Venezia, Mio Amore – חלק ראשון

בקיץ האחרון הייתי בונציה בפעם הראשונה בחיי, ומה אומר? התאהבתי.

הסמטאות הצרות, התעלות, הסירות, החנויות, האנשים – זו באמת עיר מקסימה.

אז בואו איתי לטיול בעיר הקסומה הזו.

התעלה המרכזית בונציה היא התעלה הגדולה – Canal Grande. זו תעלה שחוצה את העיר לשניים, והיא הרחבה והגדולה ביותר.
משני צידי התעלה ישנם ארמונות, בניינים מפוארים ותעלות קטנות יותר שמזמינות אותנו לצלול לעיר.

כיון שגם ספינות גדולות יחסית עוברות בקאנאל גראנדה, עד למאה ה-19 היה רק גשר אחד שחצה את התעלה: גשר הריאלטו המפורסם – Rialto.
במהלך המאה ה-20 נבנו עוד שני גשרים, ובשנת 2008 נבנה גשר חדש – ליד פיאצלה רומא (שזו תחנת האוטובוסים של ונציה, והמקום האחרון אליו מגיעים כלי רכב על גלגלים).
זהו הריאלטו:

ליד גשר הריאלטו נמצא שוק הפירות והירקות של ונציה. ראינו אותו מרחוק.
על הגשר יש חנויות, עמוסות תיירים; וגם מלאכים – הנה אחד מהם:

הסמטאות של ונציה מאד צרות ומבלבלות. נורא קל ללכת לאיבוד שם. בגלל זה, ברחבי העיר תלויים שלטים צהובים עם חיצים, המכוונים לכמה נקודות מרכזיות.
אז גם אם התבלבלתם בדרך, פשוט תמשיכו – עד שתראו שלט צהוב שיכוון אתכם לאחת מהנקודות המרכזיות בעיר.
כאן בתמונה אפשר לראות שילוט Alla Ferrovia – שזו תחנת הרכבת של ונציה, ו-Per Piazzale Roma – אל תחנת האוטובוסים.
יש גם שילוט אל הריאלטו, כיכר סן מרקו ועוד.

ואם כבר הזכרתי את כיכר סן-מרקו…
בספר "מלך הגנבים" של קורנליה פונקה, היא כותבת:
"כמו שאומרים תמיד, כל מי שנמצא בונציה – מבקר לפחות פעם אחת ביום בכיכר סן מרקו" – גם אנחנו ביקרנו שם.
הכיכר יפה ומרשימה, ומלאה יונים. כמובן, האכלנו אותם – והן טיפסו עלינו.

העמודים של ארמון הדוג'ים (הדוג'ים היו שליטי ונציה) מפוסלים בשלל צורות. כמעט לכל עמוד יש תבליטים אחרים, ואין שימוש ברעיונות הקלאסיים היווניים. אספתי כמה דוגמאות – 

גם כאן לא נערכנו מראש עם כרטיסים, אז לא נכנסנו לקתדרלה, למגדל הפעמונים (שדוקא יש בו מעלית) או לארמון הדוג'ים.
זהו מגדל הפעמונים:

הכנסיה – כנסית סן מרקו – נקראת על שם מרקוס המבשר – קדוש נוצרי מהמאה הראשונה לספירה, שנקבר במקור באלכסנדריה.
זהו מרקוס, שניצב בראש הכנסיה: 

במאה התשיעית לספירה, אנשי ונציה – שרצו להגדיל את עירם ולהפוך אותה לחשובה יותר, חיפשו פטרון לעיר. פטרון שיהיה מוצלח יותר מהקדוש הקודם שהיה להם, שכנראה לא היה מרשים במיוחד.
הם נסעו לאלכסנדריה, חטפו את שרידי גופתו של מרקוס, והביאו אותו לקבורה בונציה. על מקום הקבר נבנתה הקתדרלה של העיר – כנסית סן מרקו.
זהו הפסיפס בן המאה ה-11, המתאר את הבאת שרידי סן מרקו לונציה –

כאמור, לא נכנסנו לקתדרלה אלא יצאנו לסייר בעיר – אבל הרשימה הזו מתארכת, לכן המשך יבוא. 

התמונות צולמו בונציה היפהפיה, בתאריכים 2-3.8.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

פירנצה, על קצה המזלג

העיר המרכזית בטוסקנה, ואחת הערים החשובות באיטליה היא פירנצה. לכן, כמובן, ביקרנו גם בה.

התחלנו את הביקור בפיאצלה מיכאלאנג'לו – Piazzale Michaelangelo – שנמצאת מדרום לנהר הארנו. מהכיכר הזו, שלצערי ממש בלתי אפשרי למצוא בה חניה, יש תצפית מרהיבה על מרכז פירנצה – הדואומו, נהר ארנו, והגשרים החוצים אותו –

הגשר הידוע ביותר בפירנצה הוא הגשר הישן – פונטה וקיו – Ponte Vecchio.
ישנו תיעוד של גשר בנקודה זו בדיוק כבר מהמאה העשירית לספירה. הגשר הנוכחי נבנה בשנת 1345.
בשנת 1565 נבנתה הקומה העליונה של הגשר: זהו מעבר שמיועד למשפחת מדיצ'י – שליטי פירנצה לאורך השנים – כשהם הולכים מהארמון במרכז העיר, Palazzo Vecchio – לארמון החדש שמדרום לנהר הארנו – Palazzo Pitti.
הלא לא יעלה על הדעת שהם יעברו יחד עם פשוטי העם באותו גשר, נכון?
בקומה התחתונה נמצאות הרבה חנויות – כולן חנויות תכשיטים. בעבר היה שם שוק – אך שוק הוא דבר מסריח ולא יאה לאפם המעודן של משפחת מדיצ'י. לכן הם סילקו את הסוחרים למקום אחר, והחליפו אותם בצורפים – וכך זה נשאר עד היום.

הגשר עמוס בתיירים ובחנויות, ובהחלט מעניין להסתכל שם. המחירים, כמובן, בהתאם לציפיות: גבוהים מאד.
הסתכלנו מהגשר מערבה, לגשרים הבאים על הארנו – זהו Ponte Santa Trinita.

מדרום לו נמצאת אחת הגלידריות הטובות ביותר שביקרנו בהן – Gelateria Santa Trinita, שגם מוטי כתב עליה.

אנחנו הלכנו לבקר במוזיאון האופיצי – Uffizi – אני חושבת שזהו המוזיאון הידוע ביותר בפירנצה.
על התור הארוך והבלגן מוטי כבר כתב…
ובכל זאת היה שווה להכנס למוזיאון. התפעלנו מאד מתמונותיהם של בוטיצ'לי, מיכאלאנג'לו, טיציאן, קאראווג'יו, רמבראנדט ועוד.
לצלם בפנים – כמובן אסור, אבל הבנין עצמו מעוטר בפסלים של כל מיני אנשי אומנות, מדע ורוח מההיסטוריה האיטלקית. צלמתי חלק מהם וקיבצתי אותם יחדיו:

בכיכר המרכזית של פירנצה – Piazza deI Duomo – נמצאת ה-Duomo, כלומר – הקתדרלה המרכזית של פירנצה. שמה הרשמי הוא  Basilica di Santa Maria deI Fiore – קתדרלת סנטה מריה של הפרחים.
בכיכר ניצבים עוד שני בניינים חשובים (וגם כל מיני ארמונות וכיוצא בזה) – ה-Battistero di San Giovanni – בית הטבילה; ומגדל הפעמונים של ג'וטו – Campanile di Giotto

אנחנו טיפסנו אל מגדל הפעמונים, שגבהו כ-85 מטרים, כלומר – כ-30 מטרים יותר מהמגדל הגבוה של סן ג'מיניאנו
המגדל נבנה במאה הארבע-עשרה, במקביל לקתדרלה. הסיבה לבנית המגדל היתה פשוטה: יחסי ציבור. כיון שלקח זמן רב לבנות את הקתדרלה, אחרי כמה עשרות שנים תושבי העיר התעצבנו על כך שאינם רואים את סוף הפרוייקט.
לכן, הוחלט לבנות מגדל פעמונים מרהיב, שיהיה תואם לכנסיה ויעמוד לצידה. את המגדל תכנן האדריכל והצייר המוכשר ג'וטו, והוא נקרא על שמו.
המדרגות צרות ותלולות – זה קטע רחב יחסית:

ישנן שתי מרפסות בהן ניתן לעצור ולהשיב את הנשימה, כי על המדרגות עצמן צריך רוב הזמן לפנות מקום לבאים מולכם…
מאחת המרפסות צילמתי כלפי מעלה…

בקומה העליונה ישנו פתח מסורג, שדרכו צילמתי את פנים המגדל כלפי מטה. מוטי והעננצ'יקים ירדו קומה אחת – הם נשענים על הקיר העליון בתמונה:

מראש המגדל צילמתי את בית הטבילה – צורתו מתומנת, כנראה כי הוא נבנה (במאות ה-11-12) על חורבות של מקדש פגני שהיה שם לפני עידן הנצרות.
בית הטבילה ידוע בעיקר בזכות דלתות הארד שלו – הדלתות שפונות לכיוון הקתדרלה.

כשירדנו למטה, ניסיתי לצלם את הדלתות גם מקרוב. אך כל הזמן ניצבים אנשים לפניהן, קבוצות עומדות ומדריכים מספרים, אנשים עוצרים מולן…
את הדלתות הללו פיסל לורנצו גיברטי בראשית המאה ה-15. מיכאלאנג'לו, שהתפעל מהן מאד, קרא להן "דלתות גן העדן", וזהו שמן גם היום.

כמובן, צילמתי גם את כיפת הקתדרלה – הקתדרלה הזו נבנתה במשך 150 שנים – התחילו לבנות אותה בסוף המאה ה-13, וגמרו רק במאה החמש עשרה.
הקתדרלה היא מאד מפוארת וגודלה.

אנשים רבים עולים אל ראש הכיפה שלה, בשביל לצפות על העיר מסביב:

גם החזית שלה מאד מרשימה ומקושקשת. הקתדרלה, בית הטבילה ומגדל הפעמונים בנויים מאותם סוגי שיש והם בעלי קישוטים דומים.
התוצאה מרהיבה, אם כי קיטשית ועמוסה מאד.

וסוף סוף הגענו לראש המגדל… ואנחנו צופים סביב אל פירנצה –

מה שמאד בלט לי היה הבניה הצפופה, האופיינית לערי איטליה.
אך הפעם – בניגוד לערי טוסקנה הקטנות – זוהי עיר גדולה, שגרים בה כ-370 אלף בני אדם. היא נמשכת ונמשכת לכל הכיוונים…

עד כאן ההצצה לפירנצה,
התמונות צולמו ב-31.7.2012 – 1.8.2012, בפירנצה.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חצבים פורחים – 2012

לפני שנתיים, הצגתי בפניכם את ניצני החצבים – וגם את החצבים שפרחו בעציץ שלי.

בעצם, גם השנה פרסמתי אותם.

אבל השנה עשיתי עוד משהו: עקבתי אחרי הפריחה שלהם, וצילמתי אותם יום-יום.

את כל התמונות ערכתי לסרטון – והרי הוא לפניכם: החצבים שלי פורחים.
כך אפשר לראות את הפריחה מתקדמת ועולה מעלה: כבר הסברתי בעבר, שזהו סדר פריחה אקרופטלי.

את כל התמונות צלמתי על הגג שלי,  באוגוסט-ספטמבר 2012
ואני מקווה שתהנו!

תשע"ג בלוג, תשע"ג – שרביט סיכום השנה


Northern Mockingbird, Washington DC, USA, 7/2011

אמרתי למוטי שאני לא רוצה שהוא יעביר אלי את השרביט – שלא תחשדו בנו כנגועים בנפוטיזם. אך כמובן לא הייתי צריכה להמתין זמן רב – עינבלית העבירה אותו אלי.
אם כך, אני יכולה לשבת ולענות במצפון נקי:


חבצלת קטנת-פרחים, לטרון, 18.9.2012

1) כולנו רוצים שהבלוג שלנו יצליח. מהי הרשומה המצליחה ביותר שלכם השנה (קישור בבקשה) ומדוע אתם רואים בה את הרשומה המצליחה ביותר?

מבחינת מספר צפיות, הרשומה הנצפית ביותר שלי בשנת תשע"ב היא רשימה שכתבתי בסוכות – שם ריכזתי הזמנות למספר פעילויות שמירת טבע. זו רשימה שלא ממש השקעתי בה, היא פשוט פורסמה בתזמון הנכון: כשאנשים חיפשו מה לעשות בחג.
אבל אני חושבת שהרשימה  המצליחה ביותר היא הרשימה על השקדיה – סיפור השקדיה הפרטית מהחצר של הורי.
מעל 300 צפיות, מעל 100 תגובות ו-13 Hits  – וזו בעיני בהחלט "רשימת השנה" שלי.

IMG_4607
השקדיה הפרטית שלנו, 1/2011

 

2) לפעמים אנחנו חושבים שהרשומה שכתבנו לא רק ראויה לבחירת העורך אלא גם לפרס פוליצר (או ספיר, או תעודת הוקרה) ומתאכזבים לגלות שהרשומה המדהימה נעלמה לה בתהום הנשיה. איזה רשומה השנה איכזבה אתכם בצורה כזו?
או-הו… פה היו כמה רשימות שלא הבנתי למה לא נסקו ולא בוילו. אני אזכיר שלוש –
 
שתי רשימות על איריס ירוחם – רשימה כללית ורשימה על כל הצבעים השונים של האיריסים –


הגוונים השונים של איריס ירוחם, 31.3.2012
 
ורשימה על גביעונית הלבנון, זן ערבי – פרח מדהים, לא מוכר, צבעוניות יפהפיה והמלצת טיול לפסח. מה עוד צריך?
 

גביעונית הלבנון, זן ערבי, תל קריות, 31.3.2012

3) בהסתכלות לאחור, עם יד על הלב, האם פרסמתם השנה רשומה שלא הייתה צריכה להתפרסם? אם כן – מהי ולמה? אם לא- ברכותיי.
אם משהו אינו ראוי לפרסום, מראש אני אשתדל לא לפרסם אותו. אני משתדלת לשמור את הבלוג שלי נקי ומקצועי.
 


Eastern Kingbird, John Heinz Wildlife refuge, Philadelphia PA, USA, 7/2011
 
4) השנה ספגה הבלוגיה של תפוז מכה קשה בכך ש________________ (השלמ/י את החסר)
מוטי – וגולשים אחרים – הזכירו את מותו בטרם עת של בני תמרי ז"ל. זה בהחלט היה מאורע קשה.
אבל אני בכל זאת אזכיר את כל הצרות שהיו – בתאריך 10.10.2011 העלו גרסא של הבלוגיה ובזאת גרמו להכל להראות כל כך מחריד, וגם המון דברים לא עבדו כמו שצריך – אני כמעט סגרתי את הבלוג, רבים אחרים באמת סגרו אותו.
לקח לעובדי תפוז כמעט שלושה חודשים – עד 29.12.2011 – לגרום למערכת לעבוד.
בכל התקופה הזו – מעל 11 שבועות – פרסמתי 10 רשימות, כשבממוצע אני מפרסמת 2-3 רשימות בשבוע.
אחרי שסוף סוף תפוז התגברו על רוב התקלות הללו, ב31.1.2012 נפתחה תקופה ארוכה שבה אלבומי התמונות היו מושבתים – לא יכולתי להעלות תמונות או להשתמש בתמונות שכבר היו באלבום עד 26.3.2012 – כמעט חודשיים.
אבל יש תקלות שעד היום מציקות לי –
כמו העובדה שבעורך, במעבר מתצוגה רגילה לתצוגת מקור יותר מפעם אחת – הכפתור מאפיר ובעצם העורך מת, ואני לא תמיד שמה לב – ואז הוא גם לא שומר שינויים – תקלה שמשום מה אף אחד לא מצליח לשחזר חוץ ממני;
ובאלבומים – אי היכולת לשנות שם אלבום – תקלה שהערתי עליה פעמים שלוש בחודשים האחרונים והתגובה היתה "הנושא ייבדק".
וכמובן, שלל תקלות במערכת המסרים שתפוז טוענים שזה "Work by design".


חורשף מצויץ, דרך בורמה, 18.9.2012

5) מנהג הגויים הוא לקבוע החלטות לשינוי לשנה החדשה. איזה דברים תרצו לשנות בבלוג שלכם השנה?
אני לא רוצה לשנות דברים בבלוג שלי. באופן עקרוני אני מרוצה ממנו כמו שהוא.
אני רוצה שהמערכת תהיה יציבה יותר, שהבעיות תטופלנה באמת.
הייתי שמחה להוספת כפתור Google Translate –
Google מאפשר ליצור טקסט לכפתור כזה, אבל תפוז לא מאפשר לשמור אותו בתור חלון.
 

חלון שתפוז כן מרשה לשמור, ונציה, 8/2012

6) מנהג היהודים הוא לבקש סליחה ממי שפגעתם בו בשנה שעברה. האם יש איזה בקשת סליחה הקשורה לבלוג שלכם?
אם פספסתי תגובה של מישהו, או עניתי בציניות מוגזמת – אני מתנצלת כאן. סליחה מכל מי שהעלבתי אותם.
 

House Wren, Ballston SPA NY, USA, 7/2011

7) בעוד שנה, בראש השנה תשע"ד (בהנחה שנשרוד את סוף העולם הקרוב) מה תרצו לומר שקרה בבלוג שלכם במהלך השנה שחלפה?
כבר גמרתי לסקור את כל סחלבי ארצינו, אני מקווה לגמור לסקור את כל האיריסים,
ולסקור סחלבים מהעולם…
 

איריס החרמון, צומת המפלים, רמת הגולן, 24.3.2007
אני מעבירה את השרביט אל

חצב מצוי, דרך בורמה, 18.9.2012
חלק מהתמונות שייכות לרשומות שכבר לא אכתוב, והשאר – לרשומות שפרסמתי. כתבתי ליד כל תמונה מה מצולם בה.
את הציפורים האמריקאיות זיהה עבורי אבו-נטע חברי הטוב.
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חסידה שחורה – Ciconia negra

את הרשימה על החסידה סיימתי בתמונה של שתי חסידות – הלבנה המוכרת, ועוד אחת – שחורה. כאן בתמונה מעל אפשר לראות את שתיהן יחד עם אנפה אפורה.

ובכן, אני שמחה להכיר לכם את החסידה השחורה!

בצורתה הכללית, היא דומה מאד לחסידה הלבנה. היא מעט יותר קטנה – אורך גופה הוא עד מטר אחד, בעוד החסידה הלבנה יכולה להגיע ל1.15 מטר,
ומוטת כנפיה – 155 ס"מ, בעוד מוטת הכנפיים של החסידה הלבנה מגיעה ל2 מטרים.

ההבדל העיקרי הוא, כמובן, בצבע – החסידה הלבנה היא לבנה, ורק כנפיה שחורות. החסידה השחורה היא שחורה, ורק בטנה לבנה.

שתיהן אוהבות לאכול דגים, דוחיים, מכרסמים קטנים – החסידה הלבנה מעשירה את התפריט גם בחרקים, ואילו השחורות מעדיפות דגים בכל הזדמנות,
ורק אם אין ברירה הן תעבורנה לתזונה חלופית.

החסידות השחורות נדירות הרבה יותר. הן אוהבות לקנן באיזורים לא-מופרעים – בשטחים טבעיים, וכידוע אילו התמעטו בכל העולם, לא רק אצלינו.
החסידות הלבנות מקננות גם על בניינים ועמודי חשמל. השחורות – רק על צמרות עצים ובמצוקים.

במעין צבי פגשתי גם את אילו וגם את אילו – שכן, גם החסידות השחורות נודדות – מבלות את החורף באפריקה, וחוזרות צפונה לקנן באירופה באביב ובקיץ.

ברוב הפעמים בהן פגשתי חסידות שחורות – פגשתי רק בודדות – 2-3 חסידות שהצטרפו ללהקה של לבנות ונדדו איתן.
בשנה שעברה היה לי מזל: פגשתי להקה שלמה, כ-30 חסידות שחורות יחדיו, עוסקות ב"בזיזת" דגים מבריכות הדגים של מעין צבי.

לפי הכתוב בספרים, בארץ חולפות כל שנה כמה אלפי חסידות שחורות – וכמה עשרות אלפים, ואפילו מאות אלפי חסידות לבנות.
להקה של חסידות שחורות תמנה לרוב עשרות בודדות של חסידות, אם כי נצפו גם להקות של מאות פרטים.
להקה של חסידות לבנות תמנה מאות חסידות, ולפעמים אפילו מעל אלף חסידות.

אפשר לראות בתמונות שלרוב החסידות השחורות יש מקור אדום ורגלים אדומות, כמו ללבנות. אבל מפעם לפעם יש כאילו עם מקור ורגלים בצבע צהבהב-ירקרק –

אילו פשוט חסידות צעירות, שטרם הגיעו לבגרות.

החסידות השחורות הן גם מאד חששניות. כל רעש קל גורם להן לפרוש כנפיים ולברוח מהאיזור…

לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, החסידה השחורה המבוגרת ביותר שתועדה היתה בת 18 שנים.

החסידה השחורה תוארה לראשונה על ידי חוקר הטבע השבדי לינאוס – Linnaeus – בספרו Systema Naturae.
כזכור, לינאוס היה החוקר הראשון שביסס שיטה מדעית לתאר ולתת שמות לכל עולם החי והצומח סביבנו.

התמונות צולמו בתאריכים 13.11.2011 (הלהקה) וגם 13.9.2012 (הבודדים), במעין צבי.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 ועוד משהו אחד – אתמול הלך לעולמו חיים חפר, משורר ופזמונאי שליווה את המדינה שלנו מהחיתולים, וכתב עליה ועלינו בהרבה אהבה וחן (וגם אירוניה וביקורת מושחזת).
אני מצרפת פה שני שירים שלו – הראשון בגלל החסידה, השני (שהוא תרגום של שיר צרפתי) פשוט מתאים לבלוג שלי

פרחים, מגדלים וכל מיני

כן, אני עדין בטוסקנה. מתפעלת ממרפסות פרחוניות. אפשר גם לתלות עציץ פטוניות ליד הכניסה הביתה. לא חייבים רק במרפסת!

 

חלק מהאנשים מעדיפים גרניום…

לחתול לא ממש אכפת באילו פרחים מדובר – העיקר שיהיה לו צל לישון בו.

מאד אהבתי את השימוש בחורשפים יבשים בחנות כלי החרסינה הזו, בפיאנצה –

החנות הזו במונטפולצ'יאנו היתה ממש מרשימה. כלומר, בכלל לא נכנסנו פנימה – אז אני לא בטוחה מה מכרו בה, אבל בכניסה היו שלוש קסדות צבאיות עתיקות, מעל נעליים ישנות שצופו בעיסת נייר והפכו לעציצים.
זה היה כל כך מקסים בעיני, שצילמתי את כולם! הקקטוסים בנעלים, הקסדות – מוטי הסביר לי לאיזה צבא שייכת כל קסדה. ממש מיוחד בעיני!

והיו גם סמלי אצולה, חרוטים, מגולפים ומצוירים על בניינים פה ושם. הנה כמה לדוגמא –

האצילים – וגם פשוטי העם – רכבו על סוסים. וכשהם עצרו במקומות מסויימים, הם קשרו את הסוס ליד הבנין. בשביל זה קבעו בקירות טבעות לחבלי הסוסים. אבל כאן זה טוסקנה, סתם טבעת לא תספיק לנו. אנחנו בעד טבעות-דרקונים!
הנה כמה מהן:  

 

ואם כבר ראשי דרקון – ברוב הערים היו ברזיות לרווחת הציבור. הברזיה הזו מצאה חן בעיני:

 

ברשימה על נופי טוסקנה, הזכרתי את הכיכר המרכזית של סיינה – Piazza deI campo. הבנין החשוב בכיכר הזו הוא בית העיריה של סיינה, עם מגדל השעון שלהם – עליו דוקא לא טיפסנו…

בחלק העליון של הכיכר נמצאת מזרקה – מזרקת השמחה – Fonte Gaia. המזרקה נבנתה במאה ה-15, לחגיגות סיום בנית האקוודוקט שהוביל מים לעיר. המזרקה היא בריכה מוקפת זאבים שיורקים מים.
נהנינו לראות את היונים עומדות בתור על ראש אחד הזאבים, וזו אחר זו מתכופפות לשתות מהמים.

לפי האמונה המקובלת, סיינה הוקמה על ידי סייינוס, שהיה בנו של רמוס – אחד ממייסדי רומא. לכן, אפשר למצוא גרסאות רבות של פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס פזורות ברחבי העיר.

מאד התרשמתי גם משעונים רבים שראינו – לא תמיד בראשי מגדלים.

מגדל השעון הקטן בתמונה השמאלית מעל נמצא במונטפולצ'יאנו, ובראש המגדל נמצא הטיפוס החביב הזה –  שהוא הליצן פולצ'ינלה – Pulcinella מתוך הקומדיה דל'ארטה – Commedia Dell'Arte.
לכאורה הוא אמור להכות בפעמון, אבל עברנו ליד כשהפעמון צלצל – ולא ראינו אותו זז…

 בסיינה ביקרנו גם בקתדרלה. זו אחת הקתדרלות הגדולות והחשובות – היא מלאה ביצירות אומנות, פסלים, פרסקות, פסיפסים ועוד ועוד. גם ספרית פיקולומיני שהזכרתי נמצאת בקתדרלה.
הקתדרלה הזו היא גדולה ומרשימה. היא נבנתה במאה ה-13. במאה ה-14 רצו להרחיב ולהגדיל אותה – להפוך את הקתדרלה הנוכחית לאגף בלבד בקתדרלת ענק שתפאר ותרומם – את מי? ישו? בוני הכנסיה? החשמנים שציוו על זה? זה לא באמת משנה. העיקר שיהיה להם "גדול יותר מלפירנצה".
העבודות, שהיו צפויות להמשך עשרות שנים, התחילו – אבל אז פרצה המגיפה השחורה שקטלה בערך 60% מתושבי האיזור ופגעה קשות גם בכלכלה ובתעשיה. העבודות נזנחו, והכנסיה נותרה בגודל המקורי. והיא בהחלט לא קטנה.

 

במונטפולצ'יאנו פגשנו כנסיה קטנה יותר – מצאו חן בעיני ה"אצטרובלים" המגולפים על המשקוף

וזו הכנסיה של פיאנצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
פיאנצה, מונטפולצ'יאנו וקולה די ואל ד'אלסה 29.7.2012
סיינה 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חסידה לבנה – Ciconia ciconia

מי לא מכיר את החסידה? זהו עוף מרשים, גדול ובולט בארצנו – בעיקר באביב, כשלהקות עצומות של אלפי חסידות נודדות צפונה מאפריקה לאירופה ואסיה, כדי לקנן שם.
בסתיו הן חוזרות דרומה, לאיזור מקורות הנילוס – שם יבלו את החורף. 

בדרך הן עוברות אצלינו, ואפשר לראות להקות ענקיות בתעופה בדרך. 

החסידה היא עוף גדול, שצורך הרבה אנרגיה בשביל לעוף. לכן יש להן "פטנט" – הן מוצאות זרמי אויר שעולים מעלה, וממריאות במעגלים על זרמי האויר מעלה מעלה.
כשהן מגיעות מספיק גבוה – הן פשוט פורשות ישר את הכנפיים – ודואות קדימה עם הרוח. הדאיה מורידה אותן מטה וקדימה, עד לזרם האויר הבא, אותו הן תנצלנה לטפס מעלה.
משום כן, הרבה פעמים כשרואים חסידות נודדות – נראה שהן פשוט חגות במעגלים: כך הן עולות למעלה, ותכף הן תדאינה קדימה. 

כאמור, החסידות מקננות בעיקר באירופה ובצפון אסיה. פה ושם ניתן למצוא חסידות שנשארות לקנן בארץ – בספרו "ציפורים בישראל", מספר חוקר הטבע והסופר אליעזר שמאלי על חסידות מקננות ממש באיזור דור, בשנת 1951; ועל מכתב של אהרוני, מראשוני הזואולוגים בארצנו, שמספר על קינון בארץ בשנת 1903.
גם כיום ידועים אתרי קינון חסידות בארץ – בעמק הירדן ובדרום הגולן. 

החסידות הן הציפורים שזכו למעקב מפורט יותר מכל ציפור אחרת. אליעזר שמאלי מספר על תצפיות של חסידות נודדות באיזורינו במכתבים מהמאות ה-16-18.
בשנת 1906 החל אורניתולוג גרמני בשם יוהאנס תינמן לטבע את החסידות ולעקוב אחרי הנדידה באופן מסודר יותר. זה היה רעיון מהפכני לתקופה. הוא טיפס לקינים והלביש טבעות אלומיניום על הגוזלים – וכך יכול היה לעקוב אחריהם. 

אני הלכתי לחפש את החסידות במעין צבי, ונהניתי לראות אותן סביב בריכות הדגים – יחד עם אנפות אפורות, שחפים, סיקסקים ועוד ועוד. 

מאד נהניתי לקרוא את דבריו של אליעזר שמאלי על החסידות. הוא כותב ומפרט במשך אחד-עשר עמודים תמימים על החסידות, הרגלי החיים שלהן, מעקב אחריהן, הסטורית התצפיות בהן ועוד.
זה אמנם ארוך מעט, אבל החלטתי שאני פשוט חייבת לצטט כמה קטעים מדבריו. השפה נפלאה, התיאורים מלבבים – מאד נהניתי, ואני מקווה שגם אתם תהנו.
הרשיתי לעצמי לקצר מעט…
וכך כותב שמאלי: 

כשהתחלנו לאסוף ידיעות על החסידה בארץ-ישראל, משכה את תשומת לבנו הופעה מיוחדת במינה: במשך יוני נראות עוד בארץ קבוצות חסידות גדולות הנודדות על פניה ללא מטרה מסוימת. ולא עוד, אלא שגם במשך יולי נראות חסידות מהלכות בשדות.
וידוע, שהחסידות מגיעות לאירופה במשך אפריל וניגשות לקינון ודגירה. ואין להעלות על הדעת, שחסידות מפגרות אילה תעלינה עוד צפונה בחדשי הקיץ המאוחרים. ובארץ הרי החסידה אינה דוגרת.
חסידות יוני-יולי בארץ ישראל מה הן איפוא?

זה שנים רבות שמו לב לדבר, שגם באירופה נודדות במשך הקיץ קבוצות-חסידות קטנות ממקום למקום, בלי לעסוק בקינון ודגירה.
בפי העם ידועות החסידות האלה בשם "חסידות טרף", כי מתנפלות הן על קיני החסידות הדוגרות, קוראות לריב ומדנים ומפריעות לחיי המשפחה השקטים.
ומקובלת היתה הדיעה, שאלה הם זכרים "מיותרים" שלא זכו למצוא להם בנות זוג, והרי הם נודדים כרווקים מרי-לב ממקום למקום ועוללים עלילות-פוחזים. 

לפני שאני ממשיכה – מה דעתכם על התיאור הזה? האנשה מושלמת לחסידות… ואליעזר שמאלי ממשיך: 

אך בא פרופסור תינמן ושם לאל את הדעה הזאת. הוא ירה באחת עשרה "חסידות טרף" והמיתן.
(אני אזכיר שפרופסור תינמן הוא החוקר שהמציא את הרעיון לטבע את החסידות. בראשית המאה העשרים, ציד למטרות מדעיות היה דבר מקובל מאד.)

ובחזרה לשמאלי: 

כשניתח אותן ובדקן מצא ששש מהן נקבות הן ורק חמישה זכרים בינהן! אין לדבר איפוא על רווקות בעל כורחה מתוך חוסר נקבות, ויש לחפש סיבה אחרת להופעה זאת.
ולאט לאט, אחר בדיקות נוספות נקבע, שחסידות אילה צעירות הן שלא הגיעו עוד לגיל דגירה, או זקנות – שיצאו כבר מכלל דגירה. 

כי ידוע הדבר, שיצר הדגירה הוא הוא הדוחף את ציפורי המסע לשוב מחניית החורף שלהן צפונה והוא המנחה אותן חזרה למולדתן.
חסידות אילה, התועות במשך חודשי הקיץ באירופה, ארץ ישראל ואפריקה – הן לרוב צעירות שטרם נתבגרו, או זקנות שבלוטות המין שלהן צמקו כבר לגמרי ואינן מסעירות את דמן, ואינן מעוררות אותן להפליג לגליל דגירתן. 

אז מה תגידו? מצד אחד יש לנו חסידות-"שבאב" – צעירות פורקות עול,
ומצד שני – Hell's Grannies, כמו אצל מונטי פייתון… 

החסידות מגיעות לבגרות מינית בגיל 4-5, אבל מתחילות לנדוד בגיל שנה.
בטבע, הן שורדות בד"כ כשתיים עשרה שנים – אבל יש תיעוד של חסידות בנות מעל 20 שנים.
זה משאיר להן זמן רב להיות ב"כנופיות ההרס" של החסידות… 

אני חושבת שהסיפורים הללו על החסידות מעניינים לא פחות מכל האגדות העממיות עליהן – שהן מביאות תינוקות, מסמלות צניעות ומתינות, ומבשרות (לפחות לאירופאים) את בוא האביב.  

התמונות צולמו במקומות הבאים –
הר הנגב, 23.4.2012
תל צפית, 10.3.2012
תל ערד, 31.3.2012
רמות מנשה, 6.5.2012
ורוב התמונות – סביב הבריכות – ממעין צבי, 13.9.2012 

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא. 

עוד תמונה אחת: של החסידה הלבנה – יחד עם קרובתה, החסידה השחורה. אבל זה כבר נושא לרשימה חדשה… 

הקטע הזה באמת מתבקש פה, נכון? 

שנה טובה – תשע"ג

לכל קוראי ומכרי,

אני מאחלת שנה טובה ומתוקה –
שתהיה לכולכם שנה טובה ופורחת,
שקטה ומאושרת.

בשבוע שעבר נסעתי לפגוש את החסידות שמגיעות אלינו לכבוד הסתיו – בבריכות הדגים ליד מעין צבי.

פגשתי שם גם מכר ותיק – מקבץ נהדר של סם-כלב מזרחי, שכתבתי עליו אי-שם מזמן.

התמונות צולמו במעין צבי, 13.9.2012
כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא

שתהיה שנת גשמי ברכה – ובעקבותיהם גלי פריחה!

 

סן ג`מיניאנו – San Gimignano

אחת הערים שמאד רציתי לראות בטוסקנה היא סן ג`מיניאנו – San Gimignano. אמא שלי סיפרה לי פעמים רבות על "מנהטן של ימי הביניים", כמה העיר מרהיבה ומיוחדת.
היא עצמה הגיעה אל סן ג`מיניאנו לראשונה בחייה רק לפני שלוש שנים. את הסיפורים שמעתי עוד קודם לכן.

אז הגענו אליה, ובאמת זו עיר מיוחדת!
עוד בדרך אליה, בכבישים המתפתלים, חיפשתי נקודת תצפית טובה לעמוד בה ולצלם תמונה של העיר ממרחק. לצערי, לא מצאנו נקודה טובה לעמוד בה.
ולכן אין לי תמונה כזאת. אני הסתפקתי בציור על צלחת חרסינה גדולה, באחת החנויות –

חנויות דווקא יש הרבה בעיר. חנויות מקסימות לדברי חרסינה ושיש, חנויות של תכשיטים וכלים… והמון המון אנשים.
וגם סמטאות קסומות –

אבל העיר ידועה בעיקר בזכות המגדלים שלה –

סן ג`מיניאנו, כמו הרבה ערים אחרות באיזור, התחילה בתור כפר אטרוסקי קטן בסביבות המאה השלישית לפני הספירה. האטרוסקים היו תושבי צפון איטליה ומרכזה לפני הרומאים.
במאה העשירית שינו את שמה לסן ג`מיניאנו, לכבוד הבישוף ג`מיניאנו ממודנה, שהציל את העיר מהתקפה של אטילה ההוני.

בימי הביניים חיו בעיר כמה משפחות אצולה, שעל מנת להראות את כוחן – בנו מגדלים, וניסו לבנות מגדלים גבוהים יותר ויותר.

במקור נבנו בעיר 72 מגדלים, הגבוהים שבהם – גובהם יותר מ-50 מטרים. כיום נשארו ארבעה עשר בלבד.

הכיכר המרכזית של העיר נקראת כיכר הבאר – Piazza della Cisterna. זו כיכר משולשת, שנבנתה בשנת 1237, ובמרכזה ניצבת הבאר הגדולה של העיר.

שמו של המגדל הגבוה ביותר שעדין עומד הוא Torre Grossa – המגדל הגדול. ואפשר לטפס אליו עד למעלה!
מובן שטיפסנו!  אפילו שלא היתה מעלית, והחלק האחרון הוא רק סולם.

מלמעלה הנוף מרהיב – גם העיר וגם סביבותיה

ראינו את צורתה המשולשת של כיכר הבאר –

הבאר עצמה דווקא מתומנת –

הסתכלנו אל המגדלים האחרים

ובדקנו את הנוף היפהפה של טוסקנה, לכל הכיוונים.

שמחנו מאד לגלות גם… עץ תאנה! גדל לו למעלה, בסדקי המגדל! זה בהחלט היה מחזה מרשים –

ירדנו למטה וקנינו גלידה מצויינת בכיכר הבאר, והשקפנו עליה מזוית שונה מעט.

בעיר מתגוררים כיום כ-7,500 תושבים, הרבה מהם במבנים מתקופת ימי הביניים.

התמונות צולמו בסן ג`מיניאנו – San Gimignano – בתאריך 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

אם תרצי שאראה לך את העיר והנוף

לפני שאני מתחילה את הרשימה, אני רוצה לחלוק איתכם רגע של נחת והערכה: ב-8.9.2012, נועם גרשוני זכה במדלית זהב אולימפית לטניס בכסא גלגלים.
נועם גרשוני הוא נכה צה"ל – הוא היה טיס מסוקים שנפצע קשה במלחמת לבנון השניה.
אמו היתה המחנכת של הבת שלי בכתה א', ולאחר האסון היא הפסיקה ללמד והשקיעה את מרצה בעזרה לבן, ובשיקום.
הנחישות של נועם, התמיכה של המשפחה והשיקום עשו את שלהם – והנה, נועם ניצח את אלוף העולם בטניס וזכה במדליה האולימפית.
אני מצדיעה לו, ומאחלת לו ולמשפחתו הרבה שנים של אושר!

הבטחתי רשימה על הנופים של טוסקנה. ובאמת, איך אפשר לא להתפעל? אמנם התמונה פה מעל היא מאורבייטו, שנמצאת – כזכור – באומבריה, אבל הרעיון דומה. הבתים הצפופים והישנים, מרפסות המתכת והחלונות היפים…
ופנסי הרחוב – בכל מקום היו פנסים יפים שכאילה –

הנוף בטוסקנה הוא מאד נעים ומזמין – גבעות עגלגלות, שדות חרושים, בתי חוה ושורות של ברושים 

זה נראה מקסים במיוחד אם מסתכלים לכיוון הנוף מבין הבתים –

וגם אם עוברים את הסמטא האחרונה, ומגיעים למרפסת התצפית…

גם נוף עירוני יותר אפשר למצוא – למשל, זו הכיכר המרכזית של סיינה – פיאצה דל קאמפו – Piazza DeI Campo. זו כיכר ענקית במיוחד, מוקפת ארמונות ובנייני ממשל. היא בנויה בצורת מניפה או צדף.
הכיכר תמיד מלאה אנשים, אם כי כשהיינו שם – רובם התגודדו באיזורים המוצלים – ואנחנו הצטרפנו אליהם…

פעם בשנה הכיכר הזו מתמלאת בהמוני אדם – נערך בה המרוץ Il Palio – מרוץ הסוסים הגדול של סיינה. בהיקף הכיכר בונים מסלול חול, ובמרכז מתקבצים אלפי אנשים לצפות במירוץ.
כל סוס מייצג שכונה של סיינה – הסוס ורוכבו לבושים בצבעים של השכונה, ויוצאים לרוץ. אתם מוזמנים לראות כתבה של ערוץ דיסקברי –

 יש מקומות בהם לא מצטופפים אנשים, כמו האיזור הזה במונטפולצ'יאנו –  

או כמו בסמטא הקסומה הזו – (אתם חושבים שזהו הפנס הבודד בקצה השכונה?)

 לפעמים אפשר לקחת כמה צעדים מחוץ לעיר, ולראות אותה יחד עם הנוף – כאן, למשל Colle di Val D'Elsa – קולה די ואל ד'אלסה.

או פשוט לשלב את גגות הבניינים של העיר בנוף –

 בימי הביניים, התושבים בנו חומות שחצצו בינהם לבין הנוף – כמו החומה של סיינה.

ועם הבתים של אורבייטו לקראת השקיעה אני מסיימת את הרשימה, אבל לא את הטיול בטוסקנה…

התמונות צולמו במקומות הבאים –
אורבייטו 28.7.2012
פיאנצה, מונטפולצ'יאנו וקולה די ואל ד'אלסה 29.7.2012
סיינה 30.7.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

Vicoli di Toscana

דוד שלח לי הערה לגבי רשימת הדנאיות מאתמול – הוספתי אותה (ועוד תמונה נפלאה אחת) לרשימה. אתם מוזמנים להסתכל ולקרוא.
אבל היום אני חוזרת לאיטליה, ולא סתם – אל הסמטאות הצרות והמקסימות של הערים היפהפיות בטוסקנה.

לערים אנחנו נכנסים דרך השער, כמובן – השער בתמונה מעל הוא של מונטפולצ'יאנו, ובתמונה הבאה – של פיאנצה.

כשעוברים את השער, רואים את רחובות העיר – Colle di Val D'Elsa במקרה הזה.

ליתר דיוק, אפשר לומר שאילו סמטאות העיר.

פה ושם מגלים הפתעות – פיאצה קטנה ובה פסל. כאן – זהו עמוד האריה של מונטפולצ'יאנו, שהזכרתי ברשימת האריות שלי.

מה שמאד בלט לי היה השמירה על נקיון ואסטתיקה. בכל מקום יש עציץ פורח, והרחובות נקיים. כלום לא זרוק.

רוב הערים העתיקות הללו – כל אילו שאנו ביקרנו בהן – בנויות על הרים. כיון שכך, הרבה מהסמטאות הן תלולות מאד.

ולפעמים יש זויות שנראות ממש בלתי אפשריות…

גם בסיינה – שהיא עיר גדולה יותר – אפשר למצוא זויות מעניינוות. הרחוב הזה – שכן, זה רחוב רחב ולא סמטה – יורד ממרכז העיר העתיקה אל איזור החניונים והעיר החדשה.

 ישנן סמטאות שממש לא נראה לי שכדאי להכנס אליהן עם רכב. לאיטלקים, לעומת זאת, יש דיעה אחרת…
הנה, למשל, רחוב באורבייטו:

ויש רחובות, שאפילו לאיטלקים הם צרים מדי – ואין בהם מכוניות.

אבל אם יש מכונית, כדאי שתהיה חניה ליד הבית…

בזכות המיקום, לכל עיר ישנם נופים מרהיבים – עוד אחזור אליהם ברשימה אחרת.

הסמטאות מתפתלות להן, ובמונטפולצ'יאנו שמענו לפתע מוזיקה קלאסית – נדמה לי שזה היה קונצ'רטו של ויולדי.
אחרי כמה פיתולים מצאנו את מקור המוזיקה – רביעית נגניות כלי מיתר.

אבל גם הרכבים קטנים יותר מפיקים מוזיקה נעימה…

זהו, עד כאן סיורנו בסמטאות – הנה שער היציאה מהעיר  

התמונות צולמו בערים הבאות –
Orvieto – אורבייטו – 28.7.2012 – אגב, אורבייטו היא דרומית יותר ואינה בטוסקנה, אבל מבחינת מבנה העיר – היא דומה מאד.
Pienza – פיאנצה – 29.7.2012
Montepulciano – מונטפולצ'יאנו – 29.7.2012
Colle di Val D'Elsa – קולה די ואל ד'אלסה – 29.7.2012
Sienna – סיינה – 30.7.2012
כתמיד, מומזנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

שדות של פרפרים

האם אתם זוכרים את השדות של האיריסים, שפרסמתי לפני חצי שנה בערך?
ובכן, אתמול נפגשתי שוב עם דוד שחק. הפעם הוא לקח אותי לשדה של חבר שלו, במושב כפר יהושע. הוא הבטיח לי ש"יהיו שם פרפרים" – וכשדוד מבטיח, הוא מקיים…

הגענו לשדה – זהו שדה שבו מגדלים פרחים לנוי, לחנויות פרחים. יש בשדה גידולים של כמה מיני פרחים – כל 2 שורות הן של צמח אחר. אנחנו התרכזנו בצמח ששמו מִסְמוֹר – Gomphocarpus.

המסמור הוא פרח ממשפחת האסקלפיים, ובאמת הפרח מאד דומה לאסקלפיאס שפגשתי לפני שנה בארה"ב –

הפירות שלו נשארים עגולים ויפים לזמן רב, ומשמשים בסידורי פרחים

כך נראה הפרי כשהוא מתחיל להפיץ זרעים – הזרעים הם מנוצים ומתעופפים ברוח.

 אחד הפרפרים היפים שעוברים בארצנו הוא הפרפר הנודד – דנאית הדורה (שכבר כתבתי עליה). את הקיץ הוא מבלה בדרום אירופה, ואילו בחורף הוא יורד לאפריקה.

בעונות המעבר, הדנאיות עוברות אצלינו. פרפרי הדנאית אוהבים צמחים ממשפחת האסקלפיים – ממש כמו המסמור. ולכן, כשהם גילו את שדה המסמור – אלפים הגיעו אליו. 

כך יכולתי לצפות בפרפרים. למשל, איך מבדילים בין זכר לנקבה?
מימין לפניכם כנף של זכר, ומשמאל – של נקבה. לנקבה יש שלוש נקודות על הכנף התחתונה, ולזכר ארבע. הנקודה הרביעית היא בולטת וגדולה יותר.
בספר "פרפרים ברמת הנדיב", כותבת ד"ר דחלי שוורץ-צחור שהנקודה הרביעית הזו היא סוד הפיתוי – זהו בעצם כיס המכיל פרומונים. כשהזכר מרחף סביב הנקבה – הוא מפריש פרומונים, והיא נעתרת לזכר ומזדווגת איתו.

מצאנו גם כמה פרפרים שהכנף התחתונה שלהם היתה בהירה – דוד הסביר לי שזהו מופע בהיר של אותו פרפר. המופע הבהיר נפוץ במערב אפריקה – אבל כל שנה מגיעים כמה בהירים גם לאיזור שלנו.

הם שתו צוף מפרחי המסמור –

הזדווגו –

הנקבות הטילו ביצים –

כך נראית ביצה של דנאית – הקוטר הוא בערך מילימטר אחד, ויש עליה שרטוטים עדינים של פסים תכולים.

פרפרית דנאית אחת מטילה כמאתיים ביצים. ובשדה היו אלפי פרפרים. כלומר, בשדה הזה עומדים לבקוע מאות אלפי זחלים שרוצים לאכול…. ומה הם אוכלים? את העלים של המסמור.

וכאן מתחילה הבעיה שלנו. המסמור הזה הוא גידול חקלאי. החקלאי צריך לקטוף את הצמחים ולמכור אותם, כדי להרוויח את לחמו.
בעוד שבוע יהיו על הצמחים הללו מאות אלפי זחלים שישמידו את הצמחיה.
ולכן, עם כל הצער שבדבר – תוך כמה ימים ירוסס השדה הזה, וכל הפרפרים המקסימים הללו ימותו.

וכאן נכנס דוד לתמונה. דוד לוכד פרפרים ולוקח אותם לחממות מיוחדות. שם הם יכולים להזדווג ולהטיל ביצים, הזחלים יקבלו מזון – ודור חדש של פרפרים יוכל להמשיך לנדוד דרומה לאפריקה.
כשהייתי איתו, דוד לכד מעל 100 פרפרים. נכון שזה רק אחוז קטן מהפרפרים שהיו בשדה, אבל אותם פרפרים יצליחו לגדל דור חדש.

 

בינתיים, בשדה, אני צלמתי בלי הכרה… אתם מוזמנים להציץ באלבום הזה – לראות עוד עשרות תמונות של דנאיות.
את התמונות צלמתי בכפר יהושע, בתאריך 4.9.2012
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

תוספת: דוד העיר לי, שלפי התצפיות שלו – בניגוד לדנאית האמריקאית שאכן נודדת, הדנאיות שלנו הן יותר יציבות. כמות הפרפרים הנצפים בשטח קשורה למחזור החיים שלהם (פחות שמים לב לזחלים), ולכמות האוכל.
זה מה שהוא כתב:
להבהרה
המצב של כמויות עצומות של דנאיות בשדה איננו פתאומי.
הוא תוצאה של גידול מקומי שכולל כ 3 מחזורי גידול (מחזור גידול = כ 22 יום – 3 ימים ביצה, 9 ימים זחל, 9 ימים גולם) .
אני מגיע לשדה קבוע, לבדוק את המצב, החל מאפריל לפחות פעם ב 3 שבועות .
לפני כחודשיים ראיתי לראשונה פרפרים בשדה אבל היו בכל השטח רק פרפרים בודדים, הם הגיעו ,אולי מאזור מעגן מיכאל, והחלו להתרבות. וכל פעם שהגעתי היו קצת יותר פרפרים . עד שהיום הם הגיעו למצב של כמויות גדולות עד כדי הפיכתם למזיקים לחקלאות.
זה לא תוצאה של נדידה פתאומית. אם כי כך זה נראה למי שבא היום לשם.
זהו בדיוק המצב בחולה. גם שם אני מבקר מדי פעם והיו שנים שהייתי מגיע לשם לעיתים תכופות. גם שם המצב של היום שהשטח מלא פרפרים הוא תוצאה של ריבוי מקומי.
מצב דומה הוא המצב באזור מעגן מיכאל , גם לשם אני מגיע קבוע וגם שם אפשר לראות שהפרפרים לא מגיעים בבת אחת אלא הם תוצאה של ריבוי מקומי. שם להרגשתי הם מתחילים יותר מוקדם מאשר בחולה ובכפר יהושע. לכן נראה לי שמעגן מיכאל הוא אזור שבו שורדים פרפרים את החורף
הריבוי מתחיל מכמה פרפרים ששרדו את החורף ולאט לאט מתרבים יותר ויותר. והם מגיעים לשיא בתקופת הסתיו שהיא גם העונה האופטימלית מבחינת הפרפרים = מזג אויר מתאים (גם חום כבד לא מתאים להם) וגם מזון בשפע.

גילוי אריות באיטליה

אחד מבעלי החיים המרשימים ביותר בעולם הוא האריה. הוא הרשים ועניין את בני האדם לאורך השנים, ומשפחות אצולה רבות השתמשו באריה כסמל שלהן.
כיון שכך, אפשר למצוא הרבה אריות באיטליה – בעיקר מאבן.

ברשימה הזו אציג כמה מהאריות שפגשנו.
ברומא פגשנו שלל אריות. פסלים ברחבי העיר ובגנים, מזרקות – ותבליט בכנסיית Santa Maria in Trastevere – כנסיה שנבנתה במאה ה-12 משרידים של מבנים עתיקים יותר שהיו בשטח. תבליט האריה הוא משם.

במזרקת ארבעת הנהרות של ברניני, בפיאצה נאבונה (שכבר הזכרתי) – ראינו את האריה הזה שעצר ללגימת מים:

במוזיאון הותיקן היו שלל אריות ובעלי חיים ממשפחת החתוליים – במרכז זהו אחד האריות המצריים שמפארים את חצר המוזיאון, וסביבו – שלל פסלי משפחת החתוליים, מאולמות פסלי בעלי החיים

המקום הראשון בו בקרנו כשיצאנו מרומא הוא אורבייטו – Orvieto. עיר מקסימה מתקופת ימי הביניים, שיש לה קתדרלה ענקית. הקתדרלה נבנתה בין המאה ה-13 למאה ה-16, היא מפוארת ומלאת קישוטים. (ואתם יכולים לראות תמונה שלה ברשימה של מוטי)
היום אני מתמקדת בפסלים על החזית שלה – שמחנו לראות את האריה המכונף, אבל הופתענו מעט מהפרה המכונפת.
בסופו של דבר, מוטי אמר: אריה מכונף צריך לאכול! וכמו שאריות טורפים פרות – אריה מכונף יטרוף פרה מכונפת!

הצמד הבא הם שני אריות שנמצאים בכניסה למרפסת הפסלים היפה – לוג'יה די לנצי – Loggia dei Lanzi בכיכר המפוארת של פירנצה – Piazza della Signoria – פיאצה דלה סניוריה.
האריות הללו נקראים "אריות מדיצ'י" – שכן הם שייכים למשפחת מדיצ'י, שהיו שליטי פירנצה. האריה השמאלי הוא פסל רומאי מהמאה השניה לספירה ששופץ ותוקן במאה ה-16, ואילו הימני הוא פסל שפוסל בהשראת האריה הרומאי, במאה ה-16 על ידי פסל ששמו ואקה (Vacca).
מאחורי האריה של ואקה אפשר לראות חלק מחזית הפאלאציו וקיו – הארמון הישן של משפחת מדיצ'י, שגם עליו ישנם אריות.

לא רחוק מהכפר בניו ויניוני ישנה עיר חביבה ששמה מונטפולצ'יאנו – Montepulciano. בכיכר בכניסה לעיר העתיקה ניצב עמוד גבוה, ובראשו אריה אבן. זהו  Colonna deI Marzocco – עמוד אבן ובראשו אריה, שהוצב במקום בשנת 1511 בעקבות חתימת ברית בין מונטפולצ'יאנו לבין פירנצה.
צילמתי אותו משתי זויות – האחת בה רואים אותו על רקע השמים (ולחברי חובבי הטבע: לא קטפתי! מבטיחה!  ) ובשניה פשוט האריה נראה בזוית מוצלחת יותר.
מול העמוד הזה היה ארמון שבקירותיו היו תבליטי אריות – אחד מהם הוא האריה בתמונה השניה מלמעלה.

בכיכר המרכזית – Piazza Grande – במונטפולצ'יאנו,  ליד הקתדרלה ישנו שער שעליו ישנם פסלים נוספים – עם סמל פירנצה המלא –

 

בעיר המרהיבה סן ג'מיניאנו (San Gimignano) לא פגשנו הרבה אריות. היה תבליט אחד על הקיר, שלא לגמרי ברור אם זה אריה או דרקון או שילוב של השנים,

ובחצר המגדל הגבוה – Torre Grossa – ראינו את סמל האצולה הזה, שאינו עתיק במיוחד, אבל הוא נחמד.

בעיר סיינה מצאנו בעיקר זאבים. סיינה מתהדרת בכך שמייסדיה הם צאצאיו של רומולוס, מייסד רומא – ולכן אפשר למצוא שם העתקים רבים של פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
בכל זאת, על הקתדרלה המרהיבה והעצומה שלהם מצאנו אריות –

בתוך הקתדרלה ישנו דוכן נואמים – Pulpit – מעוצב ומפוסל, שנחשב ליצירת אומנות בפני עצמו. אני התפעלתי בעיקר מהעובדה שהדוכן נישא על ידי ארבעה אריות

והנה הגענו לונציה…

הסמל של ונציה הוא האריה המכונף, ואכן מצאנו פה אריות בכל פינה. החל מאריה הארד בראש העמוד בכיכר סן מרקו, אריה מוקף כוכבים בראש הכנסיה ובמגדל מולה, ושלל אריות ברחבי העיר.

בחנויות הרבות בונציה, לעומת זאת, מעדיפים חתולים – אבל מלבישים אותם במיטב אופנת המאה ה-18, לכבוד קרנבל המסיכות.
באי מוראנו, הידוע בתעשית הזכוכית, מצאנו את האריה המכונף מזכוכית. לא הרשו לי לצלם מבפנים, נאלצתי לצלם דרך החלון.

באי מוראנו מצאנו גם תבליט של האריה המכונף

את האריה המכונף המשעשע ביותר מצאנו בכיכר המרכזית של האי בוראנו. זהו אי קטן יותר ממוראנו, שידוע בתעשית התחרה שלו. בכיכר המרכזית, מול הכניסה למוזיאון התחרה, ישנו עמוד ובראשו האריה המכונף של ונציה.
בניגוד לעמוד המרשים עם האריה הגדול במונטפולצ'יאנו, פה זהו עמוד מתכת צר, והאריה הוא יותר פסלון מפסל…

 על מגדל באי בוראנו מצאנו את האריה הזה – גם מכונף וגם מלומד!

ועם האריה המכונף של כנסית סן מרקו אני חותמת את הרשימה.
התמונות צולמו ברחבי איטליה, בתאריכים 25.7.2012 – 3.8.2012
כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

אריות מיד מזכירים לי את הסיפור הזה – רציתי את הגרסא של שושיק שני, אבל מצאתי רק את טליה שפירא. תהנו: