לִבְנֶה רפואי – Styrax officinalis – פרחים, פרפרים וכל מיני

עץ מקסים שפורח עכשיו בלבן הוא הלִבְנֶה הרפואי

זהו עץ לא גדול – לפעמים אפשר לחשוב שהוא שיח… הוא מגיע לגובה חמישה מטרים בערך.

אבל הפריחה שלו מקסימה ומלבבת במיוחד –

הפרחים תלויים הפוך, כמו פנסים קטנים, ומאירים את העץ כולו.

הלבנה שכיח בכל האיזור הים תיכוני – בחרמון, בגליל, בגולן, בכרמל, בהרי יהודה – וגם בעמקים.

אחד המקומות החביבים עלי לפגוש בו הוא הג'ובה הגדולה של יער אודם – שם יש לבנים פזורים בין האלונים.

העלים של הלבנה מצופים שכבה בהירה, כמו מעטה לבד מצדם התחתון. זה נותן לעלווה גוון לבנבן בהיר, ומכאן מגיע השם "לבנה".

גם הפרי של הלבנה הוא נחמד ומיוחד אך הזרע שבתוכו הוא רעיל מאד.
הכבשים אוכלות את הפרי בשלמותו – בולעות אותו, מעכלות את הציפה ומפרישות את הגלעין הרעיל בשלמותו.
הן לא נוגעות בעלים או בענפים – שכן, גם הם רעילים.

רוב חלקיו של העץ הזה הם רעילים. בעבר היו מפיקים מהפרי אבקה שהיו משתמשים בה כתרופה נגד פריחה בעור.
כמו כן, היו מפיקים רעלים שונים מהעץ.

גזעו של העץ אינו חזק מספיק לבניה או רהיטים.
העשן העולה מגזע הלבנה – אם במקרה הוא נשרף – רעיל גם הוא. זה, כמובן, מועיל מאד לעץ – כי בני האדם עזבו אותו לנפשו ואפשרו לו לגדול בנחת.
ומכאן בא התואר "רפואי" – זהו צמח שמפיקים ממנו רעלים ותרופות.

הצוף שלו, מצד שני, הוא מוצלח ואהוב על דבורים. בספר "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון שיש משקים שבהם מגדלים דבש לבנה.
הוא נופל בטיבו מדבש הדרים – אך עדין נחשב לדבש טוב.

הספר של פרופ. פיינברוןן הוא מ-1965… מעניין אם עדין מגדלים דבש לבנה בארץ. אני לא זוכרת שראיתי כזה בחנויות.

הלבנה נזכר בתנ"ך, בספר הושע, יחד עם האלון והאלה:
"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד' י"ג)
אם כי – כמו במקרים נוספים בתנ"ך – לא ברור אם הלבנה התנ"כי הוא הלבנה של ימינו…