עקב עיטי – Buteo rufinus

לפני כמה ימים, הסתובבתי בשדות מזרחית לכפר סבא – כחלק מסקר הטבע העירוני שאני משתתפת בו. לפתע, התרומם דורס גדול כמה מטרים לפני –

נעמדתי לצפות בו ולנסות לצלם, ולהפתעתי הוא לא ברח. הוא הסתובב סביבי במעוף נמוך כמה פעמים, ואז התרחק מעט.
הוא ירד לשדה ונעמד לצפות מה אני אעשה.

זיהיתי שזהו עקב, אבל לא הייתי בטוחה איזה.
מאוחר יותר, ידידי קרקל וגם שי אגמון מדף הצפרים ב-Facebook זיהו אותו כעקב עיטי.
הבנתי שהפרעתי לו… התקדמתי עם השביל – לראות מה הוא השאיר מאחור. בצד השביל היה פגר עוף, מנוקה מנוצות – הטרף של העקב.
(אם מישהו מעוניין, אפשר להקליק כאן בשביל לראות את תמונת הטרף. לא מלבב במיוחד – פגר של ציפור, ללא ראש…)

החלטתי לראות מה הוא יעשה. התרחקתי מהפגר למרחק מספיק גדול כדי שאני לא אֶרַאֶה לעקב כאיום, והתיישבתי על הקרקע, בין הצמחיה בשולי השביל. בינתיים העקב עמד וצפה – בעיקר לכיווני, אבל גם לשאר הכיוונים.

אחרי כמה זמן הוא פרש כנפיים, התרומם באוויר, ונחת – שוב בשדה, אך קרוב יותר לטרף שלו.

וכך זה המשיך עוד פעמיים-שלוש, כשבכל פעם הוא עושה סיבוב באוויר – ונוחת בחזרה בשדה.
הוא כמעט הגיע אל השביל, אבל… לצערי הרב, אז הגיעו שני אנשים אחרים שהלכו בשדה – הם הבהילו את העקב והוא ברח מהם.

ראיתי אותו נעמד בקצה השדה וממשיך לצפות לכיוון הארוחה שנגזלה ממנו בצורה כל כך פתאומית…

כשהאנשים התרחקו, הוא חזר וחיפש את הטרף.אני כבר הייתי רחוקה מאד ממנו בשלב הזה, ואני לא יודעת אם הוא אכן מצא את ארוחתו. אני מקווה שכן – השמש התחילה לשקוע, ולרוב העופות אין חוש ריח.

העקב העיטי הוא דורס יציב בישראל, כלומר אפשר לפגוש אותו כל השנה.

העקב העיטי הוא עוף דורס. אני פגשתי אותו ליד עוף קטן יותר שהוא טרף, אבל מזונו כולל שלל בעלי חיים – יונקים קטנים, כמו עכברים ושפנים; זוחלים – בעיקר חרדונים; ציפורים שקטנות ממנו, ואפילו חרקים – כמו חרגולים.  

התמונות צולמו בכפר סבא, בתאריך 24.12.2012
אני אמנם מצטערת מאד על שהפחדתי את העקב והרחקתי אותו מארוחתו, אבל מצד שני – עבורי זו היתה חוויה מרגשת, לשבת בשולי השדה ולצפות בו ממרחק לא גדול.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

זר סביונים לחיים נחמן ביאליק

היום, י` בטבת תשע"ג הוא יום הולדתו ה-140 של חיים נחמן ביאליק.

החלטתי להקדיש לחיים נחמן ביאליק זר של סביונים אביביים. בעצם, "זר" נשמע לי קצת קטן בשביל המשורר הלאומי, אז אני אקדיש מרבד סביונים.

לסביון אמנם קוראים "סביון אביבי" – אבל אם תסתכלו סביב – גם בעיר וגם מחוצה לה – תראו שסביונים כבר פורחים, ואפילו ממלאים איי תנועה ומרבדי פריחה.
הסביונים מתחילים לפרוח כבר בתחילת החורף, וממשיכים עד לשיא האביב.

חיים נחמן ביאליק נולד בתחום האמפריה הרוסית – באיזור שכיום הוא באוקראינה – בתאריך י` בטבת תרל"ג. הוא התייתם מאביו בגיל 7, וגדל אצל סבו שהיה אדוק וקפדן.

ביאליק כתב שירה מגיל צעיר. הוא למד בישיבה, אבל נמשך אל ההשכלה ואל חיי הרוח – ועבר מהישיבה ללימודים חילוניים.
עם זאת, היהדות והמסורת היו חלק ממנו, והם מופיעים הרבה בשיריו.

אני חושבת שרוב האנשים שגדלו בארץ בשמונים השנים האחרונות מכירים את שירי הילדים של ביאליק. "נד נד", "רוץ בן סוסי", "קן לציפור"…
הנה אחד שחביב עלי –

ביאליק היה ממחדשי השפה העברית. הוא טבע מלים יפהפיות כמו "גחלילית", "שלדג", "מצלמה" – ועוד רבות. כלומר, הוא תרם לבלוג שלי עוד לפני שההורים שלי נולדו…

לא רחוק ממרבדי הסביונים פגשתי את הציפור הזו – דוחל שחור גרון.
הדוחל מגיע אלינו בחורף, ובקיץ הוא חוזר לאירופה ולרוסיה. אולי אליו כיוון ביאליק כשכתב את "אל הציפור"?

בתמונה הבאה, שימו לב לחרק ששותה מצוף הסביון – בערך במרכז התמונה –

כשראיתי אותו ברגע הראשון, חשבתי שזו דבורה. אבל לא! זהו זבוב. הוא מתחזה לדבורה בשביל להפחיד טורפים פוטנציאליים, שיודעים שלדבורה יש עוקץ. שמו – רקבן מפוספס.
יש כמה תמונות נהדרות שלו בבלוג של אדי, והסבר יפה על ההבדל בין זבוב לדבורה בבלוג של Weinman.

לאחר הפריחה, הסביון נובל – ומוציא פרי. הפרי שלו הוא ה"סבאלה" – זה שנתן לו את שמו. אני מאד אוהבת לנשוף על סביונים…

למרות החינוך הדתי והקפדן – או אולי בגללו – ביאליק לא היה בישן או צנוע בכל הקשור למין הנשי. אחד השירים היפים שלו מספר על התעלסות בפרדס…

ביאליק עלה לארץ בשנת 1924, והתגורר בתל אביב. השירים הרבים שלו הקנו לו את התואר "המשורר הלאומי", ולדעתי – בצדק גמור,

 כי גם היום מלחינים מחדש שירים שלו. הנה דוגמא שמצאתי בעת חיפושי – דין דין אביב ואלון אולארצ`יק שרים את "מאחורי השער" –

ובזה בעצם נמדדים המשוררים הגדולים שלנו: שגם עשרות שנים אחרי שהשיר נכתב, אפשר להלחין אותו מחדש, להצעיר אותו – והוא יישמע טוב.

הביצוע חביב מאד, ובהחלט עדכני – אבל אני עדיין מעדיפה את הביצוע הישן של אריק איינשטיין…

 

אז מזל טוב לחיים נחמן ביאליק, ואני מאחלת לו שעוד הרבה ילדים יגדלו על שיריו…

 

התמונות צולמו בכפר סבא, בתאריך 18.12.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

ושיר נהדר אחד לסיום – נהדר במיוחד בגלל הביצוע הנפלא –

חיי פיי וטיגריס בנגלי

תפוז   הזמינו אותנו לסרט "חיי פיי" – אז ניצלנו את העובדה שגם מוטי וגם אני גולשים ותיקים בתפוז, בקשנו שני כרטיסים לכל אחד – והלכנו לסרט עם כל המשפחה.

לפני שהסרט התחיל, לא הבנתי איך בכלל אפשר להפוך ספר שכזה לסרט… ילד וטיגריס ששטים בסירת הצלה במשך 227 ימים, וחוצים את האוקיאנוס השקט. איזה מין סרט אפשר להסריט עם ילד וטיגריס באוקיאנוס? מה כבר יהיה בתסריט?
ברגע שהתחילה ההקרנה, נשביתי בקסמו של הסרט.
כמו שאמר ג`יימס קמרון על הסרט הזה – אתה מרגיש עטוף בקסמו של הסרט כבר מההתחלה.
 

בשנים האחרונות, הרבה סרטים הם סרטי תלת-מימד. כל סרטי האנימציה של Dreamworks או Disney, כל סרטי הפנטזיה, מדע בדיוני, פעולה… הטכנולוגיה משתלטת, ולפעמים יש לי הרגשה שהעלילה היא משהו משני…
בסרט חיי פיי זה לא כך. העלילה והטכנולוגיה מקדמות זו את זו, מפרות זו את זו ומוסיפות זו לזו.
הצילומים מרהיבים, עוצרי נשימה – ואיכות תלת המימד היא מהטובות שראיתי. התסריטאי משתמש בצילומים המרהיבים בשביל לקדם את העלילה.

הסרט הוסרט בשילוב של בעלי חיים אמיתיים – ואנימציה ממוחשבת. האיכות מדהימה, התוצרים נפלאים. אני חושבת שמזמן לא נהניתי כל כך מסרט. 
העננצ`יקים מבקשים להודיע שגם הם נהנו מאד מהסרט – מהסיפור, מהצילומים ובעיקר מהטיגריס.

כי הגיבור האמיתי של הסרט – בעיני, לפחות – הוא הטיגריס. ואני בטוחה שלא תתפלאו אם אני אספר לכם שלאורך הסרט, פעמים רבות התפעלתי ממנו בקול רם… מהבעות פניו, מהצעידה החתולית, ובכלל.
טיגריס זה אחד מבעלי החיים היפים והמרשימים על פני כדור הארץ.

ואם כבר – רגע של עברית: בסרט ובתמונות פה אתם רואים טיגריס. טיגריס – ולא נמר. אני ממליצה גם למתרגמים של הסרט לקחת את הנקודה הזו לתשומת לבם.
הנמר – Panthera pardus – ששמו באנגלית Leopard – הוא חתול בר בעל חברבורות, כמו שאפשר לראות היטב בתמונה הבאה, שצלמתי בחי-בר יטבתה:

ועכשיו כולם ביחד: לטיגריס יש פסים! לנמר יש חברבורות!

מצד שני, הטיגריס והנמר אכן קרובים זה לזה – שמו הלטיני של הטיגריס הוא Panthera tigris – כלומר, גם הוא שייך לסוג "פנתר". (כמו האריה, הברדלס, הנמר, היגואר והפומה)
הטיגריס הוא חתול הבר הגדול ביותר – טיגריס בנגלי גדול יותר גם מאריה! – והוא חי בעיקר במזרח אסיה – הודו, סין, סיביר וסביבותיהם.

ולכן כל כך חבל לי לספר לכם שבעולם נותרו פחות מ-5,000 טיגריסים. (בסך הכל. בטבע ובשבי.) ישנם ששה תתי-מינים של הטיגריסים. הנפוץ מכולם הוא הטיגריס הבנגלי: כ-3,000 טיגריסים בנגליים חיים בעולם.
הטיגריס של דרום-סין הוא הנדיר מכולם, ולא ברור אם בכלל נותרו פרטים בטבע. הוא לא נכחד עדיין כי ישנם טיגריסים של דרום-סין בגני חיות, ושם מרבים אותם ומגינים עליהם.

אני ממליצה לכם לקרוא את מאמרו של ד"ר אברהם ארבל באתר מט"ח,
ועוד כמה קישורים –
  הקרן להצלת טיגריסים (באתר Panthera)

  פרוייקט הצלת טיגריסים

  מלחמה בציד לא חוקי של טיגריסים – באתר WWF

 Save Tigers Now

 

את הנמר צלמתי בחיבר יטבתה, בשנת 2007.
את הטיגריס – בגן החיות של וושינגטון DC, ארה"ב, בשנת 2011
שאר התמונות הן תמונות יחצנות מתוך הסרט המופלא, "חיי פיי" – רוצו לראות אותו!
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

Life Of Pi – חיי פיי
2012, 127 דקות
במאי – אנג לי (Ang Lee)
שחקן ראשי – ריצ`רד פרקר הטיגריס (גם אמיתי וגם אנימצית מחשב)
שחקנים אנושיים ראשיים – Suraj Sharma and Irrfan Khan
ואם אתם לא מאמינים לי, הנה ג`יימס קמרון שיחזק את דברי –

 

אמנית ביצתית – Amanita ovoidea

היום אני מספרת על פטריות…. אבל לפני כן: אזהרה.

פטריות יכולות להיות רעילות מאד – עד כדי מוות. אין כלל שלפיו אפשר לומר "פטריות שיש להן X הן תמיד רעילות" או "פטריות שיש להן Y הן תמיד אכילות". פשוט אין.
הדרך היחידה לדעת אם פטריה היא אכילה או רעילה, היא להכיר אותה. לטייל עם אנשים שמכירים, שיודעים לזהות ולקחת רק מה שבטוחים בו.

הכלל החשוב ביותר הוא –

 בפטריות, אם יש ספק – אז אין ספק. לא אוכלים, לא מלקטים. נקודה. 

 

באחד הטיולים בכרמל פגשנו פטריות לבנות יפהפיות. לאחר בדיקה הגענו למסקנו שאילו פטריות מהמין אמנית ביצתית. אמנם אמנית ביצתית נחשבת לפטריות מאכל, אבל לא ליקטנו אותה.
חזרנו על הכלל שכתבתי למעלה.
בנוסף לכך, גם במדריך פטריות הכובע של פרופ ניסן בנימיני וגם באנציקלופדיה של החי והצומח כתובה אזהרה –
טובה למאכל, אך כדאי להמנע מאכילתה מחשש טעות בהגדרתה, בגלל דמיונה לאמנית האביב.
אמנית האביב היא פטריה אחרת ממשפחת האמניות, והיא רעילה מאד – סכנת מוות.

האמנית הביצתית היא פטריה מרשימה בגודלה. קוטר הכובע של פטריה בוגרת יכול להגיע כמעט ל-30 ס"מ!
ואם היא בשטח זמן רב – אפילו מתפתח עליה עובש:
מצא חן בעיני הרעיון של פטריה על פטריה

הפטריות הצעירות בוקעות כמו ביצים מן האדמה – הן גם בערך בגודל של ביצי תרנגולת –

כשהפטריה מתבגרת, הכובע נפרד מהחלק התחתון של ה"ביצה" – זהו "נרתיק" – והרגל של הפטריה מתחילה להתפתח

בתמונה הבאה רואים פטריה בוגרת, והנרתיק שלה עדין עוטף את בסיס הרגל. כאן הוא צהבהב.
לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, הנרתיק משנה צבע ויכול להיות לבן, צהבהב ואפילו קרוב לכתום.

תוספת, 30.12.2012:
מסתבר שהאנציקלופדיה של החי והצומח אינה מעודכנת. ישנה פטריה נוספת, שלא היתה מוכרת מהארץ, ושמה Amanita Proxima – זו פטרית רעל, שנראית כמו האמנית הביצתית – והנרתיק שלה הוא בצבע צהבהב.
בדיוק השבוע פורסמה כתבה על גבר שאכל אמנית, ולאחר 12 שעות החל להקיא. הוא אושפז בבית החולים, וכנראה יהיה לו נזק בכליות לכל חייו.
לאחר בדיקה של האיזור שבו הוא אסף את הפטריה, הסתבר שהוא אכל Amanita Proxima – כנראה הפטריה בתמונה הבאה –
ולכן אני חוזרת על האזהרה – 

לא אוכלים פטריות שלא מכירים! ולא אוכלים פטריות לבנות!

 

 הרגל של הפטריה מחוספסת – כאילו התחילו לקלף אותה קצת. הדפים שלה לבנים ויפים

 כאן צלמתי את העננצ`יק עם אמנית בוגרת, כדי שאפשר יהיה לראות כמה היא גדולה. את הפנים טשטשתי במכוון.

 

את האמנית הביצתית אפשר לפגוש גם ביערות אורנים וגם ביערות אלונים, והן צצות עכשיו – בדצמבר ובינואר.

אני חוזרת שוב לאזהרות…
בניגוד לצמחי רעל, שפעמים רבות טעמם חריף או צורב – פטריות יכולות להיות טעימות מאד גם כאשר הן פטריות רעל.
אצל משפחת האמניות, הרעל מתחיל לעבוד רק לאחר מספר שעות – 10 או 12 שעות – כשהוא חודר למערכת הדם.
כשמגיעים למצב הזה, זה לרוב מאוחר מכדי להציל את האדם.
ולכן אסור באיסור חמור ללקט פטריות שלא מכירים, שלא בטוחים בהן.

ובדיוק השבוע סופר לי על אדם שלקט פטריות לא מוכרות – כפי הנראה הן היו אמניות, כלומר דומות לזו ואולי אפילו זהות – וגרם נזק בלתי הפיך לכליות שלו. אותו אדם יחיה עד סוף ימיו מחובר לדיאליזה.
אל תסתכנו, אל תנסו סתם פטריות. אם יש ספק – אז אין ספק. 

התמונות צולמו בכרמל, בתאריכים 8-9.12.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

ועוד רגע אחרי הגשם

אחרי העצירה בצומת אורן, עלינו אל חניון האגם. גם שם מתחילה פריחת החורף.
הראשונה ששמתי לב אליה היא זלזלת הקנוקנות –

כבר כתבתי על הזלזלת, והסברתי שהפרחים תלויים הפוך – כדי שעלי העטיף יגנו על האבקנים מפני הגשם.
אגב, העלים המבריקים-המאורכים בתמונה הבאה הם אינם עליה של הזלזלת, אלא של מטפס אחר – קיסוסית קוצנית.

בזכות הגשמים, האגם מלא מים –

השמש יצאה, ויחד איתה גם הפרפרים, למשל – לבנין הכרוב שמבקר את הכתמה עבת-השורשים

נחל אורן היה אחד האיזורים שנשרפו באופן החמור ביותר בשריפה לפני שנתיים. עקבות השריפה עדיין ניכרים –

אבל שימו לב לצמיחה למרגלותיו – זית אירופי מתחדש מהשורשים שלא נשרפו, ומתחיל לצמוח מחדש!

גם ההרדופים ממשיכים לגדול – אפשר להשוות את התמונה הבאה לתמונות שצלמתי באותו מקום לפני שנה.

ליד הנחל ברחה ממני צפרדע נחלים.
חברתה האילנית היתה איטית יותר והספקתי לצלם אותה:

המדרון מעל עין אלון היה מלא פטריות. בדקתי אותן מקרוב – היו מספר מינים. התאכזבתי לגלות שהמין הנפוץ ביותר היה נטופה דורית – מין שאינו ראוי למאכל…

חיננית הבתה פורחת בהמוניה בכרמל וממלאת מרבדים. החינניות מחייכות אל השמש –

אבל תמיד אני נהנית ללכת מאחוריהן, ולצלם את האחוריים הורדרדים שלהן

ואז הגעתי אל היעד שלי, וההכרזה:

גבירותי ורבותי, אני מתכבדת להכריז על פתיחת עונת הסחלבים! שלוש דבורניות שחומות פורחות בעין אלון!

דבורנית שחומה היא אחד הסחלבים הצנועים ביותר בארצנו. היא קטנה ועדינה.  

היא פורחת בשני מחזורי פריחה – האחד עכשיו, בראשית החורף; והשני – מאוחר יותר באביב, בסביבות מרץ.

התמונות צולמו בין חניון האגם לעין אלון, 8.12.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

סחלבת מוצלחת לכולם!

רגע אחרי הגשם

רֶגַע אַחֲרֶי הַגֶּשֶׁם
בַּשָּׁמַיִם יֵש לִי קֶשֶׁת.
וּמִי שֶׁלֹא יָצָא וּמִי שֶׁלֹא רָאָה
הוּא הִפְסִיד הַכֹּל עַד הַפַּעַם הַבָּאָה

רֶגַע אַחֲרֶי הַגֶּשֶׁם
רַק רֶגַע קָצָר,
אִם לֹא תָּשִׂים לֵב תִּרְאֶה שֶׁ –
הָרֶגַע עָבַר.

 

(מלים: לאה נאור, לחן: קובי אשרת)

השיר הזה – מתוך "קרוסלה" ליווה אותי בטיול אתמול, טיול שהיה בדיוק רגע אחרי הגשם.  עצרנו בצומת אורן, כדי לראות את הכלניות הראשונות. אדומות, יפהפיות ורטובות מהגשם.

מעל עמוד מתח גבוה הציץ עלינו עקב חורף – דורס מרשים שמגיע אלינו בחורף –

הרקפות כבר פורחות בין עצי החרוב והזית,

מרווה מצויה פורחת – ואפילו מפזרת זרעים

בן חצב סתווי מזכיר לנו שהסתיו חלף: הזרעים שלו כבר פוזרו, ונשארו רק עמודי תפרחת יבשים.

מקור חסידה מצוי פורח בשדה, אבל הפירות שלו תמיד מעניינים יותר מהפרח…

 

שלל מורכבים צהובים פורחים בשדה – סביונים, צפורני-חתול מצויות, ואילו: כתמה עבת-שורשים

כמה אנפיות-בקר הסתובבו להן בין הפרחים. אחת מהן דיגמנה לי במיוחד:

את תמונת הקשת בענן צלמתי בביתן אהרון, 11.11.2012
שאר התמונות צולמו בצומת אורן, 8.12.2012

רציתי להוסיף קישור לשיר "רגע אחרי הגשם" שכתבה לאה נאור ושרה חוה אלברשטיין, אבל לא מצאתי. מצאתי רק גרסא של שלישית "הופה היי", והלחן שם לא מוצלח בעיני.
אז אני שמה שיר של ג`ון לנון (והביטלס), שאתמול מלאו 32 שנים להרצחו.

פירות הקטלב המצוי

בשבוע שעבר בקרתי בגן הבוטני של אוניברסיטת תל אביב – ושמחתי לגלות שעצי הקטלב עמוסי פרי.

חוץ מזה, עופר D פרסם רשימה על עץ קטלב שהוא צלם ליד ביתו החדש בקליפורניה.
אמנם זהו לא הקטלב "שלנו", אבל "הכל נשאר במשפחה"

לא כולם אוהבים את פירות הקטלב. זה מה שנקרא "טעם נרכש", ולא כולם מתפעלים ממנו.

מוטי, למשל, לא מאד אוהב אותם. הוא טוען שיש בהם עפיצות שלא נעימה לחיכו.
מיכל של Anguly, לעומתו – ממש התלהבה מהם בפגישתנו האחרונה, ורק ביקשה שאקטוף לה עוד ועוד…

אני אוהבת את פירות הקטלב. צריך לשים לב לא לקטוף כשהם עוד בוסר, כמו בתמונה הזו  –

אלא לאסוף אותם כשהצבע אדום ויפה, והמרקם רך מעט. כמו מרקם של אפרסק קצת-בשל-מדי. אז הם מתוקים וטובים.  

כבר כתבתי בעבר רשימה על הקטלב, כולל אגדה (יפה ומיוחדת, ללא מוות) – אתם מוזמנים לחזור לקרוא אותה,

 בארץ אפשר למצוא קטלבים בכרמל, בגליל, בהרי יהודה.
בעולם הם גדלים באגן הים התיכון וממשיכים מזרחה באסיה.

הפירות מבשילים בנובמבר-דצמבר, וזה בהחלט כיף לקטוף חופן קטלבים ולאכול, ישר מן העץ!  

 

התמונות צולמו – והפירות נאכלו – בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, בתאריך 28.11.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.