ונציה – הו, ונציה – חלק שני – פרחים, פרפרים וכל מיני

אז איפה הייתי? יצאנו בדיוק מכיכר סן מרקו.

הלכנו בין הסמטאות וראינו גונדולות וגונדוליירים, זה משעשע במיוחד בתעלות הצרות יותר, כשהם נעזרים בקירות הבתים לדחוף את הגונדולות קדימה –

רוב הגשרים מעל לתעלות היו גשרי עץ או אבן, אבל צלמתי גם אחד יפה ממתכת –

פגשנו בדרך חנות שבה אפשר לקנות כל מה שרוצים לכלב – רצועות, מזון, כלי אוכל, בובות, מיטות – ומה שכל כלב ונציאני הגון צריך: בגדי גונדולייר. כמעט הצטערנו שאין לנו כלב…

המטרה שלנו היתה הגטו היהודי. כשמתקרבים – אפשר למצוא את השילוט אל הגטו, אפילו בעברית!

הגטו היהודי בונציה הוא הגטו הראשון בעולם. שם הומצא המושג גטו.
באיטלקית, ג'טו זה איזור חרשי הברזל. כשהיהודים ערכו הסכם עם שליטי ונציה, במאה ה-16, הם קיבלו את הג'טו נואובו – האיזור החדש של חרשי הברזל, להתיישב בו. היהודים שיבשו את השם, ומ"ג'טו נואובו" השם הפך להיו "גטו נואובו" – הגטו החדש.
אחרי כמה שנים הגיעו יהודים נוספים, והם קיבלו אישור לגור בג'טו וקיו – האיזור הישן. וכך נוצר המצב המגוחך, שה-Ghetto Nuovo, כלומר הגטו החדש, נוסד באמצע המאה ה16, ואילו ה-Ghetto Vecchio, הגטו הישן, הוא חדש יותר – מראשית המאה ה-17.
זוהי הכיכר המרכזית של הגטו החדש (כלומר, הותיק יותר) :

בגטו ישנם חמישה בתי כנסת, כולם נבנו במאות ה-15-16. כל קהילה שהגיעה לגטו – בנתה לעצמה בית כנסת, וכך ישנם בגטו בית כנסת איטלקי, אשכנזי, צרפתי, לבנטיני (כלומר, של יהודי טורקיה-יוון) וספרדי.
בעקבות הבטחה שהבטחתי לגיסי, הלכנו למוזיאון היהודי ונרשמנו גם לסיור בתי הכנסת. הסיור עובר בבתי הכנסת האיטלקי, האשכנזי והספרדי.
בגלל מחסור בשטח, בתי הכנסת נבנו בתור הקומות העליונות של בתי המגורים – הרעיון היה שהם יהיו קרובים לאלהים. אסור היה ליהודים להשתמש במתכות יקרות או בכל מיני סממני עושר, לכן בתי הכנסת בנויים בעיקר מעץ וצבועים בסגנון מפואר.
בית הכנסת הצרפתי סגור לקהל – הכניסה אליו היא דרך בית מגורים של משפחה.
צילמתי את התקרה המפוארת ומרפסת עזרת הנשים של בית הכנסת האיטלקי, אבל אז מדריכת הסיור שלנו הודיעה לי שאסור לצלם – ולכן אני לא אגיש רשימה שלמה של סיור בבתי הכנסת, למרות שהיה מאד מעניין.

אני בהחלט ממליצה על הסיור בבתי הכנסת של הגטו היהודי בונציה. לדעתי הוא היה מעניין לא פחות מכנסית סן-פטרוס ברומא, או הקתדרלה של סיינה.
לאחר הסיור חזרנו לכיכר – שם ראינו את קיר הזכרון לזכר יהודי ונציה שנספו בשואה.
בסך הכל, לרבים מיהודי ונציה היה מזל – תושבי העיר לא מיהרו להסגיר אותם לידי הנאצים. הם סגרו אותם בגטו, ומובן שיהודים קיבלו יחס רע – אך רוב שנות המלחמה הם פשוט יכלו לקיים את חייהם בינם לבין עצמם. רק בסוף המלחמה הם הוסגרו לידי הנאצים, וכך קרה שרובם נצלו.

בגטו ישנם מספר שלטי זכרון ליהודים שלחמו במלחמות – זהו לוח זכרון ליהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה.

הצפיפות בגטו תמיד היתה גדולה. ברוב ונציה, ניתן למצוא בניינים בני 3-4 קומות. רק בגטו היהודי ניתן למצוא בניינים רבי קומות, בני 7-8 קומות.
ללא מעלית, כמובן…

ונציה ידועה גם בגלל פסטיבל המסיכות שלה. אמנם הפסטיבל הוא בפברואר – כלומר, יש סיבה לחזור – אבל החנויות המוכרות מסיכות ותלבושות לפסטיבל פעילות כל השנה.
בעיני מצאה חן המסיכה הזו, עם כיכר סן-מרקו מצויירת עליה:

בונציה יש גם רחובות, מלאי מסעדות ודוכנים – ובהם המוני הולכי רגל.

ראינו גם הרבה חנויות ממתקים… כמו זו למשל:

ורציתי לומר לאמא שלי, שהיא טעתה. כשהייתי ילדה, אחרי המקלחת היא תמיד היתה מתלוננת: "איזה ונציה עשית פה?" –
חדר האמבטיה בביתנו מעולם לא נראה דומה לונציה. אפילו לא קצת.