגודל בין מילימטר אחד לשניים. זהו Cryptantha pterocarya ששמו העממי wingnut cryptantha. 

השני מצדיק את שם משפחתו – הזיפניים – שכן הוא מכוסה כולו שערות זיפניות  –

לא הצלחתי להחליט מיהו מבין המינים הרבים. 

עם פרחים בגודל כ-4 מ"מ, המין השלישי הוא ה"גדול" בינהם, ועדיין הוא קטן למדי: 

אני נשארת עם משפחת הזיפניים, ועוברת לסגול:  

שמו Phacelia crenulata – ושמו העממי הוא  Notch leaved Phacelia – כלומר, פסליה חרוצת-עלים.

בתוך הנחל פתאום ראינו מלונים! כל מלון בקוטר 10-15 ס"מ, ובעל פרי עסיסי. 

השיח היה עמוס מלונים, אנחנו לא ניסינו לאכול אותם משתי סיבות –
קודם כל, למרות הדמיון למלון או לאבטיח – יכול להיות שהפרי רעיל.
ואם הוא לא רעיל – ודאי זהו מקור מזון חשוב לבעלי החיים באיזור.
ובכן, צדקנו: זהו Coyote Melon – מלון הקויוטים. קויוטים, ארנבים ובע"ח אחרים ניזונים ממנו. שמו הלטיני: Cucurbita palmata, ואני שמחה שהשארנו לבעלי החיים את מזונם הטבעי!

במקומות רבים לאורך עמק המוות ראינו את הצמח הזה – הרבה פעמים ראינו ענפים יבשים מהשנה שעברה (למשל, הענפים הלבנים בתמונה הראשונה ברשימה זו), ואילו כאן ראינו צמח ירוק שעוד לא פרח:
זהו צמח ממשפחת הארכוביתיים (קרוב של הכוסמת והריבס) ששמו Eriogonum inflatum. שמו העממי הוא Desert Trumpet – חצוצרת המדבר. 

הפרח הבא הוא מצליב, פגשתי רק פרט אחד ממנו – Lepidium fremontii  – עוד מין מתוך הסוג שחליים, קרוב לפרט שפגשתי במפלי דארווין, רק הפעם בלבן: שחליי פרמונט (ע"ש ההרפתקן וחובב הטבע האמריקאי, ג'ון פרמונט) 

בסלעים, בשולי העמק מצאתי צמח אחד מיוחד ומקסים: זהו פרי שנותר מהשנה שעברה, ששמו Physalis crassifolia ושמו העממי Thick leaved Ground Cherry.
הוא שייך למשפחת הסולניים (כמו העגבניה, החציל ותפוח האדמה), והזכיר לי את "דובדבן האהבה" שראיתי בחנויות.  בבית בדקתי וגיליתי שזהו אכן מין קרוב.

המציאה המיוחדת שלנו לאותו טיול היתה שיח שלא פרח – אבל העלים שלו מעוצבים בצורה נפלאה שכזו – מאד התפעלתי ממנו: 

ומסתבר שאכן מגיע לו כבוד. זהו Mortonia utahensis – מורטוניית יוטה – שמופיע באתר CalFlora בתור מין נדיר בעל תפוצה מוגבלת!
אני מאד שמחה שהזדמן לי לפגוש אותו, למרות שהייתי שמחה יותר לראות גם את הפריחה.
הוא צומח מאד יפה בין הסלעים: 

אך ללא ספק, הפרחים הבולטים בטיול הזה היו ממשפחת הלועניתיים. שני מינים קטנים וחמודים –
בורוד –

ובצהוב – 

יחד הם כיסו שטחים בערוץ הנחל, מנקדים את השטח בורוד וצהוב. 

הורוד הוא Mimulus bigelovii  בשמו העממי –  Bigelow's monkeyflower. הוא קרוב ל-Monkeyflower הכתום שפגשתי על הר טאם, 

והצהוב הוא Mohavea breviflora ששמו העממי  golden desert snapdragon.
כיון ש-Snapdragon זהו לוע הארי, והפרח הזה אמנם מאותה משפחה אך בבירור איננו לוע הארי – אני מעדיפה להשאר עם השם הלטיני – מוהאביה קטנת-פרחים. 

הפעם צלמתי המון תמונות, והיה לי מאד קשה לבחור מתוכן את החביבות עלי. לכן העליתי לפייסבוק של הבלוג את שאר התמונות – ואם בא לכם לראות עוד 100 תמונות (בערך…) של מקבץ הפרחים הזה – במיוחד מוהאביות –  אתם מוזמנים לכאן. 

את התמונות צלמתי בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon ב-Death Valley National Park בתאריך 9/3/2013.
​מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

Special Thanks to the nice people in the California Native Plant Society, that helped me identify the plants I saw 🙂

עדכונים

לצערי, מצאתי כמה רשימות ישנות (בנות 3 שנים) ששכחתי להעביר לבלוג הזה. אני מעתיקה אותן עכשיו – זה אומר שתקבלו כל מיני עדכונים על רשימות שפורסמו ביולי 2010.
אתם מוזמנים להציץ ולהזכר, להתעלם או מה שאתם רוצים.
בינתיים אני אוסף גם תמונה נוספת – של צופית בוהקת, שפגשתי אתמול (4.7.2013) ברמת הנדיב –

שבת שלום לכולם!

ועדכון: כנראה שהיתה חסרה רק רשימה אחת…
סליחה על הבלגן, לפחות אתם יכולים להנות מהצופית 🙂

טיול אל Pyramid Canyon ברכס Amargosa

קמנו לבוקר קריר ונעים, ויצאנו אל האיזור המזרחי של פארק עמק המוות – Death Valley National Park. מאד התפעלתי מהעננים שישבו-ריחפו בגובה נמוך מעל ההרים.
אחרי כל כך הרבה ספרים שקראתי וסרטים שראיתי על המערב הפרוע, הנה אני כאן! במערב הפרוע! 

ואז ראינו כמה סוסי-בר בצד הדרך, והתחלתי לחפש את קלינט איסטווד או ג'ון ווין, או לפחות איזה שיירת אינדיאנים רוכבים במרחק… 

אבל פרט למכוניות בודדות שחלפו על פנינו, לא ראינו אף אחד. אז התייעצנו עם ספר הטיולים של אום נטע, ובחרנו לנו מסלול נחמד שעולה על מורדות הר הפירמידה – Pyramid Peak.
הנה פסגת ההר, מציצה מאחורי שיח Creosote: 

הואדי שטיילנו בו – Pyramid Canyon – הוא נחל שטפוני. המסלול מתחיל באופן מישורי רחב ופתוח, ואז מטפס על מורדות ההר ונעשה צר ותלול יותר ויותר. אפשר להתקדם בחלק הקנייוני רק עד שלב מסוים – אחר כך צריך טיפוס ציוד הרים.
מִפְתָח הנחל נראה מקסים: 

ההרים המושלגים מכל עבר מלאי הוד והדר – ביום האתמול, כזכור, עוד ירד שלג… איזה הבדל זה לעומת הקיץ: השבוע נמדדו שם 53 מעלות צלזיוס!
אני בטוחה שהשבוע רכס Amargosa כבר לא נראה ככה:

הנחל עצמו נחמד מאד – אפילו פרחו בו כמה פרחים מעניינים, שאקדיש להם רשימה משלהם. 

אחרי החלק הפתוח, הנחל נכנס אל קניון הררי – אנחנו מתחילות לטפס בו

וכאן התחילה חגיגה גיאולוגית. שכבות סלע צבעוניות, עם שלל מרקמים, צבעים, כיוונים – נפלא!

אספתי יחד כמה טקסטורות כאילה:

הקניון מתחיל לקבל צורה – מעבר צר בהרים, ומרחוק רואים את פסגת הפירמידה – Pyramid Peak

הנה היא – ממש מעלינו: גבהו של ההר הזה הוא מעל 2 ק"מ. 

ואפילו יש מעט נביעות מים בשטח. אבל זה לא דומה לקניון דארווין שטיילנו בו שלשום: אין כאן ממש זרימה. הייתי מגדירה את זה "דליפה" של מים על הסלע:  

אום נטע צלמה ציפור חומה קטנה אחת. אבו נטע מוסר שזהו Rock Wren ממשפחת הגדרוניים: 

טיילנו במעלה הקניון עד שהגענו לקיר – מפל בגובה כמה מטרים, שאותו כבר אי אפשר היה לעבור… אז התחלנו לרדת חזרה – להנות מהנופים לכיוון השני

רכס ההרים נראה נפלא מולנו 

ואנחנו ממשיכות למצוא כל מיני תצורות גיאולוגיות מעניינות – 

הטבע צייר לנו תמונה מקסימה: הרים, עננים, ומישור בשקיעה: 

טוב, אצלינו יש עוד זמן לשקיעה. אבל זה מה שאני חשבתי כשראיתי את האבן הנהדרת הזו. זו אבן בגודל 20X20 ס"מ בערך, והשכבות השונות יצרו בה ציור נפלא! 

ואם כבר מדברים על אבנים ומרקמים וצבעים מיוחדים – הנה עוד כל מיני אבנים מיוחדות: 

את התמונות צלמנו, אום נטע ואני, בקניון הפירמידה – Pyramid Canyon – ב-Death Valley National Park, בתאריך 9.3.2013
תודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!

ברשימה הבאה אספר על הפרחים שראינו בקניון הזה.
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

אני מוסיפה קצת קלינט איסטווד, בשביל האווירה: