רומוליאת השלג – Romulea nivalis

ברוב הארץ הפריחה בשלבי סיום אחרונים – והעונה בחרמון רק מתחילה… זה הזמן לעלות לחרמון ולהנות מפרחים מיוחדים ונפלאים!

השלג שכיסה את ההר כולו לפני חדשיים-שלושה – נמס ברובו, ונשארו שלוגיות.

כשמתקרבים אל השלוגיות, רואים שגם הן נמסות – מכל שלוגית זורם פלג מים קרירים, השלג נמס.

את הפלג הקטן הזה מנצלים הפרחים – אם מתקרבים אל הפלג, רואים בו כל מיני פרחים. אילו הראשונים שפורחים בחרמון: הפרחים של שולי השלוגיות הנמסות.

וכאן מצאתי את רומוליאת השלג – היא פורחת לצידי השלוגיות הנסוגות, ממש בפלגי המים.

 

 כך מקבלים תמונות כמו זו – שכוללת את הרומוליאה, הצל שלה – וגם ההשתקפות במים. בעיני זה מיוחד מאין כמוהו:

הרומוליאות הצעירות הן סגולות – וככל שהן מתבגרות הן מלבינות.

הרומוליאות הללו מזכירות לנו מאד פרח אחר: את הכרכום. ובאמת, הן קרובות מאד לכרכומים ושייכות אף הן למשפחת האיריסיים.

כבר הצגתי בבלוג שני מינים נוספים של רומוליאה הגדלים בארץ – רומוליאה צידונית מהכרמל, ורומוליאה סגלולית מכל האיזור הים-תיכוני.

רומוליאת השלג גדלה ברום של 1,550 מטרים ומעלה, ורק בהרים באיזורינו – הרי הלבנון ומול-הלבנון. כלומר, המקום היחידי לפגוש בה בארץ הוא החרמון.

הרומוליאה נקראת על שם רומולוס – אחד משני האחים שייסדו את רומא.
הם היו בני העיר הלטינית אלבה לונגה. סבם, שהיה מלך העיר, הודח על ידי אחיו. הוא הכריח את בת אחיו, הנסיכה ריאה סילביה, להפוך לכוהנת וסטה – כלומר, לבתולה וסטילית. כוהנות אילו נשארו בתולות והתנזרו ממין.
אך מארס, אל המלחמה, בא אל הנסיכה ושכב עמה, ונולדו לה תאומים – רמוס ורומולוס. המלך ציווה, כמובן, להוציא להורג את הנסיכה ובניה – אך המשרת שהיה אחראי על זריקת התינוקות לנהר, שם אותם בעריסה ושילח אותם על פני המים – ממש כמו מרים ומשה.
אל הנהר, טיבריוס, דאג להשיט את העריסה למקום מבטחים, שם מצאה אותם לופה – הזאבה שהניקה אותם וגידלה אותם.

מאוחר יותר הם נמצאו על ידי איכר, שאסף אותם וגידל אותם עד לבגרותם. הם החליטו להקים עיר חדשה על גבעות הפאלאטין – וזוהי רומא, שמרכזה בנוי על שבע גבעות הפאלאטין עד היום.  

התמונות צולמו בחרמון, בתאריכים: 30.5.2009 וגם 25.5.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

  

רשימה לבנה לשבועות, תשע"ב – חלק שני

 אני ממשיכה עם מופעים לבנים ובהירים לכבוד שבועות.
ברשימה לפני שלוש שנים סיפרתי על גן ארץ-ישראל של עתי יופה בנתיב הל"ה, וסיפרתי על הדרדר הכחול הלבקן שפגשתי שם – השנה, פגשתי שוב את הדרדר הכחול הלבקן.

השנה הגן של עתי חוגג 50 שנות פעילות, עם מגוון נהדר של צמחים נדירים ומיוחדים.
למי שלא מכיר: עָתָי יופה (השם הוא שם תנ"כי, של אחד מגיבורי דוד המלך) הקים בקיבוץ נתיב הל"ה גן מקלט לצמחי ארץ ישראל. הוא מגדל בגן – לצד צמחים נפוצים כמו הדרדר הכחול – הרבה מהמינים הנדירים ביותר של ארצינו.
ישנם כמה מינים שנכחדו מהטבע – אך אצל עתי הם עדין פורחים – כמו פעמונית הדורה ומרוות החפים.
כשביקרנו אצל עתי, בנוסף לדרדר הלבקן – מצאנו פרג אגסי:

אמנם בהיר, ולא לבקן לחלוטין – אך בהחלט מיוחד וחגיגי:

בגליל העליון, ליד כפר ורדים, מצאנו זקן-תיש ארוך שצבעו לבנבן, ולא הורוד-הלילכי הרגיל.

שום תל אביב פורח בדרך כלל בורוד, פה ושם מוצאים גם פרט לבקן –

וליד עפולה יש חורשה ששם ידוע שאפשר למצוא את דם-המכבים האדום – בלבן.
אגב, באירופה ישנם מינים קרובים שצבעם צהוב-קרם. בגן הבוטני בגבעת רם פורח בימים אילו דם-מכבים איטלקי שצבעו צהבהב.

השנה פגשתי גם פרט צהבהב בנחל כזיב:

המיוחדים מכולם, בעיני לפחות, הם הסחלבים. הסחלב האנטולי שצלמתי בנחל מירון הוא לא לבקן לחלוטין, אלא ורדרד בהיר מאד

לדעתי הגוון הזה חגיגי ומיוחד.

ובכרמל, במחצבת חרייבה היתה השנה עליה לרגל אל השפתן המצוי – עוד סחלב מיוחד, שפורח בדרך כלל בצבע בורדו עמוק,

אבל בין אלפי הפרטים בצבע בורדו, היה אחד צהבהב-ירקרק:

 את התמונות צלמתי במקומות הבאים –
7.4.2011 בשביל נורמן ליד כפר ורדים,
20.5.2011 בשולי עפולה,
15.3.2012 ביער אילנות,
27.3.2012 במחצבת חרייבה בכרמל,
29.3.2012 בגן של עתי יופה, בנתיב הל"ה,
10.4.2012 בנחל מירון,
12.5.2012 בנחל כזיב


כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!
חג שמח!

 

רשימה לבנה לשבועות, תשע"ב

לכבוד חג שבועות לפני שלוש שנים, פרסמתי רשימה לבנה: רשימה על פרחים שביום-יום הם צבעוניים, אבל פה ושם פוגשים מופע לבן שלהם: לבקנים.
כיון שהצטברו אצלי בינתיים עוד כמה וכמה לבקנים שכאילה, החלטתי ששבועות הוא זמן מצוין לסקירת לבקנים.
בעצם, נשאלת השאלה – מה זה "לבקנות" – או Albinism באנגלית?
זהו פגם גנטי בו הצמח מפסיק לייצר פיגמנטים. וכאן אנחנו מתחילים להסתבך, כי הכלורופיל – שנותן לצמח את הצבע הירוק – גם הוא פיגמנט.
צמח לבקן אמיתי הוא צמח שלא מצליח לייצר כלורופיל. אם הוא לא מצליח לייצר כלורופיל, תהליך הפוטוסינתזה לא מתקיים ולכן הצמח לא יצליח לספק לעצמו מזון. במצב כזה, לפני שהוא יצליח להתפתח הוא ימות. בודאי הוא לא יצליח לפתח פרחים – שדורשים הרבה אנרגיה ומזון.
ללבקנים שאני מראה ברשימה פה – אין בעיות של ייצור כלורופיל: הצמחים ירוקים ומבצעים פוטוסינתזה. אבל הפרחים שלהם לבנים או בהירים מאד – מה שמעיד על בעיה בפיגמנטציה. כלומר, הם לא לבקנים "אמיתיים", אלא פרחים בעלי פגם גנטי שמונע מהם לייצר את הפיגמנטים הצבעוניים שלהם.

הראשון הוא הקטן ביותר – ורוניקה סורית. הורוניקה היא כחולה-לבנה, ולכן יש הקוראים לה "ורוניקה ציונית". אבל פעם אחת, בהר אדיר, פגשנו אחת ורדרדה בהירה:

ישנם מינים רבים של מקור חסידה, ולפעמים הם מאד דומים וקשה להבדיל בינהם. ההבדלים בין  המינים השונים הם לעתים מזעריים.
הפרחים של מיני מקור החסידה השונים הם בדרך כלל על הקשת בין ורוד לסגול.
ביער קדימה צלמתי מקור חסידה מפוצל לבקן: במקור הוא אחד הורודים יותר.

ואילו באיזור לכיש, ליד תל בית מרסים פגשתי דוקא מקור חסידה ארוך – מין האופייני לאיזורי ספר המדבר, בעל פרי (כלומר, מקור-חסידה) ארוך – ארכו בסביבות 8 ס"מ.
הפרח שלו בדרך כלל בצבע סגלגל-תכול, אך לא הפעם:

פרח אופייני לתקופת החורף, שפורח בירוק-סגול הוא המצילות. במישור החוף ישנם שני מינים נפוצים, ויש לי נציגים לבקניים לשניהם:
מצילות החוף – בעלי ציצית קטנה למעלה –

ומצילות מצוייצות – בעלי ציצית גדולה ומרשימה. כאן אפשר לראות פרט סגול "נורמלי" ליד הפרט הלבקן:

ברשימה לפני 3 שנים הצגתי בן-חצב יקינתוני לבקן מחורשת הסרג'נטים. כנראה התופעה קיימת שם – גם השנה פגשתי בן-חצב יקינתוני לבקן:

הלבן ממש זוהר על רקע מרבד של חרצית דביקה (שהיא קטנה יותר מהחרצית העטורה, הנפוצה)

והיפהפיה שלי להיום היא החטמית הזיפנית –

בכרמל מצאנו מקבץ מרשים של חטמיות, ורודות ולבנות יחדיו – חגיגיות ונפלאות!

את התמונות צלמתי:
בהר אדיר, 7.4.2011
ביער קדימה, שמורת תל יצחק וחורשת הסרג'נטים, 15.3.2012
בתל בית מרסים, לכיש 29.3.2012
ובכרמל 30.4.2012

וכיון שיש לי עוד לבקנים – המשך יבוא!
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

חג שמח!

כחליל הגליל – Apharitis cilisae

הוא בסך הכל פרפר, פרפר קטן: מוטת כנפיו היא בערך סנטימטר וחצי.

ובכל זאת, לפני 6 שנים הפרפר הקטן הזה היה תקדים היסטורי, והוא גרם לשינוי תכניות בניה בחדרה ובשרון – ומאוחר יותר גם לשינוי בחקיקה.

אני מציגה בפניכם את כחליל הגליל: פרפר קטן ממשפחת הכחלילים. הוא אפילו לא כחול – צבע כנפיו כתום מלמעלה, וכתמתם-חום מלמטה.

הוא זוהה לראשונה בצפון הר מירון, ולכן נקרא כחליל הגליל. אבל בשנים האחרונות הוא התמעט מאד וכמעט אין תצפיות שלו מהגליל. כבר חשבו שהוא נכחד…

לפני פחות מ-20 שנים הוא התגלה על ידי עוז ריטנר באיזור מפתיע: צפון חדרה. לא רחוק מחוות חפציבה.

חובבי פרפרים שמרו על המקום בסודי סודות, כי פרפרים אינם חיות מוגנות – ואספני פרפרים משלמים הרבה תמורת פרפר נדיר. אבל… אז הוחלט להרחיב את חדרה ולבנות שכונה של 3,000 דירות. איפה? נכון. בשטח המחיה של הכחלילים.
חובבי הפרפרים פרסמו את עובדת קיומו של הכחליל, ויצאו למאבק למענו.

בשנת 2006 נערך סקר מקיף באיזור, והוחלט לראשונה להתחשב בפרפר בעת התכנון! ובאמת, איזור חפציבה נותר כשטח פתוח – למען הכחלילים.
כחלק מהסקר, נבדקה תפוצת הכחלילים וגילו שהם מדרימים עד מכמורת ומצפינים עד קיסריה. רובם מתרכזים באיזור חולות חפציבה.

בשנת 2009 נוצר התקדים השני הקשור בפרפר הזה: רגע לפני שעזב את תפקידו כשר להגנת הסביבה, גדעון עזרא ז"ל חתם על חוק שהכריז על ארבעה-עשר מיני פרפרים נדירים (בינהם כחליל הגליל) כמינים מוגנים!
את הכתבה המספרת על החוק, ואת רשימת הפרפרים ניתן למצוא באתר רשות הטבע והגנים

ומה בקשר לכחליל עצמו? הוא לא מודע לכל הרעש והשינויים שהוא גרם.
אנחנו ראינו את הכחלילים עסוקים בשתית צוף, מפרחי גזר החוף.

מהלך החיים של כחליל הגליל הוא מעניין מאד. לאחר ההזדווגות, הכחלילה עפה לה לשיח רתם, נוחתת על ענף ומתחילה לטייל עליו, בין ענפיו הסבוכים. היא הולכת לה מטה מטה עד כמה שהיא יכולה – שם היא מטילה את הביצה קרוב לבסיס הרתם.

בשלב זה נכנסות לפעולה נמלים – מין מסוים של נמלים שקרוי לבובית. הפועלות אוספות את הביצים לקן, ומטפלות בביצה ומאוחר יותר בזחל.

שיתוף הפעולה הזה הוא מיוחד ומרתק. מין אחר של כחליל – כחליל מנומר (שטרם היה לי העונג לפגוש) נחקר, ובמחקר הזה גילו שהנמלים מטפלות בזחלים, והזחלים מפרישים חומר מתוק – טל-דבש – ממנו ניזונות הנמלים.
כחליל הגליל הוא מין קרוב לכחליל המנומר, וכפי הנראה חיי השיתוף כאן דומים – אך הם לא נחקרו עדין.

הזחלים נהנים מהטיפול, ומתגלמים בתוך הקן. כאשר הכחלילים הבוגרים יוצאים מהגולם, הם זוחלים במחילות הנמלים עד ליציאה, ורק אז הם פורשים כנפיים – ועפים להם, להנות מצוף הגזר, להזדווג, ולדאוג לדור הבא.  

 

התמונות צולמו כולן ליד מכמורת, בתאריך 18.5.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

המון תודה לקרקל1 ולבנו, קרקל-ג'וניור שלקחו אותי אל הכחלילים!

טבע עירוני: תחנת הצפרות בגן סאקר, ירושלים – חלק שני

המשך הסיור בתחנת הצפרות בירושלים. הקליקו לחלק הראשון.

רוב הציפורים שראיתי בתחנת הצפרות היו צוצלות, דרורים ובולבולים – ציפורים שאני רואה בכל מקום, ולא צריכה לנסוע במיוחד לירושלים בשביל לפגוש אותן.
אבל פה ושם הגיעו כמה מיוחדות, כמו קנית – ציפור שאוהבת להתחבא בסבך ביצה, ופה היא מתחבאת בין עליו של האיריס הענף:
אבנר מספר שעופות מים מתחילים לגלות את הבריכה, וכבר ביקרו אצלם אנפית גמדית וכמה לבניות.

גם נקר סורי עבר מעלינו, בין העצים. לצערי, הוא לא נשאר לדגמן לי מספיק זמן. 

נקבת הסבכי שחור-הכיפה, לעומת זאת, שיתפה איתי פעולה ועמדה בסבלנות על ענף עד שהצלחתי לצלם תמונה טובה שלה.

בבריכה חיות המון צפרדעים – שומעים אותן מכל עבר, לראות קצת יותר קשה כי הן חבויות בבוץ. אבנר מספר שהוא ראה פעם אחת שלדג לבן-חזה יורד ותופס חמש צפרדעים בזו אחר זו…
לא נראה שזה פגע במיוחד באוכלוסיה. למשל, בתמונה הבאה יש ארבע צפרדעים. (וזו הסיבה שלא הורדתי מהתמונה את החלקים עם הענפים המטושטשים…)

בשטח הפתוח של התחנה נשמרת הצמחיה טבעית. עכשיו רוב הפרחים כבר גמרו לפרוח, ומצאתי צלע-שור קטנה: פרח קטן ועדין ממשפחת הסוככיים:

ומה לגבי פרפרים? המוני פרפרים מרפרפים בשטח. בודדים הצלחתי לצלם.
למשל, לבנין הכרוב –

כחליל השברק – שהגב שלו בצבע כחול מטלי משגע

כחליל האפון נהנה מאד מפרחי אחירתם החורש. שימו לב שגם אצלו, כמו לכחליל האשחר, יש ראש מדומה עם שנצים דמויי מחושים בחלק האחורי של הכנפיים –

גם סטיריות היו – ראיתי סטירית פקוחה וגם את סטירית היבלית. צלמתי סטירית משויישת שנהנתה מצוף של דרדר מצוי –

לפתע שמעתי זמזום חזק, ממש הליקופטר מעלי… הסתכלתי וראיתי משהו שחור וגדול (גדול יחסית לחרק…). הוא נחת על שיח צלף קוצני, ואני התקרבתי כדי לצלם:
זהו קפנודיס השקד. חיפושית גדולה (כמעט 5 ס"מ אורכה), שהפונדקאי שלה הוא עץ השקד. הבעיה היא שזחלי הקפנודיס הורסים את עצי השקד והורגים אותם, ולכן החיפושית הזו נחשבת למזיק רציני לחקלאות.

הסתובבתי עוד קצת בשטח התחנה, ראיתי שרקרקים ופשושים שבאו לבקר,
הודיתי לאבנר על הסיור המקיף וההסברים היפים.
בדרך לאוטו, על עץ ברוש, פגשתי שוב את הסבכית שחורת-הכיפה. עכשיו אני כבר מזהה אותה בעצמי:

התמונות צולמו בתחנת הצפרות בירושלים, בתאריך 15.5.2012
מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא
וגם מוזמנים לבקר בתחנה המקסימה הזו.

 

 

טבע עירוני: תחנת הצפרות בגן סאקר, ירושלים

"אולי תבואי לבקר גם אצלינו?" שאל אותי אבנר. ולמען האמת, כבר כמה זמן אני חושבת על ביקור בתחנת הצפרות בירושלים. אז באתי.

תחנת הצפרות של ירושלים הוקמה בשנת 1994 ע"י עמיר בלבן, ושותפים נוספים מהחברה להגנת הטבע. היא נמצאת בין גן הורדים לגן סאקר למתחם הכנסת.
המקום נעים ויפהפה, בנוי בחשיבה אקולוגית – יש דגש על מחזור חומרים, שימוש בצמחיה מקומית, ויש גם בריכת מים קטנה שמאחוריה יש מסתור בו אפשר לשבת ולצפות בציפורים, בלי להפחיד אותן.

הגעתי לתחנה, ומצאתי מדריך ומדריכה, מולם יושבים עשרה בני נוער, והם מדברים על ציפורים ופרפרים. נשארתי להקשיב, ונהניתי לראות איך בני הנוער מתעניינים בציפורים – במיוחד בזו שהחזיק המדריך.
המדריכה לקחה את הילדים לסיור בשטח עם משקפות ומגדירים, ואני ניגשתי לומר שלום למדריך – אבנר, שהזמין אותי.
אבנר שמח לקראתי, ולאחר שטִבָּע ושחרר את אחרונות הציפורים שנלכדו באותו בוקר – אפילו ערך לי סיור מקיף בשטח התחנה.

עד סוף מאי, כל בוקר מתבצע טיבוע בתחנה. צריך לבוא מוקדם – אם תגיעו בסביבות 7-8 בבוקר זה יהיה מצוין: אני ראיתי רק את סוף התהליך.
מעניין מאד לראות את אנשי התחנה לוכדים ציפורים, ואז שוקלים ומודדים אותן, מטבעים אותן – ומשחררים.
ציפורי שיר הן יצורים קטנים ועדינים. למשל, השיחנית הקטנה שבתמונה מעל שוקלת 9 גרם בלבד.

התחלתי במסתור, והסתכלתי סביב. בצד עומד שולחן ועליו הניחו פירות – הדרורים מאד נהנו מהאבטיח, ומאוחר יותר ראיתי גם שחרור מגיע ואוכל ממנו.

אבנר מספר שציפורים שמקננות בכל העיר כבר מכירות את אתר התחנה בתור מקום למצוא בו מזון ומסתור, וגם אם אינן מתגוררות ומקננות בשטח – הן באות לאכול בתחום התחנה.
חלקן מקננות ממש קרוב, כמו למשל – קן הצוצלות הזה, שנמצא בתוך בנין התחנה.

בבריכה הקטנה שתלו מגוון צמחי מים שחלקם נדירים ובסכנת הכחדה, כמו איריס ענף

נימפאה לבנה – מין שנכחד מהטבע, וכיום ניתן לפגוש אותו רק בגנים בוטניים. 

וחמשן זוחל – מין נדיר נוסף, שאני מכירה ממערת פער בגליל העליון.

הבריכה בנויה בצורה חכמה – יש בריכונת קטנה שממנה יורדים המים במפל בגובה 30 ס"מ, וממשיכים בפלג קטן אל הבריכה המרכזית.
הרבה ציפורים באות לבריכונת הקטנה, להתרחץ במים ולשתות אותם, למשל – בולבול צהוב-שת

וגם נקבת סבכי שחור-כיפה –

הרשימה מתארכת, ויש לי עוד הרבה מה לספר ולהראות, ולכן אני אסיים פה: המשך יבוא!
התמונות צולמו כולן ב-15.5.2012, בתחנת הצפרות בירושלים, מומלץ לבוא לבקר – פתוח גם בסופי שבוע.
הציפורים בתמונה הראשונה והאחרונה הן דרור הבית,
בתמונה השניה זו צפרדע נחלים מהבריכה,
וכתמיד מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

תותים! יש תותים!

היום אני אגרום לכם להזיל ריר…

כי היום אני מדברת על הפרי הטעים ביותר בעולם – ואל תתווכחו איתי, כי אני לא אשתכנע.

אני מאד אוהבת דובדבנים, משמשים, שסק, אפרסקים… אבל התותים הם מעל לכל.

תות עץ, זן שחור, גדול ועסיסי… אין. פשוט אין טוב ממנו!

ובכניסה לכפר סבא מצאתי לפני שבועיים עץ ענקי ועמוס פירות – ואני משתדלת לדגום אותו שוב ושוב.

העורב ניצב בראש העץ ולא הפסיק לצעוק ולגרש את כל הציפורים שרצו להתקרב. אולי הוא רצה לגרש גם אותי, אבל אני הייתי ליד הענפים הנמוכים, והוא היה בראש העץ, בגובה עשרה מטרים בערך…

תות העץ הובא לארץ מסין, כבר במאה ה-16. שם הוא משמש כגורם חשוב בתעשיית המשי,
כי זחלי טוואי המשי ניזונים מהעלים שלו  (ורק מהם!) – ומהגלמים מכינים את המשי.
בבלוג "חרקים – עולם קטן בגדול" יש רשימה מצוינת של עמיר על טוואי המשי ועל ייצור משי, ובאמת כדאי לקרוא אותה.

ישנם כמה מינים וזנים של תות בארץ – בעלי פרי שחור, ורוד ולבן.
השחור – לטעמי – הוא האחד.
אני לא אתנגד ולא אסרב לתות לבן או לתות ורוד, אבל השחורים הם הנפלאים ביותר!
לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, הזן השחור והזן הלבן שניהם שייכים למין אחד שנקרא Morus alba, כלומר תות לבן
ואילו הזן הורוד שיך למין אחר – Morus nigra – תות שחור.

בארץ, במאה ה-19,  היו מספר נסיונות לגדל עצי תות בשביל תעשית משי.
באמצע המאה ה-19 שתלו עצים באיזור ירושלים וסביב יפו.
בחלק ממושבות הברון – למשל בראש פינה – פקידי הברון דאגו לנטוע עצי תות.
הם דאגו להביא ידע ולבנות מטוויות, לטוויות בדי משי – על מנת לייצא משי לצרפת.

אבל עלות ייצור המשי היתה גבוהה יותר מהמחיר בו נמכר המשי לצרפת, והניהול של כל התהליך היה כושל – ולכן בשנת 1905 נסגרו אחרונות המטוויות, והופסק ייצור המשי בארץ.
את עצי התות המשיכו לנטוע, אבל לא בשביל יצור המשי – אלא למען הפרי.

הרבה עצים, לעומת זאת, נשארו בשטח, התרבו וגם פלשו לשטחי בר – נחל עמוד, למשל, הוא מקום מצוין לתותים.

כשהייתי ילדה, היה בחצר הבית שלי עץ תות (לא רחוק מהשקדיה) – ובעונת התותים הייתי נמצאת רוב הזמן על העץ. מטפסת עד לענפים הגבוהים (ככל שהעזתי, ולפי אמא שלי העזתי הרבה יותר ממה שנראה לה בטוח) וזוללת תותים!
לצערי, לפני כמה וכמה שנים העץ חלה ומת.
מאז אני מחפשת תותים "בשדות זרים". כי באמת, איך אפשר להתעלם מפרי עסיסי ונפלא שכזה?

ואחרי איסוף התותים, זה פשוט נפלא לשבת עם קערית תותים, ולהתענג על הטעם שלהם, אחד-אחד!

התמונות צולמו בכפר סבא, 6.5.2012
מוזמנים להקליק עליהן על מנת לראותן בגודל מלא!

חטמית זיפנית – Alcea setosa

"חזרנו היום בכביש 6 דרום והיו שם לאורך קטע לא קצר פרחים מאד יפים גבוהים בצבע ורוד, אז בתי אמרה בצחוק שזה חצב ורוד. אולי את יודעת מהו הפרח שדומה לחצב והוא בצבע ורוד? "
כך כתבה לי חברה בפייסבוק לפני שבועיים בערך. מיד עניתי לה – "חטמית זיפנית", ואז חשבתי שבעצם זו סיבה לרשומה.

לדעתי, הדמיון בין החטמית לחצב מתמצה בכך שאילו עמודי תפרחת גדולים ובולטים.
הפרחים של החטמית גדולים ומרשימים יותר מאילו של החצב, אבל בהחלט ברור למה ילדה שמחפשת שם לפרח תבחר דוקא ב"חצב ורוד"

כשסללו את כביש 6, בעקבות הצעתה המצוינת של פרופ. אביבה רבינוביץ'-וין ז"ל, הוחלט שהגינון סביב הכביש יהיה גינון בצמחי ארץ-ישראל, ובפרט – גינון בצמחים שנעקרו למען סלילת הכביש.
זה אמנם דרש מהעובדים לאסוף זרעים ושתילים לפני הסלילה ולא סתם לרמוס אותם, אבל התוצאה מרהיבה: הנוסעים בכביש היום נהנים ממרווה משולשת, לטם שעיר ומרווני, חצב מצוי, תורמוס ההרים ועוד רבים מצמחי ארצינו – וגם מהחטמית הזיפנית.

 

החטמית הזיפנית נפוצה בכרמל, בגליל, ביהודה ושומרון… בכל איזור שיש בו 400 מ"מ גשם לשנה או יותר. אבל היא חודרת גם לאיזורי ספר-המדבר.

אם תפתחו ספרים ישנים על טיולים ופריחה בארץ, תוכלו למצוא תמונות של חטמית עם הכיתוב "ורד הקציר" – זה היה השם העממי שלה במשך שנים רבות.
אמנם אין קשר לורד (או למשפחת הורדניים), אך החטמית ורודה (מאד!), בעלת חמישה עלי כותרת (כמו ורד בר), יפה ובולטת בשטח.

היא פורחת בין אפריל ליוני – כלומר בעת הקציר. והנה לנו "ורד הקציר".

בטבע, הצבע של החטמית הוא ורוד. יש מעט שוני בגוונים – יש בעלות מרכז כהה ובהיר יותר, כמו שאפשר לראות פה –

אבל בסך הכל הגוונים הם ורודים. החטמית תורבתה, ומופיעה כיום גם בגינון – ושם אפשר למצוא אותה בקשת גוונים נפלאה, מלבן ועד בורדו.
בשנה שעברה אספתי זרעים מערוגה במרכז כפר סבא, וכעת פורחות על הגג שלי שתי חטמיות בצבע בורדו משגע!

עמוד התפרחת של החטמית הוא גבוה ומרשים – יכול להגיע לשני מטרים, ואצל התרבותיות גם יותר.
קודם כל, זה מאפשר לנו כל מיני תמונות של חטמית-בנוף, כמו זו שצלמתי ממצוק הארבעים בכרמל – לכיוון המורדות המזרחיים של חיפה, והמפרץ.

או מעל עמק הירדן…

דבר נוסף ששמתי לב אליו, הוא שהחטמיות לא פורחות לפי סדר פריחה מסוים.

בניגוד לפרחים שכבר הצגתי – כמו סחלב הגליל, שפורח מלמעלה למטה (סדר בסיפטלי) או בן-חצב יקינתוני שפורח מלמטה למעלה (סדר אקרופטלי) – פרחי החטמית פורחים ללא סדר.
יש מקדימים, יש מאחרים – כל אחד ביחס לעצמו, בלי להתייחס לניצנים תחתיו או מעליו.

לחטמית יש אבקה רבה ודביקה. האבקה הזו מושכת חרקים – כמו החיפושית שבתמונה, ששמה יקרונית נאה.

התמונות צולמו –
בנחל תלכיד, בבקעת הירדן, 26.3.2009
ביער חורשים, 9.4.2012
בכרמל, בנקודות שונות, ב20.4.2012 וב-30.4.2012
ועל הגג שלי, ב-11.4.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

געדה קִפַּחַת – Teucrium procerum

זהו, עבר עוד ל"ג בעומר, ואני עדיין מתאוששת מריחות העשן האיומים, מזיהום האויר המחריד – ועדין לא מבינה את הצורך להבעיר מדורות ענק זוועתיות.

 

אני בורחת מהעשן אל אחד המינים הנדירים בארצנו – צמח מקסים בסכנת הכחדה, ושמו געדה קפחת.

קפחת – כלומר, גבוהה במיוחד… ניסיתי לצלם אותה שתראה גבוהה – אבל זה לא שהיא כל-כך גבוהה… הצמח מתנשא לגובה של 50-70 ס"מ,
כלומר בשדה של שיבולת שועל (כמו השדה שבו הייתי) – היא פשוט נעלמת בין השיבולים…

ובעצם בשטח זה נראה כך – גוש סגול-ירוק, ולא מאד בולט בין הדגניים סביבו.

הדבר הנפלא בגעדה הזו הוא הפרח שלה. מעודן ומקסים –

הגעדה שייכת למשפחת השפתניים – כמו המרווה, הצמר והקערורית. המשפחה נקראת כך כי לפרחים בה יש (לרוב) עלי-כותרת בצורה של שפתיים – שפה עליונה ושפה תחתונה. זה בולט היטב בקערורית.

יש מינים במשפחה שויתרו על השפה העליונה – למשל, הגעדות.

 

כלומר, הפרח מורכב מעלה כותרת אחד – אבל מפוצל ומקסים, ומעליו מתנשאים עמוד העלי והאבקנים…

כמו שציינתי, הגעדה היא מין נדיר בסכנת הכחדה. היא גדלה בארץ באיזור השרון וברמות מנשה, וידועה בערך מ-6 נקודות בארץ. זה הכל.

האוכלוסיה הגדולה ביותר היא בתל-זרור בשולי חדרה, מקום שלא הזדמן לי לבקר בו עדיין. אני פגשתי אותה ממש ליד הכניסה לקיבוץ רמות מנשה.
הבעיה היא ששני המקומות הללו אינם שמורות טבע – ובהחלט יכול להיות שיחליטו לבנות עליהם…

הגעדה הקפחת דומה מאד למין אחר שפורח בחרמון ובגולן – געדה מזרחית. ההבדלים הם מאד קטנים – הגובה, גוון העלים, שעירות הגביע…
יש סברה שהם בעצם מין אחד, שמתנהג אחרת באיזורי הגולן והחרמון (עתירי המים והשלג) ובאיזור השרון ורמות מנשה (החמים יותר).

התמונות צולמו ברמות מנשה, ב-1.5.2010 וגם ב-6.5.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 ולמי שפספס – ברשימה הקודמת הוספתי הזמנה לאירוע ברמת הנדיב – חגיגת פרפרים.

אכילאה קטנת-פרחים וכחליל האשחר

בנוסף לכל הפרפרים שפגשתי ברמת הנדיב, פגשתי פרפר נוסף שאני רוצה להקדיש לו רשימה משלו.

 

סיבה חשובה אחת היא הפרח שעליו הוא טייל וממנו שתה צוף.

הכירו נא את כחליל האשחר (שמו הלטיני – Satyrium spini) ואת האכילאה קְטַנַת-הפּרחים (Achillea biebersteinii).

בספר "פרפרים ברמת הנדיב", ד"ר רחלי שוורץ-צחור מספרת לנו שלכחליל האשחר יש שרטוט בחלק התחתון של הכנפים – שרטוט של "ראש מדומה" ותוספת של שני משנצים ארוכים דמויי מחושים.
זו ההסוואה שלו – הטורפים שמתנפלים על הקצה התחתון של הכנפיים לא יצליחו להמית את הכחליל, אלא – במקרה הגרוע – לפגוע מעט בכושר התעופה שלו.

כיון שכך, הכחליל מרגיש בטוח למדי בכוחות "ההסוואה" שלו, ולא מפחד. עמדנו במשך דקות ארוכות סביב קבוצת כחלילים שנהנו מצוף האכילאה, וצילמנו אותם מכל עבר.

לפי הכתוב בספר, הפרח החביב על כחלילי האשחר הבוגרים הוא חרחבינה מכחילה, ובאמת ראינו אותם מתקבצים על פרחי החרחבינה – לפעמים גם כמה וכמה פרפרים על צמח אחד.
לצערי הפעם הם ברחו כשניסיתי לצלם את המקבצים…

כחליל האשחר הוא מין טריטוריאלי. הזכר בוחר לו עמדת תצפית, ואם הוא מזהה זכר ה"פולש" לתחומו – גם אם זה מין אחר לחלוטין, כמו כחליל הגליל למשל – הוא יוצא אליו במעוף מהיר, מגרש אותו, וחוזר לעמדת התצפית שלו.

ומה לגבי האכילאה?
היא נקראת על שם אכילס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית.
זהו מין נדיר למדי בארץ, אני פגשתי אותה בגולן. היא ידועה גם מצפון הגליל העליון, ומציאתה ברמת הנדיב הפתיעה (ושימחה) את רחלי האקולוגית.

לעלי האכילאה יש ריח חריף – בעיני הוא נעים, אבל זה בדיוק מה שנקרא "ענין של טעם וריח". ברפואה העממית משתמשים באכילאה בתור דוחה חרקים ולחיטוי.

אכילס למד על האכילאה ממורו – כירון הקנטאור, והוא לימד את שאר האנשים על שימושי האכילאה כצמח מחטא ועוזר בריפוי פציעות.

בנוגע ל"קטנת פרחים" – הפעם השם מאד לא קולע בעיני. קודם כל, זהו פרח ממשפחת המורכבים. יש לנו כאן תפרחת דמויית סוכך, שמורכבת מהמוני "פרחים" – אבל כל "פרח" הוא בעצם תפרחת מורכבת, שבנויה מפרחים זעירים…
היא נקראת "קטנת פרחים", כי כל "פרח" מורכב גדלו 3-5 מ"מ, ובמינים אחרים של אכילאה (כמו אכילאה ערבתית ואכילאה ריחנית מהנגב, למשל) – ה"פרח" המורכב הוא גדול יותר. טיפונת יותר. מילימטר או שנים.

התמונות צולמו ברמת הנדיב, 6.5.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

ושוב, תודה לרחלי על הסיור וההסברים!


ועוד משהו:
הלילה חוגגים את "ל"ג בעומר" – החג הכי אנטי-סביבתי ואנטי-אנושי 
שיש לנו.
אני, כמובן, מתנגדת בכלל לרעיון המדורה, ומנסה כל שנה לשכנע את כל מי שסביבי להסתפק במדורות קטנות, או אפילו בחגיגות ללא אש… וללא הצלחה.
תקראו את הרשימה הזו, שקישרתי אליה גם בשנה שעברה: היא עדיין תקפה.

ובכל מקרה: אני באמת מבקשת –
 שימו לב איפה אתם מבעירים את האש – הזהרו לא לשרוף עצים, חורשות או שדות קוצים.
 הקפידו לשרוף רק קרשים ועצים שהכנתם, אל תאספו עצים בטבע!
 לא לשרוף חפצים מפלסטיק, שקיות ניילון, עצים צבועים בצבעים שונים – כל אילה יפלטו גזים רעילים לאוויר שאנו נושמים, וירעילו אותנו.
 הקפידו לכבות את המדורה היטב, לא להשאיר גחלים לוחשות שהרוח עלולה להבעיר מחדש.
 הקפידו לנקות את השטח אחריכם! אל תשאירו שקיות, בקבוקים ריקים ושאר זבל!

תודה.


ועוד תוספת – רחלי ביקשה ממני להוסיף הזמנה לאירוע פרפרים ברמת הנדיב, ואני מוסיפה בשמחה:

פרפרים ברמת הנדיב

לפני שנה, סיפרתי לכם על גינת הפרפרים המקסימה ברמת הנדיב – ממש ליד גני הברון. אז פגשתי שם את רפרף הדבקה.

השבוע חזרתי אל רמת הנדיב, גם לגינת הפרפרים וגם לסיור בשטח. גינת הפרפרים פתוחה בשעות בהן האיזור כולו פתוח, ובחינם – ועכשיו, חודש מאי, הוא חודש השיא מבחינת הפרפרים,
ולכן כדאי מאד לבקר בגינת הפרפרים!

בנוסף, אפשר לקנות במרכז המבקרים ספר מקסים – "פרפרים ברמת הנדיב" שכתבה ד"ר רחלי שוורץ-צחור, האקולוגית של רמת הנדיב, ואייר טוביה קורץ – שהוא המאייר המוביל בארץ בכל הקשור לציורי טבע.
אני אציג בפניכם חלק מהפרפרים שראיתי (את החלק שהצלחתי לצלם…) – עם הערות מתוך הספר.

אני פותחת בסטירית משויישת.
סטירית המשויישת הוא פרפר יוצא דופן במשפחת הסטיריתיים – רוב הסטיריות הן בגווני חום-כתום-אפור, ואילו זו בוהקת לה בלבן.
בספר כתוב שהסטיריות אוהבות להתקבץ על פרחי ברקן סורי – כמו בתמונה הזו:

הצבעים שלו – שילוב של לבן ושחור – הם צבעי אזהרה. בתחילה חשבו שהסטירית מתחפשת ללבנין, כי מיני הלבנין הם רעילים.
אך לאחרונה מצאו כי הזחלים ניזונים מצמחים ממשפחת הדגניים, הנגועים בפטריה. הפטריה רעילה לציפורים וחרקים רבים, אבל הסטיריות פיתחו עמידות נגד הרעל.
כלומר, הפרפר הזה רעיל לטורפים, ולא סתם הוא מתהדר בצבעי אזהרה.
כאן הסטירית מתעופפת לאחר ביקור בגדילן מצוי – קרוב של הברקן –

את הפרפרית הבאה פגשנו ממש בכניסה לגני הברון, שותה צוף מפרחי דייטס דו-גוני (Dietes bicolor) – זוהי לימונית האשחר.

הלימונית קבלה את שמה מהזכר – שצבעו הוא צהוב-לימוני עז ומרשים. ראינו אותו מרחף בשטח, אבל הוא היה זריז וחסר סבלנות – לכן לא הצלחתי לצלם אותו.
הגברת, לעומתו, צבעיה מעודנים יותר, ירקרקים. היא היתה עסוקה בפרחי הדייטס, ואפשרה לי לצלם.

בספר הפרפרים, כתוב שפרפרי הלימונית הם אילו שאחראים לשם "Butterfly" – הלימונית נקראת באנגלית "Butter-Fly" – כלומר, מעופף החמאה, בגלל הצבע הצהוב. וממנה נגזר השם לכל הפרפרים באשר הם!
מהלימונית אני עוברת אל קרוב משפחתה הנפוץ מאד: לבנין הכרוב.

לבנין הכרוב הוא אחד הפרפרים הנפוצים ביותר בארצינו, הוא בולט בצבעו הלבן. לבן? לבן עבורינו. בעצם, נקבת הלבנין היא בעלת צבע אולטרה-סגול,
אותו אנחנו לא רואים, אבל הלבנינים כן.

לבנין הכרוב הסתגל לחיים ליד האדם. הזחלים אוכלים את צמחי המצליבים, כמו כרוב, כרובית, צנון ועוד.
אבל הוא אוהב גם את העלים של כובע-הנזיר, וכבר ראיתי איך 3-4 זחלים של לבנין הכרוב מחסלים ערוגה שלמה של עלי כובע הנזיר…  

מלבנין הכרוב אני עוברת אל לבנין הרכפה – זהו פרפר נודד! באביב ובתחילת הקיץ נודדות להקות קטנות של לבנינים מצפון אפריקה לאירופה.
אצלינו אפשר לפגוש אותו כל השנה. הוא קרוי על שם הרכפה הלבנה, עליה מטילה הנקבה את הביצים. כאן הוא מנצל צמח צוף מעולה (אך מין פולש אגרסיבי) – לנטנה ססגונית.

והנה הגעתי אל הפרפר הנפוץ ביותר ברחבי תבל: ה-Painted Lady – נמפית החורשף.
כאן היא נהנית מלנטנה ססגונית (אחת עם פרחים אדומים, ולא סגולים כמו בתמונה הקודמת)

הנמפיות נפוצות כל כך, כי הזחלים שלהן מסתגלים לצמחים רבים ממשפחות שונות. המשפחה העיקרית החביבה עליהם היא משפחת המורכבים – במיוחד צמח החורשף (על שמו נקרא המין).
מחקר שנערך לאחרונה ברמת הנדיב גילה שזחלי הנמפית אוהבים גם את הקנרס הסורי ואת חוחן הקנרס, שני קוצים גדולים ומרשימים ממשפחת המורכבים.

 הנמפית אינה רעילה, ולפי הכתוב בספר – היא חביבה מאד על טורפים. ובאמת, כשהייתי בחוף הכרמל לראות את הדרדר הנמוך – פגשתי גמל שלמה משובץ טורף את נמפית החורשף.

ועכשיו אני עוברת לפרפר הגדול והמרהיב ביותר שפגשנו – זנב-סנונית נאה. זהו פרפר תזזיתי, הוא לא נח לרגע. אפילו כשהוא עצר ללגום צוף מהחד-אבקן, הוא המשיך לרפרף בכנפיו –

זנב-הסנונית קרוי כך על שום קצות כנפיו המאורכות, המזכירות את זנבה של הציפור סנונית.
זחליו של זנב-הסנונית ניזונים מצמחים ממשפחת הפיגמיים – פיגם מצוי, ולפעמים גם הדרים שונים; וגם על צמחי שומר פשוט.
תראו איך הוא מנסה לברוח לי מהתמונה:

המשכתי להסתובב בגינת הפרפרים, ומצאתי טורף נוסף אורב להם: זיקית מובהקת, מתחבאת לה בין ענפיו של דרדר מכסיף (שלא פרח עדיין)

התמונות צולמו ברמת הנדיב – בעיקר בגינת הפרפרים, אבל גם בשטח הפתוח וגם בכניסה לגנים; בתאריך 6.5.2012
תמונת גמל-השלמה הטורף את הנמפית צולמה בחוף הכרמל, 30.4.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.
אני מסיימת עם סטירית על פוטנדריה – צמח מים יפה הפורח בבריכה בכניסה לגנים,
וממליצה לכולכם ללכת לבקר ברמת הנדיב – בגנים המסודרים, בגינת הפרפרים (שנמצאת בקצה המתחם המסודר) וכמובן, בשטח!

 ותודה לד"ר רחלי שוורץ-צחור, שמקדישה לנו מזמנה בכל ביקור שלנו!

רחלי ביקשה ממני להוסיף הזמנה לאירוע פרפרים ברמת הנדיב, אני מוסיפה בשמחה: 


 

מרווה משולשת – Salvia fruticosa

הרשימה היום היא בעצם חוב שלי, פרח שמתחיל לפרוח בפברואר וממשיך עד אפריל. עכשיו עוד אפשר למצוא שרידי פריחה, או פריחה במקומות גבוהים – כמו המירון והחרמון.

כשפרסמתי בינואר את המרווה המצויה, רבות מהתגובות לרשימה דיברו על תה מרווה וכמה הוא טעים.

נאלצתי לאכזב את המגיבים , ולהסביר להם שממרווה מצויה אין טעם להכין תה: הוא לא יהיה מוצלח במיוחד…

אבל הפעם אתם מוזמנים לחלוט לכם כמה עלי מרווה לתה טעים וריחני, ולהנות – שכן זוהי המרווה המשולשת.

מרווה משולשת היא אחד מצמחי התה המוכרים והאהובים. אבל לא רק תה.
בפולקלור וברפואה העממית היא מופיעה עם שלל תכונות מצויינות: מייק לבנה ספר שהוא שמע שהיא טובה לריפוי מחלות בדרכי הנשימה ובדרכי העיכול (החל מהחך והחניכיים ועד לפי הטבעת), טובה גם לבעיות בכבד; משמשת נגד לחץ דם גבוה, חוסר תיאבון, כאבי ראש, רעידות בידיים, כאבי פרקים, כאבי אוזניים. המרווה מומלצת כסם מְשַׁתֵּן, וטובה גם לטיהור הדם.
אבל לא רק נגד בעיות של פנים הגוף היא מועילה – היא טובה נגד פצעים בעור ונגד פטריות בין אצבעות הרגליים…..

אני לא באמת יכולה להעיד אם המרווה טובה נגד כל הרעות החולות הללו, ומייק בעצמו רמז שאולי יש פה מן ההגזמה…
אבל תה מרווה ריחני זה בהחלט טעים, ועלי המרווה משמשים גם לבישול, לכבישה – ואפילו לתיבול ליקרים.

 

המרווה נקראת "מרווה משולשת" כי בחורף יש לעלה הראשי שלה שני עלי לוואי קטנים צמודים בבסיסו –
בקיץ העלעלים נעלמים, והעלה פשוט ולביד.

באחת מהשתלמויות רת"ם, פרופסור שמידע סיפר לנו על מנגנון ההאבקה של המרווה. לרבים ממשפחת השפתניים ישנם ארבעה אבקנים. אצל המרווה, היא ויתרה על שנים מהאבקנים והם הפכו לסטמינוד – כלומר, אבקנים מנוונים.

אבל היא לא סתם ויתרה על שני אבקנים: הם הפכו למין מנוף. כאשר הדבורה מגיעה לפרח, המנוף מופעל ומוריד את האבקנים על גבה של הדבורה המאביקה.
באחד משיטוטי בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, לקחתי זרד קטן וניסיתי להדגים את הרעיון:
בפרח העליון רואים את העלי בולט מהפרח, והאבקנים מציצים קלות.
אבל בפרח תחתיו – אני לוחצת עם הזרד על החלק התחתון של הפרח, ומיד יורדים האבקנים ורוצים למלא את גב המאביק באבקה.

לשמחתי, לא מזמן נתקלתי בדבורה שעסקה באיסוף צוף מהפרח, ויכולתי לראות את האבקנים מלטפים את גב הדבורה:

הדבורה המשיכה לטייל לפרח אחר, כשהגב שלה מלא אבקה:

הדבורים מגיעות למרווה מסיבה טובה – זהו פרח עתיר-צוף, נפוץ וגדול ובולט. חרקים קטנים יותר לא יפעילו את המנוף, ולא יצליחו להגיע אל הצוף,
אבל עבור דבורי הדבש – הפרח הזה הוא חגיגה.

המרווה גדלה ברוב האיזור הים-תיכוני, על אדמת טרה רוסה. היא מאד נפוצה.

התמונות צולמו במקומות הבאים –
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012
נחל קטלב, 21.3.2012
חניון האגם בכרמל, 27.3.2012
נחל מירון, 10.4.2012
מחצבת חרייבה בכרמל, 14.4.2012

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

טוב, אז שנשתה תה?

 

דרדר נמוך – Centaurea pumilio

כבר כתבתי פעם שאפילו לים אני יורדת בשביל למצוא פרחים…

היום אני מציגה בפניכם את אחד הצמחים הנדירים בארצנו. הוא פורח אך ורק בחוף הכרמל – בין חיפה לעתלית, בערך.

  

בעולם הוא גדל גם בחופי מצריים ולוב – אבל שם, כמובן, מצב שמירת הטבע הוא לא מזהיר (מי מסתכל על שמירת טבע, כשמצב שמירת חיי אדם שם הוא בזבל?) – ולכן, אם אנחנו לא נשמור על המין הזה – הוא צפוי להכחד.
ישנו מין קרוב הגדל בחופי טורקיה, כרתים וקפריסין. פגשתי אותו פעם אחת, בעיר Side (סידֶה) בטורקיה.

   

שילוב הדרדרים והים נפלא בעיני, ולא הפסקתי לצלם… כתוצאה מזה אני יושבת כבר יומיים ומנסה להחליט מהן הזויות היפות יותר, ומהן התמונות המוצלחות יותר – מתוך המאתיים (בערך) שצלמתי!

גביע הפרח מקסים גם הוא – הגלדים הללו יפהפיים בעיני. הניצנים נראים כמו ביצים חביבות… רק שהם קוצניים  

הדרדר הזה פורח בשלל גוונים בין לבן לורוד – קבצתי פה כמה בגוונים שונים, כדי שאפשר יהיה להעריך את הרבגוניות:

מאד שמחתי לראות שהחוף היה מלא במאות דרדרים פורחים!
הכרמל ברקע, הים מאחורי והחוף מלא פרחים!

רגע, הים מאחורי? למה מאחורי? הפרחים, בין חלוקי האבן, עם הים – כל כך נפלאים!

  

אני ממליצה לכולם לצאת להליכות בחוף הים! נר הלילה פורח, העדעד הכחול פורח, ויש עוד הרבה מציאות!

גם חרקים חשבו כמוני. דבורים אספו צוף ואבקה מהדרדרים,

נמפית החורשף התיישבה על הפרט הגדול ביותר שראינו בשטח – כדור דרדרים ענקי ופורח!

ואפילו רפרף הדבקה לא נח, אלא רפרף מסביב לפרחים בהתרגשות.

 התמונות צולמו בחוף חיפה, בתאריך 30.4.2012

מוזמנים כתמיד להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!