אנפת לילה – Nycticorax nycticorax

אחד המקומות המעניינים לטייל בהם כל השנה הוא בריכות דגים. בבריכות ולידן פגשתי אנפה – אנפת לילה.

אנפת הלילה נקראת כך כי עיקר הפעילות שלה בלילה. אבל למען האמת, אני פגשתי אותה במשך היום – בכל שעות היום, והיא אמנם לא היתה מאד פעילה – לרוב רק עמדה בנקודה אחת – אבל בחום הזה, מי יכול להאשים אותה?! 

לאחרונה יצא לי לפגוש די הרבה אנפות לילה. המפתיעה ביותר הפתיעה אותי ללא מצלמה, ונאלצתי לצלם ב-Dumbphone שלי: אנפת לילה על המזרקה בכיכר רבין.

ולכן, הנה משימה לכם – קוראי בתל אביב (או שמוכנים להגיע אל תל אביב): הצטיידו במצלמה, בכובע ובמים, וצאו אל כיכר רבין. חפשו את האנפה, וצלמו תמונות טובות יותר שלה!

בינתיים אני יכולה לספר לכם שהאנפה הזו היא בינונית בגודלה – בין 50 ל60 ס"מ,

היא נודדת – אבל מגיע לארץ לקנן, ואפילו פגשתי אנפות לילה צעירות. לאנפות הצעירות יש נוצות שונות לחלוטין – אפורות כהות ומנוקדות –

ובאמת, כשהסתכלתי לראשונה, הן לא נראו לי דומות: חשבתי שאילו שני מינים שונים של אנפות.
אבל בפורום צפרות הסבירו לי שהנוצות של הצעיר הן שונות, ובתמונה פה יש אנפה צעירה ואנפה בוגרת –

רק כשהם מגיעות לבגרות, הנוצות מתחלפות והן מקבלות את החליפה המהודרת שלהן.

ואז הן יכולות להביט במים ולהתגנדר בנוצות המלאות, ולשאול: "אני יפה?" –

הן בהחלט יפות, ויש להן על העורף שתי נוצות דקיקות ובולטות על הרקע השחור.
הנוצות הלבנות הללו היו בעוכריהן של האנפות, שכן צדו אותן בשביל להשתמש בנוצות לקישוטים לכובעים של גברות מהודרות – בעיקר במערב אירופה.

 כיום, כשיש יותר מודעות והקפדה, אנפות הלילה כבר לא בסכנה. הן נפוצות למדי ברוב העולם (לא תמצאו אותן באוסטרליה ובאנטארקטיקה, אבל כן בשאר היבשות) –
אני, למשל, זוכרת שפגשתי אחת ממש בסן פרנסיסקו, לפני שלוש שנים.

בבריכות הדגים ליד קיבוץ נחשולים אפשר לפגוש הרבה עופות מים.
בתמונה הבאה, למשל, פרט לאנפת הלילה הצעירה – ישנו תמירון, שנקרא כך בגלל רגליו הדקות והתמירות.

התמונות צולמו בחוף נחשולים, בתאריכים 27.5.2012 וגם 14.6.2012
ובככר רבין בת"א, בתאריך 12.6.2012

כתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

חרחבינה חופית – Eryngium maritimum

אני ממשיכה עם פרחי הקיץ, ויורדת לים. למים אי אפשר להכנס בגלל כל המדוזות האיומות האילה, ולכן הסתובבתי על גבעות החול והכורכר, ומצאתי לי קוץ:

זוהי חרחבינה חופית.

לפני שנה בערך הצגתי את אחותה הנפוצה – חרחבינה מכחילה, שגדלה בארץ בכל האיזור הים תיכוני.
בארץ, החרחבינה החופית גדלה רק לאורך חוף הים התיכון.

אבל היא ממשיכה לאורך כל חופי הים התיכון ומקיפה אותו סביב. היא גם פורחת צפונה, בחופי האוקיאנוס האטלנטי באירופה.

החרחבינה שייכת למשפחת הסוככיים, ומהווה צמח צוף חשוב לדבורים בעונת הקיץ.
בתמונה פה מעל דווקא תפסתי זבוב, ולא דבורה, שנהנה מהצוף.

לחרחבינה החופית יש עלים יפהפיים – מפוסלים ומעוצבים –

ולפי הכתוב באתר "צמח השדה", גם משתמשים בה לנוי, בגינון. הצמח עצמו בהחלט מקסים, ולדעתי יישתלב מצוין במסלעה.
מצד שני, מעולם לא ראיתי אותה בגינון, אז כנראה היא לא עד כדי כך נפוצה…

החרחבינה החופית היא מין נדיר בסכנת הכחדה, והסכנה העיקרית המאיימת עליו היא, כמובן, פיתוח החופים.

ובאופן לא מפתיע, בדיוק בימים אילו (בעצם, כבר כמה שנים שמתרחשים מאבקים בלתי פוסקים בנושא) יש דיונים בכנסת על פיתוח החופים.
שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, לא מבין למה צריך חופים טבעיים – הוא רוצה לבנות מלונות לעשירים וכפרי נופש.
השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, יחד עם ח"כ דב חנין (ראש השדולה הירוקה בכנסת) והארגונים הירוקים, מנסים להסביר לו.
אתם מוזמנים להתעדכן בפייסבוק במצב המאבק. לפני שבוע הם ביקשו לשלוח מיילים, אבל אולי כעת יש בקשות אחרות.
אתם מוזמנים לקרוא גם באתר החברה להגנת הטבע.

בשנת 2004 נחקק בישראל חוק החופים – במטרה להגן על חופי הארץ מבנייה, ובמקום זה לאפשר שמירת טבע, שמירת החופים פתוחים לכולנו – אנשים, בעלי חיים וצמחים.
אבל מאותו רגע, אנחנו נאלצים להלחם על כל חוף וחוף, ותכניות הבניה והפיתוח מתרבות והולכות.

באוקטובר האחרון הייתי בעצרת למען שמירה על חופי הכרמל. במקביל נערכו מאבקים על חופים רבים בארץ – מחוף בצת בצפון ועד חוף אלמוג באילת.
כמו שאמרה רחלי תדהר-קנר מהתנועה הירוקה – חשבנו שאחרי חוק החופים נוכל לנוח: חשבנו שהצלחנו והחוק לצידנו! אבל בעצם מאותו רגע אנחנו נאלצים להאבק על כל חוף וחוף בנפרד!
ובכן, לא עוד. ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק תיקון לחוק החופים, שתבדוק מחדש את כל תכניות הפיתוח – בראייה של שמירת טבע ושמירה על זכויות אזרחי המדינה להנות מחופי הים.

שר התיירות, סטס מיסז'ניקוב, הגיש ערר על החוק – וכעת המאבק הוא בכנסת. אנחנו צריכים להזכיר לכבוד השר שחופי הים הם שלנו, של כולנו – ולא רק של בעלי המלונות ולקוחותיהם.

אחרת, בתוך כמה שנים, כל חופי הארץ ייראו כמו חומה של מלונות ובנייני ענק, ולנו לא יהיו אפילו הסנטימטרים הבודדים של חוף ים שיש לנו כיום.

התמונות צולמו:
בחוף בצת, 12.6.2008
בחוף דור, 29.5.2010
ובחוף הבונים, 17.7.2012

מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

קורנית מקורקפת – Coridothymus capitatus

אל הפרח הזה הגעתי בעקבות שיחה שניהלתי לפני חודש בערך, עם בן-דודי יואב. יואב הוא בעל חנות פרחים מקסימה בחיפה. אני בהחלט ממליצה עליו ועל החנות – "לה ולי פרחים".
זו חנות שבה הפרחים תמיד טריים, האנשים תמיד אדיבים ומקצועיים, וסידורי הפרחים הם חגיגה של צבע.

יואב סיפר לי על הנסיעות שלו להביא פרחים לחנות מאיזור המרכז. הוא נוסע לאורך כביש החוף בערך פעם בשבוע. חברים שאלו אותו אם הדרך לא משעממת אותו.

משעממת? מה פתאום?! ענה להם יואב. כל פעם אני רואה פרחים אחרים לאורך הכביש. חבצלת החוף פותחת את העונה באיזור מחלף חבצלת, שבועיים אחריה מגיעים החצבים (אילו שחווה אלברשטיין שרה עליהם בשיר "שיר תשרי").
מאוחר יותר רואים נרקיס אפיל, אחריו פורחים איריס ארץ-ישראלי, רתם, רקפות, כלניות, קידה שעירה, גזר ואמיתה – כל שבועיים מתחלף הנוף.

ועכשיו? מה פורח שם בקיץ?
בקיץ הרוב באמת אפרפר יותר, אבל פה ושם רואים כריות סגלגלות כאילה – קורנית מקורקפת.

השם "קורנית" מגיע מהמקורות, כבר בתקופת המשנה (וכנראה עוד קודם) השתמשו בקורנית לתיבול ולהסקה.
"מקורקפת" – כי הצמח גדל במעין "קרקפות" – בני שיח בצורת חצי-כדור.
הריח שלה דומה לריח האיזוב (זעתר), והיא קרובה לטימין המוכר לנו מהמטבח – ששמו הוא "בת קורנית פשוטה".

הקורנית שימשה לתיבול מאכלים – וגם לחליטות – למרות שחליטת מקורנית יש בה חריפות מסויימת.
השתמשו בה גם כצמח בושם. ביוון העתיקה נהגו להכין כריות מלאות בעלי קורנית – כנגד מרה שחורה.
מפיקים ממנה שמנים אתריים – שמשמשים לרפואה ולקוסמטיקה.
השתמשו בענפיה גם להסקה – גם כשהם נשרפים הם מפיצים ריח טוב.

אבל זה לא הכל…
הקורנית פורחת בקיץ – מה שהופך אותה לצמח צוף חשוב. הדבורים באות אליה בהמוניהן,
ולפי הכתוב באנציקלופדיה של החי והצומח, דבש קורנית הוא בעל צבע ענבר-אדמדם וטעמו משובח.

לצערי, מעולם לא טעמתי דבש קורנית . מצד שני, על הקורנית ראיתי הרבה דבורים אוספות צוף ואבקה

וגם פרפרים השתתפו עמן בשמחה – הפעם פגשתי את כחליל החומעה, אחד הכחלילים הנפוצים בארצנו

אבל בעקבות החרקים מגיעים גם הטורפים – והפעם מצאתי את הדבר המסקרן הבא –

זוהי רשת עכביש ממשפחת המשפכניים. משפכן – כי הרשת בנויה כמו משפך, אליו נופלים החרקים, ובו הם נלכדים.

הפרחים של הקורנית הם קטנים למדי (6-8 מ"מ), סגולים – ושיא הפריחה שלה הוא עכשיו, ביולי. היא תמשיך לפרוח עד ספטמבר, ואולי גם אחר כך.

בעולם הקורנית גדלה באגן הים התיכון – סביב לו וכן באיים שבתוכו.
בארץ היא גדלה באיזורי כורכר, קירטון וחוואר באיזורים הים-תיכוניים, ואם אתם פוגשים אותה – אני ממליצה בחום למולל כמה עלים ולהריח אותם. זה ריח נהדר!

התמונות צולמו על כורכרי כביש החוף, באיזור נחשולים, בתאריך 14.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

טיול בארץ האָמישים

Wilkum, חברים – ברוכים הבאים למחוז לנקסטר בפנסילבניה.
אני חוזרת לטיול בארה"ב, ממש לפני שנה.

את הדרך מוושינגטון לשדה התעופה בניו יורק החלטנו לחלק ליומיים – ולעצור באמצע ללילה בפנסילבניה, באיזור של האמישים.
האמישים הם קבוצה דתית סגורה, ממוצא גרמני-שוויצרי. הם גרים בארה"ב, ומעט גם בקנדה.
הם מדברים אנגלית וגרמנית – אבל זו גרמנית בניב מקומי, שידועה בשם Pennsylvenia Dutch – דאטץ' זה כמובן שיבוש של דויטש – כלומר, גרמנית-פנסילבנית.

הם ידועים בעיקר בעקבות סרטים כמו "העד" של הריסון פורד, שאגב – צולם בדיוק ברחוב הזה:

 

האיזור שאנו בקרנו בו הוא האיזור המוכר שלהם – מחוז לנקסטר בפנסילבניה, שיש בו עיירות עם שמות נהדרים כמו Intercourse וגם Bird-In-Hand.

האמישים מוכרים בעיקר בגלל ההתנגדות שלהם לטכנולוגיה. הם לא מכניסים חשמל הביתה, לא נוהגים. הם לובשים בגדים שהם תפרו בעצמם, ובצבעים אחידים – ללא דוגמאות.
במקום מכוניות, הם נוסעים בכרכרות עם סוסים, כמו השלישיה הנחמדה פה:

 

אני משערת שהעגלה הקטנה עם הפוני (לצערי יש לי רק תמונה מהזוית הזו) – זו המקבילה שלהם לטוסטוס…  

ובכן, החלטנו שאנחנו רוצים להכיר יותר טוב את האמישים. יותר מאשר את הקלישאות, וההשוואות לחרדים שלנו.
נקודות הדמיון לחרדים – הם דתיים אדוקים, והם חברה סגורה ולא אוהבים שמתערבים להם בחיים.
עד כאן נקודות הדמיון. מכאן – השוני.
ביקרנו בחווה אמישית לדוגמא, וסיירנו במקום.

נתחיל בנושא החשמל: הם לא מכניסים חשמל הביתה. בישול, תאורה וכל מה שהם צריכים הם עושים בעזרת גז.
אבל אם, למשל, צריך חשמל לחמם את לול התרנגולות או את הדיר – אז כיון שזה לא לנוחות האישית, אלא לרווחת החיות – הם כן יסכימו להכניס טכנולוגיה.
הם עובדים בעיקר בחקלאות – אבל הצעירים בינהם יוצאים ללמוד, ועובדים בערים גם במקצועות חופשיים שונים. סיפרו לנו על אנשי תכנה, אנשי עסקים, רואי חשבון ועוד.
ובמסגרת העבודה הם נעזרים במחשבים, בטלפונים ובכל מה שהמאה ה-21 מציעה.
ישנם גם אמישים שנעזרים בטרקטורים ובכלי רכב חקלאיים, אם כי זה לא נפוץ עדיין.

אבל כל זה נכון עד שהם מגיעים הביתה. בכניסה לבית סוגרים את הטלפון הנייד וטומנים אותו עמוק בתיק, עם הלאפטופ הכבוי.
כשאדם חוזר הביתה, הוא בבית ולא מחובר לעולם.
לחלק מהאמישים יש טלפונים – אבל הטלפון מחובר למזכירה ונמצא באסם, או ברפת. לא בבית. תתקשרו, תשאירו הודעה – תוך יום-יומיים הם ישמעו אותה ויחזרו אליכם. אולי שלושה ימים. בטח פחות משבוע.

ואני יודעת שלפעמים זה בכלל לא רע.
לא שהייתי מוותרת על המחשב והטלוויזיה בבית (במיוחד לא על המחשב… והבלוג…) – אבל פה ושם, להתנתק ממרוץ הכרכרה המשתקשקת…

ואם כבר כרכרה – הנה כמה מהן, כולל מזחלת שלג אחת שממתינה שיחזור החורף:

בבית החווה סיירנו ברוב החדרים – ושם למדנו שלאמישים אין כנסיה או בית תפילה. כל שבוע הם מתכנסים בבית של מישהו מהקהילה, מבלים את יום ראשון אצלו, אוכלים ומתפללים שם.
כלומר, בערך פעם בשנה, יוצא למשפחה לארח את כל הקהילה – כ-200 אנשים – ליום שלם. הם דואגים לספסלי עץ עליהם הם יושבים בזמן התפילות, והמשפחה המארחת צריכה גם לדאוג לארוחות – מארוחת בוקר ועד ארוחת ערב. לכולם.

בבית החווה ראינו שהעדר הקישוט שהם מקפידים עליו כל כך בבגדים – נשאר בבגדים. הרהיטים בבית מעוטרים, והם עוסקים במלאכות שונות –
אריגה, תפירה, קליעת סלים, נגרות ועוד ועוד. הרבה מהמוצרים הם מציעים למכירה בחנויות שונות באיזור.

 ובנוגע לבגדים… הבגדים נתפרים אישית לכל אדם, אבל לפי גזרות קבועות וידועות מראש. הנשים תמיד בשמלה, הגברים במכנסיים שחורים.
הנעלים – תמיד נעלי עור שחורות.
את רעיון הפשטות הם לקחו כמה צעדים קדימה – באופן מוגזם לטעמי – כיון שבעבר היו מכינים כפתורים מפנינים או מדר (אם הפנינה), והכפתורים נחשבו לקישוט – הם לרוב לא משתמשים בכפתורים.
ריצ'רצ'ים – מובן שאין כלל.
לחלק מהבגדים יש להם קרסים, אבל לרוב משתמשים פשוט בסיכות. תתארו לעצמכם! להתרוצץ יום שלם – וחקלאים לא יושבים כל היום בבית, אלא באמת צריכים לעשות עבודות פיזיות – כשהבגדים מוחזקים בסיכות! איום ונורא!

כאן אפשר לראות חלק מהבגדים שראינו, והמדריך שלנו מסביר בדיוק על מעיל חורף ארוך – אחד הפרטים הבודדים שבהם מותר לתפור כפתורים.

ובנוגע למלאכת יד…
בתור מישהי שלא מתעסקת ב-Scraping למינהו, לא מסוגלת לתפור תך אחד ישר, וכל דבר מעבר לכפתור אני מעבירה לתופרת בתשלום –
אני ממש ממש אוהבת את שמיכות הטלאים האמריקאיות.
האמישים מתמחים בהן, אבל זה לא תחביב אמישי בלבד, אלא כלל אמריקאי. יש לי חברה שאחותה תופרת Quilts יפהפיות. .
הבעיה היא המחירים… שמיכה למיטת יחיד יכולה לעלות מאות דולרים…
לכן נאלצתי להסתפק בתמונות:

עוד מאפיין של האיזורים הכפריים הוא הגשרים המכוסים, כמו זה למשל – מוטי והעננצ'יק עלו לבדוק אותו. זהו גשר קצר, וכבר לא פעיל, שנמצא בשולי החווה, בעיקר כהדגמה.
בנחל תחתיו שחו ברווזים.

 

אחרי שגמרנו את הסיור בחווה, נסענו למקום שבו אפשר לטייל באיזור בכרכרה אמישית, בהנחיית אהרון.
צלמתי ארבעה אנשים מבין האמישים –
הגבר הוא אהרון, שנהג בכרכרה והסיע אותנו.
הילדה היא כנראה בתו, שניסתה למכור לנו עוגיות תוצרת בית
הילד פשוט שיחק בחצר הבית שלו,
והעלמה היתה המלצרית שלנו למחרת, בארוחת הבוקר.

בטיול בעגלה נהנינו מהמטעים עמוסי הפרי (אפרסקים ותפוחים)

וראינו עגלות נוספות שנסעו מאחורינו.

ממה שלמדנו על האמישים, הם קהילה עובדת ופועלת, עם ערכים של עזרה הדדית, פציפיזם ושיתוף פעולה.
הם מתגייסים לצבא ארה"ב לתפקידי עורף – תפקידים שבהם לא ייצטרכו לגעת בנשק.
בתור דוגמא לתרומה שלהם לקהילה, סיפרו לנו בסייור, שלאחר הוריקאן קתרינה שהשאיר מליוני אנשים מחוסרי בית באיזור ניו אורליאנס – האמישים ארגנו אספקה, שכרו אוטובוסים עם נהגים, ושלחו בנאים ואנשי מקצוע משלהם לניו אורליאנס, לעזור לבנות ולשקם את ההריסות.
הם אולי מעדיפים להסתגר בתוך עצמם, אבל אם צריך לעזור – הם הראשונים שיקומו ויתנו יד.

אני לא אומרת שכל האמישים הם נופת צופים ומושלמים, וודאי שאני לא חושבת שאוכל לאמץ את אורח החיים שלהם, אבל כקהילה – הם קהילה חזקה, מאוחדת ותומכת; ואני מאד מעריכה אותם.

התמונות צולמו במחוז לנקסטר בפנסילבניה, בתאריכים 22-23.7.2011
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

 

צפורן הלבנון – Dianthus libanotis – פעם שניה

 

הרשימה החמישית שפרסמתי בבלוג הוקדשה לפרח יפהפה, וכבר אז תהיתי למה הוא לא מככב כצמח גינון – צפורן הלבנון.

 אני עדיין תוהה לגבי השאלה הזו, ובטיול האחרון לחרמון צלמתי מעל 50 תמונות של צפורן הלבנון. זו בהחלט סיבה לרשימה נוספת לפרח הנפלא הזה.

צפורן הלבנון הוא פרח מרהיב. הוא מתחיל לפרוח בסוף יוני, ולכן בעבר פגשתי רק פרטים מעטים שלו.
שיא הפריחה יהיה ביולי – כלומר, הוא עוד לפנינו – אבל בטיולנו הפעם מצאנו עשרות פרטים פורחים.

 

לכל צמח יש דגם שונה מעט משכניו. מייק לבנה כתב על זה: "אתה הולך מצמח לצמח באותו מדרון, משוה ובוחן ומנסה להחליט איזה דגם יותר יפה." – ובאמת, איך אפשר לבחור?

 

הבעיה, כמובן, היא המדרון. מדרון תלול מאד, 70 מעלות בערך. מאד קשה לרדת בו ולבדוק את כל הדגמים… ועוד אחרי כל הדרדרות שירדנו בהן בדרך!
נאלצתי להסתפק רק בחלק קטן מהם…

כדרכי, הכנתי פלטת צבעים – כדי שתוכלו להשוות ולהחליט: מי החביב עליכם?
כמעט-לבן? ורוד ברובו? מנומר? בעל מרכז אדמדם?

כמה כיף שלא צריך לבחור, ואפשר להנות מכל הצבעים!
מייק כתב – "עלה הכותרת מנוקד או מוכתם בארגמן או חום על רקע לבן או קרם או ורוד, כצבוע בידי אמן סיני דקדקן וסבלן."

הצפורן הזה אוהב להיות על הגובה – הוא גדל ברום של 1,600-2,000 מטרים.

בעולם אפשר למצוא אותו בהרי ארמניה וכורדיסטאן, בהרי הלבנון (שם הוגדר) , בהרי מול-הלבנון  (החרמון נחשב להר הדרומי ברכס הרי מול-הלבנון) וגם דרומה, בהרי סיני.

 אצלינו, כאמור, הוא פורח רק בחרמון.
המין הקרוב  לצפורן הלבנון, הוא – כמובן – צפורן סינַי, שגדל בהר הנגב, הרי אדום והרי סיני. אבל הפרחים של צפורן סיני הם זעירים, בערך סנטימטר גדלם, וצבעם ורוד.
ואילו לצפורן הזה – יש פרחים בקוטר 4-5 סנטימטרים, בהמון צבעים נהדרים!

 

וככה, לפני הסוף – פרפר מקסים שפגשתי בחרמון – אחד העדינים והיפים – צבעוני החרמון. הוא אמנם לא צבעוני כמו בני משפחתו (כבר הצגתי צבעוני קשוט וצבעוני שקוף) – אבל זה לא גורע מיופיו ומחינו.

את התמונות צלמתי בחרמון, בתאריך 30.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

עוגית החרמון – Kitaibelia balansae

שוב עליתי לחרמון, ושוב ירדתי ברגל במסלול של הר חבושית.

זהו מסלול קשה, מלא דרדרות סלעים וירידות מאד תלולות.

אבל לארכו אפשר למצוא פרחים מרהיבים. כבר הראיתי בעבר חמשן נדיר, אליסון חרמוני, קערורית נאדית ועוד רבים וטובים שצלמתי לאורך המסלול.
לכן אני חוזרת ויורדת במסלול, למרות הקשיים (וכאבי הרגליים שממשיכים למחרת…)

באחת הפעמים, לפני שנסעתי לחרמון דברתי עם ד"ר יובל ספיר, מנהל הגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א. הוא אמר לי – אם אתם יורדים בהר חבושית, תחפשו את הקיטבליה!

קיטה-מה???

קיטבליה. שיח יפה – אבל מאד דביק, ממשפחת החלמיתיים, עם פרחים גדולים שמזכירים פרחים של חלמית, או חטמית.

יובל הסביר לי בדיוק איפה לחפש את השיח – ליד מצבת בושרי, בכביש העולה לרכבל עליון. כיון שהשביל היורד חוצה את הכביש ממש ליד – אפשר פשוט לסטות לרגע ממנו וללכת אל השיח.

ובכן, הלכתי, בדקתי ומצאתי – אבל השיח לא פרח. זהו שיח נאה למדי.  וכמו שיובל הבטיח, העלים והענפים שלו דביקים.
וכך היה בעצם בכל הפעמים שעברתי ליד מצבת בושרי. הלכתי לבדוק את השיח – תמיד הוא היה שם, דביק וירוק – ומעולם לא ראיתי אותו פורח.

הפעם המצב היה שונה. יצאנו לטיול ב-30.6: מאוחר מהרגיל. כל הפרחים המוכרים לי – כבר סיימו לפרוח או נמצאים ממש בסוף הפריחה.

אבל כאשר הגעתי אל הקיטבליה – היא היתה עמוסת פרחים!

הקיטבליה היא צמח נדיר בחרמון – גדלה ברום של 1400-1700 מטרים, וגם שם ישנם פרטים בודדים. אני מכירה רק את השיח האחד הזה, שיובל הפנה אותי אליו.

הקיטבליה קרויה על שם פאל קיטאבל (Pál Kitaibel) – בוטנאי הונגרי שחי בשנים 1757-1817.
בעולם ישנם שלושה מיני קיטבליה – אחד אנדמי ליוגוסלביה, אחד נוסף שגדל באיזור הבלקן, והמין השלישי הוא רחב התפוצה – גדל מסיציליה, דרך ארצות הבלקן  ועד אלינו.
החרמון הוא גבול התפוצה המזרחי של הפרח המיוחד הזה.

 בעברית, כיון שפרחים רבים ממשפחת החלמיתיים קשורים ל"לחם"(למשל, חלמית, בת-חלמית ומעוג) – ניתן לה השם עוגית.
נכון שאין לי סימפטיה מיוחדת אל אותו בוטנאי, אבל כיון שהכרתי אותה לראשונה בתור "קיטבליה", היא נצרבה אצלי בשם הזה, וה"עוגית" פחות מתקשר לי…

את הקיטבליה צלמתי ליד מצבת בושרי בחרמון, בתאריך 30.6.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.