גביעונית עבת-עלים – Fritillaria crassifolia

 

לא מזמן הצגתי את הזן הערבי של גביעונית הלבנון, הגביעוניות הנפלאה שירדתי למענה דרומה, אל תל קריות.

 

הפעם אני נוסעת לכיוון השני: הכי-צפונה שאפשר בארץ, אל החרמון.

 

וגם שם פגשתי גביעונית. אך זו לא גביעונית הלבנון, אלא מין אחר לחלוטין – גביעונית עבת עלים.

 

הפעם השם לא מאד מובן לי. העלים שלה לא עד-כדי-כך עבים. לדעתי הם פחות עבים מאילו של גביעונית הלבנון…
בכל זאת, זה השם הרשמי באתר הפלורה הישראלי – ולכן השתמשתי בו.

הגביעונית הזו קטנה יותר מגביעונית הלבנון – עמוד הפריחה של גביעונית הלבנון הוא בגובה מטר בערך, לפעמים גם יותר. עמוד הפריחה של גביעונית עבת-עלים הוא רק בגובה 20-30 ס"מ.

 

ובד"כ יש רק פרח אחד או שניים על עמוד התפרחת.

הצבעים של הגביעונית משגעים. משחק שלם של פסים וקוביות, בגווני ירוק-צהוב-חום

בשביל הנאה מושלמת, בודקים את הפרח גם מלמטה – ומגלים לוח שחמט…

כשחיפשתי מידע על הגביעונית הזו, גיליתי שבספרו של מייק לבנה "פרחים במרומי החרמון", ובספר "בין שלגי החרמון" של אבי שמידע ו-וולטר פרגוסון מופיעה הגביעונית הזו בשם אחר – גביעונית החרמון.
גם השם הלטיני  שונה בהתאם – Fritillaria hermonis.
אז ניגשתי לבדוק.

באתר Plantlist, שמרכז את כל המינים השונים בעולם – מופיעה גביעונית החרמון בתור מין מקובל, בגני Kew כתוב שהיא גדלה בהרים של לבנון וסוריה,
ואפילו גיליתי שמוכרים אותה בתור צמח גינון באירופה!
אני עדיין לא יודעת מהו השם הנכון. באתר הפלורה, השם "גביעונית החרמון" מופיע כשם נרדף, ובאתר Plantlist – הם מופיעים כשני מינים נפרדים. שלחתי שאלה, ואני מבטיחה לעדכן.

 

בינתיים אני פשוט נהנית מהפרח הנחמד הזה.
מעניין למה לא מוכרים אותה לגינון בארץ? אני הייתי שמחה לגדל גביעונית נחמדה שכזו בעציץ!

עוד תמונה אחת, רגע לפני הסוף – צבה מצויה, מפנה את הגב לעמק מן שנפרש מאחוריה. פגשתי אותה ממש ליד הגביעוניות

את הגביעוניות צלמתי בשולי עמק מן, ב-21.4.2012


כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא
ותודה לאורון, שבזכותו הגעתי עד לגביעוניות, וראיתי עוד המון דברים יפים!

תוספת, בעקבות תגובתה של y י ר י ת
אני רוצה לקרוא לה פרח משובץ… אהם… משוגע! :P

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, תשע"ב: מושיובית הגליל – Mosheovia galilaea

סיפורנו מתחיל בינואר, 1913. בן נולד למשפחה דתית בירושלים – דור שביעי בארץ. שמו גרשון מושיוב (לפי מקורות אחרים – מושיוף).

 

  גרשון היה תלמיד מצטיין ומעמיק, ומגיל צעיר גילה ענין בטבע הסובב אותו. הוא השתתף בחוג 'משוטטים' – וטייל ברחבי הארץ.
הוא למד בבית המדרש למורים בבית הכרם, ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית.
גרשון האמין בסוציאליזם. הוא היה ממייסדי "החוגים המרכסיסטיים" – תנועת בת של פועלי ציון שמאל.
גרשון נלחם למען זכויות הפועלים, אך יחד עם זאת היה לו חשוב לשמור על הצביון הציוני, ולא להתמקד רק במרכסיזם.
בגיל 16 הצטרף ל"הגנה", והיה פעיל בהגנה על ירושלים במאורעות תרפ"ט (1929).
בשנת 1932 התחיל גרשון את לימודיו באוניברסיטה העברית, בפקולטה למדעי הטבע.

התמונה מאתר "יזכור"

באוניברסיטה, גרשון התמקד בנושא הפיזיולוגיה של הצמח. הוא חקר את נושא קצב הצמיחה, ומהם הגורמים לצמיחה מהירה או לעיכוב צמיחה.
המנחה שלו – פרופ. מיכאל אבן-ארי וכל חבריו לחוג, התרשמו תמיד מדיקנותו, שקדנותו ורצינותו של גרשון.
תחום זה, של קצב הצמיחה, היה תחום חדש שלא נחקר באותו זמן – גרשון התחיל לחקור ועבודתו היא אחת מאבני היסוד בתחום.
בשנת לימודיו הרביעית, החל גרשון לעבוד כעוזר הוראה אצל פרופ. אבן-ארי, ונתגלה כמדריך מסור, רציני ומוכן לעזור בכל עת.

בזמן מאורעות תרצ"ו – באוגוסט 1936 – התנדב גרשון לשמירה באיזור ירושלים. כנופיה ערבית תקפה את קרית ענבים, והפלוגה "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה יצאה להדוף את ההתקפה. גרשון היה אחד מחיילי הפלוגה.
הוא נפצע בהתקפה באורח אנוש, ולאחר שלושה ימים של סבל – מת מפצעיו, בתאריך 20.8.1936
את עבודת הגמר שלו הספיק לתרגם לאנגלית ולשלוח לפרסום ימים ספורים לפני מותו.
מאוחר יותר דאג מורהו, פרופ. אבן-ארי, לפרסם את העבודה ב"עיתון לבוטניקה".

וכך כתב עליו אלכסנדר אייג – מי שהיה מורו של גרשון באוניברסיטה העברית, מייסד המחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית ומקים הגן הבוטני בהר הצופים:
"…. גרשון צבר היה, יליד הארץ, בן ליליד הארץ וצבריותו השורשית הוסיפה לו קסם מיוחד. האם לא יחף וטוב לב נשא על כתפיו הרחבות את רוב החברים אל הסירה למען לא ירטיבו את נעליהם בטיול לים המלח? האם לא עמד על חרטום האנייה מול הגלים, רטוב כולו, ראשו זקוף, עיניו צוחקות בשמש ועל שפתיו בדיחות, בדיחות? האם לא צבר היה גרשון גם בסוציאליזם שלו? לא גלותי היה גרשון גם בצמחונותו. רענן ובלתי אמצעי היה גם במדע. באוניברסיטה מצא את עצמו. כאן הגיע "אל המקורות" ותשוקת דעת עזה תקפתהו. הן גם בלילות היה אחוז מחשבות על ניסיונותיו ומחקריו. צבר טהור היה גרשון גם ביחסיו אל חבריו ואל חברותיו. עכשיו ייבלו הנבטים שחקר; התייתמה חבילת הספרים אשר אך זה נתקבלה ואשר היה כה מעוניין בה. ריק מקומו של גרשון במעבדה, ריק מקומו בעולם…"

עיתון "דבר" 22.9.1936

גרשון מושיוב נטמן בהר הזיתים, והותיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.

וכאן, אני חוזרת אל הבוטניקה. בשנת 1925, מצא אליעזר שמאלי (המורה, הסופר) צמח לא מוכר באיזור כפר גלעדי. הוא העביר ייבוש של הצמח אל פרופסור אלכסנדר אייג באוניברסיטה העברית.
בשנת 1930 הצמח נמצא שוב, סמוך לאיילת השחר.

בשנת 1938, פרופסור אייג תאר את הצמח למדע, כצמח חדש – וקרא לו על שם גרשון מושיוב: מושיובית הגליל.
זהו צמח נדיר, ממשפחת הלועניתיים – ומעט מאד אנשים פגשו אותו בטבע.

מזה זמן מה אני מתכננת רשימה על הפרח המיוחד הזה, מושיובית הגליל. פרח נדיר מאד – יכול להיות שנכחד לחלוטין מהבר.
הוא לא נחקר עדין לעומק, וגם כאשר נמצא במקום מסוים – לא תמיד מצאו אותו שם בשנה לאחר מכן.
היה לי ברור שיום הזכרון הוא היום הנכון לרשימה – לספר על גרשון, הסטודנט המבריק שהיה על סף פריצת דרך, שהתעקש לפרסם את מחקריו ב"הטבע והארץ" – לפרסם אותם בעברית. שם הוא סקר את הרקע למחקריו, את כל הידוע בנושא חמרי זירוז עד לזמנו – ואת כל ממצאיו.
תחום נוסף שהיה בחיתוליו, וכפי הנראה עניין את גרשון היה תחום הגנטיקה – השונות, איך נוצרות צורות שונות או מוטציות בצמחים שונים. הוא תכנן לכתוב מאמר בנושא מעט לפני מותו.

את מושיובית הגליל לא פגשתי בטבע.
פגשתי אותו אך ורק בגנים בוטניים – בגן הבוטני בנתיב הל"ה; בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א ובגן הבוטני של האוניברסיטה העברית בהר הצופים.
לפי הספר האדום של צמחים בסכנת הכחדה, הוא לא נראה בטבע מאז 1996…

כך נראית ערוגה של מושיוביות צעירות, בגן בת"א:

אצל עתי, בגן בנתיב הל"ה, פגשתי מושיוביות גדולות ומרשימות – גובה הצמח מעל מטר!

את קורות חייו של גרשון מושיוב למדתי מאתר יזכור, וכן מכתבה מצויינת של ליאורה קרת באתר "צמח השדה" – תודה לליאורה שהרשתה לי לצטט מדבריה!

את התמונות צלמתי
בגן הבוטני בנתיב הל"ה, 29.3.2012 וגם 23.4.2011
בגן הבוטני של אוניברסיטת ת"א, 28.2.2012 וגם 24.1.2011
בגן הבוטני בהר הצופים, 29.1.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

התלבטתי איזה שיר להוסיף, ובסוף התיעצתי עם צפורן חתול ועם העננצ'יקית. זה השיר הנבחר של העננצ'יקית –

זו הבחירה של צפורן חתול –

וזו שלי –

לִבְנֶה רפואי – Styrax officinalis

עץ מקסים שפורח עכשיו בלבן הוא הלִבְנֶה הרפואי

זהו עץ לא גדול – לפעמים אפשר לחשוב שהוא שיח… הוא מגיע לגובה חמישה מטרים בערך.

אבל הפריחה שלו מקסימה ומלבבת במיוחד –

הפרחים תלויים הפוך, כמו פנסים קטנים, ומאירים את העץ כולו.

הלבנה שכיח בכל האיזור הים תיכוני – בחרמון, בגליל, בגולן, בכרמל, בהרי יהודה – וגם בעמקים.

אחד המקומות החביבים עלי לפגוש בו הוא הג'ובה הגדולה של יער אודם – שם יש לבנים פזורים בין האלונים.

העלים של הלבנה מצופים שכבה בהירה, כמו מעטה לבד מצדם התחתון. זה נותן לעלווה גוון לבנבן בהיר, ומכאן מגיע השם "לבנה".

גם הפרי של הלבנה הוא נחמד ומיוחד אך הזרע שבתוכו הוא רעיל מאד.
הכבשים אוכלות את הפרי בשלמותו – בולעות אותו, מעכלות את הציפה ומפרישות את הגלעין הרעיל בשלמותו.
הן לא נוגעות בעלים או בענפים – שכן, גם הם רעילים.

רוב חלקיו של העץ הזה הם רעילים. בעבר היו מפיקים מהפרי אבקה שהיו משתמשים בה כתרופה נגד פריחה בעור.
כמו כן, היו מפיקים רעלים שונים מהעץ.

 

גזעו של העץ אינו חזק מספיק לבניה או רהיטים.
העשן העולה מגזע הלבנה – אם במקרה הוא נשרף – רעיל גם הוא. זה, כמובן, מועיל מאד לעץ – כי בני האדם עזבו אותו לנפשו ואפשרו לו לגדול בנחת.
ומכאן בא התואר "רפואי" – זהו צמח שמפיקים ממנו רעלים ותרופות.

 

הצוף שלו, מצד שני, הוא מוצלח ואהוב על דבורים. בספר "פרחי בר בארץ ישראל", כותבת פרופ. נעמי פיינברון שיש משקים שבהם מגדלים דבש לבנה.
הוא נופל בטיבו מדבש הדרים – אך עדין נחשב לדבש טוב.

הספר של פרופ. פיינברוןן הוא מ-1965… מעניין אם עדין מגדלים דבש לבנה בארץ. אני לא זוכרת שראיתי כזה בחנויות.

הלבנה נזכר בתנ"ך, בספר הושע, יחד עם האלון והאלה:
"עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ, וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד' י"ג)
אם כי – כמו במקרים נוספים בתנ"ך – לא ברור אם הלבנה התנ"כי הוא הלבנה של ימינו…

התמונות צולמו
במצודת נמרוד, 3.5.2007
בחרמון 15.5.2008
בגו'בה הגדולה ביער אודם, 7.5.2011
בנחל גוש חלב, 11.6.2011

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

 

כליל החורש – Cercis siliquastrum

 

 היום אני מציגה בפניכם עץ, ולא סתם עץ: עץ כליל-יופי, ושמו כליל החורש

כליל החורש הוא עץ נפוץ למדי באיזורים הים-תיכוניים בארצנו, הוא גדל ברום 300-1000 מטרים.
בעונה הזו אפשר לראות אותו בולט בשטח – כתמים ורודים בחורש:

לדעתי זהו עץ מקסים. השקדיות – שהוסיפו צבע לבן – גמרו לפרוח, והכליל מחליף אותן ומנקד את החורש בורוד.   

לשמחתי, אני לא היחידה ששמה לב ליופי הזה – משתמשים גם בעצי כליל החורש בגינון ובערים. בעבר ראיתי גם זן לבן שתול.
בזכות זה, תוכלו למצוא אותו גם במישור החוף.

כליל החורש שייך למשפחת הקסאלפיניים – לאחרונה תורגם השם לכליליים, ובמשפחה ישנם כמה וכמה עצי נוי מוכרים – כמו הצאלון והבוהיניה.

הפריחה מתחילה לפני לבלוב העלים, וכשכליל החורש בשיאו – זהו עץ ורוד מטריף את הדעת!
ביום בהיר מתקבל שילוב הורוד-תכלת הנהדר הזה –

אבל גם ביום סערה הוא נראה מצוין לטעמי –

הפרח של כליל החורש דומה לפרחים של משפחת הפרפרניים – טופח, תורמוס וכדומה – ובאמת, מבחינה סיסטמטית – גם הכליליים וגם הפרפרניים שייכים לסדרת הקטניות.

השם האנגלי של העץ הוא "עץ יהודה". לפי המסורת הנוצרית יהודה איש-קריות תלה את עצמו על כליל החורש, כי התחרט על שבגד בישו

מעומק הבושה על המעשה, הסמיקו פרחיו של העץ והפכו מלבן לורוד…

וכך, בלי לתכנן, אני מזכירה את יהודה איש קריות בפעם השניה – בתוך פחות מחודש!

כליל החורש נפוץ למדי בכל מזרח הים התיכון.

התמונות צולמו בין פברואר לאפריל 2012, בכרמל (חניון האגם ואיזור רקית), ברמת הנדיב (זכרון יעקב), במירון (נחל מירון, הר הלל והר מירון עצמו), וגם בגן הבוטני של עתי יפה בנתיב הל"ה.

 

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

יום השואה, תשע"ב – דם המכבים האדום – Heliochrysum snguineum

היום, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה, החלטתי להתמקד בפרח שהפך להיות סמל לימי הזכרון בארץ – דם המכבים האדום.

 

דם המכבים האדום פורח ברוב חלקי הארץ, הוא לא בררן ומסתדר גם על סלעי הכורכר במישור החוף, גם על טרה רוסה או רנדזינה בהרים, וגם בקרקעות סחף בעמקים.

השם "דם המכבים" מגיע מהאגדה, כי בכל מקום בו לחמו המכבים ודמם נשפך – צמח ועלה הצמח הזה, שפרחיו נראים כטיפות דם.

צבע הפרחים של דם המכבים האדום הוא, כמובן, לא אדום – כי אם לבן-קרם:

הצבע האדום הוא בעצם צבעם של קשקשי המעטפת שעוטפת את הפרחים.
האבקנים הם צהובים – הם בולטים מתוך הכדור האדום בראשית הפריחה,

וכאשר הפרח נפתח, רואים שצבעו לבן.

וזהו כבר שלב פיזור הזרעים והפרי –

השם הלטיני  – Helichrysum – משמעותו "זהב השמש" – וזאת כי לרוב מיני "דם המכבים" ישנו גביע צהוב-זהוב, ולא אדום.
אבל שם המין – sanguineum – הוא אדום כדם, כדי להפריד את המין הזה מאחיו הצהובים.

 

אני חושבת שבחירת הפרח הזה כסמל ליום הזיכרון היא ראויה ויפה. מצד אחד, הפרחים ניצבים כנרות דולקים – מצד שני, לעתים הם מרכינים ראש.

 

הצבעוני הקשוט שמחבק את דם המכבים מזכיר לי את השיר "הפרפר" של פאול פרידמן, עליו כתבתי ביום השואה לפני 3 שנים.

את הרשימה הפעם אני מקדישה לסבא שלי, זכרונו לברכה. סיפור חייו מוכיח לי שתמיד טוב לדעת דברים. ידע ולימודים – יכולים להציל אותך.

 

סבא שלי ידע גרמנית, וכשתפסו אותו הנאצים – הוא דיבר עם הקצין הנאצי בשפתו. הוא גם ידע לכתוב בכתב גותי, וזה הרשים מאד את אותו קצין.
בזכות זה, הקצין לקח אותו תחת חסותו – כמתורגמן מפולנית ויידיש לגרמנית.
כאשר סבא שלי היה משיג סיגריה – הוא היה נותן אותה לקצין, ותמורת זה מקבל את שאריות ארוחת הצהרים של הקצין.
ידיעת השפה הצילה את חייו.

  

את התמונות צלמתי בין השנים 2007-2012 בשלל מקומות –
הר הטייסים ויער מטע בהרי יהודה,
נחל רקית ונחל כלח בכרמל,
רמות מנשה,
ליד עפולה,
גבעת זקיף, הר מירון ונחל עמוד בגליל העליון
כאמור, זהו צמח נפוץ מאד.

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

הרס בעליה למירון


סחלב הגליל, לצד הכביש העולה למירון

כבר הצגתי בבלוג שלי את כל בני משפחת הסחלביים שגדלים בר בארצנו.
רבים מהם צלמתי בהר מירון – ולא סתם בהר, ממש לאורך הכביש העולה למירון.


דבורנית גדולה פרחה פעם בעליה למירון

פגשתי שם כל שנה כמה מהמינים הנדירים והמיוחדים של ארצנו, כמו דבורנית כחלחלה

סחלב מצויר

סחלב כלאיים – הכלאה של מצויר ופרפרני –

כך נראו שולי הכביש לפני שנה: צהוב מאחירותם החורש שפורח ומפיץ ריח נפלא, ולמרגלותיו – צמחיה נמוכה שכוללת הרבה מאד סחלבים.

ולא רק סחלבים, הנה – למשל – ורוניקה קרחת: מין נדיר ומיוחד לגליל העליון.

הייתי שם שוב בחג, ביום שישי האחרון – וחשכו עיני. כך זה נראה עכשיו:

נעשו עבודות תחזוקה בכביש. אמנם התחזוקה עצמה נעשתה בכביש – אך השטח שיושר ומולא בחצץ ועפר – כולל בדיוק את שולי הכביש עם הצמחיה הנמוכה, שם פרחו כל הסחלבים.

בשנה שעברה פגשתי לאורך הכביש עשרות דבורניות כחלחלות. כולל את האחת המיוחדת, שהכחול שלה סגלגל. היא פרחה בדיוק 600 מטרים מעל עין חומימה, בצד שמאל של הכביש. גידי פ מפורום שמירת טבע שלח אותי אליה עוד ב-2006, ואני ביקרתי אותה בנאמנות כל שנה מאז.
זו התמונה האחרונה בהחלט שלה, כי היא לא תפרח יותר:

עוד נקודה נהדרת שתמיד עצרנו לידה היתה סלע גדול ומרשים שעליו פרחו כל שנה דרבניות התבור
זו נקודה מצדו השני של הכביש. לא בצד שבו נעשו העבודות.

למרגלות "סלע הדרבניות" וסביבו היו תמיד סחלבים מצוירים, סחלבים היברידיים, וגולת הכותרת היתה מקבץ נאה של אחד הסחלבים המרשימים והנדירים בארצנו – רצועית הגליל.

כך נראה השטח הזה כעת: העמידו שם אנדרטה מכוערת המוקדשת לחיל ההנדסה שפרץ את הדרך למירון בשנים תש"ך-תשכ"ו.

אני לא מצליחה להבין למה היה כל כך חשוב, באמצע שנת תשע"ב, לתקוע באחת הנקודות היותר מיוחדות בכביש מבחינת הצומח – את האנדרטה הזו.
אי אפשר היה לשים אותה ליד הבסיס, או ליד בית ספר שדה, ששם ממילא השטח פגוע ואין ערכי טבע נדירים?

רצועית אחת הוציאה עלים בשטח ההרוס – בודדה שהצליחה לשרוד את ההרס –

ורק הפרחית מנסה לעצור את ההרס וקוראת לכולם לעצור לרגע, אבל מי שומע לה? היא רק פרחית…

שלחתי שאלה לאיל מיטרני מרט"ג בנוגע להרס. הוא פנה למנהל המרחב ומנהל המחוז ברט"ג, והם נתנו את התשובה הבאה:
"עבודות חברת החשמל נעשו לאורך הדרך העולה אל היב"א בתחום האספלט ולא בשולי הדרך כך שהסחלבים , הדבורניות ורצועיות הגליל לא נפגעו. העבודה נעשתה בפיקוח צמוד של שמוליק והפקחים ובליוויו של גיל בן נון"
העבודות נעשו אמנם על שטח האספלט, אבל כל שולי הכביש מולאו בחצץ ועפר, שוטחו ויושרו. וזה בדיוק האיזור שבו היו בעבר כל הדבורניות המיוחדות.


דבורנית נאה – בשנת 2007 מצאתי מקבץ של כ-60 דבורניות לצד הכביש… גם הוא כבר איננו.

תמונות הפרחים צולמו לאורך הדרך העולה למירון, בחודשים מרץ-יוני בשנים 2007-2011
תמונות ההרס צולמו באותם מקומות, 13.4.2012
מוטי אמר שזה יום שישי השלוש עשרה, ואולי יש משהו באמונות התפלות…
כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא.

16.4.2012: תוספת:

טליה אורון, אקולוגית של רשות הטבע והגנים, הגיבה לנושא בפורום שמירת טבע.
הבעיה היא שהכביש, בניגוד למה שסביבו, שיך לצבא. הצבא החליט שנדרשות עבודות שם – וברגע שהצבא מחליט, אין לאף אחד זכות לערער, לשאול, להציע… הצבא החליט.
טליה אומרת שבעקבות התערבות הרט"ג – ההרס הופחת יחסית לתכנון המקורי. פגשתי בעבר את טליה, ואני יודעת שהיא הצילה כבר יותר משמורה אחת מהרס טוטלי.
ובכל זאת, ההרס הזה גורם לכאב לב. 

7.11.2013: תוספת:
אסף שיפמן ובתו הכינו סרטון המספר על הרצועית, ועל ההרס במירון.

צפורנית מצרית – Silene aegyptiaca

התעלמתי ממנה זמן ארוך מדי, אך לא עוד. הנה גם אני מגיעה אל הצפורנית המצרית!

צפורנית מצרית היא הנפוצה מבין הצפורניות בארץ. אם מתחשק לכם לראות אותה, פשוט גשו למטע זיתים קרוב, ותבדקו את אדמת המטע –

אם לא פזרו שם חומרים כימיים שונים, ולא ניסו לפגוע בהן – סביר להניח שתמצאו מרבד ורוד של צפורנית מצרית למרגלות עצי הזית

לפעמים – כמו פה – היא מעורבת בפרחים אחרים (במקרה הזה, ניסנית דו-קרנית) – אך היא בהחלט שולטת בנוף!

לדעתי, צפורנית מצרית היא הקלה לזיהוי מבין הצפורניות.

 

גביע הפרח חלק, ואין עליו עורקים. ולכל עלה כותרת (מבין החמישה – לכל בני משפחת הצפורניים יש חמישה עלי כותרת) ישנם שני "שנצים" מעוצבים, שבולטים קרוב לבסיס העלה.

התוצאה מעוצבת למדי – בניגוד לצפורנית הארץ-ישראלית, למשל, שעלי הכותרת שלה מתנפנפים כחצאית.

ולפני שמישהו ישאל "מצרית? הלא פה לא מצרים?…"
אני אסביר: הרבה פעמים קוראים לפרח על שם המקום בו זוהה לראשונה. לפעמים אח"כ מגלים שאותו מקום כלל לא מאפיין את אותו צמח, אבל שם הוא אותר ותואר בפעם הראשונה.

וכך ניתן למצוא בארצנו – פרט לצפורנית הארץ-ישראלית ולצפורנית המצרית – גם צפורנית הלבנון, צפורנית אלכסנדרונית, צפורנית ערבית, צפורנית דמשקאית, צפורנית תל-אביבית, צפורנית צרפתית וצפורנית איטלקית!
כל אחת נקראת על שם מקום אחר, אך המקום אינו מגביל את תחום המחיה שלה!

באחד הטיולים פגשתי כתום-כנף המצילתיים נח על צפורנית מצרית:

תמונות נהדרות נוספות של מרבדי צפורניות, אפשר למצוא בבלוג של אופל כחול (לצערי, היא לא עדכנה כבר זמן רב מאד)

את הצפורניות צלמתי –
3.4.2010 בהר מירון
17.2.2011 בשפלה, ליד נחשון
13.2.2012 בחניון האגם בכרמל
27.3.2012 בגבעת זקיף מעל כרמיאל
10.4.2012 בנחל מירון

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא.

צפורנית ארץ-ישראלית – Silene palaestina

כידוע לכם, אין לי חצר עם גינה – אני מגדלת עציצים על הגג.

 

כבר הראיתי בבלוג חצב מצוי, בן-חצב יקינתוני ואפילו דרדית מצויה שגדלים בעציצים שלי.

  

אבל לפעמים מגיעים אלי צמחים באופן עצמאי – הרוח מעיפה זרעים, או ציפורים מפילות אותם… ככה הגיע אלי הפרח שלי היום – ציפורנית ארץ-ישראלית.

 

הציפורנית הזו נפוצה בכל האיזור הים תיכוני. פגשתי אותה פעמים רבות בשולי דרכים אפילו פה, בכפר סבא.

בשנה שעברה, פרח אצלי צמח אחד של ציפורנית. השנה היא התפשטה לחמישה עציצים שונים…
היא נהנית מההשקיה – התחילה לפרוח בפברואר, ועכשיו כבר אפריל והיא עדיין פורחת יפה.

 

כך אני יכולה לעקוב אחריה בנוחות, ולראות שלפרח יש שלב נקבי, שבו בולטים החוצה עמודי העלי וממתינים להפריה –

 ואחריו מגיע שלב זכרי, שבו בולטים מהפרח האבקנים

התמונות צולמו על הגג שלי כמה פעמים, במרץ ואפריל 2012. בזוית הנכונה יש יופי של שמיים בתור רקע!

 

מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

 

דמומית עבת-שיבולת – Adonis aestivalis

יש לי עוד חוב אחד מהדרום – עוד דמומית אחת.

 

אחרי שהצגתי את הדמומיות הנפוצות ביותר, אני מגיעה אל אחת הנדירות – זו שלדעתי היא המיוחדת ביותר – דמומית עבת-שיבולת.

הדמומית הזו היא אחד המינים הנדירים בארץ – צמח בסכנת הכחדה שידוע בערך מעשרה אתרים – וזהו. רוב האתרים הם בבקעת ערד, או סמוך לה – למשל, בדרום הרי חברון.
לפי הכתוב, היא נמצאת גם בבורות לוץ בהר הנגב, אך מאד מאד נדירה שם.

 

הדמומית הזו מיוחדת, קודם כל, בצבע הכתום שלה – כתום נפלא וחם.

הפרי שלה, כשהוא מבשיל, נראה כמו שיבולת מעובה – ומכאן מגיע שמה.

היא גדלה באדמות לס, ומסתדרת היטב עם חקלאות מסורתית.
אבל החקלאות המודרנית  – חריש עמוק יותר וציוד מכני כבד – פוגעים בה, והיא לא מסתדרת איתם. לכן היא נדחקה לאיזורים מעטים.

לפי הספר האדום, בממלכת ירדן היא נפוצה מאד ואפשר למצוא שם מרבדים כתומים מבהיקים של הדמומית הזו.

 

המקום הטוב לפגוש בה, לטעמי, הוא השמורה שמול תל ערד. שם היא פורחת בצוותא יחד עם איריס שחום, ואפשר להנות משניהם יחדיו.

אם מסתכלים, למרות שהשטח נראה מדברי וכמעט ריק –

יש המון פרחים קטנים מסביב. פה, למשל, בנוסף לדמומית עבת השיבולת ולדמומית המשוננת – פורח קדד באר-שבע בצהוב, ויש עלים של חלמית.

התמונות צולמו בתל ערד, 31.3.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

גביעונית הלבנון – Fritillaria persica – זן ערבי

 

אני ממשיכה עם צמחי הדרום, ומגיעה לאיזור לא מאד מוכר – תל קריות

תל קריות נמצא על כביש 80, צפונית לתל ערד. במפה תמצאו אותו בערך סנטימטר לפני הקו הירוק.

העיר קריות מוזכרת בתנ"ך, בספר יהושע, כחלק מנחלת שבט יהודה:
"זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה- לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיִּהְיוּ הֶעָרִים, מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה, אֶל-גְּבוּל אֱדוֹם, בַּנֶּגְבָּה- קַבְצְאֵל וְעֵדֶר, וְיָגוּר. וְקִינָה וְדִימוֹנָה, וְעַדְעָדָה. וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר, וְיִתְנָן. זִיף וָטֶלֶם, וּבְעָלוֹת. וְחָצוֹר חֲדַתָּה וּקְרִיּוֹת, חֶצְרוֹן הִיא חָצוֹר."
(יהושע, ט"ו, כ-כ"ה)

 

ולפי סברות של חלק מהחוקרים, זוהי העיר ממנה הגיע יהודה איש-קריות, שהסגיר את ישו לרומאים.

אבל אני לא הגעתי לשם לחפש עתיקות – למרות שהעתיקות שם מעניינות.

אני באתי לשדה הנפלא הזה: שדה ורוד ממצליב קטן וחמוד ששמו בן-שלח מנוצה, ובו פורחים פרחים גדולים יותר –

עמודי תפרחת נהדרים של גביעונית!

גביעונית הלבנון היא פרח תמיר ממשפחת השושניים. אני מכירה אותה ממקומות רבים בצפון הארץ – למשל, הר תבור, דרך נוף יער בית קשת, או הר הלל…

אבל בצפון היא פורחת כמעט תמיד בגוון אחיד – ירקרק. לפעמים טיפה ורדרד, אבל הירוק שולט. בדרום – היא מתחילה להשתולל.

מצהבהב, דרך כתומים, אדומים ועד סגול עמוק – כל מיני צבעים נהדרים!
הגביעוניות הדרומיות גם נמוכות יותר – בצפון אפשר למצוא גביעוניות בגובה של מטר, ואפילו מטר וחצי. בדרום הן בד"כ בגובה של 60-80 ס"מ, פרטים מעטים מגיעים לגובה מטר.
בעבר חשבו אותה למין נפרד וקראו לה "גביעונית ערבית". אך מאוחר יותר הוחלט שזהו אותו מין – ולכן הן אוחדו שתיהן ל"גביעונית הלבנון".

ישנם כמה ריכוזים באיזור, אנחנו, כאמור, נכנסנו לאחד שהיה בשדה ורדרד של בן-שלח מנוצה.
השילוב של הורדרד עם הסגול-העתיק של הגביעוניות הוא פשוט נפלא!

אז איזה צבע של גביעונית מוצא חן בעיניכם?

למי שמחפש טיול, שביל ישראל עובר לא רחוק מתל קריות. אנחנו פשוט שוטטנו באיזור ולא הלכנו לאורך מסלול מוגדר.
חלקים מהשמורה עולים מעבר לקו הירוק, אנחנו נשארנו בתחומי הקו הירוק.
מומלץ לשלב את המסלול יחד עם תל ערד הסמוך – האיריס השחום מסיים לפרוח שם עכשיו. ישנו גן מקלט לצמחי האיזור בתחומי הגן הלאומי, אך הגבעה שממש מדרום לגן הלאומי היא שמורה ובה יש בעונה הזו פריחה נהדרת של איריסים, פשתניות, צמרים ועוד.

התמונות צולמו כולן ליד תל קריות, בתאריך 31.3.2012

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

דמומית משוננת – Adonis dentata

האם אתם זוכרים את אדוניס, מהמיתולוגיה היוונית, שמטיפות דמו צמחו ועלו פרחי הדמומית?

 

ובכן, במדבר כנראה היה אדוניס אחר: אחד בעל דם… צהוב!

  

אחרת, איך אפשר להסביר את הפרחים הללו?

 במראה – צורת הפרח, עלי הגביע העלים ההגזורים והברק של עלי הכותרת זו בדיוק דמומית, רק שהצבע הוא צהוב!

   

זוהי הדמומית המשוננת – זהו גם שמה הלטיני, Dentata (שמזכיר לכולנו לשמור על ההיגיינה הדנטלית!)

 

משוננת – כי הפרי שלה מורכב מפרודות שלכל אחת מהן מעין שן בולטת.

ליד תל קריות מצאתי דמומית משוננת אחת שהצבע שלה היה כתום יותר – אך היא עדיין דמומית משוננת.

התמונות צולמו:
בנחל סכר, דרומית לבאר שבע, 24.2.2010
ביער דודאים, צפונית לבאר שבע, 5.3.2010
בתל ערד ובתל קריות, 31.3.2012

 

 כמובן, מוזמנים להקליק על התמונות ולהקיש F11 על מנת לראותן בגודל מלא!

 

וכאן – בין הדמומיות הצהובות – אפשר לראות גם דמומיות כתומות, אבל ממש כתומות. לא כמו המשוננת הכתמתמה. אבל הן כבר נושא לרשימה אחרת לגמרי…

איריס, אלת הקשת בענן, התגלתה בירוחם!

ליתר דיוק, בשמורת איריס ירוחם…

 

תראו בעצמכם – איזה צבעים נפלאים יש לאיריסים בשמורה!

צהובים וכתומים –

 

אדמדם- ארגמני –

 

סגול לילכי –

 

 סגול כהה לכיוון הבורדו

 

ואפילו שחום לכיוון השחור –

 

בספרו "בארץ אהבתי", עֻזי פז כותב – "מבין כל מיני האיריס, למין זה מן הסתם מגוון הצבעים הגדול ביותר – מלבן דרך גוון לימוני חיוור לצהוב עז וצבע הדבש, עבור דרך פרחים דו-גוניים, שהעלה הפנימי, המזדקר מעלה, לבן ואילו העלה החיצוני סגול, אל פרחים אחידי צבע בגוון סגול-ארגמני, והם הרוב, וכלה בפרחים חומים ואף שחורים."
אני חושבת שבהחלט הדגמתי פה מגוון נאה מהצבעים, ורק חבל שלא מצאתי את הפרטים הלבנים או הלבנים-סגולים שעֻזי מזכיר.

הפרחים צולמו בשמורת איריס ירוחם, 31.3.2012

כתמיד, מוזמנים להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא  

 

אספתי לי כמה מהצבעים יחד, בשביל היופי :

 

איריס ירוחם – Iris petrana

האביב פה, ולמרות שלא ירדו הרבה גשמים במדבר – יש פריחה ויש מה לראות.

 

היום אני מדרימה עד לאיזור ירוחם, לשמורת איריס ירוחם.

 

השמורה כבר פורחת כולה! בשבת עוד לא היה שיא הפריחה – אבל יש הרבה מה לראות. ואם מישהו חושב על לנסוע לשם – השבוע הזה זה ה-זמן! השיא יהיה בעוד כמה ימים.

איריס ירוחם הוא אחד ממיני איריסי ההיכל – סקציית אונקוציקלוס, שבה על כל גבעול פורח פרח אחד, והוא פרח הדור ומלכותי. אין לו צוף.

 

האיריסים מהסקציה הזו פורחים רק באיזור המזרח התיכון – לאורך הסהר הפורה, וצפונה להרי הטרנס-קווקז ואיראן.

איריס ירוחם הוא אחד משני המינים שיורדים למדבר, ומסתפקים במים מועטים מאד. המדברי השני הוא איריס הנגב.
בארץ הוא גדל אך ורק באיזור בין דימונה לירוחם.

לפי הספר האדום, חוקר האיריסים פרופ. מיכאל אבישי תאר אותו בתחילה כמין נפרד, ורצה לקרוא לו Iris hieruchamensis, כלומר איריס ירוחם. אך הוא לא פרסם את התיאור באופן פורמלי,
ופרופ. נעמי פיינברון איחדה אותו עם איריס פטרה, הגדל באיזור פטרה בירדן – וכך נוצר איריס ששמו העברי "ירוחם" ושמו הלטיני "פטרה".
לא נעשתה השוואה גנטית של שתי האוכלוסיות הללו, אבל הדעה הרווחת היום היא שבעצם אילו שני מינים נפרדים – ויכול להיות שמגיע לכל אחד מהם שם נפרד.
ברור שחשוב לשמור ולהגן על שניהם.

הפרחים של איריס ירוחם קטנים יותר מאילו של איריס הארגמן או איריס הגלבוע, הגדלים במקומות עשירים במים.

העלים שלו קטנים יותר משל המינים האחרים וקשתיים יותר – כמעט נוגעים בקרקע.
ולגבי הצבעוניות שלו… אני מתכוונת להרחיב בהמשך.

התמונות צולמו בשמורת איריס ירוחם, 31.3.2012

כדאי מאד להקליק על התמונות על מנת לראותן בגודל מלא!

 

אני מאד ממליצה למי שמחפש טיול לשבוע הקרוב לנסוע לשמורת איריס ירוחם – היא נמצאת מזרחית לכביש 204, בין דימונה לירוחם. יש שילוט שמוביל אליה, ואפשר לראות שם איריסים נפלאים, ועוד הרבה פרחים.