סתיו, סתיו, סתיו!

התעוררתי הבוקר לקול מטח גשם חזק (אבל קצר מדי) – וזה מאד שימח אותי.
הסתכלתי מהחלון אל הגן הציבורי שליד הבית: איזה יופי! גשם!

עצי הסיגלון והמכנף נראים יפים יותר, הירוק שלהם ירוק יותר בגשם

הדררות ניסו למצוא מסתור מהגשם בין עלי העץ… לא תמיד הן הצליחו

עליתי לגג לצלם את הבוקר הזהוב – השמש המנסה לזרוח בין העננים

ככל שהיא עלתה, הרי השומרון נראו לי טבולים בזהב

ומזהב השמים הפכו לתכול-מעונן: הגשם פסק בינתיים

בן-החצב הסתווי שלי מתקדם בפריחה,

והגשמים גרמו גם לתורמוס לנבוט –

בצהרים שוב ירד גשם, אבל השמש עדיין נראתה. מיד עליתי למעלה, לחפש את הקשת: הנה היא, מעל בתי כפר סבא –

בעצם יש שם שתי קשתות… רואים?

התמונות צולמו בכפ"ס, היום, 26.10.2012
מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא,

סתיו נעים לכם!

 עכשיו אמור היה לבוא כאן שיר, אבל בגלל שתפוז תומכים רק בהטמעה של שירים מyoutube בצורה הישנה, ו-youtube שדרגו מערכות – אי אפשר יותר להטמיע שירים.
אז קבלו קישור לשיר שרציתי להשמיע, ואני חושבת מחשבות בכיוון מכבש המלים.

סימנים של סתיו

הבוקר פרחו בעציצים שלי שני בני-חצב סתווים

אז מה אתם אומרים? הסתיו כבר פה?

את התמונה צלמתי היום, 24.10.12 אצלי על הגג.
מוזמנים להקליק על מנת לראות אותה בגודל מלא.

אחותי הקטנה

היא כמעט בת שנה (כמעט… קצת יותר בעצם… המספר המדויק שמור במערכת)
והיום יש לה יום הולדת, ולא קוראים לה לִבּי…

אז אני רוצה לומר לך, אחותי האהובה –  מזל טוב!
אני אוהבת אותך
ושתזכרי תמיד שאת מוצלחת ומוכשרת ונפלאה ונהדרת!

והמון המון תודה על שאת – את.

בתמונות:
זנב סנונית נאה, מהר תבור, 7.10.2012
סתוונית התשבץ, מרכס בשנית ברמת הגולן, 6.10.2012
לבנין הצלף על טיון דביק, הר תבור, 7.10.2012
עוד סתווניות התשבץ מרכס בשנית ברמת הגולן, 6.10.2012
וכחליל הקוטב על ליפיה זוחלת, מנחל אלכסנדר, 17.9.2012

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת להציגן בגודל מלא.

ועכשיו כולם לשיר ביחד:

חרוב מצוי – Ceratonia siliqua

גמרתי את סקירת הטיול לאיטליה, עם הרבה געגועים – ואני נשארת באיזור הים תיכוני: הכירו את החרוב המצוי, שמצוי ברוב ארצות הים התיכון.

אמנם אני אספר על חרוב באופן כללי, אבל רוב התמונות כאן הן של עץ חרוב מיוחד ומקסים – החרוב הגדול בשמורת ביתן אהרון.
שמורת ביתן אהרון (ליד הישוב ביתן אהרון, ליד מחלף חבצלת השרון) היא שמורת עציץ. עכשיו פורחות שם חבצלות קטנות-פרחים, ועוד מעט יתחיל בן-חצב סתווי.
אבל כל השנה אפשר וכדאי להנות מהחרוב הענק והעתיק במרכז השמורה: תראו איזה יופי:

החרוב הזה הוא בן מאות שנים. שמעתי הערכות של 400 שנים וגם של 800. אבל לחרוב אין טבעות, ואין דרך מדוייקת לקבוע את גילו. מה שברור הוא, שהחרוב הזה מרשים ומקסים במיוחד.
מה שעוד ברור הוא, שזה חרוב ענק. 30 אנשים (וגם יותר) יכולים לחסות בצילו יחד, לשבת על הענפים ובצלם, לשמוע אגדות….
ויש הרבה אגדות על החרוב.

החרוב מופיע פעמים רבות בדברי חז"ל – אבל בתנ"ך כלל אינו נזכר. וזה בהחלט מפתיע: הוא היה ידוע כעץ פרי גם בתקופות קדומות מאד.
ולכן יש חוקרים שטוענים שהעץ הובא לאיזור בתקופה ההלניסטית או הרומאית. החוקר הגרמני גיאורג שווינפורט כתב במאה ה-19, שמוצאו של החרוב כנראה בתימן, ומשם הופצו זרעיו למזרח התיכון ולארצות הים התיכון – באמצעות מסחר.

 אבל למה, בעצם, החרוב היה עץ חשוב כל כך במסחר? למה הפיצו את זרעיו?
כבר בימי קדם גילו שרוב זרעיו של החרוב הם בגודל אחיד – ומה שחשוב יותר, משקל אחיד. משקל של זרע חרוב הוא בערך חמישית גרם. כל חרוב. גם בתימן, גם בישראל וגם באירופה. לכן השתמשו בזרעי חרוב למשקל – במיוחד למשקל של דברים יקרים. ביוונית קראו לזרעים הללו קראט, ובעברית – גרה.
אחד הדברים שמודדים עד היום בקראט הוא יהלומים. יהלום בגודל קראט אחד, הוא יהלום ששוקל כמו זרע חרוב אחד.

פירות החרוב מתוקים. לרוב הם נחשבו מזון לעניים – היו מכינים ממנו דבש, או קמח, וגם משתמשים בו כמזון לעופות ובהמות – אך לא לפרות חולבות.

החרוב הוא עץ דו-ביתי חד-מיני.
עכשיו אני מדמיינת לעצמי כמה אנשים עוצרים ושואלים – מה? מה זאת אומרת?
ובכן, אני אגיד לכם שגם האדם, למשל, הוא דו-ביתי חד-מיני. כלומר, לכל אדם יש מין אחד (אין – לא כולל ניתוחים לשינויי מין ואנשים עם בעיות גנטיות – אנשים שהם גם זכר וגם נקבה), כלומר כל אדם הוא "בית" למין אחד.
אצל הרבה צמחים ופרחים זה לא כך: אותו פרח כולל גם איבר מין זכרי (האבקנים) וגם נקבי (הצלקת).
אבל אצל החרוב יש הפרדה. ישנם חרובים זכרים, עם פרחים זכריים שיש להם רק אבקנים – וישנם חרובים נקביים, שיש להם פרחים עם צלקת ושחלה.
(אגב, ההפרדה אינה מוחלטת, ויש גם עצי חרוב שהם דו-מיניים, כלומר גם זכר וגם נקבה)
אילו ניצנים של פרחי נקבה –

אין לי תמונות של פרחי זכר, ולפי הכתוב בכל הספרים שלי – לפרחי זכר יש ריח מאד אופייני… ריח מאד מיוחד… אפילו פרופ. פיינברון כותבת בספרה "צמחי בר בארץ ישראל" שזהו "ריח אופייני ולא נעים".
ברוב הספרים פשוט מנסים להתחמק מדיבור על מין, ולכן אני פשוט אגיד לכם – ריח של זרע. זרע גברי.
על הריח הזה יש אגדה (אכזרית למדי) שמספרת על הבדואים – כשבדואי רוצה לשאת אישה, הוא לוקח אותה לטייל לאיזור שיש בו חרובים, וספציפית – חרוב זכר פורח.
אם הנערה זיהתה את הריח, מיד הבין הבדאי שהיא אינה בתולה תמימה וכנראה יש לה נסיון מיני – והרג אותה.
אני מקווה שזו אכן רק אגדה, אבל כידוע – לרוב האגדות גרעין אמת.

הפרחים הנקביים של החרוב אינם מאד אטרקטיביים –
לפי הכתוב בלקסיקון מפה לצמחי ישראל של פרופ. שמידע, הם מואבקים על ידי הרוח, אבל גם על ידי חרקים.

אצל הערבים, החרוב נחשב לעץ המביא מזל רע. פירותיו השחורים, עורקי העלים שלפעמים הם אדומים – כולם מעידים על העובדה שהשטן נוטה לחסות בצל החרוב, ולכן הערבי המאמין יתרחק ממנו.
בנצרות, לעומת זאת, בעיקר באיזור אסיה הקטנה ובסוריה, מתייחסים לחרוב כאל עץ מקודש, וקשור בעיקר לג'ורג' הקדוש. בונים כנסיות לג'ורג' צמוד לעצי חרוב.

ולפי אחת המסורות הנוצריות, יהודה איש קריות (שכבר הזכרתי פה בבלוג) תלה עצמו על עץ חרוב, לאחר שבגד בישו. דעה אחרת אומרת שהוא בחר דוקא בכליל החורש – וזה מעניין, שכן שניהם שייכים לאותה משפחה – משפחת הקסאלפיניים (Caesalpiniaceae), שהיא משפחה הקרובה לפרפרניים – שייכת לסדרת הקטניות.

ביהדות החרוב נחשב לעץ מועיל.
לשם "חרוב" ישנם מספר פירושים –
 הפירות דומים לחרב
 החרוב אינו זקוק למים רבים בשביל לצמוח – כלומר, הוא גדל בחרבה
 פירותיו יבשים, ומשאירים תחושת יובש – חרבה – בפה.

החרוב פורח בספטמבר-אוקטובר, אבל הפרי מבשיל רק בקיץ הבא – לוקח לו זמן רב.
מצד שני, הפרי היבש של החרוב עמיד לאורך זמן ובטלטולי מסע – ולכן הוא אחד מ"פירות חמישה עשר" – הפירות שנהוג לאכול בט"ו בשבט.

החרוב תמיד מזכיר לי את אחת האגדות על חוני המעגל, הצדיק בן המאה הראשונה לספירה. מספרים שהוא טייל בגליל, ופתאום ראה איש זקן – "כבן שבעים שנה" נוטע עץ חרוב.
חוני פנה אל אותו איש, ותמה על מעשיו: "הלא ידוע שהחרוב גדל לאט, ויתן פרי רק בעוד שנים רבות! מדוע אתה נוטע עץ חרוב, שלא תזכה להנות מפריו?"
הזקן חייך, והסביר – "אני נוטע אותו למען בָּני וּבְני-בָּני"
חוני המשיך בטיול, התעייף, נשכב לישון בשדה – ונרדם. הוא ישן שינה קסומה במשך 70 שנים. כשהתעורר, הוא קם והתחיל לחזור בחזרה.
בדרך הוא עבר ליד עץ חרוב יפה ומרשים, עמוס פרי – החרוב שנטע הזקן. ליד העץ חוני ראה איש זקן, כבן שבעים שנה עומד וקוטף לו מפרי החרוב.
"האם אתה הוא, שנטעת את החרוב?" שאל אותו חוני –
"את החרוב הזה נטע סבי, לפני 70 שנים. אנחנו נהנים מפריו" – ענה הזקן.

את רוב התמונות צלמתי בביתן אהרון – בתאריכים 5.11.2005, 25.9.2010, 18.12.2010, 13.10.2011, 13.10.2012
וגם ליד מנזר לטרון, 10.9.2010

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.
ואני ממליצה בהחלט לבקר בשמורת ביתן אהרון. אמנם קטנה מאד – אבל גם עשירה ומיוחדת.

ומי גר בבית הכתום?

מהאי מוראנו לקחנו ספינת וָאפּוֹרֶטוֹ אל האי בּוּרָאנוֹ.

האי בוראנו ידוע בשני דברים – תעשית התחרה שלו – עבודת יד מקומית שאפשר לקנות בחנויות השונות, וגם מוזיאון תחרה.

מאד התפעלתי מכמה ז'קטים מתחרה, מפות, והשָל המקסים הזה – שאני חייבת להודות שבדיוק בשבוע שעבר פגשתי אחד זהה בדלית אל כרמל!

ודייגים. בעצם זהו כפר דייגים.
לדייגים של בוראנו היה חשוב לזהות את הבית שלהם מרחוק. גם מלב הים. ולכן כל משפחה צבעה את הבית שלה בצבע אחר.

התוצאה היא עליזה, צבעונית וכיפית במיוחד!

במיוחד אם מצליחים גם לתפוס את השתקפות הבתים במי התעלות

ראינו גם דייג מתקן את הרשת –

ובעצם, הצבעוניות הנפלאה הזו נעשתה לסימן היכר כל כך מרכזי באי הזה, עד שגם ברחובות שאינם על גדת תעלה (יש כמה כאילה) – הבתים צבועים בססוגניות נפלאה.

בכניסה לרוב הבתים, מעל לדלת,תלוי וילון כלשהו – לפעמים בצבע תואם לצבע הקיר, ולפעמים בצבע מנוגד

באחד הבתים במקום וילון בד תלוי וילון מעלים מיובשים…

עוד דבר נחמד שראינו באחת החצרות – שבשבת תוצרת בית, פועלת ומסתובבת. נראה שממש פשוט להכין אותה: שלושה שיפודים, חמישה בקבוקי פלסטיק ופקק שעם אחד.

הצבעוניות באי הזה משובבת לב. אני חושבת שבאי הזה גרים אנשים שהרבה יותר קל להם לחייך…

מובן שנזכרנו בחידה הידועה –
בבית האדום גר האיש האדום.
בבית השחור גר האיש השחור.
בבית הצהוב גר האיש הצהוב,

ומי גר בבית הלבן?

לא, לא האיש הלבן.
נשיא ארצות הברית, כמובן!

ומעתה אמרו – בבית הכתום גרים דייג ורוקמת תחרה מבוראנו!

התמונות צולמו באי בוראנו ליד ונציה, בתאריך 3.8.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

זכוכית ונציאנית

אחד הדברים שונציה ידועה בהם הוא תעשית הזכוכית.

עיקר התעשיה מתרכז באי מוראנו – אחד האיים של ונציה – אבל גם בונציה עצמה יש הרבה חנויות למוצרי זכוכית.

אפשר להגיע למוראנו בסיורים מאורגנים, שבסופם "ישכנעו" אתכם לקנות מוצרי זכוכית במחירים מופרזים…

אנחנו העדפנו לסייר באופן עצמאי, ונהנינו מאד.

.

במוראנו – בכל פיאצה קטנה יש פסל. פסל זכוכית. חלקם מתמקדים במרקם וצבע על צבע,

אבל יש גם כאילה שבמבט ראשון בכלל לא נראים מזכוכית

השניים המוצלחים ביותר בעיני היו פסל הברווזים – שמנסים לעוף והם ממש מקסימים ומיוחדים –

ופסל של "גינת נוי" – פרחים ופרפרים מזכוכית:

הנה הכניסה לאחד הסטודיו הגדולים יותר –

בסטודיו הזה מאד התלהבתי מהשעונים הללו (במיוחד מהחתולים)  – לא קניתי כי הייתי בטוחה למדי שיישבר לי בדרך…

הנישה היהודית לא נשכחה, ואם אתם רוצים רב או שוחט מזכוכית, אפשר להשיג אותם בכמה וכמה מקומות…

אפשר גם לבנות עיר קטנה בסלון – איילת, אני בטוחה שתוכלי למצוא לך שכונה להרחיב את העיר שלך…

ראינו המון תכשיטים. מגוון מדהים של צבעים וצורות… ממש התלהבתי מהצבעוניות של אילו –

בפינת רחוב בונציה פגשנו דרקון עם שלוש מטריות זכוכית –

אני אוהבת חלונות ראווה שיש להם קונספט – למשל זה – באדום-כתום

ובסופו של דבר אפילו קנינו לנו מזכרות: שרשרת לי, צמיד לעננצ'יקית ודרקון יורק אש לעננצ'יק. מוטי לא רצה כלום…

התמונות צולמו בונציה ובמוראנו, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

חלונות ונציאניים

היום אני מרימה ראש מהתעלות, ומסתכלת למעלה – אל החלונות.

 

תמיד שמעתי על "תריסים ונציאניים" – ובכן, אני עדין לא בטוחה למה הכוונה, כי בונציה החלונות והתריסים מאד מגוונים!

יש מתפוררים ומוגפים –

פורחים

 עתיקים

 

מודרניים

 עם מרפסת מאבן

או ממתכת

עמוסי עציצים

רמז לפאר העבר

מסורגים בשבכה מיוחדת

עם סמלי אצולה – ארמונות (במקרה הזה – ארמון שהוסב למלון)

או עם כביסה, כי באמת אנשים גרים שם…

בגטו היהודי, המדריכה הסבירה לנו שאת בתי הכנסת ניתן לזהות מבחוץ לפי העובדה שיש להם בדיוק חמישה חלונות זהים.
כך זה בבית הכנסת הגרמני –

ובבית הכנסת האיטלקי –

אבל בבית הכנסת הלבנטיני ספרנו רק ארבעה חלונות! וזאת למה? כי הבנין הצמוד מימין נבנה מאוחר יותר, הוצמד אל בנין בית הכנסת – והוא חוסם את החלון החמישי…

היו גם דלתות מאד יפות, פונות ישר אל התעלה

המרפסת הזו היא לא מונציה עצמה, אלא ממרגרה – Marghera – העיירה בה היה המלון שלנו. המרפסת (והגינה מתחתיה) היו יפהפיות, מלאות פריחה – ממש מלבב!

התמונות צולמו בונציה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

בחזרה למירון – הפעם בסתיו


קוצן קפח – מאחרוני פרחי הקיץ

נראה לי שלאט לאט אני לוקחת את כל הבלוגרים לשביל פסגה במירון… כבר הייתי שם עם גגג  האחת,  עם y י ר י ת, עם Anguly….
הילדים שלי מכירים את השביל הזה טוב כמעט כמו את הדרך לבית הספר!
הפעם נפגשנו עם איילת מטיילת, עינבלית וגגג האחת.

מסתבר שהיה לנו מזג אויר נפלא: באיזור המרכז סבלו מהחום והלחות, היו הפסקות חשמל – לנו היתה רוח קרירה, עננות נמוכה – מזג אויר אידאלי לטיול.

כדי לגוון קצת (לפחות בשבילי…) התחלנו בשביל המוביל אל חורבת בק. שם מצאנו סתווניות משני מינים – באיזורים הפתוחים, שבהם הקרקעות כבדות יותר – פרחה סתוונית ירושלים –
סתוונית ירושלים נחשבת לפרח הגדול ביותר בארץ….
למראית עין, זה מוזר. הלא לאדמונית החורש  או לשושן הצחור יש פרח גדול יותר? ומה לגבי הגזר הקפח?
אז אני אסביר: הגזר הוא בכלל תפרחת שבנויה מהרבה פרחים קטנים. כל אחד גדלו כחצי ס"מ. אצל הסתוונית – זהו פרח אחד בודד.
בנוסף, השחלה של הסתוונית נמצאת עמוק באדמה – ליד הפקעת, כ-20 ס"מ בעומק האדמה. מבחינה בוטנית, השחלה היא חלק מהפרח. ולכן, גדלו של הפרח הוא 10 ס"מ מעל לאדמה ועוד 20 ס"מ מתחת לפני האדמה – בסה"כ 30 ס"מ!
זה בהחלט גדול יותר מהשושן הצחור או האדמונית, שגודל הפרח שלהם הוא כ-15 ס"מ.

ובאיזורים המוצלים יותר – פרחה סתוונית בכירה, שהיא הסתוונית הנפוצה באיזור המירון.
בניגוד לסתוונית היורה, גם סתוונית ירושלים וגם הסתוונית הבכירה מתחילות לפרוח לפי אורך היום – ולא לפי כמות הגשמים.

איכס, אמא! את מחזיקה את זה ביד?! שאלה המצ'יסטה – אבל איילת לא נרתעה, ואני צלמתי את קן הצרעות הנטוש –

העננצ'יק והאקליפטוס הם כבר מכרים ותיקים. הספקתי לצלם אותם בתחילת הטיול – ומאותו רגע הם הלכו יחד ולא הפסיקו לדבר.
לעננצ'יקית לקח קצת זמן, אבל היא והמצ'יסטה קלטו אחת את השניה, ומאותו רגע גם הן נעלמו באופק… טוב שמקגייבר רץ קדימה לוודא שכולם בסדר!

ידעתי שאני אפגוש את הסתווניות. קיוויתי לפגוש כרכום ראשון – בד"כ אני פוגשת את הכרכומים המיוחדים של המירון בסביבות סוף אוקטובר או תחילת נובמבר.
אף כרכום לא הקדים, אך בכל זאת צפתה לי הפתעה משמחת: החלמוניות התחילו לפרוח!

עוד פרח שפרח – ציפורן נקוד. זהו אחד הפרחים הנפוצים בארץ, והוא פורח פחות או יותר לאורך כל השנה. לרוב אני מתעלמת ממנו…

העננות מסביב היתה כבדה, והנוף מהמצפור הראשון היה נוף סקוטי למהדרין. הנה כל המטיילים במרפסת:

בתחילת השביל היו רק מעט סתווניות, אך ככל שהתקדמנו פגשנו עוד ועוד – מדרונות מנוקדים בסתווניות בכירות –

פה ושם פרח קוץ סתווי נחמד – חורשף מצוייץ.

וכמה שאני אשת-חתולים, לא יכולתי שלא להתלהב מקויה, הכלבה המפורסמת ביותר בבלוגיה -היא באמת כלבה סימפטית וחמודה בדיוק כמו שהיא נראית!

בגלל מזג האויר הקריר, כמעט לא ראינו חרקים. פה ושם עברה לה סטירית פקוחה.
אבל לצד הכביש החוזר לחניון ראינו טיון דביק פורח, ועליו פשפשים – תריסית שעירה. זהו פשפש נפוץ למדי על פרחים ברוב הארץ.

היה לי טיול כיף, מאד מאד נהניתי וממש שמחתי לפגוש את כל מי שבא!
הפיקניק אחרי הטיול היה מ-צ-ו-י-ן, כבר מצאתי מחדש את המתכון של עופר לסלט הסלק, ולביבות הירק שלי מבוססות על אילו של ניקי ב – הפעם הוספתי גם בטטה. לפעמים אני מוסיפה צנוברים, או ערמונים…
הגשם לסיום – מבחינתי היה קינוח סעודה מושלם, למרות שבגללו נאלצנו להתקפל.

כל התמונות צולמו במירון, 1.10.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

קישורים:  לרשימה של איילת מטיילת , ולרשימה של עינבלית

ונציה – הו, ונציה – חלק שני

אז איפה הייתי? יצאנו בדיוק מכיכר סן מרקו. 

הלכנו בין הסמטאות וראינו גונדולות וגונדוליירים,  זה משעשע במיוחד בתעלות הצרות יותר, כשהם נעזרים בקירות הבתים לדחוף את הגונדולות קדימה –

רוב הגשרים מעל לתעלות היו גשרי עץ או אבן, אבל צלמתי גם אחד יפה ממתכת –

פגשנו בדרך חנות שבה אפשר לקנות כל מה שרוצים לכלב – רצועות, מזון, כלי אוכל, בובות, מיטות – ומה שכל כלב ונציאני הגון צריך: בגדי גונדולייר. כמעט הצטערנו שאין לנו כלב… 

המטרה שלנו היתה הגטו היהודי. כשמתקרבים – אפשר למצוא את השילוט אל הגטו, אפילו בעברית!

 הגטו היהודי בונציה הוא הגטו הראשון בעולם. שם הומצא המושג גטו.
באיטלקית, ג'טו זה איזור חרשי הברזל. כשהיהודים ערכו הסכם עם שליטי ונציה, במאה ה-16, הם קיבלו את הג'טו נואובו – האיזור החדש של חרשי הברזל, להתיישב בו. היהודים שיבשו את השם, ומ"ג'טו נואובו" השם הפך להיו "גטו נואובו" – הגטו החדש.
אחרי כמה שנים הגיעו יהודים נוספים, והם קיבלו אישור לגור בג'טו וקיו – האיזור הישן. וכך נוצר המצב המגוחך, שה-Ghetto Nuovo, כלומר הגטו החדש, נוסד באמצע המאה ה16, ואילו ה-Ghetto Vecchio, הגטו הישן, הוא חדש יותר – מראשית המאה ה-17.
זוהי הכיכר המרכזית של הגטו החדש (כלומר, הותיק יותר) :

בגטו ישנם חמישה בתי כנסת, כולם נבנו במאות ה-15-16. כל קהילה שהגיעה לגטו – בנתה לעצמה בית כנסת, וכך ישנם בגטו בית כנסת איטלקי, אשכנזי, צרפתי, לבנטיני (כלומר, של יהודי טורקיה-יוון) וספרדי.
בעקבות הבטחה שהבטחתי לגיסי, הלכנו למוזיאון היהודי ונרשמנו גם לסיור בתי הכנסת. הסיור עובר בבתי הכנסת האיטלקי, האשכנזי והספרדי.
בגלל מחסור בשטח, בתי הכנסת נבנו בתור הקומות העליונות של בתי המגורים – הרעיון היה שהם יהיו קרובים לאלהים. אסור היה ליהודים להשתמש במתכות יקרות או בכל מיני סממני עושר, לכן בתי הכנסת בנויים בעיקר מעץ וצבועים בסגנון מפואר.
בית הכנסת הצרפתי סגור לקהל – הכניסה אליו היא דרך בית מגורים של משפחה.
צילמתי את התקרה המפוארת ומרפסת עזרת הנשים של בית הכנסת האיטלקי, אבל אז מדריכת הסיור שלנו הודיעה לי שאסור לצלם – ולכן אני לא אגיש רשימה שלמה של סיור בבתי הכנסת, למרות שהיה מאד מעניין.

אני בהחלט ממליצה על הסיור בבתי הכנסת של הגטו היהודי בונציה. לדעתי הוא היה מעניין לא פחות מכנסית סן-פטרוס ברומא, או הקתדרלה של סיינה.
לאחר הסיור חזרנו לכיכר – שם ראינו את קיר הזכרון לזכר יהודי ונציה שנספו בשואה.
בסך הכל, לרבים מיהודי ונציה היה מזל – תושבי העיר לא מיהרו להסגיר אותם לידי הנאצים. הם סגרו אותם בגטו, ומובן שיהודים קיבלו יחס רע – אך רוב שנות המלחמה הם פשוט יכלו לקיים את חייהם בינם לבין עצמם. רק בסוף המלחמה הם הוסגרו לידי הנאצים, וכך קרה שרובם נצלו.

 

בגטו ישנם מספר שלטי זכרון ליהודים שלחמו במלחמות – זהו לוח זכרון ליהודים שלחמו במלחמת העולם הראשונה. 

הצפיפות בגטו תמיד היתה גדולה. ברוב ונציה, ניתן למצוא בניינים בני 3-4 קומות. רק בגטו היהודי ניתן למצוא בניינים רבי קומות, בני 7-8 קומות.
ללא מעלית, כמובן…

 

ונציה ידועה גם בגלל פסטיבל המסיכות שלה. אמנם הפסטיבל הוא בפברואר – כלומר, יש סיבה לחזור – אבל החנויות המוכרות מסיכות ותלבושות לפסטיבל פעילות כל השנה.
בעיני מצאה חן המסיכה הזו, עם כיכר סן-מרקו מצויירת עליה:

בונציה יש גם רחובות, מלאי מסעדות ודוכנים – ובהם המוני הולכי רגל.

ראינו גם הרבה חנויות ממתקים… כמו זו למשל: 

ורציתי לומר לאמא שלי, שהיא טעתה. כשהייתי ילדה, אחרי המקלחת היא תמיד היתה מתלוננת: "איזה ונציה עשית פה?" –
חדר האמבטיה בביתנו מעולם לא נראה דומה לונציה. אפילו לא קצת.

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!