עגור אפור – Grus grus

אני לא יודעת מה יהיה עם תפוז, ולמען האמת – נראה לי שהם נכנסו לתרדמת, הם פשוט משאירים את זה ככה. נו, שיהיה. אנשים יתרגלו לקוביות הלא-סגורות, לקפיצות בעמודים, לפרסומות שנוספות ונוספות… זו פלטפורמה חינמית, לא?!
יש לי המון מה לספר, והמון מה לתאר – ובכל זאת אני לא כותבת כלום, כי הפגיעה באסתטיקה של הבלוג פשוט מפריעה לי. כן, אני יודעת שכמה אנשים, כמו גגגונת ומיזי אמרו לי שהן בכלל לא שמו לב. אבל מה לעשות, יש בי צד פרפקציוניסטי, ואני רוצה שהבלוג שלי יראה מושלם. לא רק סביר, אלא מושלם. מושלם בעיני.

מה, גם זה אסור לי?

עוד נושא שחשוב לי מאד: בשבוע הבא תמלא שנה לשריפה האיומה בכרמל. היום מתחילים להרוס את הבתים שנשרפו בבית אורן. באתר האגודה הישראלית לאקולוגיה התפרסם מאמר חשוב, שכתבו יחד אנשי רשות הטבע – פקחים, אקולוגים ומומחית שריפות. אני ממליצה לקרוא.

ואחרי כל ההקדמות, אני מגיעה סוף סוף אל נושא הרשימה שלי היום: העגור האפור.
פגשנו את העגור בשמורת החולה, ועל הטיול שלנו תוכלו לקרוא אצל מוטי. אני מספרת על העגורים.

העגור האפור הוא עוף גדול – הוא מגיע לגובה של 1.20-1.40 מטר, ומוטת הכנפים נעה בין 2.20 ל2.50 מטר!
ויחד עם זאת, הוא שוקל רק כ-5.5 ק"ג. טוב, הוא צריך להטיס את כל הגודל הזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות כבד…

העגור האפור הוא אפור ברובו. הראש הוא שחור עם שני פסים לבנים שיורדים מהעיניים אל הצוואר, וכתם אדום. אין הרבה הבדל בין הזכרים לנקבות –
אבל אם זה המצב, מה מצולם בתמונה הבאה? מימין זה עגור, לפי התיאור בספר. אבל הפרט השמאלי בתמונה משמאל?

משמאל פשוט יש פרט צעיר יותר – כבר לא גוזל, אך עדין לא בוגר.

העגורים מקננים בצפון אירופה ואסיה, בקיץ.

את החורף הם מבלים בדרום החם – גם אצלינו, וגם דרומה יותר, באפריקה.

בסתיו ובאביב הם נודדים. יש להם מסלולי נדידה קבועים – ובימינו, כל שנה חולפים כ-30,000 עגורים מעל לשקע הסורי אפריקני, ועוצרים לנוח בעמק החולה. הרבה מהם נשארים גם לבלות את החורף.

לא תמיד זה היה כך. לפי האנציקלופדיה של החי והצומח, בשנות החמישים, בגלל ייבוש החולה והרעלות – לא חרפו כלל עגורים בארצנו. הם השתדלו לעבור ולספוג נזק מינימלי. לשרוד.
באמצע שנות ה-60 התחילו לחזור עגורים אלינו, ובשנות ה-80 כבר חרפו בארץ כ-2500 עגורים.

ההרעלות באו כדי למנוע מהעגורים לפגוע בחקלאות. אבל בשלב מסוים הבינו שזו פגיעה בטבע, והחליטו להפסיק את ההרעלות. והעגורים החלו לשוב….

אבל לשוב – פירושו גם לשוב לשדות, לאכול את הגידולים השונים… הם אוהבים זרעי כותנה, בוטנים, חומוס ועוד ועוד…
אז מה עושים?

הפתרון הראשון היה כזה – התחילו לגדל בשדות בשטח האגמון כל מיני גידולים שהעגורים אוהבים. בעיקר בוטנים. משם – לא גרשו אותם. בשדות האחרים יש תותחים שיורים ומרעישים כל כמה זמן, ומפחידים את העגורים שלא יינחתו שם.

התוצאה היתה חרב פיפיות: העגורים לא הגיעו אל השדות, אבל… היה להם טוב בחולה: מקור מזון זמין ונוח, אתר בטוח מפני ציד (פרט לתן או זאב מזדמן), מזג אויר נוח ברובו… הם נשארו. העגורים הפסיקו לנדוד, והיה חשש שהם פשוט משנים את דפוסי ההתנהגות שלהם בגללנו.
מה גם, שלכלכל 30,000 עגורים למשך השנה – זה עלות כספית גבוהה מאד.
אז העגורים החליטו להשאר, וכמובן – חזרו גם לשדות החקלאיים… חרב פיפיות, אמרתי?

ולכן כיום הפרוייקט שונה. לפי הכתוב באתר האגמון, מאפשרים להם לנוח ולאכול במשך עונת הנדידה – אבל דואגים שהמזון ייגמר, או לפחות יתדלדל בצורה רצינית בזמן שבו הם צריכים להמשיך הלאה.
באותו זמן גם מתחילים לגרש אותם, להפחיד אותם – ועל ידי כך, גורמים להם לחזור לדפוס הטבעי, ולנדוד.
טנדר שנוסע ליד השדה ומעלה הרבה אבק – זה בהחלט גורם מאיים בעיני העגורים.

ואז הם נודדים להם הלאה, באלפיהם…

באגדות עם באירופה, ראו בעגור עוף מבשר רעות – אולי בגלל הצעקות. העגורים נוהגים לעוף בגובה רב (מעל 2 ק"מ, לפעמים אפילו ברום 3 ק"מ!) – ולכן קולותיהם נשמעים הרבה לפני שרואים אותם.
כמו אות מבשר רעות שמגיע מהמרחק.
אחד השמות הנרדפים לעגור בעברית הוא "כרוכיה", והביטוי הציורי "מצווח ככרוכיה" הוא ברור מאד כשעומדים מתחת ללהקת עגורים חולפת, או מול להקה במנוחה –