ישׂוּשׂוּם מדבר וציה

סיפרתי כבר שבבוקר, כשיצאנו לדרכנו בעמק המוות – התחיל טפטוף. ובכן, הסתבר שהגענו אל אחד הימים החורפיים של עמק המוות לחורף 2012-2013.
בתמונה מעל אפשר ממש לראות את שמיכת העננים המכסה את העמק… 

נסענו דרומה לאורך הכביש, כשמפעם לפעם מטפטף גשם – ועל ההרים משני צידי העמק משתוללות סופות שלגים.

העננים מחבקים את ההרים – נופי בראשית מלאים הוד והדר

עמק המוות הוא עמק מוקף הרים. במערב – רכס Panamint, במזרח – רכס Amargosa. הרכסים סוגרים על העמק וגם בצפון ובדרום ישנם הרים.

מכאן אפשר להבין שעמק המוות הוא מדבר צל-גשם, ממש כמו מדבר יהודה שלנו. ענני הגשם שמגיעים מהאוקיאנוס במערב – מורידים את הגשם שלהם על הר וויטני (שהוא ההר הגבוה ביותר בארצות הברית, לא כולל אלסקה והוואי) ובמורדות המערביים של רכס פנמינט, ועד שהם מגיעים אל העמק – הם מדולדלים וכבר אין בהם כמעט משקעים.
בנוסף, מכיוון שהעמק נמוך מאד – בערך 95- (מינוס תשעים וחמישה) מטר בנקודה הנמוכה ביותר – זהו מקום חם ושחון מאד. לתופעה הזו קוראים, כאמור, מדבר צל-גשם. 

אבל אנחנו הגענו, כאמור, לחורף! היה יום נעים – בערך 15 מעלות, ושיחי הCreosote נהנו מהגשם שירד. 

וכמובן, כל מי שמכיר את המדבר יגיד לכם שאם יש גשם – צריך לשים לב לשטפונות! לצד הכביש ראינו זרמי מים – 

ואז הם גם חצו את הכביש – כל הדרך שלנו היתה מלאה "גשרים איריים" – באמריקה פשוט קוראים לזה "Dip" – מטבל. כי טובלים את הרגלים – או הגלגלים. 

תהיתי מאיפה מגיע השם "גשר אירי". לפי מה שקראתי, במלחמות בין האירים לאנגלים – האירים בנו בנהרות שלהם גשרים שהיו בערך חצי מטר מתחת לגובה פני המים. כך הם שמרו עליהם בסוד מפני האנגלים: הם יכלו לעבור על הגשר (ולהרטיב את הרגליים), ואך מי שלא ידע שיש שם מעבר – לא ראה אותו, כי המעבר היה שקוע במים.
מכאן, בהשאלה – כל מעבר מים שטובלים בו את הרגליים, הפך בארץ להיות גשר אירי. למרות שהשם הנכון בעברית הוא "מעברה" – כלומר, נקודת מעבר. 

בינתיים הגענו אל גבעות החרדל… גבעות יפהפיות, בצבע צהוב-חרדלי משגע:

שם צלמתי את התמונה הזו, שאני מאד מאד גאה בה – ובעצם כבר פרסמתי אותה בבלוג רגע לפני שחזרתי לארץ – אבל אני חושבת שמגיעה לה חשיפה חוזרת: 

בתמונה הזו רואים את קרני השקיעה הרכות מאירות את גבעות החרדל – ומאחוריהן, מושלג, מציץ הר ווינטר – Winter's peak, שגבהו כ-1500 מ'.
ההר נקרא על שם רוזי ואהרון ווינטר, שהיו ממגלי המינרלים שנחצבו בעמק. 

מעט הלאה, הגבעות הצהבהבות מפנות מקום להרים חומים, ומאחוריהם מציצה אלינו פסגתו של הר נוסף – Schwaub peak. 

הנה מבט מרחוק אל הרכס, עם עוד קבוצה של גבעות חרדל (יש באיזור כמה גושים חרדליים) משמאל – 

גבעות החרדל קיבלו את צבען בגלל כמויות גדולות של גפרית שיש באדמה. אנחנו הלכנו לטייל בינהן, וגילינו שלל צבעים. 

הגבעות מאחור הן בגוון סגול, אילו ליד הן בצבע חום-ורדרד… 

צהוב, סגול, ורוד, חום – שילוב צבעים שעובר רק בטבע. 

המרקמים, הגוונים והעוצמה של הסלעים והגבעות סביבנו היו נפלאים!

הזכרתי קודם, שבעמק המוות נחצבו מינרלים. כאשר בכל מערב ארצות הברית היתה הבהלה לזהב, ואלפי אנשים חיפשו זהב – כאן לא מצאו אותו.
אבל מצאו כמה וכמה מינרלים יקרי-ערך, בעיקר Borax – שכונה אז "זהב המדבר הלבן". 

בתחומי הפארק היו כמה מכרות שבהם כרו את המינרלים השונים, וסיפורים על עגלות רתומות ל-20 פרדות, שהיו סוחבות את סלעי המינרלים לעיבוד, מחוץ לעמק.
בתמונה הבאה אפשר לראות את שרידי המכרה של חברת Harmony Borax Works, שפעל בשנות ה-80 של המאה ה-19.
ו…בעצם לא ניסיתי לצלם את המכרה, אלא את השתקפות רכס Panamint בשלולית הנהדרת על הכביש: 

לקראת השקיעה יצאנו לנו אל המלון שלנו (מלון בתוך תחום הפארק עולה לפחות 250$ לחדר ללילה, ויש גם חדרים ב-500$ ללילה… אנחנו העדפנו להתרחק מעט ולשלם פחות). 

הערב יורד על רכס Panamint – בין העננים שם מתחבא לו Telescope Peak – אחד ההרים הגבוהים באיזור – גבהו כ-3.3 ק"מ. כשאום נטע הסבירה לי את השם, חשבתי בהתחלה שלפסגה קוראים Telescopic…

את התמונות צלמנו – אום נטע ואני –  בתאריך 8.3.2013 בעמק המוות, על כל תמונה רשום שם הצלמת, ותודה לאום נטע על הרשות להציג את תמונותיה!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.