הכל זהב, הכל זהב

בשולי הוד השרון מצאתי שדה זהוב – ממש מבהיק בצבעו. שדה חיטה

החלטתי שזה ממש מתאים לי, לכתוב על החיטה – לכבוד חג הקציר – הוא חג שבועות.

השימוש בחיטה ובדגניים השונים (שעורה, דוחן, שיפון, שיבולת שועל, דורה ועוד…) למאכל התחיל באיזור המזרח התיכון, לפני 10,000-15,000 שנים.
בארץ נהגו לגדל חיטה באיזורים הגשומים יותר, ושעורה באיזורים היבשים יותר. זאת כי לשעורה יש מערכת שורשים מפותחת יותר, והיא מצליחה לצבור יותר מים. החיטה קולטת פחות, ולכן צריכה יותר גשם בקרבתה המיידית.

החיטה היא החשובה בין הדגניים באיזורינו. במהלך השנים, החיטה עברה השבחה גנטית, כך שהחיטה של ימינו שונה מאד מזו של תקופת התנ"ך –
הזרעים שלה גדולים יותר ומרובים יותר מאשר לחיטת הבר. גם ההתנהגות של הצמח בעת הבשלת הזרעים שונה: בחיטי הבר ציר השיבולת מתפרק עם ההבשלה והזרעים נפוצים לכל עבר.
תכונה זאת, החשובה לצמח הבר (שרוצה להפיץ את זרעיו למרחק), איננה מתאימה לצמח תרבות שעל החקלאי לקצור ולאסוף את יבולו. הופעה של צורה שבה ציר השיבולת איננו מתפרק, והשיבולת נשארת שלמה בראש הקנה עד הקציר – אפשרה את ביותו של צמח זה והפיכתו לגידול חקלאי מצליח.

אהרון אהרונסון, האגרונום וחוקר הטבע (ומייסד ניל"י) חקר רבות את החיטה. הוא חיפש את "אם החיטה" – חיטת הבר, ממנה תורבתה החיטה – כדי להשוות בינהן, וכדי לראות אם אפשר לחזק את החיטה התרבותית, שתהיה עמידה יותר למחלות ופגעים.

לאחר חיפושים רבים – מספר שנים שבהן הוא שוטט בכל הארץ – הוא מצא את חיטת הבר בחרמון.
מאוחר יותר הסתבר שחיטת הבר גדלה בארץ גם בגליל, בכרמל, בגלבוע, ביהודה ושומרון…

בתמונה הבאה אפשר לראות את חיטת הבר וחיטת הלחם זו לצד זו: חיטת הבר דקה ומאורכת יותר, ואילו חיטת הלחם עמוסה בזרעים שמנים ומרובים יותר.

אהרונסון חקר את חיטת הבר ואת החיטה התרבותית, ופעל עוד רבות. הוא הביא לארץ את דקלי הוושינגטוניה הנפוצים כל כך.
לאחר פעילותו בניל"י, הוא פעל רבות בתחום הפוליטי.
בשנת 1919, כשהיה בגיל 43 נעלם מטוסו מעל תעלת למנש, בעת טיסה מצרפת לאנגליה.

החיטה, כאמור, שייכת למשפחת הדגניים – המשפחה שמספקת לנו הרבה "עשבים שוטים" וירוקים, ובד"כ אני נוטה להתעלם מהם. הפרחים שלהם לא מאד מרשימים (קטן, ירוק…) ופעמים רבות קשה להבדיל בינהם.

יחד עם זאת, הדגניים הם משפחת צמחים חשובה מאד – הם האוכל הבסיסי ביותר – גרגירי הצמחים: חיטה, אורז, שעורה, שיפון, תירס ומינים נוספים מכילים פחמימות חלבון ושומן.
אפשר לטחון את הזרעים לקמח ולאפות מהם מאפים, אפשר לבשל אותם ולאכול אותם, אפשר להשרות אותם במים ולייצר מהם משקאות אלכוהוליים (בירה, סאקה) ועוד ועוד…

יחד עם השיבולים הזהובות, אני מאחלת חג קציר שמח לכל החקלאים, וחג שבועות שמח לכולם!
ואם מישהו עוד רוצה לקרוא קצת על קציר החיטה באומנות ובהסטוריה – מצאתי רשומה נפלאה של סיווי (עוד בלוגרית מופלאה שאני מתגעגעת אליה), מלפני 6 שנים – כאן.