רומא העתיקה, חלק שני: עתיקות ואומנות

אני ממשיכה את הסיור בין העתיקות של רומא – ומגיעה לבנין העתיק ביותר שעדיין ניצב שלם ועדיין בשימוש: הפנתיאון. את הפנתיאון ראינו עוד מגבעת הקפיטול. זה נראה כך: גג עגול מושלם בין הבניינים ודודי השמש.

הפנתיאון נבנה במקור ע"י הקיסר אגריפה, בשנת 25 לספירה, כ"מקדש כל האלים" – אך הוא נשרף בשנת 80 לספירה, ונבנה מחדש ע"י הקיסר הדריאנוס בשנת 125 לספירה. ואותו מבנה עומד איתן מאז שנת 125 לספירה. 1887 שנים.
במאה השביעית – כשאלי רומא ירדו מגדולתם, והנצרות כבר היתה מבוססת למדי – המבנה הוקדש למריה והפך לכנסיה. כנראה משום כך הוא נותר עומד עד היום – הוא משמש ככנסיה.

המבנה עצמו עגול, עם חזית יוונית-רומית קלאסית, מכוסה כיפת ענק מדהימה – שהיא בפני עצמה הישג אדריכלי מרשים. בראש הכיפה ישנו צוהר עגול – וכן, אם יורד גשם – אז נרטבים.
בפנתיאון קבורים כמה אישים חשובים לאיטליה ולרומא – החשוב בינהם, בעיני, הוא הצייר רפאל.

הכיפה הזו היא מרשימה ומדהימה. בעבר, כל הריבועים הללו היו מצופים בריקועי ברונזה – אך במאה ה-17 הם הוסרו במצוות האפיפיור, ונלקחו לקישוט כנסית סן פטרוס.
ברניני השתמש בחלק מהם למזבח הגדול בכנסית סן פטרוס.

הפסל הרומאי המפורסם ביותר הוא, כמובן, פסל הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
לפי האגדה, סבם של רמוס ורומולוס – נומיטור – היה המלך החוקי של העיר אלבה לונגה. אחיו הדיח אותו מהשלטון, הרג את בניו והכריח את בִּתו להפוך לכוהנת וסטילית – מה שכלל גם התנזרות ממין.
אך מארס, אל המלחמה בא אליה – והיא ילדה לו תאומים: רמוס ורומולוס.
התאומים נזנחו לטבוע בנהר הטיבר – אך אל הנהר השיט אותם אל מקום בטוח, שם אספה אותם הזאבה והניקה אותם. מאוחר יותר מצא אותם רועה צאן, והוא גידל אותם.
כשהם גדלו, הם חזרו לאלבה לונגה, נקמו במלך והחזירו את סבם לשלטון. לפי המסורת הרומית, בשנת 753 לפני הספירה הם התחילו לבנות עיר חדשה על גבעת הפאלאטין. היחסים בינהם התערערו, ורומולוס רצח את רמוס. הוא קרא לעיר החדשה "רומא" על שמו, והמליך את עצמו למלך העיר.
במוזיאון הקפיטוליני פגשנו את הפסל המפורסם מהמאה הראשונה לספירה – הזאבה המניקה את רמוס ורומולוס.
ואם כבר אני מזכירה את האגדה הזו – לא מזמן סיפרתי אותה, בהקשר של פרח קטן ונחמד שקרוי על שם רומולוס – הרומוליאה.

וזהו מבט אל גבעת הפאלאטין, ממש ליד גבעת הקפיטול – ששם ייסדו רמוס ורומולוס את העיר –

שבוע לפני שטסנו לאיטליה, הזדמן לי לראות את הסרט "חופשה ברומא" עם אודרי הפבורן (שזכתה באוסקר על המשחק בו) וגרגורי פק. זהו סרט חביב, נעים ומקסים גם היום, כמעט 60 שנים אחרי שיצא לאור. אחת הסצינות הבלתי נשכחות בסרט היא זו:

אחרי הסצנה המקסימה הזו (אגב, גרגורי פק אלתר את הקטע הזה והפתיע את אודרי הפבורן לחלוטין – היא באמת נבהלה מהיד שלו שנעלמה!) – היינו חייבים לבקר את ה-Bocca della Verita, פה האמת. כולנו הכנסנו ידיים פנימה, בזה אחר זה.
הפרצוף הזה הוא חלק ממזרקה רומאית עתיקה מהמאה הראשונה לספירה, שמתארת, לפי ההשערה, את האל אוקיאנוס. הוא הועבר אל כנסית Santa Maria in Cosmedin, וניצב ב-Portico של הכנסיה – כלומר, במרפסת הכניסה.

בדרך לפה האמת פגשנו את המקדש הזה – מקדש הרקולס המנצח – Tempio di Ercole Vincitore (או באנגלית – Hercules Victor)

זוהי רומא: בכל פינה מוצאים עתיקות. אחת הכיכרות היפות, האופנתיות והמרשימות ביותר היא פיאצה נאבונה. כבר הזכרתי את המזרקות שבה ואת העובדה שתכנן אותה הפסל הגאון ברניני. אבל הוא לא התחיל מאפס. במקום היה היפודרום – זירת מרוצי סוסים – שנבנה במאה הראשונה לספירה. המשיכו להשתמש באתר גם אחרי שכבר לא היו בו מרוצי סוסים – עד שברניני בא והפך אותו לאחת הכיכרות היפות והמרשימות ברומא.
אבל גם היום, אם תיגשו אל שולי הכיכר – אפשר לראות מתחת לאחד הבניינים, את שרידי שערי הכניסה להיפודרום –

ממש ליד תיאטרון מרצ'לו, שסיפרתי עליו ברשימה הקודמת, יש שרידים של מבנה שמתחבר לבניינים חדשים יותר. זהו Portico di Ottavia – הפורטיקו שבנה הקיסר אוגוסטוס, לכבוד אחותו, אוקטביה.

באחד הרחובות הראשיים של רומא, Via DeI Corso, מצאנו כיכר נוספת – Piazza Collona – כיכר העמוד. בכיכר ניצב עמוד ניצחון של הקיסר מרקוס אאורליוס מאז שנת 193 לספירה. את פסל הברונזה של סנט פול הוסיפו במאה השש עשרה…

יש לי עוד המון מה לספר על רומא העתיקה. אבל אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג שלי לבלוג ארכיאולוגיה, אז אני אוסיף בינתיים שלושה פסלים – שהיו מהפסלים המרשימים והיפים שראיתי ברומא, ובכלל.
ראשונה היא ונוס – ונוס הקפיטולינית.
ונוס, אלת היופי, עומדת כאן בתנוחה שידועה בשם "Venus Pudica" – ונוס הצנועה – ונוס שמנסה להסתיר את העירום בעזרת ידיה. הפסל הוא העתק רומאי של פסל יווני המאה השלישית לפני הספירה.
את הפסל היווני המקורי פיסל Praxiteles היווני – הוא המציא את התנוחה הזו של Venus Pudica. הפסל המקורי שלו פרקסיטלס נהרס, כנראה, בשריפה בקונסטנטינופול במאה החמישית לספירה.

פסל מדהים נוסף שראינו במוזיאון הקפיטוליני הוא פסל הגאלי הגוסס – זהו העתק רומאי של פסל יווני מרהיב מהמאה השניה או השלישית לפני הספירה.
הפסל הזה הוא מרשים ומיוחד – מעביר את כל הכאב של האדם על סף המוות, לוחם אמיץ. השפם, התסרוקת ותווי הפנים הם ברורים ומאד "גאליים" – לא רומאיים ולא יווניים.

הפסל האחרון להיום הוא אחד החשובים בתולדות האומנות. גם הוא מתחיל בסיפור – סיפור מלחמת טרויה.
כולם מכירים, אני משערת, את סיפור מלחמת טרויה, פאריס והלנה.
בסוף המלחמה, היוונים הכינו סוס עץ גדול שבו התחבאו מיטב הלוחמים, בעוד רוב הצבא עשה עצמו נסוג. הטרויינים חשבו שניצחו, ורצו לקחת את הסוס כשלל ציד.
רק כוהן אחד – לאוקון, ושני בניו יצאו וקראו לאנשי טרויה לא להכניס את הסוס.
האלים, שדנו את טרויה לכליה – שלחו שני נחשי ענק שהתקיפו את שלושת האומללים וטרפו אותם.
הפסל מראה את לאוקון ובניו המופתעים והמותקפים. הם מביעים תחינה בפני האלים, אך גם כאב ותימהון. הפסל מלא תנועה וחיים – למרות שהוא משיש, ההרגשה היא שאני צופה בסצנה חיה, וצריכה להחזיק את עצמי שלא לרוץ לעזור להם…
הפסל פוסל במאה הראשונה לספירה, על ידי שלושה פסלים בני האי רודוס – agesander, athenodoros and polydorus. הוא מוזכר בספר "תולדות הטבע" של הסופר וחוקר הטבע בן המאה הראשונה – פליניוס הזקן.
בשנת 1506, איכר איטלקי מצא אותו בפרבר של רומא. הוא נרכש ע"י האפיפיור יוליוס השני והוצב בותיקן.
אחד הראשונים שראו את הפסל, זה שזיהה אותו כפסל לאוקון היה הפסל הגדול מיכאלאנג'לו. הפסל הזה הרשים אותו מאד – התנועה, החיים, הקומפוזיציה של הפסל פשוט מושלמים.
הפסל הזה השפיע על מיכאלאנג'לו כפסל וכצייר (הוא התחיל את ציור הקפלה הסיסטינית שנתיים אחרי שהפסל נמצא), וממשיך להשפיע על פסלים ואומנים מאז ועד היום.